משיב כהלכה
חבר בכיר
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 1,919
כך זה כשלא מחוברים לשורשים, הלא הם מנהגי אבות. היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך.
אמירת י''ג מידות ביום טוב
- יוזם הנושא עת שערי רצון
- תאריך התחלה
אולי כי הרב יצחק יוסף אמר שאביו חזר בו, ופרסמו פה מכתב שהמרוקאים קיבלו עליהם את הרב יצחק יוסף (או משהו בסגנון...)
משיב כהלכה
חבר בכיר
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 1,919
מכתב המגלם לכל היותר את משאלות לבו של המנסח והזייפן. וגם אם יוציאו עוד עשרה פשקווילים כאלה, המציאות לא תשתנה. אין לאף אחד מונופול על התורה, ואין שום סיבה לזנוח מנהגים שיסודם בהררי קודש, אלא אם יש מנהג לא רלוונטי לזמננו (כמו קטניות בפסח אליבא דהגאון רבי יוסף משאש) או מנהג של טעות שנוסד ע"י עמי הארץ והוא מנוגד להלכה (כמו אמירת ה' מלך אחר המוציא, שיסודה בכוונת המקובלים, ועמי הארצות אמרו זאת בפיהם, ויש בזה הפסק כי אינו מעניין הברכה, ומרן הגר"ש משאש קרא לבטלו).
מאמין בניסים
חבר קבוע
- הצטרף
- 7/1/25
- הודעות
- 337
שו"ת וישב הים חלק ב סימן יא
בענין אמירת י"ג מדות בפתיחת ההיכל בימים טובים וימים נוראים
שאלה:
ראיתי בהמחזורים החדשים "בית תפלה" לימים נוראים ולמועדים שנדפסו זה עתה בהשגחת כת"ר שליט"א, שבתפלות וסדר אמירות לעת פתיחת ההיכל, הבאתם את הבקשה הידועה שסידר האר"י ז"ל, ונזכרת בשער הכוונות "רבונו של עולם מלא משאלות לבנו לטובה וכו'", ואילו אמירת הי"ג מדות שלשה פעמים לפני זה שהזכיר שם בשער הכוונות, בחדא מחתא עם הבקשה הנ"ל, לא הבאתם כלל, ואפילו בדרך "ויש נוהגים לומר" וכדומה, וכמ"ש בסידור תפלת ישרים, והדבר תמוה בעיני שהרי לפי דברי כת"ר שבפתחי שערים, נתייסד הסידור הנ"ל על מנהגי האר"י ז"ל והרש"ש ז"ל, והלא מפורש בשער הכוונות לומר הי"ג מדות ג"פ לפני הבקשה הנ"ל, וכן מובא בסידורי הרש"ש ז"ל, וכן נהגו בבית אל, וכן נוהגים הרבה ק"ק של הספרדים בארץ ובגולה, ואם כן תמוה הדבר בעיני למה היתה העלמה מזה מכל וכל, ובפרט שכת"ר מפורסם כאחד ממקימי דגלה של תורת הקבלה ומנהגיה. ואבקש מכת"ר שיודיענו דעתו וכוונתו בזה, ושכמ"ה.
תשובה:
אודות השאלה בענין מה שנהגו באיזה קהלות לומר י"ג מדות בימים טובים ונוראים בעת פתיחת ההיכל, והבקשה שאחריו, אשיב בס"ד דלא כאשר דימיתם לחשוב כן הוא, אלא בהיפך ממש, שאין נמצא כתוב כן לא בשער הכוונות ולא בסידור הרש"ש ז"ל בנוסחתם המקורי, ומה שנוהגים כן רבים, הוא מנהג שנשתרבב בטעות נגד דעת האר"י ז"ל בעצמו. והגם שבודאי תתפלא מתשובתי זאת בהשקפה ראשונה, שכאילו אני מכחיש המפורש וכתוב בשחור על גבי לבן, בכל זאת בע"ה בהמשך הדברים בע"ה אבאר שיחתי, וירוח לך. וזה החלי בס"ד.
מאמין בניסים
חבר קבוע
- הצטרף
- 7/1/25
- הודעות
- 337
המקור בכתבי האר"י והרש"ש ז"ל לאמירת הי"ג מדות
א. הנה מקור המנהג הזה לומר י"ג מדות ג"פ והבקשה רבונו של עולם וכו', שנתפשט בכמה קהלות של הספרדים, וברוב קהלות האשכנזים, אכן שורשו פתוח בכתבי האר"י ז"ל וכאשר כתבתם. שכן כתוב בשער הכוונות הנדפס בסוף דרושי שבועות (דף פ"ט סוף ע"ב) וז"ל: יום שבועות יקרא שלשה פעמים י"ג מדות, ואחר כך יאמר תפלה זו: רבונו של עולם וכו' עי"ש. וכן כתב שם בדרושי יום הכפורים (דף ק' ע"ב) וז"ל: ויעמוד בשעת הוצאת ספר תורה ויקרא שלשה פעמים י"ג מדות, ואחר כך [יאמר]: רבונו של עולם וכו' עכ"ל. והגם שבשער הכוונות לא כתב לומר דוגמת זה גם בעת פתיחת ההיכל של פסח וסוכות וראש השנה, הנה בספר עולת תמיד (דף נ"ד ע"ב ונ"ה ע"א) הביא כן לגבי כל החגים והימים נוראים בפרטות עי"ש. ועיין גם בסוף ספר מבוא שערים (דף ס"ג ע"ד). וכן מובאים כל אחד במקומו, בספר פרי עץ חיים, ועל הרוב נעתקו לשם מספר עולת תמיד שכולו כלול בתוך ספר פרי עץ חיים כנודע. ועיין בספר משנת חסידים (במסכת יום טוב פרק א' משנה ב'), שהזכיר המנהג הזה רק לגבי פסח לבד, ובשאר דוכתי לא הזכירו, וצ"י.
וידוע ומפורסם שבענייני נוסחאות התפלות וסדרן בפרט, נתקבלו ונתפשטו מנהגי והוראות האר"י ז"ל ברוב הקהלות ללא כל פוצה פה ומצפצף, ולכן אין תימה שגם מנהג זה עשה לו כנפים והתפשט בהרבה קהלות ישראל. ועיין בספר כף החיים להרי"ח סופר ז"ל (סימן קל"ג אות י"א) שהעתיק כל הנאמר בזה בכתבי האר"י ז"ל בפרטות, וכתב בפשיטות שכן נוהגים בבית אל, עי"ש. דמבואר שהבין שהמנהג הזה מיוסד ומקובל כראוי על דרך הסוד בלי שום פקפוק כלל.
ואכן כן נמצא בסידורי רבינו הרש"ש ז"ל, בהנדפס (בחלק ז' דף נ"ז ע"ב), ובכתב יד (עיין בסידור היר"א המצולם חלק ג' עמוד תמ"ט). וכן מוזכר המנהג הזה בהרבה מסידורי ק"ק הספרדים שנדפסו בדורות האחרונים, עיין לדוגמא בסידור בית הכפורת חמוי (עמוד רט"ו), ובסידור מחזור קטן (ליוורנו תקס"ז דף נ"ח ע"ב), ובסידור חקת עולם (חלק יום הכפורים דף ק"ב ע"ב).
באופן שהדברים נראים להדיא כפי שהרגשת והקשית בשאלתך, ולא כפי שכתבתי אני בקצירת האומ'ר בריש תשובתי.
א. הנה מקור המנהג הזה לומר י"ג מדות ג"פ והבקשה רבונו של עולם וכו', שנתפשט בכמה קהלות של הספרדים, וברוב קהלות האשכנזים, אכן שורשו פתוח בכתבי האר"י ז"ל וכאשר כתבתם. שכן כתוב בשער הכוונות הנדפס בסוף דרושי שבועות (דף פ"ט סוף ע"ב) וז"ל: יום שבועות יקרא שלשה פעמים י"ג מדות, ואחר כך יאמר תפלה זו: רבונו של עולם וכו' עי"ש. וכן כתב שם בדרושי יום הכפורים (דף ק' ע"ב) וז"ל: ויעמוד בשעת הוצאת ספר תורה ויקרא שלשה פעמים י"ג מדות, ואחר כך [יאמר]: רבונו של עולם וכו' עכ"ל. והגם שבשער הכוונות לא כתב לומר דוגמת זה גם בעת פתיחת ההיכל של פסח וסוכות וראש השנה, הנה בספר עולת תמיד (דף נ"ד ע"ב ונ"ה ע"א) הביא כן לגבי כל החגים והימים נוראים בפרטות עי"ש. ועיין גם בסוף ספר מבוא שערים (דף ס"ג ע"ד). וכן מובאים כל אחד במקומו, בספר פרי עץ חיים, ועל הרוב נעתקו לשם מספר עולת תמיד שכולו כלול בתוך ספר פרי עץ חיים כנודע. ועיין בספר משנת חסידים (במסכת יום טוב פרק א' משנה ב'), שהזכיר המנהג הזה רק לגבי פסח לבד, ובשאר דוכתי לא הזכירו, וצ"י.
וידוע ומפורסם שבענייני נוסחאות התפלות וסדרן בפרט, נתקבלו ונתפשטו מנהגי והוראות האר"י ז"ל ברוב הקהלות ללא כל פוצה פה ומצפצף, ולכן אין תימה שגם מנהג זה עשה לו כנפים והתפשט בהרבה קהלות ישראל. ועיין בספר כף החיים להרי"ח סופר ז"ל (סימן קל"ג אות י"א) שהעתיק כל הנאמר בזה בכתבי האר"י ז"ל בפרטות, וכתב בפשיטות שכן נוהגים בבית אל, עי"ש. דמבואר שהבין שהמנהג הזה מיוסד ומקובל כראוי על דרך הסוד בלי שום פקפוק כלל.
ואכן כן נמצא בסידורי רבינו הרש"ש ז"ל, בהנדפס (בחלק ז' דף נ"ז ע"ב), ובכתב יד (עיין בסידור היר"א המצולם חלק ג' עמוד תמ"ט). וכן מוזכר המנהג הזה בהרבה מסידורי ק"ק הספרדים שנדפסו בדורות האחרונים, עיין לדוגמא בסידור בית הכפורת חמוי (עמוד רט"ו), ובסידור מחזור קטן (ליוורנו תקס"ז דף נ"ח ע"ב), ובסידור חקת עולם (חלק יום הכפורים דף ק"ב ע"ב).
באופן שהדברים נראים להדיא כפי שהרגשת והקשית בשאלתך, ולא כפי שכתבתי אני בקצירת האומ'ר בריש תשובתי.
מאמין בניסים
חבר קבוע
- הצטרף
- 7/1/25
- הודעות
- 337
בענין סמכותם של כתבי האר"י ז"ל, וסדר עריכתם המקורי ע"י הרח"ו ז"ל, וגמר עריכתם בידי הרש"ו ז"ל בשינוי ובתוספת
ב. אולם אמינא ולא מסתפינא, שאין מכל זה עדיין ראיה מספקת לקבוע מנהג זה בינינו. חדא ועוד קאמר. חדא, שהמקור הנזכר אינו ברור כלל, וכאשר נוכיח בס"ד בהמשך. ועוד, שישנה רעותא וקושיא חזקה נגד המנהג הזה מכתבי האר"י ז"ל גופא, מלבד מה שהוא מוקשה גם על פי ההלכה, וכאשר נבאר ונוכיח אי"ה לפנינו.
ותחילה אקדים ואציעה, כי ידוע הדבר ומפורסם הענין, שהיחודיות שבכתבי האר"י ז"ל, וכח סמכותם העליונה בספרות ההלכה גם כן, עד שאסור להרהר אחריהם, וכמו שכתבו הפוסקים בכמה דוכתי, הוא מפני שמקובל ומאומת ללא שום פקפוק בכל בית ישראל שקיבל האר"י ז"ל את כלל תורתו מפי אליהו ז"ל, באופן שאין דבריו והקדמותיו בגדר דברים שלמד והוכיח וחידש מדעתו הרחבה, וסברתו העמוקה, אלא הם דברים המקובלים ממתיבתא דרקיעא, שנמסרו לו כשליחם של כלל ישראל על ידי אליהו הנביא ז"ל, וכמו שהאריך לבאר הרח"ו ז"ל בהקדמתו הנפלאה לספר שער ההקדמות עיש"ב. (ורגיל אני לומר בזה שהאר"י ז"ל זכה להיות בגדר ההר סיני שעליו נתגלו סודות התורה). ולכן כל דבריו שלימד ומסר להרח"ו ז"ל תלמידו המובהק, שעל ידו נמסרו תורתו לדורות הבאים, נתקבלו בכל העדות כהאמת לאמיתו, עד שרק מי שהוא בסוג מין ואפיקורס יהרהר אחריהם.
אולם עיקר הסמכות והנאמנות לענין זה לקבוע מה היא שיטתו ודעתו של רבינו האר"י ז"ל, הוא על פי הכתוב בשמונה השערים שכתב מרן הרח"ו ז"ל, שעליהם סמך בכל כחו, יותר מכל שאר המהדורות שכתב וערך, גם לרבות כתבי המהדורא בתרא שלו שאח"כ גנזם והעלימם. וזאת כי השמונה שערים המשיך להתייגע עליהם, ואותם ניפה בי"ג נפה, ותיקן ויפה בתכלית, עד שמסרם ליד בנו הרש"ו ז"ל, כברכה וירושה לדורות הבאים. וכמו שכתב ג"ע החיד"א ז"ל בספרו שם הגדולים (בערכו של הרח"ו, מערכת ח' אות כ"א).
ברם בכגון דא צריכין אנו לומר שהרש"ו ז"ל חזר להעתיק מחדש את השמונה שערים, ותוך כדי העתקתו, עשה בהם כמה שינויים אשר לדעתו המה תיקונים ושיפורים המייפים את מקחו של הצדיק דמעיקרא, הוא אביו הרח"ו ז"ל. וזה הן לענין סדר השערים ובאופן חלוקתם, ובשמותיהם אשר שינה בהם כפי דעתו. והן לענין שמועות התלמידים שעירבם עם השמועות ששמע אביו על סדר הנושאים, ולא כפי שעשה הרח"ו ז"ל להניחם בסוף כל שער ושער לבדם. והן לענין כמה תוספות שהוסיף מאיזה ליקוטים וקונטרסים שמצא מכת"י אביו הרח"ו ז"ל, שלא כללם בתוך השמונה שערים. והן לענין הגהותיו של הרש"ו ז"ל בעצמו שהגיה לפרש או להקשות וכדומה, המפוזרים על פני כל הכתבים הנ"ל. וכבר הארכתי בכל אלו הפרטים בספר מיוחד שחיברתי בס"ד אודות נושא כללות כתבי האר"י ז"ל והשתלשלות כתיבתם למהדורותיהם הנקרא "כתבוני לדורות" עיש"ב. ולאור ההקדמה הזו יובנו בנקל דברינו בהמשך בס"ד.
הנה כאשר נתעוררתי לעיין ולברר שאלה זו, טרחתי לבדוק את הנושא במקורות היותר מוסמכים מהנמצא בהישג ידינו. ואכן זכיתי וחזיתי בספר "שער התפלה" כת"י, שהוא הוא ספר שער הכוונות שבעצם כתב יד קדשו של רבינו הרח"ו ז"ל, וראיתי שאין כתוב שם מנהג זה לומר י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל כלל ועיקר, לא לגבי שבועות ויום הכפורים, ולא לגבי שאר החגים וימי ר"ה, כפי שנזכר בספר שער הכוונות שבידינו.
