"לא כפויי טובה – לא שוכחים את עצמנו: קריאה לעדנה במורשת רבותינו הספרדים"
מה לא טוב בלהיות בן תורה ההולך בדרך רבותיו – הרמב"ם, הבית יוסף, החיד"א, הבן איש חי?
אין שום פגם. להפך – זו גדולה. זו זכות.
לא צריך להיות כפוי טובה לרבותינו שגידלונו בישיבות. עלינו להכיר להם טובה מלאה חפצים – על כל מה שקיבלנו, על דרך הלימוד, על המסירות, על הנאמנות לתורה. כפוי טובה – זו לא מעלה. זו לא הדרך של תלמידי חכמים.
אך באותה נשימה – גם לא להיות כפויי טובה לגדולי התורה הספרדים, לראשי הישיבות, למאורי הדור, שהעניקו לנו רבות: בתורה, בהדרכה, בעצה, בדרך חיים, בעומק נשמה.
העולם הפנימי הספרדי – איננו סתירה ללימוד עיוני. לא לעיון הישיבתי, לא לדרכי המוסר. להפך – הוא מרחיב אותם, מעמיק אותם, מעשיר אותם.
אך לצערנו, ישנה מורשת עצומה שלא נלמדת בישיבות , ולעיתים – אפילו לא מוכרת, פשוט כי לא נחשפנו אליה. אני פחות. לא כי היא נחותה. אלא מחוסר היכרות.
זכורני, שכשלמדתי לראשונה את סוגיית שיעורי תורה , עיינתי – כמו כל בן ישיבה – בדברי הקהילות יעקב, ר' חיים נאה, החזון איש, ועוד מגדולי הדור. עמלתי, ניסיתי להבין, לשוות לעצמי תמונה הלכתית שלימה.
באותם ימים גרתי באלעד. חיפשתי את הספר פתח הדביר – חיבור של אחד מגדולי הפוסקים הספרדים – ולא מצאתי. לא בבתי כנסת ספרדים, ולא באשכנזים.
עד שיום אחד הגעתי לבית אבי. ושם, בספרייה שהביא עמו סבי מחו"ל, מצאתי את הספר. פתחתי. קראתי. ונדממתי.
זה היה אחד המאמרים הראשוניים, המקוריים והעמוקים ביותר שקראתי על הסוגיא. מבהיק בעיונו, מפואר בסדרו, שורשי במקורותיו – בבלי, ירושלמי, ראשונים ואחרונים. זו לא הייתה רק תשובה. זה היה בניין תורני.
הייתי מופתע. אפילו נבוך. איך לא הכרתי את העולם הזה עד עכשיו?
ומאז נפתח לי צוהר לעולם שלא הכרתי - עולם התורה הספרדי. לא רק סיפורים ומסורות – אלא בעיון, בעבודה רחבה , בפסיקה רחבה ובעבודת ה' עמוקה.
הכרתי את ספרי ר' חיים פלאג'י – רוח חיים , לב חיים , יפה ללב – ושוב: לא מדובר בדרשות. מדובר בפוסקים, במורי הוראה, בבעלי שיטה מקיפה על השולחן ערוך, בלמדנים מובהקים עם יד בכל מקצועות התורה.
הבן איש חי – פוסק עצמאי, מורה הוראה, מעמיק, בעל דרכים רחבות הן בלשון הפוסקים והן בלשון חכמת הנסתר.
הרב ישמעאל הכהן, הרב יעקב רקח, החקרי לב, המחנה אפרים, – כולם היו אריות של תורה , שכל אחד מהם בנה נדבך מרכזי בעולם ההלכה וההנהגה.
כמה מהם מוכרים? כמה מהם נלמדים? כמה מהם נמצאים על מדפים?
אבל אני לא כותב את הדברים מתוך טרוניה.
המַסְר הואַ חיובי .
הבניין שלנו חייב לכלול את כל החלקים : גם את העיון, גם את העבודה שבלב, גם את שורשי המסורת. כמו שהיה אצל אבותינו: לומדי תורה, עובדי ה', בעלי מוסר ופנימיות.
מה רעות? מה פגם יש בזה?
אין כאן צורך להיות נחיתי. אין צורך לדרוך על מישהו אחר. לא מדובר בתחרות – מדובר בהשלמה. בהארה. בבניין.
לא מדבר על אחרים - אין על מה לדבר. מכל מלמדי השכלתי.
אבל גם לנו – יש אוצרות. יש גדולי עולם. יש עושר רוחני. יש דורות של חכמה קדושה.
ואנחנו - אנחנו צריכים לדעת. צריכים לדעת. צריך להניף את הדגל.