"ארון שאינו תופס מקום – גם תלמיד חכם אינו תופס מקום"
אמרו חז"ל במסכת יומא (כא ע"א) על הארון בבית קודש הקודשים —
"מקום ארון אינו מן המידה", וביאר הגר"ח מבריסק זצ"ל: הארון לא תפס מקום פיזי.
וכי אפשר לומר כך על דבר ממשי? אלא שמרוב קדושתו — הוא למעלה ממושגי המקום.
וזהו גם תלמיד חכם אמיתי: אין הוא "תופס מקום". הוא אינו מתבלט, אינו תובע, אינו נדחק. הוא ארון. הוא תורה.
ומכאן אנו מגיעים לכאב של דור.
דווקא תלמידי חכמים, אשר כל חפצם להרבות אור תורה, לדבר ברוח מסורה ובשפה נקייה, לעיתים קרובות מוצאים עצמם נדחקים לשוליים.
ולא משום שאינם ראויים, אלא משום שהם
"תופסים יותר מדי מקום" — לא בצעקות, אלא בעומק, בעצמאות מחשבתית, בנוכחות רוחנית שקטה אך נוכחת.
והציבור — שהוא אמון על אהבת תורה ואהבת תלמידי חכמים — לעיתים נסחף אחרי תדמית קולקטיבית: רק דרך אחת, קול אחד, ביטוי אחיד.
וכל השונה — ולו בדגש, בלשון, בגוון — הרי זה כמעט "פורץ גדר".
אבל זהו עיוות.
אין זה כתר מלכות ולא כהונה — זה כתר תורה,
"וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול".
ומהי הדרך ליטול? לא בתביעות ולא בחזיתות, אלא בנשיאה בעול, בקבלת עול תורה, בהתמסרות עיקשת וענווה לעם ה' ולדבר ה'.
וכמה חריף אמר מרן הרב שך זצ"ל:
"מי שאומר 'רק אני', הוא הבעל מחלוקת".
דווקא זה שדורש אחידות מוחלטת, ושולל כל תלמיד חכם שאינו בכיוון הספציפי שלו — הוא החותר לקרע.
כי האחדות האמיתית נבנית מהמון חלקים — שונים, עמוקים, נאמנים — כמו אבני חושן, שכל שבט ושבט נושא בו אור ייחודי.
לא נצביע. לא נוקב. לא נוקב אישית — אלא נישא תפילה:
שנזכה לראות ציבור אוהב תורה באמת, שמברך על כל גוון תורני, שמכבד כל תלמיד חכם — גם אם לא צמח ב"חממה" המוכרת.
שנזכה לריבוי קולות של אמת, ולאחדות מתוך עושר — לא מתוך אחידות שטוחה.
ובמקום
"מי אתה שתגיד?" — תישמע הקריאה העתיקה:
"הגד נא לנו דבר ה'".
מאחורי כל מדורה – יש אחריות גם על הגחלים