ופשר הדבר הוא, שהקו המנחה שעל פיו ערך וכתב הרח"ו ז"ל את סדרת כתבי רבו, היה, שרק מה ששמע מפיו בכלל ההקדמות של תורת חכמת האמת, אסף וכלל לתוך חיבורו, שאותם ידע והכיר שרבו הקדוש קבלם מפי אליהו ז"ל. (וכן מה ששמעו מפי האר"י ז"ל שאר התלמידים, אבל בהסתייגות מעט, כיון שחשש שלא הבינו כוונתו במדויק, ולא ירדו לסוף דעתו, וכן פן עירבבו עמו שמועות ששמעו ממקורות אחרים). ובכללם כל המון המנהגים המוזכרים בכתבי הרח"ו ז"ל, שהם עדויות אודות מה שהיה נוהג האר"י ז"ל בעניינים שונים ובהזדמנויות מסוימות, שכולם מיוסדים על אדני פז, ההקדמות המופלאות של חכמת האמת שקבל האר"י ז"ל מפי אליהו ז"ל כנ"ל.
אולם אותם הקטעים המעידים אודות המנהג הנזכר של אמירת י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל בחגים ובימים נוראים, לא קבלם הרח"ו ז"ל מפי רבו ז"ל, ולא ראה אותו נוהג כן, וכל ידיעתו על מנהג זה, מקורו הוא מסידור כפי נוסח אשכנז שבו היה מתפלל רבינו האר"י ז"ל בצעירותו, ורשם בכתב יד קדשו בגליוני הסידור הנזכר שכן יש לנהוג. והרח"ו ז"ל שהיה חקרן גדול ומאסף לכל המחנות והפינות של תורת רבו ז"ל, ליקט ורשם לעצמו בפנקסו כל הרשום באותם הגליונות, כדי לבדוק הענין ולהחליט אם יש לקבוע מקומם בספרו העיקרי הוא ספר עץ חיים הכולל השמונה שערים, או לא. ולבסוף החליט שלא לכוללם בספרו, מכיון שנטה דעתו להכריע בהם, שכתבם רבו בצעירותו לפני שנכנס לפרד"ס החכמה, וטרם זכה לגילוי אליהו ז"ל, שלכן אין להם זכות כניסה לחיבור שכל כולו על פי התורה שקבל מפי אליהו ז"ל, על פי החכמה העליונה. ולכן קבע הרח"ו ז"ל שאותן רשימות אינן בעלי סמכא, והשמיטן מספרו, דהיינו משמונה השערים שערך בידו למוסרם לדורות.
אמנם בנו הרש"ו ז"ל כאשר בא להעתיק ולערוך ולסדר כתבי אביו שהניח אחריו ברכה, ומצא בבית גנזיו כל אותם הליקוטים השונים שהעתיק הרח"ו ז"ל משמועות רבו האר"י ז"ל והשמיטן מספרו, רצה לפי דעתו לזכות את הרבים בהם. ובראותו על כל פנים תועלת גם בהבאת כל אותן הליקוטים, להרחבת היריעה ולשלמות הידיעה, לכן כנסם והעתיקם בתוך ספרי אביו כל אחד במקומו יבוא בשלום. (הגם שלא היתה דעתו סומכת בהם, וגם בלבו היה פקפוק עליהם, ולא מלאו לבו לנהוג למעשה כן, וכאשר נוכיח בעז"ה להלן, על כל פנים העתיקם מאהבת השלמות וכנ"ל).
אולם הרבה מן הלומדים ומעיינים בכתבי האר"י ז"ל אינם עומדים על דיוק עניינים אלו, ובראותם הדברים מופיעים בכלל הכתבים, חושבים שהם מוסכמות ומוסמכות, ואין צריכין בדיקה. ובפרט שגרם להם תקלה זו המדפיס ספר שער הכוונות בירושלים בהוצאה השניה, הוא בעל ההגהות וביאורים, שכנס והוריד כל הגהות הרש"ו ז"ל למטה בכלל הגהותיו המלוקטות, ודין גרמא (בכלל שאר תקלות שאין המקום לפרטן בכאן), שהלומדים אינם שמים על לב לדעת שאכן הקטעים ההם המדברים אודות מנהג אמירת י"ג מדות בימים טובים, העיד עליהם הרש"ו ז"ל גופא שהמה הוספות שהוסיף הוא על ספר שער הכוונות המקורי, וליקטם משאר רשימות אביו הרח"ו ז"ל, באופן שאינם מגוף הספר שער הכוונות.
ב. אולם אמינא ולא מסתפינא, שאין מכל זה עדיין ראיה מספקת לקבוע מנהג זה בינינו. חדא ועוד קאמר. חדא, שהמקור הנזכר אינו ברור כלל, וכאשר נוכיח בס"ד בהמשך. ועוד, שישנה רעותא וקושיא חזקה נגד המנהג הזה מכתבי האר"י ז"ל גופא, מלבד מה שהוא מוקשה גם על פי ההלכה, וכאשר נבאר ונוכיח אי"ה לפנינו.
ותחילה אקדים ואציעה, כי ידוע הדבר ומפורסם הענין, שהיחודיות שבכתבי האר"י ז"ל, וכח סמכותם העליונה בספרות ההלכה גם כן, עד שאסור להרהר אחריהם, וכמו שכתבו הפוסקים בכמה דוכתי, הוא מפני שמקובל ומאומת ללא שום פקפוק בכל בית ישראל שקיבל האר"י ז"ל את כלל תורתו מפי אליהו ז"ל, באופן שאין דבריו והקדמותיו בגדר דברים שלמד והוכיח וחידש מדעתו הרחבה, וסברתו העמוקה, אלא הם דברים המקובלים ממתיבתא דרקיעא, שנמסרו לו כשליחם של כלל ישראל על ידי אליהו הנביא ז"ל, וכמו שהאריך לבאר הרח"ו ז"ל בהקדמתו הנפלאה לספר שער ההקדמות עיש"ב. (ורגיל אני לומר בזה שהאר"י ז"ל זכה להיות בגדר ההר סיני שעליו נתגלו סודות התורה). ולכן כל דבריו שלימד ומסר להרח"ו ז"ל תלמידו המובהק, שעל ידו נמסרו תורתו לדורות הבאים, נתקבלו בכל העדות כהאמת לאמיתו, עד שרק מי שהוא בסוג מין ואפיקורס יהרהר אחריהם.
אולם עיקר הסמכות והנאמנות לענין זה לקבוע מה היא שיטתו ודעתו של רבינו האר"י ז"ל, הוא על פי הכתוב בשמונה השערים שכתב מרן הרח"ו ז"ל, שעליהם סמך בכל כחו, יותר מכל שאר המהדורות שכתב וערך, גם לרבות כתבי המהדורא בתרא שלו שאח"כ גנזם והעלימם. וזאת כי השמונה שערים המשיך להתייגע עליהם, ואותם ניפה בי"ג נפה, ותיקן ויפה בתכלית, עד שמסרם ליד בנו הרש"ו ז"ל, כברכה וירושה לדורות הבאים. וכמו שכתב ג"ע החיד"א ז"ל בספרו שם הגדולים (בערכו של הרח"ו, מערכת ח' אות כ"א).
ברם בכגון דא צריכין אנו לומר שהרש"ו ז"ל חזר להעתיק מחדש את השמונה שערים, ותוך כדי העתקתו, עשה בהם כמה שינויים אשר לדעתו המה תיקונים ושיפורים המייפים את מקחו של הצדיק דמעיקרא, הוא אביו הרח"ו ז"ל. וזה הן לענין סדר השערים ובאופן חלוקתם, ובשמותיהם אשר שינה בהם כפי דעתו. והן לענין שמועות התלמידים שעירבם עם השמועות ששמע אביו על סדר הנושאים, ולא כפי שעשה הרח"ו ז"ל להניחם בסוף כל שער ושער לבדם. והן לענין כמה תוספות שהוסיף מאיזה ליקוטים וקונטרסים שמצא מכת"י אביו הרח"ו ז"ל, שלא כללם בתוך השמונה שערים. והן לענין הגהותיו של הרש"ו ז"ל בעצמו שהגיה לפרש או להקשות וכדומה, המפוזרים על פני כל הכתבים הנ"ל. וכבר הארכתי בכל אלו הפרטים בספר מיוחד שחיברתי בס"ד אודות נושא כללות כתבי האר"י ז"ל והשתלשלות כתיבתם למהדורותיהם הנקרא "כתבוני לדורות" עיש"ב. ולאור ההקדמה הזו יובנו בנקל דברינו בהמשך בס"ד.
הנה כאשר נתעוררתי לעיין ולברר שאלה זו, טרחתי לבדוק את הנושא במקורות היותר מוסמכים מהנמצא בהישג ידינו. ואכן זכיתי וחזיתי בספר "שער התפלה" כת"י, שהוא הוא ספר שער הכוונות שבעצם כתב יד קדשו של רבינו הרח"ו ז"ל, וראיתי שאין כתוב שם מנהג זה לומר י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל כלל ועיקר, לא לגבי שבועות ויום הכפורים, ולא לגבי שאר החגים וימי ר"ה, כפי שנזכר בספר שער הכוונות שבידינו.
ופשר הדבר הוא, שהקו המנחה שעל פיו ערך וכתב הרח"ו ז"ל את סדרת כתבי רבו, היה, שרק מה ששמע מפיו בכלל ההקדמות של תורת חכמת האמת, אסף וכלל לתוך חיבורו, שאותם ידע והכיר שרבו הקדוש קבלם מפי אליהו ז"ל. (וכן מה ששמעו מפי האר"י ז"ל שאר התלמידים, אבל בהסתייגות מעט, כיון שחשש שלא הבינו כוונתו במדויק, ולא ירדו לסוף דעתו, וכן פן עירבבו עמו שמועות ששמעו ממקורות אחרים). ובכללם כל המון המנהגים המוזכרים בכתבי הרח"ו ז"ל, שהם עדויות אודות מה שהיה נוהג האר"י ז"ל בעניינים שונים ובהזדמנויות מסוימות, שכולם מיוסדים על אדני פז, ההקדמות המופלאות של חכמת האמת שקבל האר"י ז"ל מפי אליהו ז"ל כנ"ל.
אולם אותם הקטעים המעידים אודות המנהג הנזכר של אמירת י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל בחגים ובימים נוראים, לא קבלם הרח"ו ז"ל מפי רבו ז"ל, ולא ראה אותו נוהג כן, וכל ידיעתו על מנהג זה, מקורו הוא מסידור כפי נוסח אשכנז שבו היה מתפלל רבינו האר"י ז"ל בצעירותו, ורשם בכתב יד קדשו בגליוני הסידור הנזכר שכן יש לנהוג. והרח"ו ז"ל שהיה חקרן גדול ומאסף לכל המחנות והפינות של תורת רבו ז"ל, ליקט ורשם לעצמו בפנקסו כל הרשום באותם הגליונות, כדי לבדוק הענין ולהחליט אם יש לקבוע מקומם בספרו העיקרי הוא ספר עץ חיים הכולל השמונה שערים, או לא. ולבסוף החליט שלא לכוללם בספרו, מכיון שנטה דעתו להכריע בהם, שכתבם רבו בצעירותו לפני שנכנס לפרד"ס החכמה, וטרם זכה לגילוי אליהו ז"ל, שלכן אין להם זכות כניסה לחיבור שכל כולו על פי התורה שקבל מפי אליהו ז"ל, על פי החכמה העליונה. ולכן קבע הרח"ו ז"ל שאותן רשימות אינן בעלי סמכא, והשמיטן מספרו, דהיינו משמונה השערים שערך בידו למוסרם לדורות.
אמנם בנו הרש"ו ז"ל כאשר בא להעתיק ולערוך ולסדר כתבי אביו שהניח אחריו ברכה, ומצא בבית גנזיו כל אותם הליקוטים השונים שהעתיק הרח"ו ז"ל משמועות רבו האר"י ז"ל והשמיטן מספרו, רצה לפי דעתו לזכות את הרבים בהם. ובראותו על כל פנים תועלת גם בהבאת כל אותן הליקוטים, להרחבת היריעה ולשלמות הידיעה, לכן כנסם והעתיקם בתוך ספרי אביו כל אחד במקומו יבוא בשלום. (הגם שלא היתה דעתו סומכת בהם, וגם בלבו היה פקפוק עליהם, ולא מלאו לבו לנהוג למעשה כן, וכאשר נוכיח בעז"ה להלן, על כל פנים העתיקם מאהבת השלמות וכנ"ל).
אולם הרבה מן הלומדים ומעיינים בכתבי האר"י ז"ל אינם עומדים על דיוק עניינים אלו, ובראותם הדברים מופיעים בכלל הכתבים, חושבים שהם מוסכמות ומוסמכות, ואין צריכין בדיקה. ובפרט שגרם להם תקלה זו המדפיס ספר שער הכוונות בירושלים בהוצאה השניה, הוא בעל ההגהות וביאורים, שכנס והוריד כל הגהות הרש"ו ז"ל למטה בכלל הגהותיו המלוקטות, ודין גרמא (בכלל שאר תקלות שאין המקום לפרטן בכאן), שהלומדים אינם שמים על לב לדעת שאכן הקטעים ההם המדברים אודות מנהג אמירת י"ג מדות בימים טובים, העיד עליהם הרש"ו ז"ל גופא שהמה הוספות שהוסיף הוא על ספר שער הכוונות המקורי, וליקטם משאר רשימות אביו הרח"ו ז"ל, באופן שאינם מגוף הספר שער הכוונות.
מאמין בניסים
חבר קבוע
- הצטרף
- 7/1/25
- הודעות
- 337
ראיות לכל הנ"ל מלשונות הרח"ו ז"ל והרש"ו ז"ל שבשער הכוונות
ג. ועתה נבוא בס"ד להביא ראיות והוכחות ברורות מהכתוב לכל הנ"ל.
הנה בשער הכוונות דרושי חג השבועות (דף פ"ט ע"ב בהגוב"י אות ח') כתב וז"ל: אמר שמואל [ויטאל] גם זה מצאתי מכתיבת ידי [אבי] מורי ז"ל, ואמרתי לכותבו במקום הזה כי כאן מקומו. [ע"כ לשון הרש"ו, וההמשך לשונו של הרח"ו]: גם זה מצאתי בספר המחזור של מורי ז"ל כמנהג אשכנזים, בסוף חזרת עמידה של ש"ץ דיום ראשון של שבועות, שם כתוב מבחוץ [פירוש בגליון] בכתיבת ידי מורי [האר"י] ז"ל ענין זה, וז"ל: [עד כאן בהגוב"י ומכאן ואילך נמצא מועתק בפנים בגוף ספר שער הכוונות] יום שבועות יקרא שלשה פעמים י"ג מדות, ואחר כך יאמר תפלה זו, רבונו של עולם וכו' עכ"ל. ושם בדרושי יום הכפורים (דף ק' ע"א בהגוב"י אות י') כתב וז"ל: אמר שמואל, לבל יהיה החיבור הזה חסר מכל, כתבתי לפניך גם ליקוטים אחרים השייכים ביום הכפורים, וז"ל [אבי] מורי ז"ל [ע"כ בהגוב"י, והמשך הלשון בגוף ספר שער הכוונות שם]: זה מצאתי בספר מחזור של מורי [האר"י] ז"ל כמנהג אשכנזים כתוב בחוץ, קודם תפלת אלול ועשרת ימי תשובה: יום צום ישאל האדם חיים וכפרה, ויעמוד בשעת הוצאת ספר תורה ויקרא שלשה פעמים י"ג מדות, ואחר כך [יאמר] רבונו של עולם וכו'. גם זה מצאתי אחר כל הנזכר וז"ל: יום צום ישאל אדם חיים וכפרה וכו'. גם זה כתוב סמוך לו תיכף אלו השמות: ואלו שצריך להזכירם וכו' [עד כאן העתק הלשון הכתוב בגליון סידור האשכנזים מכתב יד האר"י ז"ל, ועל זה העיר שם הרח"ו ז"ל, וכתב וז"ל]: ואני חיים חקרתי לידע מהיכן מוצא השמות האלו, וידעתי וכו'. [ושוב המשיך בהעתקת דברי האר"י ז"ל מגליון הסידור הנ"ל וז"ל]: גם זה מצאתי בחזרת מוסף ש"ץ ביום הכפורים וכו'. ובמחזור שלו אחר מצאתי כתב יד עצמו שמסיים בנוסח זה וכו'. גם זה מצאתי בספר המחזור של מורי ז"ל ממנהג אשכנזי בתפלת יום הכפורים וז"ל: ביום הכפורים בשעה שהש"ץ אומר איה וכו' עד כאן. [ובסיום כל אלו ההעתקות שוב העיר שם הרח"ו ז"ל וכתב וז"ל]: ולא ידעתי אם זה כתבו מורי ז"ל בתחילת ימיו אשר עדיין לא נכנס בפרדס החכמה, אלא העתיק זה מספרים אחרים, ולזה דעתי נוטה, עכ"ל, עי"ש כל לשונו באורך.
