כן מתבאר מדברי מהר"ל בגבורות ה' פנ"ג [והביאו הפתה"ד בסי' ר"פ] גבי ראב"ע וחכמים שהיו מספרים ביציאת מצרים כל ליל פסח וז"ל וכדי שלא יקשה לך איך היו מונעים את השינה מעיניהם ביו"ט אמרו שלא היה להם צער כי מחבוב המצוה היה הזמן קצר להם מאוד שלא הרגישו עד שעלה עמוה"ש עי"ש, ולפ"ז מי שכן מצטער מזה שנשאר ער וכפי שמצוי – אין לו להשאר ער כל הלילה. וכן האברבנאל בספרו זבח פסח בשער י"ג הקשה ממש קושיא זו מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם להסיר שינה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם והתורה ציותה ושמחת בחגך וזה היה עינוי נפש, ותירץ וז"ל לפי שהלילה הזה ליל שמורים הוא לה' וישראל לא לנו כלל באותו הלילה כשיצאו ממצרים כי חלק הראשון מהלילה התעסקו בעשיית מצוות הפסח במצות ומרורים כמו שציוום ה', והחלק האחרון ממנה נתעסקו ביציאה ולכן לא נתנו כל הלילה לעפעפם תנומה ולפי שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים לכן ראו הקדושים האלה לעשות כמעשיהם שמיד בתחלה הלילה התעסקו במצוות המצה והמרור וזכר הפסח כמו שעשו אבותיהם במצרים, ואח"כ כל שאר הלילה היו מספרים ביציאת מצרים ובזה הראו עצמם כאלו הם יצאו ע"כ. ותירוץ זה לא שייך בליל שבועות.
והזוהר והב"י והאר"י וסיעתם לא היה להם קשה להשאר, מרוב חשקם בתורה וקבלתה, ולפ"ז אפשר להסביר את לשון הזוהר 'חסידי קדמאי', דרק החסידים שהיו נשארים כך בחפץ לב ולא היו נרדמים היו עושים כן, ולא שאר האנשים.
והזוהר והב"י והאר"י וסיעתם לא היה להם קשה להשאר, מרוב חשקם בתורה וקבלתה, ולפ"ז אפשר להסביר את לשון הזוהר 'חסידי קדמאי', דרק החסידים שהיו נשארים כך בחפץ לב ולא היו נרדמים היו עושים כן, ולא שאר האנשים.