והנה מסתימות לשונו של הרח"ו ז"ל נראה דמ"ש לבסוף שזה כתבו האר"י ז"ל בתחילת ימיו טרם הכנסו בפרדס החכמה, והעתיקו מספרים אחרים, קאי על כל האמור לעיל, היינו על כל מה שהעתיק מגליון הסידור האשכנזי הנ"ל. וכוונתו של הרח"ו ז"ל במ"ש: בתחילת ימיו אשר עדיין לא נכנס בפרדס החכמה, היא לומר, שכל מה שקבל הוא מפי רבו האר"י ז"ל בענייני פרדס החכמה, הלא קבלם רבו מפי אליהו ז"ל, והם אמיתת הקבלה המסורה מסיני שאסור לחלוק עליה, ולא להרהר אחריה, כמוסכם בכל כלל בית ישראל. וכבר במקום אחר הארכתי בדברים אלו, והבאתי לשונות גדולי הפוסקים בזה, (עיין בשו"ת וישב הים סימן ח' חלק ג' אות ג'). מה שאין כן בענין רשימות ומנהגים אלו הנזכרים, שמוכח מדברי הרח"ו ז"ל בנידון, שלא קיבלם ושמע אודותם בשום פעם מפי רבו האר"י ז"ל, שלא ראה לנכון להודיעו דברים אלו בשום אחד משיעוריו ודרשותיו. וגם מעולם לא ראה הרח"ו ז"ל לרבו נוהג כן, שאחרת היה מעשה רב שכן עשה בטעם שעל דרך הסוד. וכל ידיעתו אודות המנהג הזה הוא רק על פי הכתוב בגליון המחזור האשכנזי של האר"י ז"ל מימי צעירותו. וכבר כתבנו לעיל שרבינו הרח"ו ז"ל היה דייקן וחקרן טובא, וביסודיות ובאחריות מלאה בדק ובחן כל השמועות והקבלות של רבו האר"י ז"ל, ובפרט הדברים שלא קיבל ולמד ושמע הוא מפיו, כגון השמועות ששמעו שאר התלמידים מפי האר"י ז"ל באיזו הזדמנויות שלא היה לפניו הרח"ו ז"ל. או כגון השמועות שמקורן מרשימות אלו שמצאם כתובים בגליון המחזור האשכנזי שהתפלל בו, או כגון ענין סדר עשיית והכנת החרוסת של ליל פסח, והפירות והתבלינים שנהג האר"י ז"ל להשים בו, שחקר אודותיו מרן הרח"ו ז"ל מפי אמו של האר"י ז"ל לאחר פטירתו (שער הכוונות דף פ"ג ע"ב בהגוב"י אות ו'), וכגון הליקוטים בענין נוסחאות התפלה הנוספים בעשרת ימי תשובה, הנעתק בשער הכוונות בריש דרושי ראש השנה (דף פ"ט ע"ד), שכל הקטעים האלו השמיטם הרח"ו ז"ל בספר "שער התפלה" שהעתיק וסידר בכתב יד קדשו, כיון שלא קיבלם מפי רבו ז"ל בכלל הקבלות ודרושי החכמה שלמדו, והסתפק באמיתתם ובסמכותם, שמא טעה בהם השומע או הרואה, או שמא נהג כן לא בטעם שעל פי הקבלה, אלא על פי מנהג אבותיו, אף על פי שאין בו צורך והכרח על דרך הסוד, כל שעל כל פנים אין הסוד מנגדוא, או שמא נכתבו בצעירותו לפני שקבל אמיתות החכמה מפי אליהו ז"ל, וכדוגמת רשימות אלו שבמחזור האשכנזים, וכדומה. ועל כל פנים הרח"ו ז"ל לא היה סומך במוחלט על כל אלו השמועות ששמע מפי אחרים, או שמצאם כתובים בגליוני הסידורים של רבו ז"ל עד שבירר אמיתותם.
ולגבי הא דקמן בענין המנהג לומר י"ג מדות בפתיחת ההיכל בחגים ובימים נוראים, הרי הרח"ו ז"ל חקר והסתפק בענין אלו הליקוטים שמצאם כתובים בגליון מחזור האשכנזי של רבו, ועלתה הסכמתו ומסקנתו לגביהם שאינם בעלי סמכא על דרך הסוד האמיתי שמפי אליהו ז"ל, ושלדעתו כתבם רבו ז"ל בצעירותו לפני שנכנס בפרדס החכמה, ושהעתיקם מספרים אחרים. וכל כך היה דבר זה ברור ומוחלט אצלו כפי שעלתה הסכמתו הנ"ל, שלא העתיקם בשמונה השערים שלו.
אלא שבנו הרש"ו ז"ל, כאשר בא להעתיק ולסדר ולערוך הכתבים של אביו, ומצא כל אותם הליקוטים שהשמיט אביו ז"ל מספרו, חשב הדבר לזכות ולתועלת הרבים להעתיקם בתוך השמונה שערים שערכם מחדש, לאהבת השלימות, וכן עשה. באופן שאין לכל אלו התוספות התוקף המוחלט שיש לכלל כתבי האר"י ז"ל שסידרם הרח"ו ז"ל בעצמו, שכולם דברי קבלה אמיתיים שקבלם מפי אליהו ז"ל. וזה ברור ונכון ואמת גמור כאשר יודה כל מבקש ומודה על האמת. ורק הבלבול הגדול שיש בזה הוא מכיון שהרש"ו ז"ל חזר והעתיק השמטות אלו בכלל השערים, ועוד הוסיפו בלבול המדפיסים האחרונים שהפרידו הגהותיו והוראותיו מגוף השמועות שלקט, עד שהלומדים רואים כל אלו השמועות כאילו הם חלק מכתבי האר"י ז"ל, וחושבים בדעתן שסמכותם ככל דברי האר"י ז"ל בכל מקום, אשר דיבר בקדשו דברים שקבל מפי אליהו ז"ל, ואינו כן וככל הנ"ל. ודו"ק היטב מאד.
ליישב מה שנמצא מנהג זה גם בספר עולת תמיד שהוא מהדורא בתרא מכתבי האר"י ז"ל
ד. ומה שנמצאים בכל זאת ליקוטים אלו מועתקים בספר עולת תמיד, בסתמות, ללא כל פקפוק, שהוא מכתבי המהדורא בתרא של הרח"ו ז"ל, שמצאו וגילו אותו הבאים אחריו מהגניזה, (ומסתמא ממנו נעתק בספר פרי עץ חיים כנ"ל), אין מזה הכרח נגד הכתוב בפירוש בדברי הרח"ו ז"ל שבשער הכוונות הנ"ל, שהכריע שאין רשימות אלו בעלות סמכא. וכמה טעמים לדבר. חדא, דעיקר מה שהוא ספר עולת תמיד בבחינת מהדורא בתרא לגבי שער הכוונות, הוא רק חלקו הראשון עד דף מ"א, הכולל דרושי ברכות השחר תפלת השחר ציצית ותפילין, ותו לא. שאלו הדרושים הם כתובים באחרונה, ובתוספת הבהרה ונימוק, כרגיל בכתבי המ"ב של הרח"ו ז"ל, אבל משם ואילך עד סוף הספר, אין עוד שום דרוש מושלם, רק כמה ליקוטים מפוזרים בענין כוונות תפלות החול שבת וחגים, וביניהם כמה ליקוטים שגם אינם שייכים כלל לכתבי האר"י ז"ל, (עיין לדוגמא בדף מ"ה ע"ב בענין איסור הדיבור בשעת תפלת החזרה). ויתכן שכל אלו הליקוטים לא כתבם הרח"ו ז"ל ברצף אחד עם הדרושים השלמים שהעתיק בתחילת הספר וכנ"ל. אלא שהר"י צמח ז"ל כאשר מצא כתבי המ"ב בהגניזה, אסף כל הקטעים העוסקים בענין הכוונות וחיברם לספר אחד. ואם כן גם אותם רשימות שהעתיק הרח"ו ז"ל מגליון הסידור האשכנזי של רבו האר"י ז"ל, כללם בכלל שאר הליקוטים בסוף ספר עולת תמיד, באופן שאין מזה שום הכרח וראיה שדעת הרח"ו ז"ל לבסוף הסכימה עם מנהג רבו ז"ל הנ"ל, היפך קביעתו בשער הכוונות שאין לסמוך על כל אותם הליקוטים, וכנ"ל.
ועוד, דהרי לבסוף הרח"ו ז"ל גנז ספר עולת תמיד יחד עם כל שאר כתבי המ"ב שלו, לטעמים הידועים לו, וכאשר ביארתי בספרי "כתבוני לדורות" באורך, שהחליט להנחיל לדורות כתבי רבו ז"ל דוקא בסגנון הכתיבה הראשונה, ולא בסגנון המ"ב. ולאחר שהחליט כן, הרי השמונה שערים, יגע עליהם להגיהם ולנפותם ולתקנם ולהשלימם, ולבררם כסולת נקיה, טרם שמסרם בירושה ליד בנו הרש"ו ז"ל. ובכלל עבודת הניפוי והבירור, הרי דן את הדין לגבי אותם הליקוטים שהעתיק מגליון סידור האשכנזי של רבו ז"ל, שאינם בעלי סמכא, ושכתבם רבו ז"ל בצעירותו כפי שמצא והעתיק מספרים שונים, ולא על פי הקבלה האמיתית שקבל מפי אליהו ז"ל, ולכן השמיטם מספר שער הכוונות. ואין הכי נמי שאם לא היה גונז ספר עולת תמיד, אלא היה מחליט להנחילו לדורות הבאים יחד עם השמונה השערים, בודאי שהיה מגיהו ומתקנו היטב, ואפילו אם מעיקרא העתיק בו מאותם הליקוטים, הרי היה משמיטם לבסוף, וכאשר עשה עם השמונה שערים. באופן שאין לנו שום ראיה מספיקה ממה שכתובים בספר עולת תמיד מאותם הליקוטים, כדי לסתור קביעתו של הרח"ו ז"ל המועתקת בספר שער הכוונות, שבה ערער סמכותם של אותם הליקוטים. וספר פרי עץ חיים הרי מכיל בקרבו כל ספר עולת תמיד, ולכן גם ממנו אין ראיה, כי דיו לבא מן הדין להיות כנידון. והדברים פשוטים וברורים עד למאד.
הרי לנו על כל פנים לאור כל הנ"ל, שמה ששגור בפי הבריות להצדיק מנהג זה דאמירת י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים, כי כן נמצא כתוב בפירוש בשער הכוונות, אינו נכון כלל, כי בשער הכוונות שכתבו הרח"ו ז"ל, הרי בכוונה השמיט כל זה, כיון שהחליט שכתבו רבו ז"ל בצעירותו לפני שנכנס בפרדס החכמה. ומה ששוב נכנסו ליקוטים אלו בתוך שער הכוונות, הוא על ידי הרש"ו ז"ל, שכאשר העתיק השמונה שערים, הוסיף בהם הרבה ליקוטים שאביו השמיט, כדי לזכות את הרבים בריבוי השמועות. באופן שלמעשה אין ליקוטים אלו נחשבים בכלל שער הכוונות שכולו מקבלת האר"י ז"ל מפי אליהו ז"ל, ודו"ק היטב.
פקפוק בענין זה, ממקום אחר בשער הכוונות גופא שאין לומר י"ג מדות בחול המועד
ה. וחדא ועוד קאמינא, שלא די ששמועה זו סמכותה ונאמנותה מעורערת ומפוקפקת וכנ"ל, אלא שגם היא נת'מהה והיא סתר'ה, ונדחה קרו לה. שישנה בכתבי האר"י ז"ל גופא סתירה מפורשת המנגדת אותה. והוא שכתב בשער הכוונות (בדף ק"ג ע"ד) לגבי מנהגי ליל הושענא רבא וז"ל: ועיקר הדין הוא נידון בחצי הראשון של הלילה, כמ"ש לקמן בע"ה. ולכן אחר חצות לילה, הוא שיוצאים לראות הצל שלהם בלבנה, כי כבר נגמר הדין. וזהו טעם אותם שנוהגים לומר סליחות בליל הושענא רבא אחר חצות קרוב לאשמורת הבוקר. האמנם אסור לומר ויעבור וי"ג מדות או סליחות אשר הם כיוצא בזה, אלא יאמר רחמנא אדכר לן קיימיה וכו', אלהינו שבשמים וכו', דעני לעניי וכו', ה' הוא האלהים וכו', ה' מלך וכו', עשה למען שמך, וכיוצא באלו יכול לומר. גם ביום הושענא רבא בתפלת שחרית יאמר על דרך הנזכר, חוץ מן י"ג מדות של ויעבור וכיוצא בזה, עכ"ל. וכעין זה כתב שם עוד (בדף ק"ו ע"ג).
הרי קמן מזה דסבירא ליה להאר"י ז"ל דאפילו בחול המועד אסור לומר ויעבור וי"ג מדות וסליחות ותחנונים שיש בהם הזכרת עוונות, ואם כן כל שכן וקל וחומר דביום טוב ושבת, דיסבור שאסור לומר בהם י"ג מדות וודויים.
ג. ועתה נבוא בס"ד להביא ראיות והוכחות ברורות מהכתוב לכל הנ"ל.
הנה בשער הכוונות דרושי חג השבועות (דף פ"ט ע"ב בהגוב"י אות ח') כתב וז"ל: אמר שמואל [ויטאל] גם זה מצאתי מכתיבת ידי [אבי] מורי ז"ל, ואמרתי לכותבו במקום הזה כי כאן מקומו. [ע"כ לשון הרש"ו, וההמשך לשונו של הרח"ו]: גם זה מצאתי בספר המחזור של מורי ז"ל כמנהג אשכנזים, בסוף חזרת עמידה של ש"ץ דיום ראשון של שבועות, שם כתוב מבחוץ [פירוש בגליון] בכתיבת ידי מורי [האר"י] ז"ל ענין זה, וז"ל: [עד כאן בהגוב"י ומכאן ואילך נמצא מועתק בפנים בגוף ספר שער הכוונות] יום שבועות יקרא שלשה פעמים י"ג מדות, ואחר כך יאמר תפלה זו, רבונו של עולם וכו' עכ"ל. ושם בדרושי יום הכפורים (דף ק' ע"א בהגוב"י אות י') כתב וז"ל: אמר שמואל, לבל יהיה החיבור הזה חסר מכל, כתבתי לפניך גם ליקוטים אחרים השייכים ביום הכפורים, וז"ל [אבי] מורי ז"ל [ע"כ בהגוב"י, והמשך הלשון בגוף ספר שער הכוונות שם]: זה מצאתי בספר מחזור של מורי [האר"י] ז"ל כמנהג אשכנזים כתוב בחוץ, קודם תפלת אלול ועשרת ימי תשובה: יום צום ישאל האדם חיים וכפרה, ויעמוד בשעת הוצאת ספר תורה ויקרא שלשה פעמים י"ג מדות, ואחר כך [יאמר] רבונו של עולם וכו'. גם זה מצאתי אחר כל הנזכר וז"ל: יום צום ישאל אדם חיים וכפרה וכו'. גם זה כתוב סמוך לו תיכף אלו השמות: ואלו שצריך להזכירם וכו' [עד כאן העתק הלשון הכתוב בגליון סידור האשכנזים מכתב יד האר"י ז"ל, ועל זה העיר שם הרח"ו ז"ל, וכתב וז"ל]: ואני חיים חקרתי לידע מהיכן מוצא השמות האלו, וידעתי וכו'. [ושוב המשיך בהעתקת דברי האר"י ז"ל מגליון הסידור הנ"ל וז"ל]: גם זה מצאתי בחזרת מוסף ש"ץ ביום הכפורים וכו'. ובמחזור שלו אחר מצאתי כתב יד עצמו שמסיים בנוסח זה וכו'. גם זה מצאתי בספר המחזור של מורי ז"ל ממנהג אשכנזי בתפלת יום הכפורים וז"ל: ביום הכפורים בשעה שהש"ץ אומר איה וכו' עד כאן. [ובסיום כל אלו ההעתקות שוב העיר שם הרח"ו ז"ל וכתב וז"ל]: ולא ידעתי אם זה כתבו מורי ז"ל בתחילת ימיו אשר עדיין לא נכנס בפרדס החכמה, אלא העתיק זה מספרים אחרים, ולזה דעתי נוטה, עכ"ל, עי"ש כל לשונו באורך.
והנה מסתימות לשונו של הרח"ו ז"ל נראה דמ"ש לבסוף שזה כתבו האר"י ז"ל בתחילת ימיו טרם הכנסו בפרדס החכמה, והעתיקו מספרים אחרים, קאי על כל האמור לעיל, היינו על כל מה שהעתיק מגליון הסידור האשכנזי הנ"ל. וכוונתו של הרח"ו ז"ל במ"ש: בתחילת ימיו אשר עדיין לא נכנס בפרדס החכמה, היא לומר, שכל מה שקבל הוא מפי רבו האר"י ז"ל בענייני פרדס החכמה, הלא קבלם רבו מפי אליהו ז"ל, והם אמיתת הקבלה המסורה מסיני שאסור לחלוק עליה, ולא להרהר אחריה, כמוסכם בכל כלל בית ישראל. וכבר במקום אחר הארכתי בדברים אלו, והבאתי לשונות גדולי הפוסקים בזה, (עיין בשו"ת וישב הים סימן ח' חלק ג' אות ג'). מה שאין כן בענין רשימות ומנהגים אלו הנזכרים, שמוכח מדברי הרח"ו ז"ל בנידון, שלא קיבלם ושמע אודותם בשום פעם מפי רבו האר"י ז"ל, שלא ראה לנכון להודיעו דברים אלו בשום אחד משיעוריו ודרשותיו. וגם מעולם לא ראה הרח"ו ז"ל לרבו נוהג כן, שאחרת היה מעשה רב שכן עשה בטעם שעל דרך הסוד. וכל ידיעתו אודות המנהג הזה הוא רק על פי הכתוב בגליון המחזור האשכנזי של האר"י ז"ל מימי צעירותו. וכבר כתבנו לעיל שרבינו הרח"ו ז"ל היה דייקן וחקרן טובא, וביסודיות ובאחריות מלאה בדק ובחן כל השמועות והקבלות של רבו האר"י ז"ל, ובפרט הדברים שלא קיבל ולמד ושמע הוא מפיו, כגון השמועות ששמעו שאר התלמידים מפי האר"י ז"ל באיזו הזדמנויות שלא היה לפניו הרח"ו ז"ל. או כגון השמועות שמקורן מרשימות אלו שמצאם כתובים בגליון המחזור האשכנזי שהתפלל בו, או כגון ענין סדר עשיית והכנת החרוסת של ליל פסח, והפירות והתבלינים שנהג האר"י ז"ל להשים בו, שחקר אודותיו מרן הרח"ו ז"ל מפי אמו של האר"י ז"ל לאחר פטירתו (שער הכוונות דף פ"ג ע"ב בהגוב"י אות ו'), וכגון הליקוטים בענין נוסחאות התפלה הנוספים בעשרת ימי תשובה, הנעתק בשער הכוונות בריש דרושי ראש השנה (דף פ"ט ע"ד), שכל הקטעים האלו השמיטם הרח"ו ז"ל בספר "שער התפלה" שהעתיק וסידר בכתב יד קדשו, כיון שלא קיבלם מפי רבו ז"ל בכלל הקבלות ודרושי החכמה שלמדו, והסתפק באמיתתם ובסמכותם, שמא טעה בהם השומע או הרואה, או שמא נהג כן לא בטעם שעל פי הקבלה, אלא על פי מנהג אבותיו, אף על פי שאין בו צורך והכרח על דרך הסוד, כל שעל כל פנים אין הסוד מנגדוא, או שמא נכתבו בצעירותו לפני שקבל אמיתות החכמה מפי אליהו ז"ל, וכדוגמת רשימות אלו שבמחזור האשכנזים, וכדומה. ועל כל פנים הרח"ו ז"ל לא היה סומך במוחלט על כל אלו השמועות ששמע מפי אחרים, או שמצאם כתובים בגליוני הסידורים של רבו ז"ל עד שבירר אמיתותם.
ולגבי הא דקמן בענין המנהג לומר י"ג מדות בפתיחת ההיכל בחגים ובימים נוראים, הרי הרח"ו ז"ל חקר והסתפק בענין אלו הליקוטים שמצאם כתובים בגליון מחזור האשכנזי של רבו, ועלתה הסכמתו ומסקנתו לגביהם שאינם בעלי סמכא על דרך הסוד האמיתי שמפי אליהו ז"ל, ושלדעתו כתבם רבו ז"ל בצעירותו לפני שנכנס בפרדס החכמה, ושהעתיקם מספרים אחרים. וכל כך היה דבר זה ברור ומוחלט אצלו כפי שעלתה הסכמתו הנ"ל, שלא העתיקם בשמונה השערים שלו.
אלא שבנו הרש"ו ז"ל, כאשר בא להעתיק ולסדר ולערוך הכתבים של אביו, ומצא כל אותם הליקוטים שהשמיט אביו ז"ל מספרו, חשב הדבר לזכות ולתועלת הרבים להעתיקם בתוך השמונה שערים שערכם מחדש, לאהבת השלימות, וכן עשה. באופן שאין לכל אלו התוספות התוקף המוחלט שיש לכלל כתבי האר"י ז"ל שסידרם הרח"ו ז"ל בעצמו, שכולם דברי קבלה אמיתיים שקבלם מפי אליהו ז"ל. וזה ברור ונכון ואמת גמור כאשר יודה כל מבקש ומודה על האמת. ורק הבלבול הגדול שיש בזה הוא מכיון שהרש"ו ז"ל חזר והעתיק השמטות אלו בכלל השערים, ועוד הוסיפו בלבול המדפיסים האחרונים שהפרידו הגהותיו והוראותיו מגוף השמועות שלקט, עד שהלומדים רואים כל אלו השמועות כאילו הם חלק מכתבי האר"י ז"ל, וחושבים בדעתן שסמכותם ככל דברי האר"י ז"ל בכל מקום, אשר דיבר בקדשו דברים שקבל מפי אליהו ז"ל, ואינו כן וככל הנ"ל. ודו"ק היטב מאד.
ליישב מה שנמצא מנהג זה גם בספר עולת תמיד שהוא מהדורא בתרא מכתבי האר"י ז"ל
ד. ומה שנמצאים בכל זאת ליקוטים אלו מועתקים בספר עולת תמיד, בסתמות, ללא כל פקפוק, שהוא מכתבי המהדורא בתרא של הרח"ו ז"ל, שמצאו וגילו אותו הבאים אחריו מהגניזה, (ומסתמא ממנו נעתק בספר פרי עץ חיים כנ"ל), אין מזה הכרח נגד הכתוב בפירוש בדברי הרח"ו ז"ל שבשער הכוונות הנ"ל, שהכריע שאין רשימות אלו בעלות סמכא. וכמה טעמים לדבר. חדא, דעיקר מה שהוא ספר עולת תמיד בבחינת מהדורא בתרא לגבי שער הכוונות, הוא רק חלקו הראשון עד דף מ"א, הכולל דרושי ברכות השחר תפלת השחר ציצית ותפילין, ותו לא. שאלו הדרושים הם כתובים באחרונה, ובתוספת הבהרה ונימוק, כרגיל בכתבי המ"ב של הרח"ו ז"ל, אבל משם ואילך עד סוף הספר, אין עוד שום דרוש מושלם, רק כמה ליקוטים מפוזרים בענין כוונות תפלות החול שבת וחגים, וביניהם כמה ליקוטים שגם אינם שייכים כלל לכתבי האר"י ז"ל, (עיין לדוגמא בדף מ"ה ע"ב בענין איסור הדיבור בשעת תפלת החזרה). ויתכן שכל אלו הליקוטים לא כתבם הרח"ו ז"ל ברצף אחד עם הדרושים השלמים שהעתיק בתחילת הספר וכנ"ל. אלא שהר"י צמח ז"ל כאשר מצא כתבי המ"ב בהגניזה, אסף כל הקטעים העוסקים בענין הכוונות וחיברם לספר אחד. ואם כן גם אותם רשימות שהעתיק הרח"ו ז"ל מגליון הסידור האשכנזי של רבו האר"י ז"ל, כללם בכלל שאר הליקוטים בסוף ספר עולת תמיד, באופן שאין מזה שום הכרח וראיה שדעת הרח"ו ז"ל לבסוף הסכימה עם מנהג רבו ז"ל הנ"ל, היפך קביעתו בשער הכוונות שאין לסמוך על כל אותם הליקוטים, וכנ"ל.
ועוד, דהרי לבסוף הרח"ו ז"ל גנז ספר עולת תמיד יחד עם כל שאר כתבי המ"ב שלו, לטעמים הידועים לו, וכאשר ביארתי בספרי "כתבוני לדורות" באורך, שהחליט להנחיל לדורות כתבי רבו ז"ל דוקא בסגנון הכתיבה הראשונה, ולא בסגנון המ"ב. ולאחר שהחליט כן, הרי השמונה שערים, יגע עליהם להגיהם ולנפותם ולתקנם ולהשלימם, ולבררם כסולת נקיה, טרם שמסרם בירושה ליד בנו הרש"ו ז"ל. ובכלל עבודת הניפוי והבירור, הרי דן את הדין לגבי אותם הליקוטים שהעתיק מגליון סידור האשכנזי של רבו ז"ל, שאינם בעלי סמכא, ושכתבם רבו ז"ל בצעירותו כפי שמצא והעתיק מספרים שונים, ולא על פי הקבלה האמיתית שקבל מפי אליהו ז"ל, ולכן השמיטם מספר שער הכוונות. ואין הכי נמי שאם לא היה גונז ספר עולת תמיד, אלא היה מחליט להנחילו לדורות הבאים יחד עם השמונה השערים, בודאי שהיה מגיהו ומתקנו היטב, ואפילו אם מעיקרא העתיק בו מאותם הליקוטים, הרי היה משמיטם לבסוף, וכאשר עשה עם השמונה שערים. באופן שאין לנו שום ראיה מספיקה ממה שכתובים בספר עולת תמיד מאותם הליקוטים, כדי לסתור קביעתו של הרח"ו ז"ל המועתקת בספר שער הכוונות, שבה ערער סמכותם של אותם הליקוטים. וספר פרי עץ חיים הרי מכיל בקרבו כל ספר עולת תמיד, ולכן גם ממנו אין ראיה, כי דיו לבא מן הדין להיות כנידון. והדברים פשוטים וברורים עד למאד.
הרי לנו על כל פנים לאור כל הנ"ל, שמה ששגור בפי הבריות להצדיק מנהג זה דאמירת י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים, כי כן נמצא כתוב בפירוש בשער הכוונות, אינו נכון כלל, כי בשער הכוונות שכתבו הרח"ו ז"ל, הרי בכוונה השמיט כל זה, כיון שהחליט שכתבו רבו ז"ל בצעירותו לפני שנכנס בפרדס החכמה. ומה ששוב נכנסו ליקוטים אלו בתוך שער הכוונות, הוא על ידי הרש"ו ז"ל, שכאשר העתיק השמונה שערים, הוסיף בהם הרבה ליקוטים שאביו השמיט, כדי לזכות את הרבים בריבוי השמועות. באופן שלמעשה אין ליקוטים אלו נחשבים בכלל שער הכוונות שכולו מקבלת האר"י ז"ל מפי אליהו ז"ל, ודו"ק היטב.
פקפוק בענין זה, ממקום אחר בשער הכוונות גופא שאין לומר י"ג מדות בחול המועד
ה. וחדא ועוד קאמינא, שלא די ששמועה זו סמכותה ונאמנותה מעורערת ומפוקפקת וכנ"ל, אלא שגם היא נת'מהה והיא סתר'ה, ונדחה קרו לה. שישנה בכתבי האר"י ז"ל גופא סתירה מפורשת המנגדת אותה. והוא שכתב בשער הכוונות (בדף ק"ג ע"ד) לגבי מנהגי ליל הושענא רבא וז"ל: ועיקר הדין הוא נידון בחצי הראשון של הלילה, כמ"ש לקמן בע"ה. ולכן אחר חצות לילה, הוא שיוצאים לראות הצל שלהם בלבנה, כי כבר נגמר הדין. וזהו טעם אותם שנוהגים לומר סליחות בליל הושענא רבא אחר חצות קרוב לאשמורת הבוקר. האמנם אסור לומר ויעבור וי"ג מדות או סליחות אשר הם כיוצא בזה, אלא יאמר רחמנא אדכר לן קיימיה וכו', אלהינו שבשמים וכו', דעני לעניי וכו', ה' הוא האלהים וכו', ה' מלך וכו', עשה למען שמך, וכיוצא באלו יכול לומר. גם ביום הושענא רבא בתפלת שחרית יאמר על דרך הנזכר, חוץ מן י"ג מדות של ויעבור וכיוצא בזה, עכ"ל. וכעין זה כתב שם עוד (בדף ק"ו ע"ג).
הרי קמן מזה דסבירא ליה להאר"י ז"ל דאפילו בחול המועד אסור לומר ויעבור וי"ג מדות וסליחות ותחנונים שיש בהם הזכרת עוונות, ואם כן כל שכן וקל וחומר דביום טוב ושבת, דיסבור שאסור לומר בהם י"ג מדות וודויים.
מאמין בניסים
חבר קבוע
- הצטרף
- 7/1/25
- הודעות
- 337
מקור וטעם לאמירת י"ג מדות בכלל, ודוקא בחול
ו. ויש לעיין מניין לו להאר"י ז"ל פשיטות זו דאין לומר י"ג מדות וכיוצא בשבתות וימים טובים, דהא אפילו אמירתן בסדר תפלות החול הוא חידוש גדול וצריכה רבה להעיר מקורה ושורשה, כי לא מצאנו בפוסקים מי שיכתוב בזה, כל שכן לגבי הא דאין אומרים י"ג מדות בשבתות וימים טובים. ולמעשה נראה דהא בהא תליא, שאם נבין טעם וכוונת אמירת הי"ג מדות בתפילת החול, מזה נוכל לדעת הסיבה שאין נאמרין בשבתות וימים טובים.
והנה בזוהר (חלק ב' דף רס"ב ע"ב) יש רמז לאמירת י"ג מדות אחרי שמונה עשרה. וכן נראה שם (בדף ר"ב ע"ב) דביאר שיש בתפלה שש מצוות (עי"ש פרטן), והם עולים לחשבון ת"ר מצוות, ונשלמים לתרי"ג ע"י י"ג מדות. והביא מקור זה בספר תולעת יעקב (בסוף סוד תפלת שחרית), ודייק ממנו וז"ל: מכאן יש להוכיח דעת המאור הקדוש [רשב"י] ע"ה, שצריך לאומרם [לי"ג מדות] בכל יום, והטעם שלא יהיה פתחון פה לבעל דין לחלוק, ובזה אין לו מקום לקטרג, והקב"ה יכפר עוונותיו. וכן כתב בספר סדר היום (סוף כוונת י"ח ברכות) וז"ל: ואחר כך יאמר י"ג מדות של רחמים, וכן כתב הזוהר, כי אחרי התפלה מעומד יאמר י"ג מדות תיכף וכו'. וכן דייק מזוהר הנ"ל (דדף רס"ב), הרמ"ק בסידורו תפלה למשה, דיש לומר י"ג מדות לאחר העמידה. וכן כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות (דף מ"ב ע"ג) וז"ל: ואחר הוידוי יאמר ויעבור וי"ג מדות וכו'. וכן כתב עוד שם (בדף נ"א סוף ע"ג).
והנה הא דתיקנו לומר י"ג מדות דוקא בימי החול ולא בשבתות וימים טובים, יש להבין טעמו על פי מה דאיתא בראש השנה (דף י"ז ע"ב) וז"ל: ויעבור ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפלה, ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם וכו'. אל רחום וחנון, אמר רבי יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כורת ברית, עכ"ל. ופירש שם רש"י שאם יזכירום ישראל בתפלת תעניתם אינן חוזרות ריקם, עכ"ל. הרי לנו מזה דכאשר חוטאים בני אדם, ורוצים לשוב בתשובה, וביום תעניתם מזכירים י"ג מדות, הוא סגולה לכפרת עוונם. ופשוט אם כן דסדר זה לא שייך לימי שבתות וימים טובים שאין קובעים אותם לימי תשובה ותענית על כפרת העוונות.
והנה בשלחן ערוך (סימן רפ"ח סעיף ט') פסק מרן דבשבת (והוא הדין ביום טוב) אין צועקים ולא מתריעים בו על שום צרה, חוץ מהמפורטים שם, שהם ענייני פיקוח נפש מיידי, כיעו"ש. והביאו שם האחרונים נושאי הכלים את דעת הרא"ש (בשו"ת כלל ד' סימן י') שהתיר לומר י"ג מדות בשבת וביום טוב בעצירת גשמים, עיין מג"א (סימן קי"ז ס"ק ב'). הרי לנו מזה שבלי סיבה הכרחית וחמורה שיש בה סכנת נפשות מיידי, הדומה לעצירת גשמים, אין לומר י"ג מדות בשבת ויום טוב. והטעם כנ"ל, דאין מריעין בהם, וי"ג מדות הם בכלל בקשת רחמים ותחנונים שסגולתן לכפר על העוונות, כנ"ל.
והרי אפילו לבקש רחמים על חולה שאין בו סכנה מיידית נחלקו ונדחקו הפוסקים (בסימן רפ"ח סעיף י') למצוא היתרים בכמה אופנים, כיעו"ש בנושאי הכלים, ואם כן בודאי הגמור שבלי סיבה הכרחית מאד אין היתר לומר י"ג מדות בשבת ויום טוב.
ואיתא בירושלמי (שבת, סוף פרק ט"ו) והובא בטור (או"ח סימן קפ"ח) דאסור לתבוע צרכיו בשבת. ובטופס ברכות התירו עי"ש. ופירש בקרבן העדה שם הטעם דלפי שמכלל עונג שבת הוא שיחשוב אדם כאילו כל מלאכתו עשויה, והשואל צרכיו מראה להיפך, וגם מביא דאגה בלבו, עכ"ל. וכעין זה פירש מהר"ש יפה ביפה מראה שם. והרי אם בשאלת צרכים החמירו לאסור בשבת, פשוט דכל שכן דאסור באמירת בקשות רחמים ותחנונים הבאים לכפר על עוונות ופשעים. וברור הדבר שגם ביום טוב הדין כך, וכן כתב בפשיטות מרן הגאון הרי"ח טוב ז"ל בשו"ת רב פעלים (חלק ב' חאו"ח סימן מ"ו). ואכן שוב מצאתי מבואר מפורש במדרש תנחומא (בריש פרשת וירא), הדין וטעמו וז"ל: לפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה, שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו, נזכר ברופא חולה עמו ישראל, והוא מצר. והשבת ניתנה לישראל לקדושה לעונג למנוחה ולא לצער. ולכן מתפלל [בשבת] שלש ברכות ראשונות, ושלש ברכות אחרונות, והמנוחה באמצע, עכ"ל. והדברים ברורים. הרי לן להדיא מכל זה שאין שום מקום לאמירת י"ג מדות בשבתות וימים טובים, דמאחר שאסור להצטער בהם, ממילא אין מזכירין עוונות, וממילא אין מקום לי"ג מדות ושאר תחנונים הבאים לכפר על העוונות.
אלא צריך ביאור לכאורה, שהרי מצאנו תדיר בספר הזוהר ובכתבי המקובלים, שנקראים הי"ג מדות י"ג מכילן דרחמי, ועיין בזוהר (ח"ג דף קל"א ע"ב) שסגולתם לתברא ולאכפייא כל גזרי דינין עי"ש. דמאחר שהם מדות של רחמים, למה אין נזכרים אפילו לכתחילה בשבתות וימים טובים.
אולם ביאור הדבר וסוד הענין הוא, כפי המבואר בזוהר (שם) ובכתבי האר"י ז"ל (בעץ חיים שער א"א, ובשער הכוונות בדרושי ויעבור מהחל עד גמירא), שהי"ג מדות אלו הם סוד י"ג תיקוני דיקנא דא"א. וידוע שהדיקנא הוא ממותרי מוחא, ובמוחא דא"א מתלבש גבורה דע"י הנקרא בוצינא דקרדינותא, שהוא מקור ושורש כל הדינים דאצילות העליון. וידוע שאין הדין נמתק אלא בשורשו, וכמו שכתב האר"י ז"ל בשער הכוונות (בדרוש ז' דשופר דף צ"ח ע"א). באופן דמה שנקראים י"ג מדות של רחמים, היינו כיון שהם שורשי ומקורי הדין העליונים, שעל ידם נכפין ונמתקים כל הדינים דלתתא, וכמ"ש שם בזוהר הנ"ל שסגולתם לתברא ולאכפייא כל גזרי דינין. הרי לן על כל פנים שאמירת הי"ג מדות אין להם מקום בשבתות וימים טובים שבהם כל דינין דעלמא מתעברין מהם, והם מצד עצמן בתכלית החסד והרחמים, ולא שייך לעורר ולהזכיר בהם הדינים, אפילו בסוד שורשם העליון הכופה הדינים התחתונים. ועיין מ"ש בזה בס"ד בספרי שו"ת וישב הים (ח"א סימן ו' באות ו').
ומהשתא מובן למה לדעת הזוהר והמקובלים אומרים הי"ג מדות דוקא בתפלות ימי החול, ובחדא מחתא עם הוידוי (יש אומרים לפני הוידוי, עיין בתולעת יעקב וסדר היום הנ"ל, ויש אומרים לאחר הוידוי, כמנהגינו היום, על פי דברי האר"י ז"ל בשער הכוונות הנ"ל, וכמפורש בסידורו של מרן הרש"ש ז"ל). והוא כמו שהוכחנו גם מדברי חז"ל גופא, ומלשונות הפוסקים ראשונים ואחרונים הנ"ל, שכוחם וסגולתם של הי"ג מדות לכפר על העוונות, ושייכים דוקא בימי החול שבהם נזכרים העוונות באמירת הוידוי, ולא בשבתות וימים טובים שאין להצטער בהם, ואין בהם שום התעוררות דין, דאפילו שורשי הדין הכופין הדינין דלתתא נייחין בהו, וככל הנ"ל, והדברים ברורים בס"ד. ועיין להרב פתח הדביר (בח"ג סימן ר"פ אות א'), ובשדי חמד (אסיפת דינים מערכת הו' אות ג') מ"ש באורך בזה.
ומסתמא דאמירת י"ג מדות בשבתות וימים טובים יש בו משום חשש פגם וזלזול בכבודן ובקדושתן, שמורה שכאילו יש בהם התעוררות הדינים וכח המקטרג, ושצריכין אנו לעורר לעומתו כח שורשי הדין העליונים להכניעו ולבטל קטרוגו, וכל זה פגם בעצם קדושת השבת, וכדנראה מהזוהר (בח"ב דף קל"ה ע"ב) וז"ל: אסור לעמא קדישא למפתח לגבה בפסוקא דדינא כגון והוא רחום וכו', בגין דהא אתפרשת [השבת] מרזא דסטרא אחרא, עכ"ל עי"ש. ופירוש מ"ש דאתפרשת מרזא דס"א, הוא כמ"ש שם (בחלק א' דף רנ"ט ע"ב) וז"ל: שבת בלא דינא כלל איהו, ולא שליט חוויא עקימא, עכ"ל. וכן איתא שם (בח"ג דף צ"ה ע"א) וז"ל: יומא דשבתא אתנשי כל צערי וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא וכו' עכ"ל. ודי בזה לכאן.
והרי לן על כל פנים לפי כל הנזכר הטעם שאסר האר"י ז"ל בתוקף אמירת ויעבור וי"ג מדות ותחנונים ווידויים ביום הושענא רבא. ולפי האמור כל שכן הוא דאסור כל זה בשבתות וימים טובים. והרי נמצינו למדים מכל זה שלא די שהרח"ו ז"ל החליט שאין השמועה אודות מנהג זה בעלת סמכא, ודחאה מספרו וככל הנ"ל, אלא גם היא נסתר'ה והיא נתמה'ה מדברי האר"י ז"ל גופא, שאסר בתוקף אמירת הי"ג מדות אפילו בחולו של מועד, כל שכן בשבתות וימים טוביםב.
ו. ויש לעיין מניין לו להאר"י ז"ל פשיטות זו דאין לומר י"ג מדות וכיוצא בשבתות וימים טובים, דהא אפילו אמירתן בסדר תפלות החול הוא חידוש גדול וצריכה רבה להעיר מקורה ושורשה, כי לא מצאנו בפוסקים מי שיכתוב בזה, כל שכן לגבי הא דאין אומרים י"ג מדות בשבתות וימים טובים. ולמעשה נראה דהא בהא תליא, שאם נבין טעם וכוונת אמירת הי"ג מדות בתפילת החול, מזה נוכל לדעת הסיבה שאין נאמרין בשבתות וימים טובים.
והנה בזוהר (חלק ב' דף רס"ב ע"ב) יש רמז לאמירת י"ג מדות אחרי שמונה עשרה. וכן נראה שם (בדף ר"ב ע"ב) דביאר שיש בתפלה שש מצוות (עי"ש פרטן), והם עולים לחשבון ת"ר מצוות, ונשלמים לתרי"ג ע"י י"ג מדות. והביא מקור זה בספר תולעת יעקב (בסוף סוד תפלת שחרית), ודייק ממנו וז"ל: מכאן יש להוכיח דעת המאור הקדוש [רשב"י] ע"ה, שצריך לאומרם [לי"ג מדות] בכל יום, והטעם שלא יהיה פתחון פה לבעל דין לחלוק, ובזה אין לו מקום לקטרג, והקב"ה יכפר עוונותיו. וכן כתב בספר סדר היום (סוף כוונת י"ח ברכות) וז"ל: ואחר כך יאמר י"ג מדות של רחמים, וכן כתב הזוהר, כי אחרי התפלה מעומד יאמר י"ג מדות תיכף וכו'. וכן דייק מזוהר הנ"ל (דדף רס"ב), הרמ"ק בסידורו תפלה למשה, דיש לומר י"ג מדות לאחר העמידה. וכן כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות (דף מ"ב ע"ג) וז"ל: ואחר הוידוי יאמר ויעבור וי"ג מדות וכו'. וכן כתב עוד שם (בדף נ"א סוף ע"ג).
והנה הא דתיקנו לומר י"ג מדות דוקא בימי החול ולא בשבתות וימים טובים, יש להבין טעמו על פי מה דאיתא בראש השנה (דף י"ז ע"ב) וז"ל: ויעבור ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפלה, ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם וכו'. אל רחום וחנון, אמר רבי יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כורת ברית, עכ"ל. ופירש שם רש"י שאם יזכירום ישראל בתפלת תעניתם אינן חוזרות ריקם, עכ"ל. הרי לנו מזה דכאשר חוטאים בני אדם, ורוצים לשוב בתשובה, וביום תעניתם מזכירים י"ג מדות, הוא סגולה לכפרת עוונם. ופשוט אם כן דסדר זה לא שייך לימי שבתות וימים טובים שאין קובעים אותם לימי תשובה ותענית על כפרת העוונות.
והנה בשלחן ערוך (סימן רפ"ח סעיף ט') פסק מרן דבשבת (והוא הדין ביום טוב) אין צועקים ולא מתריעים בו על שום צרה, חוץ מהמפורטים שם, שהם ענייני פיקוח נפש מיידי, כיעו"ש. והביאו שם האחרונים נושאי הכלים את דעת הרא"ש (בשו"ת כלל ד' סימן י') שהתיר לומר י"ג מדות בשבת וביום טוב בעצירת גשמים, עיין מג"א (סימן קי"ז ס"ק ב'). הרי לנו מזה שבלי סיבה הכרחית וחמורה שיש בה סכנת נפשות מיידי, הדומה לעצירת גשמים, אין לומר י"ג מדות בשבת ויום טוב. והטעם כנ"ל, דאין מריעין בהם, וי"ג מדות הם בכלל בקשת רחמים ותחנונים שסגולתן לכפר על העוונות, כנ"ל.
והרי אפילו לבקש רחמים על חולה שאין בו סכנה מיידית נחלקו ונדחקו הפוסקים (בסימן רפ"ח סעיף י') למצוא היתרים בכמה אופנים, כיעו"ש בנושאי הכלים, ואם כן בודאי הגמור שבלי סיבה הכרחית מאד אין היתר לומר י"ג מדות בשבת ויום טוב.
ואיתא בירושלמי (שבת, סוף פרק ט"ו) והובא בטור (או"ח סימן קפ"ח) דאסור לתבוע צרכיו בשבת. ובטופס ברכות התירו עי"ש. ופירש בקרבן העדה שם הטעם דלפי שמכלל עונג שבת הוא שיחשוב אדם כאילו כל מלאכתו עשויה, והשואל צרכיו מראה להיפך, וגם מביא דאגה בלבו, עכ"ל. וכעין זה פירש מהר"ש יפה ביפה מראה שם. והרי אם בשאלת צרכים החמירו לאסור בשבת, פשוט דכל שכן דאסור באמירת בקשות רחמים ותחנונים הבאים לכפר על עוונות ופשעים. וברור הדבר שגם ביום טוב הדין כך, וכן כתב בפשיטות מרן הגאון הרי"ח טוב ז"ל בשו"ת רב פעלים (חלק ב' חאו"ח סימן מ"ו). ואכן שוב מצאתי מבואר מפורש במדרש תנחומא (בריש פרשת וירא), הדין וטעמו וז"ל: לפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה, שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו, נזכר ברופא חולה עמו ישראל, והוא מצר. והשבת ניתנה לישראל לקדושה לעונג למנוחה ולא לצער. ולכן מתפלל [בשבת] שלש ברכות ראשונות, ושלש ברכות אחרונות, והמנוחה באמצע, עכ"ל. והדברים ברורים. הרי לן להדיא מכל זה שאין שום מקום לאמירת י"ג מדות בשבתות וימים טובים, דמאחר שאסור להצטער בהם, ממילא אין מזכירין עוונות, וממילא אין מקום לי"ג מדות ושאר תחנונים הבאים לכפר על העוונות.
אלא צריך ביאור לכאורה, שהרי מצאנו תדיר בספר הזוהר ובכתבי המקובלים, שנקראים הי"ג מדות י"ג מכילן דרחמי, ועיין בזוהר (ח"ג דף קל"א ע"ב) שסגולתם לתברא ולאכפייא כל גזרי דינין עי"ש. דמאחר שהם מדות של רחמים, למה אין נזכרים אפילו לכתחילה בשבתות וימים טובים.
אולם ביאור הדבר וסוד הענין הוא, כפי המבואר בזוהר (שם) ובכתבי האר"י ז"ל (בעץ חיים שער א"א, ובשער הכוונות בדרושי ויעבור מהחל עד גמירא), שהי"ג מדות אלו הם סוד י"ג תיקוני דיקנא דא"א. וידוע שהדיקנא הוא ממותרי מוחא, ובמוחא דא"א מתלבש גבורה דע"י הנקרא בוצינא דקרדינותא, שהוא מקור ושורש כל הדינים דאצילות העליון. וידוע שאין הדין נמתק אלא בשורשו, וכמו שכתב האר"י ז"ל בשער הכוונות (בדרוש ז' דשופר דף צ"ח ע"א). באופן דמה שנקראים י"ג מדות של רחמים, היינו כיון שהם שורשי ומקורי הדין העליונים, שעל ידם נכפין ונמתקים כל הדינים דלתתא, וכמ"ש שם בזוהר הנ"ל שסגולתם לתברא ולאכפייא כל גזרי דינין. הרי לן על כל פנים שאמירת הי"ג מדות אין להם מקום בשבתות וימים טובים שבהם כל דינין דעלמא מתעברין מהם, והם מצד עצמן בתכלית החסד והרחמים, ולא שייך לעורר ולהזכיר בהם הדינים, אפילו בסוד שורשם העליון הכופה הדינים התחתונים. ועיין מ"ש בזה בס"ד בספרי שו"ת וישב הים (ח"א סימן ו' באות ו').
ומהשתא מובן למה לדעת הזוהר והמקובלים אומרים הי"ג מדות דוקא בתפלות ימי החול, ובחדא מחתא עם הוידוי (יש אומרים לפני הוידוי, עיין בתולעת יעקב וסדר היום הנ"ל, ויש אומרים לאחר הוידוי, כמנהגינו היום, על פי דברי האר"י ז"ל בשער הכוונות הנ"ל, וכמפורש בסידורו של מרן הרש"ש ז"ל). והוא כמו שהוכחנו גם מדברי חז"ל גופא, ומלשונות הפוסקים ראשונים ואחרונים הנ"ל, שכוחם וסגולתם של הי"ג מדות לכפר על העוונות, ושייכים דוקא בימי החול שבהם נזכרים העוונות באמירת הוידוי, ולא בשבתות וימים טובים שאין להצטער בהם, ואין בהם שום התעוררות דין, דאפילו שורשי הדין הכופין הדינין דלתתא נייחין בהו, וככל הנ"ל, והדברים ברורים בס"ד. ועיין להרב פתח הדביר (בח"ג סימן ר"פ אות א'), ובשדי חמד (אסיפת דינים מערכת הו' אות ג') מ"ש באורך בזה.
ומסתמא דאמירת י"ג מדות בשבתות וימים טובים יש בו משום חשש פגם וזלזול בכבודן ובקדושתן, שמורה שכאילו יש בהם התעוררות הדינים וכח המקטרג, ושצריכין אנו לעורר לעומתו כח שורשי הדין העליונים להכניעו ולבטל קטרוגו, וכל זה פגם בעצם קדושת השבת, וכדנראה מהזוהר (בח"ב דף קל"ה ע"ב) וז"ל: אסור לעמא קדישא למפתח לגבה בפסוקא דדינא כגון והוא רחום וכו', בגין דהא אתפרשת [השבת] מרזא דסטרא אחרא, עכ"ל עי"ש. ופירוש מ"ש דאתפרשת מרזא דס"א, הוא כמ"ש שם (בחלק א' דף רנ"ט ע"ב) וז"ל: שבת בלא דינא כלל איהו, ולא שליט חוויא עקימא, עכ"ל. וכן איתא שם (בח"ג דף צ"ה ע"א) וז"ל: יומא דשבתא אתנשי כל צערי וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא וכו' עכ"ל. ודי בזה לכאן.
והרי לן על כל פנים לפי כל הנזכר הטעם שאסר האר"י ז"ל בתוקף אמירת ויעבור וי"ג מדות ותחנונים ווידויים ביום הושענא רבא. ולפי האמור כל שכן הוא דאסור כל זה בשבתות וימים טובים. והרי נמצינו למדים מכל זה שלא די שהרח"ו ז"ל החליט שאין השמועה אודות מנהג זה בעלת סמכא, ודחאה מספרו וככל הנ"ל, אלא גם היא נסתר'ה והיא נתמה'ה מדברי האר"י ז"ל גופא, שאסר בתוקף אמירת הי"ג מדות אפילו בחולו של מועד, כל שכן בשבתות וימים טוביםב.
מאמין בניסים
חבר קבוע
- הצטרף
- 7/1/25
- הודעות
- 337
סתירה זו כבר הרגיש בה מהר"ש ויטאל בסידורו חמדת ישראל, ועוד פקפוקים שהעיר בזה
ז. והנה קושיא זו על המנהג הנזכר, כבר הקשה אותה הרב שמואל ויטאל ז"ל בעצמו בספרו חמדת ישראל, וכאשר העיד הרה"ג כמהר"ר ניסים כצ'ורי ז"ל בספרו מעשה נסים (עמוד קל"ג) וז"ל: עיין שער הכוונות שהעתיק מהרח"ו ז"ל מגליון מחזור כמנהג אשכנז של רבינו האר"י ז"ל מכי"ק, דבשעת הוצאת ס"ת ברגלים וימים נוראים יאמר ג"פ י"ג מדות עי"ש. אמנם מהרש"ו ז"ל בספרו חמדת ישראל כתב יד תמה מאד על מה שהובא בשער הכוונות הנ"ל לומר י"ג מדות, דהלא יום טוב הוא. ואפילו בהושענא רבא כתב רבינו ז"ל בשער הכוונות (דף ק"ג ע"ד ודף ק"ו ע"ג) שאסור לומר י"ג מדות או סליחות יעו"ש, עכ"ל.
וכן כתב הגאון כמוהר"ר אליהו מני ז"ל בקונטרס בית יעקב חברון, שהוא ליקוט מנהגי בית מדרשו, שתיקנן ויסדן על פי מנהגי האר"י ז"ל והרש"ש ז"ל, כפי שהבין הוא לעומק דעתן וכוונתן, ובהרבה פרטים נטה לו ממנהגי בית אל, שלא היה דעתו מסכים עמהם. וכתב בנידון זה שם (באות ע"א) גבי סדר הוצאת ספר תורה ביום ראש השנה וז"ל: גם בבית אל יכב"ץ אומרים י"ג מדות [בעת פתיחת ההיכל], ואני לא נהגתי לומר, ואפילו שהזכירה בשער הכוונות, דאתיא זכירה דיש מי שפקפק בזה מטעם שאין אומרים י"ג מדות ביום טוב. וגם אתיא זכירה בחמדת ישראל של מהרש"ו ז"ל שפקפק בזה, ואמר כמדומה לי שכתב כן [האר"י ז"ל] בתחילת לימודו, ולכן לא הנהגתי לאומרו. ועי"ש עוד (באות פ"ג) שכתב דגם ביום הכפורים אין לומר י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל, דשלל כליל מנהג זה כיון שפקפקו בו כנ"ל, שלכן אפילו ביום הכפורים שהוא היום המיוחד בשנה לאמירת י"ג מדות, בכל זאת בשעת פתיחת ההיכל לא אמר, עי"ש.
והנה הגם שיש לדקדק ולגמגם קצת בדיוק דבריו, אין מן הצורך, מכיון שהודה שכתב מכח הזכרון. ועל כל פנים הרי קמן עדותן של שני גדולי רבני האחרונים ז"ל שראו כן בספר חמדת ישראל של הרש"ו ז"ל, שהקשה ופקפק על המנהג הנזכר, על פי דברי האר"י ז"ל גופא, שכתב לגבי יום הושע"ר שאסור לומר בו י"ג מדות.
והנה כאשר יצאתי לחפש'י בסידור חמדת ישראל הנדפס, לא מצאתי מזה מאומה. אולם ישנו תחת ידי סידור חמדת ישראל כתב יד, שנוסחו שונה מאותו הנדפס, ונראה שכמותו כפליים לתושיה, וכנראה שהוא מהדורא אחרת של הספר שכתב הרש"ו ז"ל, ושם מצאתי כמה לשונות של הרש"ו ז"ל בענין נידונינו, המעוררים פקפוק ומגמגמים אודות המנהג הנזכר. אולם אין טענותיו בדיוק כפי שהזכיר הרנ"ך ז"ל בספרו מעשה נסים הנ"ל. ואיך שיהיה על כל פנים מתבאר להדיא מדברי הרש"ו ז"ל בספרו הנ"ל שנתקשה בענין סמכות המנהג הנ"ל, ולא סמך לבו עליו למעשה, וכאשר נביא מלשונותיו שם בסמוך בע"ה.
וראשית אגי'ש מ"ש בספר חמדת ישראל כת"י הנ"ל בדרושי חג השבועות וז"ל: אמר שמואל, מצאתי כתוב מכתב יד מורי הרב זלה"ה [הוא הרח"ו ז"ל], מועתק מידי הרב מהרי"א זלה"ה במחזור שלו כמנהג של אשכנזים, ואמרתי להעתיקו כאן, אף על פי שלא מלאני לבי לאומרו. ואולי כוונת הרב זלה"ה לאומרו כעסק התורה, ואין קפידא בזה, וז"ל: יום שבועות וכו' עכ"ל. והביא שם כעין הכתוב בשער הכוונות הנ"ל, וכנעתק לעיל. וכעין זה כתב שם בסדר יום הכפורים וז"ל: אמר שמואל הוקשה לי בענין י"ג מדות, כיצד יאמר אותם בעת קריאת ס"ת [אולי צ"ל הוצאת ס"ת], ואולי הוא אפשר לומר שיקרא אותם כאדם הקורא בתורה שהתירו רז"ל, עכ"ל.
והנה משתי לשונות אלו של הרש"ו ז"ל נראה שעיקר קושייתו על המנהג הזה היתה מפאת קושי קריאת הי"ג מדות ביחיד, דקיי"ל דאסור, ועל זה הביא היישוב הנזכר בפוסקים (עיין שלחן ערוך או"ח סימן תקס"ה סעיף ה'), דאם אומרם כקורא בתורה מותר. אולם הגם שצידד ליישב אמירת הי"ג מדות כנ"ל, בכל זאת לא מלאו לבו לנהוג כן למעשה. גם מבואר בדבריו שלא היו אומרים אז בזמנו הי"ג מדות בציבור כלל, וכפי שיש נוהגים בזמנינו, וגם לא הציע זה כפתרון לקושייתו הנ"ל, שיאמרו הי"ג מדות כל הציבור כאחד, דנראה שהיה הדבר הזה רחוק משכלו לתקן שקהל שלם יאמרו כאחד י"ג מדות ביום טוב בקול רם כדרך אמירתן בחול, ולכן לא העלה כלל הצעה זו, אלא הליץ כנ"ל ליישב המנהג שיאמר היחיד הי"ג מדות כקורא בתורה. וברור שהבין גם שלא היתה כוונת האר"י ז"ל שיאמרו הי"ג מדות ביום טוב בציבור, דאם כן לא היה שואל קושייתו מעיקרא, אלא הבין שהוראתו היתה דוקא כלפי היחידים שיאמרו אותם בינם לבין עצמם ביחיד. כן מובן לנו מדבריו.
ועל כל פנים שוב כתב שם עוד בזה וז"ל: גם מצאתי כתוב במחזור מורי הרב זלה"ה וכו', ואיני יודע אם כתב כל זה הרב זלה"ה בימי קטנותו קודם שנכנס בפרדס החכמה הזאת, או אם כתב כל זה אחר [שהשיג] חכמתו, וצריך עיון. ועל הספק טוב לכוין בכל הכוונות הנזכרים [פירוש, הכוונות של תיבת "איה" דקדושת מוסף, וכנזכר בשער הכוונות דרושי יום הכפורים שם] בלי הזכרת י"ג מדות, כן נלע"ד אני שמואל, עכ"ל. והרי שכאן הכריע ופסק הרש"ו ז"ל דשב ואל תעשה עדיף, כיון שיש ספק בדבר שמא כתב כל זה האר"י ז"ל לפני שנכנס בפרדס החכמה, (וכעין הכרעת אביו ז"ל הנ"ל), וזה אפילו לגבי יום הכפורים שבלאו הכי אומרים בו י"ג מדות בסליחות, בכל זאת לא הסכים לאמירתן בשעת פתיחת ההיכל, כל שכן בשאר חגים ומועדים.
והנה עוד מצאתי לו שם לגבי אמירת הסליחות בליל הושענא רבא שכתב וז"ל: אמנם שמענא ואתה דע לך, כי אסור הוא לאמר ויעבור וי"ג מדות או סליחות אשר כיוצא בהם, או וידויים, או להזכיר חטא ועון, בין בליל הושע"ר אחר חצות לילה, בין ביום הושע"ר בתפלה, בעבור שהוא יום טוב וכו', עכ"ל.
הרי קמן שהגם שלא מצאנו לו להרש"ו ז"ל בספרו הנ"ל שהקשה הקושיא הנ"ל כפי שהזכירה הרנ"ך ז"ל, בכל זאת ברור מההעתקות הנ"ל שלדעתו אסור לומר ויעבור וי"ג מדות ביום טוב. ואם כן מה לי בלילה לאחר חצות וביום בעת התפלה, ומה לי אם יאמרו בעת פתיחת ההיכל. וכן מה לי אם אומר פסוק ויעבור גם כן, ומה לי אם יאמר הי"ג מדות בפני עצמן, הרי בכל אופן לא נכון לומר י"ג מדות ביום טוב, והדברים ברורים. ויתכן שבספר כתב יד אחר נמצא כתוב להדיא כפי שכתב הרנ"ך ז"לג. ועל כל פנים דעת הרש"ו ז"ל ברורה היא לאור כל הנ"ל, וכאשר ביארנו דבריו וכוונתו, שאינו כלל ש'ר המסכים למנהג זה, ופקפק עליו טובא, ולא נהג אותו, ואפילו כיחיד הקורא בתורה לא מלאו לבו לעשותו, כל שכן בציבור האומרים להדיא י"ג מדות ביום טוב שאין לו מקום כלל, הן לדעת הפוסקים והן לדעת האר"י ז"ל, וכאשר הבאנו לשונם לעיל.
בדברי הרמ"ז ז"ל בזה
ח. ובהיותי בזה ראיתי בספר אגרות הרמ"ז (סימן י"ד), שנשאל אודות זה מאת הרי"ש לינגי ז"ל, עי"ש ששאל אם יתחיל לומר מויעבור או מה' ה' וגו', וכן שאל כנ"ל דאיך הותר ליחיד לאומרם. ובתשובת הרמ"ז אליו שם נתעורר מעצמו גם לגבי היתר אמירתן ביום טוב. והשיב הרמ"ז שצריך לאומרם כקורא בתורה, אם מפני שאומרם ביחיד, ואם מפני שנאמרים ביום טוב, שלכן אינן נאמרים בדרך תחינה ובקשה, אלא בדרך שבח וכקורא בתורה, דהוי כאומר י"ג מדות דמי אל כמוך, [וכמו שאומרים בסדר תשליך ביום ר"ה]. גם כתב שאין להתחיל מפסוק ויעבור, אלא מתיבת ה', עיין שם בדבריו באורך.
והנלע"ד בזה הוא שרבינו הרמ"ז ז"ל הכניס עצמו לידחק בפרצה צרה זו כדי ליישב המנהג הזה, מכיון ששורשו ממקום טהור ועליון יהלך, על פי הכתוב מטהרת יד הקודש של האר"י ז"ל וכנ"ל, והבין דהכי סבירא ליה להאר"י ז"ל גם בגדלותו ולמסקנא דמילתא, ולכן יגע על יישובו. ואולם נלע"ד, דאפילו אם יש ליישב אמירתן ביחיד מטעם שאומרם כקורא בתורה, וכיישוב הנאמר בזה בספרי הפוסקים, על כל פנים טרם הבנתי על נכון איך התיר אמירתן ביום טוב גם כן מאותו טעם, מאחר שחילוק זה לא מצאנו בדברי הפוסקים, וגם לא עלה על דעת האר"י ז"ל לומר כן, כאשר הזהיר מלאומרם ביום הושע"ר, דאם אומרם בדרך קריאה בעלמא מותר, דהוי כשבח גרידא. ואמירת מי אל כמוך, הרי מעיקרא אינו שייך בגדר איסור זה, לא לענין האמירה ביחיד, ולא לענין יום טוב, שרק על דרך הסוד הוא מכוון כנגד הי"ג מדות דאל רחום וחנון, אבל לדעת הפוסקים דינו כפסוק בעלמא, ומעולם לא הזהירו עליו שום אזהרות לגבי אמירתו ביחיד או ביום טוב. ולכן אומרים אותו בתשליך ביום ר"ה ואין שום חשש. ואין למדים מזה לפסוק ויעבור שהם הי"ג מדות בעצם. וגם מה שרצה לחלק בין מתחיל מויעבור לבין מתחיל מה' ה', לא זכיתי לדעת מאין למד לחלק כן, דלחילוק זה לא מצאנו לו רגליים, לא בפוסקים ולא בכתבי האר"י ז"ל, וצ"ע.
ועל כל פנים גם לפי יישובו של הרמ"ז ז"ל, הרי לא כיוון ולא הסכים כלל להתיר אמירת הי"ג מדות ביום טוב בציבור, כאשר כולם כאחד עונים ואומרים בקול רם הי"ג מדות, ממש בדיוק כפי שנאמרים בסדר הסליחות והתחנונים, ובאותו ניגון ובאותו סגנון בקשה ותחנון, (אלא בהשמטת פסוק ויעבור), וכפי שנוהגים בהרבה בתי כנסיות וקהלות בזמנינו על פי "מנהג המקובלים", שזה לא עלה על דעתו להתיר. ובודאי יודה בפה מלא שיש ויש בו חשש איסור מפאת כבוד יום טוב. ואמירת פסוק ויעבור או השמטתו, לא יעלה ולא יוריד לענין זה. וכפי שהיה פשוט גם להרש"ו ז"ל שמעולם לא כיוון האר"י ז"ל להנהיג אמירתן בציבור, שבדרך זו הרי אופן אמירתן הוא מוכיח עליו שאינו כלל בדרך קריאה בעלמא, אלא ממש בסדר שנאמרים בתוך הסליחות והתחנונים, שאסור כל זה ביום טוב וכנ"ל. באופן שהנוהגים כהיום שכל הציבור אומרים כאחד י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל של הימים טובים, אין להם על מי לסמוך כלל, ואדרבא כולי עלמא מודו דאסור הדבר, וככל הנ"ל.
דיוק בלשון הזהב של ג"ע החיד"א ז"ל בזה
ט. ובא וראה דיוקו ונקיון כפיו של ג"ע החיד"א ז"ל, שכל כך התחכם לדקדק בסדר כתיבתו, לגלות דעתו בזה, בלי דחיית דעת הזולת, אלא ממילא שולל אותה כלאחר יד. והוא שכתב בספרו מורה באצבע (בסימן ז' אות רי"ד) וז"ל: בהוצאת ספר תורה [ביום טוב] יאמר התפלה המודפסת בתפלת ישרים [הוא הסידור הנדפס באמשטרדם בשנת הת"ק על פי נוסח האר"י ז"ל], רבונו של עולם מלא משאלות לבנו, שהיא מתוקנת מרבינו האר"י ז"ל, שמצאה מהרח"ו ז"ל כתובה בסידורו מטהרת ידו יד הקודש, עכ"ל. הרי שהמליץ על אמירת התפלה לבדה, והעלים לגמרי ולא הזכיר כלל אמירת הי"ג מדות הכתובים שם בחדא מחתא עם הבקשה הנ"ל, הגם שנראה מלשון האר"י ז"ל שהבקשה והתפלה ההיא נאמרת כהמשך ועל בסיס הי"ג מדות שנאמרין לפניה. ועיין שם בהגהותי לשם הנקראים "עמודי הוראה" מה שכתבתי בזה. וכן דקדק והתחכם לכתוב שם גם בספרו כף אחת (בסימן כ"ג) וז"ל: תפלה להוצאת ספר תורה בשלשה רגלים שתיקן רבינו האר"י ז"ל רבונו של עולם וכו'. הרי הגם שהזכיר מקור התפלה שהוא מהאר"י ז"ל, וציין את מקומו בסידור תפלת ישרים הנ"ל, שבשני המקומות הנ"ל מובא להדיא לומר בתחילה קודם הבקשה הנ"ל, את הי"ג מדות, בכל זאת נהג בדבר על דרך שאמרו פלגינן דיבורא, והזכיר התפלה בלא הי"ג מדות, והדברים ברורים. ובדרך זו הלך גם הרב יעקב יצחקי ז"ל במחזור אהלי יעקב שלו, שהביא תפלת הרבונו של עולם בלי אמירת הי"ג מדות. (וכן נהגנו בבית מדרשינו "חברת אהבת שלום", מאז יסודו מלפני כעשרים וחמש שנים).
בענין מה שנמצא לומר הי"ג מדות בסידורי הרש"ש ז"ל, ושנהגו כן בבית - אל
י. והנה הגם שהרבה קהלות של הספרדים משך הדורות הנהיגו מנהג זה, וגם במדרש המקובלים בית אל מיסודו של מרן הרש"ש ז"ל, כן נהגו, וכמו שהעיד הרב כף החיים הנ"ל, על כל פנים כפי כל מה שביארנו לעיל מתבאר שנהגו כן בטעות. כי הרי מקור המנהג הוא האר"י ז"ל, וכפי מה שראינו מכל הנ"ל, הרי מהרח"ו ז"ל בעצמו פקפק בדבר, ויחס המנהג לימי קטנותו ולא לימי גדלותו, ודחאו מהלכה. וזה מלבד הסתירה הנמצאת בכתבי האר"י ז"ל גופא אל המנהג. וכן פקפק בו הר"ש ויטאל ז"ל וככל הנ"ל. ואם כן הרי אין למנהג זה על מי מקדושים לסמוך. והעדרו טוב ממציאותו.
והגם שכן נהגו בבית אל, וכן נמצא בסידור הרש"ש ז"ל שבדפוס (חלק ז' דף נ"ז ע"ב), ובכתב יד (חלק ג' עמוד תמ"ט)ד, אין מזה שום הכרח כלל לומר שרבינו ש'ר שלום ז"ל הוא גם ש'ר המסכים להמנהג, ושעל ידו נתייסד והונהג בבית מדרשו של ש'ם, ונכתב בסידורו. כי הרבה מנהגים הונהגו על ידי הבאים אחריו, על פי דעתן והבנתן, ובפרט על ידי בנו הח"י בשמ"ש ז"ל, וכמו שנראה מכמה סידורי כת"י שראיתי, שהוסיף הרבה הוספות בהסידור, ובפרט תפלות הלשם יחוד, שרובם הם מיסודו של ספר חמ"י, ומשם העתיקם הח"י בשמ"ש ז"ל. ומסידוריו של הח"י בשמ"ש ז"ל הועתקו בכל שאר הסידוריםה. באופן שאין לנו שום הכרח וראיה כלל לדייק על פי הסידורים של האחרונים הנמצאים אתנו, שכן היה דעת מרן הרש"ש ז"ל לנהוג. ואכן בסידורים הקדומים שבכתב יד סופרו הנאמן הר"י דרעי ז"ל לא מצאנו מוזכר מנהג זה.
וכבר הארכתי במקום אחר (עיין בספרי שו"ת וישב הים סימן ח' חלק ב' אות ג', עמוד קמ"ב) שלא כל מנהגי בית אל יסודתן בהררי קודש על פי דעת מרן הרש"ש ז"ל, כי חכמי המקובלים הבאים אחריו במשך הדורות הכניסו וחידשו כמה מנהגים לדעתם הם. ולפעמים הנהיגו בהיפך מדעת מרן הרש"ש ז"ל, וכמו בענין ברכת מעין שבע בליל פסח שחל להיות בשבת, וכמבואר שם בתשובתי הנזכרת עיין שם. והרי לנו ראיה גמורה לזה מרשימת המנהגים של בית הכנסת בית יעקב שבחברון, מיסודו של מהר"א מני ז"ל, שתיקן כל המנהגים דשם על פי דעת האר"י ז"ל ומרן הרש"ש ז"ל, ובהרבה פרטים נטה דרכו מדרך ומנהג מדרש בית אל, כיון שהבין שדעת האר"י ז"ל ומרן הרש"ש ז"ל הוא אחרת, באופן שמנהג בית אל אינו תמיד ראיה גמורה. והרי גם בהאי נידון דידן גופא, חולק מהר"א מני ז"ל להדיא על מה שהנהיגו מנהג זה בבית אל, הגם שכל רז לא אניס ליה, וידע כל המקורות שבכתבי האר"י ז"ל, והבאים אחריהם, ושל סידורי הרש"ש ז"ל, ולא התפעל ולא נתרגש כלל מכל זה, כיון שידע שאין לדבר שום הכרח גמור כלל על דרך הסוד לשיטת רבינו האר"י ז"ל, ובודאי לא על דרך הפשט, וככל הנ"ל, ולכן הנהיג להלכה ולמעשה בבית מדרשו שלא לומר הי"ג מדות בפתיחת ההיכל של הימים טובים ונוראים, וככל הנ"ל.
וכבר הארכתי והוכחתי בראיות ברורות בתשובתי הנ"ל שבספר וישב הים, שכל המעלה הגדולה והסמכות העליונה של מנהגי בית אל בענין המנהגים שעל דרך הסוד, הוא להיות שעל הרוב מנהגיהם נתייסדו על פי הרש"ש ז"ל, אבל היכא דאין לנו ראיה לזה שכך סבר ותיקן הרש"ש ז"ל, וכבהאי נידון דידן, שמצאנו להדיא שהרח"ו ז"ל והרש"ו ז"ל מפקפקים בו, וישנה סתירה מפורשת מכתבי האר"י ז"ל גופא המנגדו, הרי ברור שאין בכך כדי להכריע ולהכריח שכן הוא דעת מרן הרש"ש ז"ל, ושכן ראוי לנהוג ולהנהיג בכל מקום. ואדרבא לאור כל הטענות והמענות שישנם נגד המנהג הזה עדיף ומומלץ שהנוהגים בו יבטלו מנהגן, ויעשו כהשיטה הרווחת בדעת האר"י ז"ל והרח"ו ז"ל והרש"ש ז"ל, כן נלע"ד.
ומה גם שאפילו הרמ"ז ז"ל שרצה להסיר התלונות שישנם על המנהג, הרי בקושי ובדוחק קיים אותו באופן שיאמרו הי"ג מדות רק היחידים בינם לבין עצמן, כקורא בתורה ולא בדרך תחנונים. נמצא שאפילו לדעתו המנהג כפי שנתפשט בימינו לומר כל הציבור כאחד בקול רם הי"ג מדות ביום טוב, ממש באותו האופן שאומרים אותם בעת הסליחות והתחנונים, (מלבד שאינם אומרים פסוק ויעבור), אין לו שום היתר וסמך ויסוד. ולכן העדרו טוב ממציאותו כנ"ל.
וכבר רמזתי בכמה דוכתי שישנם איזה מנהגים שתופסים ההמונים, ופעמים אפילו מהרבנים שאינם בקיאים ומומחים בחכמת הנסתר, בחושבם שכן צריך על פי הקבלה, ומהדרים בדבר, ומתייהרים בקיומו באופן מסויים, שלפי דעתן המוטעה הם עושין על טהרת דעת הקבלה. ולפי האמת לא כיוונו יפה בדעתן של המקובלים, אשר רק להם ראוי להיות ההכרעה בדבר זה. ובנידונינו, מאחר שמצאנו לגדולי המקובלים שפקפקו בדבר, וכנ"ל, ובפרט מרבני האחרונים, ג"ע החיד"א ז"ל והגר"א מני ז"ל, והגר"נ כצ'ורי ז"ל, ולא מצאנו למי מקדושים שיישב לתמיהותיהם והשגותיהם, ממילא עליהם יש לסמוך, ולהם משפט הבכורה לרחק או לקרב.
וראוי להזכיר בכאן שגם מנהג בג'דאד עיר גדולה של חכמים וסופרים היה שלא לומר י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים, וכדמוכח מהסידורים שנדפסו שם ע"י חכמים מובהקים ומביני דבר כנודע, שבכולם לא נמצאו לא י"ג מדות ולא נוסח הבקשה שתיקן האר"י ז"ל.
וכן מוכח בספר שו"ת זבחי צדק החדשות (סימן ק"ן) שכתב שם מחברו ה"ה ראש כל רבני בבל, הגאון הגדול כמוהר"ר עבדאללה סומך ז"ל, את כל פרטי המנהגים והנוסחאות של תפלות הימים הנוראים, ולא הזכיר כלל לא אמירת י"ג מדות, ולא הבקשה הנ"ל לעת פתיחת ההיכל. והגם שמצאנו למרן הרי"ח טוב ז"ל בספרו תורה לשמה (סימן מ"ה) שהסתפק אם יש חשש באמירת י"ג מדות שלש פעמים כפי המנהג הנ"ל משום כל האומר שמע שמע משתקין אותו, עי"ש, והעלה שאין בו חשש זה. אין מזה גילוי גמור שדעתו אכן נוחה ומסכמת בהמנהג, כיון שלא יצא לדון בתשובתו שם לגבי שאר צדדי וספיקי דאיכא בהאי דינא, ולא בחן וחקר מקורותיו איה, אלא התייחס אך ורק לענין כפילתו שלש פעמים, שעל זה היה לו איזו ראיות לצדד ולהכריע בו. וידוע דרכו שבספר תורה לשמה הנ"ל, שמביא וקורא איזה דיוקים והבנות הנראים לו מהש"ס או מהפוסקים הראשונים, ועל פיהם פושט ומכריע באיזה ספק או דין שנסתפק בו, ואינו מזכיר בו משיטות ודעות האחרונים, (שהרי חיברו בשם מושאל, וקרא עצמו בו בשם שהמציא והוליד מדעתו, והוא החכם יחזקאל כחלי שחי כאילו בשנת ה'תמ"ב, כמאתיים שנה לפני תקופת מחברו, הוא הרי"ח טוב ז"ל). וגם אינו מסתעף בכל צדדי הנידון, כי אם רק מתרכז בנוגע לאותה נקודה שעליה יש לו דיוק וראיה מהש"ס וכנ"ל. שהרי לפי האמת לא השיב שאלות אלו להשואלים שהלכו בו, להלכה ולמעשה, כדי שיצטרך לפרט ולהכריע כל הצדדים והספקות שבנידון, שהרי הוא בעצמו האר'י הנעשה שוא'ל, והוא הוא המשיב והמורה לצדקה. וכידוע כל זה להבקיאים ורגילים בספר הנ"ל. ואין כאן המקום להאריך עוד בזהו. ועל כל פנים מסתמא שאם היה רוצה לחלוק על מנהג עירו, ולייסד מנהג חדש לומר הי"ג מדות בעת פתיחת ההיכל בימים טובים וימים נוראים, היה מזכיר הדבר ומגלה דעתו בפירוש בספריו ההלכתיים בן איש חי ורב פעלים, וכמו שעשה בכמה וכמה דוכתי אחריני. והרי לגבי אמירת י"ג מדות בפתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים לא מצאנו לו שכתב כלל בשום דוכתי מספריו. לכן מסתמא שגם דעתו מסכמת לכל הנ"ל, ומה גם שודאי ידע מנהג רבו הגר"א מני ז"ל בזה, ומסתמא הסכים עמו בהוראתו ממה שלא מצאנו לו שכתב בהיפך, ותול"מ.
בענין שהונהג לאחרונה לומר י"ג מדות בברית מילה
יא. והנה מענין לענין באותו ענין, אמרתי להעיר בכאן אודות מה שהנהיגו ההמונים בשנים האחרונות בפה עיה"ק ירושלים ת"ו ובשאר מקומות בקהלות הספרדים, שכל הנוכחים בברית אומרים בקול רם י"ג מדות בין מילה לפריעה, וזה הן כאשר נעשה הברית בימות החול, והן בשבת, הן בחול המועד, והן בימים טובים ונוראים באין הבדל. והגם שמנהג זה לא היה ידוע כלל לפני כעשרים וחמש שנה, לאט לאט הנהיגוהו ההמונים, עד שכהיום נעשה אמירת הי"ג מדות כחלק מסדר ו"טכס" הברית, וכמעט שחושבים ההמונים שאם מל ופרע ולא אמר י"ג מדות, נחשב הדבר כאילו לא מל כלל.
והנה מקור המנהג הזה נמצא בספר בן איש חי למרן הרי"ח טוב ז"ל (שנה א' פרשת כי תשא אות י"ב) וז"ל: אם הציבור בצער על כל מין צרה שלא תבא, אז אם יארע מילה באותם הימים, טוב שיאמרו הציבור י"ג מדות של רחמים בכוונה בין מילה לפריעה, והוא דבר מסוגל כנזכר בחסד לאלפים, עכ"ל. וכ"כ הרב חס"ל (בסימן קל"א אות י'). ומקור יותר קדום לנוהג זה לא מצאתי כעת. ועל כל פנים יוצא לן מזה דכוונת אמירת הי"ג מדות בין מילה ופריעה בעת צרה, היינו בדרך תחינה לעורר הרחמים, ואם כן אסור לומר כן בשבתות וימים טובים ושאר ימים שאין אומרים בהם תחנון, כחול המועד ור"ח וכו'.
ונלע"ד שגם מה שהנהיגו לומר כן תמיד בכל ברית, אינו נכון, אפילו בימות החול בלבד. והגם שחושבים ההמונים שבימינו כל הימים שווין להרע, והם בגדר עת צרה, על כל פנים ברור שכפי מצב הדור, כן יש להתייחס לימי עת צרה היוצאים מן הכלל, שאז יש משמעות מיוחדת באמירת הי"ג מדות בשעת הברית לבטל הגזירות רעות. אבל להעריכן כולם כאחד שווין לרעה, אין מסתבר, והוה בגדר כיון שרבו בטלו. ולכן הנכון להחזיר מנהג זה לקדמותו, שהיו נוהגים לפעמים במקרים מסויימים ובולטין של עתות צרה לומר י"ג מדות בשעת הברית, ובודאי שיש למחות בתוקף ולעקור מה שהנהיגו בימינו לומר הי"ג מדות בבריתות שבשבתות ימים טובים חול המועד וכו'. כן נלע"ד.
העולה לדינא
יב. ותצא דינ'ה, להורות להלכה ולמעשה על דעת הפוסקים ועל דעת מקובלי האמת, שאין לומר י"ג מדות בשעת פתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים, ולא ביום הושענא רבה, וגם לא בשעת הברית בשבתות וימים טובים וכו' אפילו בעתות הצרה. אבל הבקשה והתפלה שתיקן אותה האר"י ז"ל, אותה לבדה יאמר אם ירצה בעת פתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים. ויהי רצון שקדושת הימים טובים יגינו עלינו מכל צרה שלא תבוא, ונזכה בהם להארת פנים העליונים מאירים ומזהירים, ולכל השפעות הטובות ישועות ונחמות אכי"ר.
ז. והנה קושיא זו על המנהג הנזכר, כבר הקשה אותה הרב שמואל ויטאל ז"ל בעצמו בספרו חמדת ישראל, וכאשר העיד הרה"ג כמהר"ר ניסים כצ'ורי ז"ל בספרו מעשה נסים (עמוד קל"ג) וז"ל: עיין שער הכוונות שהעתיק מהרח"ו ז"ל מגליון מחזור כמנהג אשכנז של רבינו האר"י ז"ל מכי"ק, דבשעת הוצאת ס"ת ברגלים וימים נוראים יאמר ג"פ י"ג מדות עי"ש. אמנם מהרש"ו ז"ל בספרו חמדת ישראל כתב יד תמה מאד על מה שהובא בשער הכוונות הנ"ל לומר י"ג מדות, דהלא יום טוב הוא. ואפילו בהושענא רבא כתב רבינו ז"ל בשער הכוונות (דף ק"ג ע"ד ודף ק"ו ע"ג) שאסור לומר י"ג מדות או סליחות יעו"ש, עכ"ל.
וכן כתב הגאון כמוהר"ר אליהו מני ז"ל בקונטרס בית יעקב חברון, שהוא ליקוט מנהגי בית מדרשו, שתיקנן ויסדן על פי מנהגי האר"י ז"ל והרש"ש ז"ל, כפי שהבין הוא לעומק דעתן וכוונתן, ובהרבה פרטים נטה לו ממנהגי בית אל, שלא היה דעתו מסכים עמהם. וכתב בנידון זה שם (באות ע"א) גבי סדר הוצאת ספר תורה ביום ראש השנה וז"ל: גם בבית אל יכב"ץ אומרים י"ג מדות [בעת פתיחת ההיכל], ואני לא נהגתי לומר, ואפילו שהזכירה בשער הכוונות, דאתיא זכירה דיש מי שפקפק בזה מטעם שאין אומרים י"ג מדות ביום טוב. וגם אתיא זכירה בחמדת ישראל של מהרש"ו ז"ל שפקפק בזה, ואמר כמדומה לי שכתב כן [האר"י ז"ל] בתחילת לימודו, ולכן לא הנהגתי לאומרו. ועי"ש עוד (באות פ"ג) שכתב דגם ביום הכפורים אין לומר י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל, דשלל כליל מנהג זה כיון שפקפקו בו כנ"ל, שלכן אפילו ביום הכפורים שהוא היום המיוחד בשנה לאמירת י"ג מדות, בכל זאת בשעת פתיחת ההיכל לא אמר, עי"ש.
והנה הגם שיש לדקדק ולגמגם קצת בדיוק דבריו, אין מן הצורך, מכיון שהודה שכתב מכח הזכרון. ועל כל פנים הרי קמן עדותן של שני גדולי רבני האחרונים ז"ל שראו כן בספר חמדת ישראל של הרש"ו ז"ל, שהקשה ופקפק על המנהג הנזכר, על פי דברי האר"י ז"ל גופא, שכתב לגבי יום הושע"ר שאסור לומר בו י"ג מדות.
והנה כאשר יצאתי לחפש'י בסידור חמדת ישראל הנדפס, לא מצאתי מזה מאומה. אולם ישנו תחת ידי סידור חמדת ישראל כתב יד, שנוסחו שונה מאותו הנדפס, ונראה שכמותו כפליים לתושיה, וכנראה שהוא מהדורא אחרת של הספר שכתב הרש"ו ז"ל, ושם מצאתי כמה לשונות של הרש"ו ז"ל בענין נידונינו, המעוררים פקפוק ומגמגמים אודות המנהג הנזכר. אולם אין טענותיו בדיוק כפי שהזכיר הרנ"ך ז"ל בספרו מעשה נסים הנ"ל. ואיך שיהיה על כל פנים מתבאר להדיא מדברי הרש"ו ז"ל בספרו הנ"ל שנתקשה בענין סמכות המנהג הנ"ל, ולא סמך לבו עליו למעשה, וכאשר נביא מלשונותיו שם בסמוך בע"ה.
וראשית אגי'ש מ"ש בספר חמדת ישראל כת"י הנ"ל בדרושי חג השבועות וז"ל: אמר שמואל, מצאתי כתוב מכתב יד מורי הרב זלה"ה [הוא הרח"ו ז"ל], מועתק מידי הרב מהרי"א זלה"ה במחזור שלו כמנהג של אשכנזים, ואמרתי להעתיקו כאן, אף על פי שלא מלאני לבי לאומרו. ואולי כוונת הרב זלה"ה לאומרו כעסק התורה, ואין קפידא בזה, וז"ל: יום שבועות וכו' עכ"ל. והביא שם כעין הכתוב בשער הכוונות הנ"ל, וכנעתק לעיל. וכעין זה כתב שם בסדר יום הכפורים וז"ל: אמר שמואל הוקשה לי בענין י"ג מדות, כיצד יאמר אותם בעת קריאת ס"ת [אולי צ"ל הוצאת ס"ת], ואולי הוא אפשר לומר שיקרא אותם כאדם הקורא בתורה שהתירו רז"ל, עכ"ל.
והנה משתי לשונות אלו של הרש"ו ז"ל נראה שעיקר קושייתו על המנהג הזה היתה מפאת קושי קריאת הי"ג מדות ביחיד, דקיי"ל דאסור, ועל זה הביא היישוב הנזכר בפוסקים (עיין שלחן ערוך או"ח סימן תקס"ה סעיף ה'), דאם אומרם כקורא בתורה מותר. אולם הגם שצידד ליישב אמירת הי"ג מדות כנ"ל, בכל זאת לא מלאו לבו לנהוג כן למעשה. גם מבואר בדבריו שלא היו אומרים אז בזמנו הי"ג מדות בציבור כלל, וכפי שיש נוהגים בזמנינו, וגם לא הציע זה כפתרון לקושייתו הנ"ל, שיאמרו הי"ג מדות כל הציבור כאחד, דנראה שהיה הדבר הזה רחוק משכלו לתקן שקהל שלם יאמרו כאחד י"ג מדות ביום טוב בקול רם כדרך אמירתן בחול, ולכן לא העלה כלל הצעה זו, אלא הליץ כנ"ל ליישב המנהג שיאמר היחיד הי"ג מדות כקורא בתורה. וברור שהבין גם שלא היתה כוונת האר"י ז"ל שיאמרו הי"ג מדות ביום טוב בציבור, דאם כן לא היה שואל קושייתו מעיקרא, אלא הבין שהוראתו היתה דוקא כלפי היחידים שיאמרו אותם בינם לבין עצמם ביחיד. כן מובן לנו מדבריו.
ועל כל פנים שוב כתב שם עוד בזה וז"ל: גם מצאתי כתוב במחזור מורי הרב זלה"ה וכו', ואיני יודע אם כתב כל זה הרב זלה"ה בימי קטנותו קודם שנכנס בפרדס החכמה הזאת, או אם כתב כל זה אחר [שהשיג] חכמתו, וצריך עיון. ועל הספק טוב לכוין בכל הכוונות הנזכרים [פירוש, הכוונות של תיבת "איה" דקדושת מוסף, וכנזכר בשער הכוונות דרושי יום הכפורים שם] בלי הזכרת י"ג מדות, כן נלע"ד אני שמואל, עכ"ל. והרי שכאן הכריע ופסק הרש"ו ז"ל דשב ואל תעשה עדיף, כיון שיש ספק בדבר שמא כתב כל זה האר"י ז"ל לפני שנכנס בפרדס החכמה, (וכעין הכרעת אביו ז"ל הנ"ל), וזה אפילו לגבי יום הכפורים שבלאו הכי אומרים בו י"ג מדות בסליחות, בכל זאת לא הסכים לאמירתן בשעת פתיחת ההיכל, כל שכן בשאר חגים ומועדים.
והנה עוד מצאתי לו שם לגבי אמירת הסליחות בליל הושענא רבא שכתב וז"ל: אמנם שמענא ואתה דע לך, כי אסור הוא לאמר ויעבור וי"ג מדות או סליחות אשר כיוצא בהם, או וידויים, או להזכיר חטא ועון, בין בליל הושע"ר אחר חצות לילה, בין ביום הושע"ר בתפלה, בעבור שהוא יום טוב וכו', עכ"ל.
הרי קמן שהגם שלא מצאנו לו להרש"ו ז"ל בספרו הנ"ל שהקשה הקושיא הנ"ל כפי שהזכירה הרנ"ך ז"ל, בכל זאת ברור מההעתקות הנ"ל שלדעתו אסור לומר ויעבור וי"ג מדות ביום טוב. ואם כן מה לי בלילה לאחר חצות וביום בעת התפלה, ומה לי אם יאמרו בעת פתיחת ההיכל. וכן מה לי אם אומר פסוק ויעבור גם כן, ומה לי אם יאמר הי"ג מדות בפני עצמן, הרי בכל אופן לא נכון לומר י"ג מדות ביום טוב, והדברים ברורים. ויתכן שבספר כתב יד אחר נמצא כתוב להדיא כפי שכתב הרנ"ך ז"לג. ועל כל פנים דעת הרש"ו ז"ל ברורה היא לאור כל הנ"ל, וכאשר ביארנו דבריו וכוונתו, שאינו כלל ש'ר המסכים למנהג זה, ופקפק עליו טובא, ולא נהג אותו, ואפילו כיחיד הקורא בתורה לא מלאו לבו לעשותו, כל שכן בציבור האומרים להדיא י"ג מדות ביום טוב שאין לו מקום כלל, הן לדעת הפוסקים והן לדעת האר"י ז"ל, וכאשר הבאנו לשונם לעיל.
בדברי הרמ"ז ז"ל בזה
ח. ובהיותי בזה ראיתי בספר אגרות הרמ"ז (סימן י"ד), שנשאל אודות זה מאת הרי"ש לינגי ז"ל, עי"ש ששאל אם יתחיל לומר מויעבור או מה' ה' וגו', וכן שאל כנ"ל דאיך הותר ליחיד לאומרם. ובתשובת הרמ"ז אליו שם נתעורר מעצמו גם לגבי היתר אמירתן ביום טוב. והשיב הרמ"ז שצריך לאומרם כקורא בתורה, אם מפני שאומרם ביחיד, ואם מפני שנאמרים ביום טוב, שלכן אינן נאמרים בדרך תחינה ובקשה, אלא בדרך שבח וכקורא בתורה, דהוי כאומר י"ג מדות דמי אל כמוך, [וכמו שאומרים בסדר תשליך ביום ר"ה]. גם כתב שאין להתחיל מפסוק ויעבור, אלא מתיבת ה', עיין שם בדבריו באורך.
והנלע"ד בזה הוא שרבינו הרמ"ז ז"ל הכניס עצמו לידחק בפרצה צרה זו כדי ליישב המנהג הזה, מכיון ששורשו ממקום טהור ועליון יהלך, על פי הכתוב מטהרת יד הקודש של האר"י ז"ל וכנ"ל, והבין דהכי סבירא ליה להאר"י ז"ל גם בגדלותו ולמסקנא דמילתא, ולכן יגע על יישובו. ואולם נלע"ד, דאפילו אם יש ליישב אמירתן ביחיד מטעם שאומרם כקורא בתורה, וכיישוב הנאמר בזה בספרי הפוסקים, על כל פנים טרם הבנתי על נכון איך התיר אמירתן ביום טוב גם כן מאותו טעם, מאחר שחילוק זה לא מצאנו בדברי הפוסקים, וגם לא עלה על דעת האר"י ז"ל לומר כן, כאשר הזהיר מלאומרם ביום הושע"ר, דאם אומרם בדרך קריאה בעלמא מותר, דהוי כשבח גרידא. ואמירת מי אל כמוך, הרי מעיקרא אינו שייך בגדר איסור זה, לא לענין האמירה ביחיד, ולא לענין יום טוב, שרק על דרך הסוד הוא מכוון כנגד הי"ג מדות דאל רחום וחנון, אבל לדעת הפוסקים דינו כפסוק בעלמא, ומעולם לא הזהירו עליו שום אזהרות לגבי אמירתו ביחיד או ביום טוב. ולכן אומרים אותו בתשליך ביום ר"ה ואין שום חשש. ואין למדים מזה לפסוק ויעבור שהם הי"ג מדות בעצם. וגם מה שרצה לחלק בין מתחיל מויעבור לבין מתחיל מה' ה', לא זכיתי לדעת מאין למד לחלק כן, דלחילוק זה לא מצאנו לו רגליים, לא בפוסקים ולא בכתבי האר"י ז"ל, וצ"ע.
ועל כל פנים גם לפי יישובו של הרמ"ז ז"ל, הרי לא כיוון ולא הסכים כלל להתיר אמירת הי"ג מדות ביום טוב בציבור, כאשר כולם כאחד עונים ואומרים בקול רם הי"ג מדות, ממש בדיוק כפי שנאמרים בסדר הסליחות והתחנונים, ובאותו ניגון ובאותו סגנון בקשה ותחנון, (אלא בהשמטת פסוק ויעבור), וכפי שנוהגים בהרבה בתי כנסיות וקהלות בזמנינו על פי "מנהג המקובלים", שזה לא עלה על דעתו להתיר. ובודאי יודה בפה מלא שיש ויש בו חשש איסור מפאת כבוד יום טוב. ואמירת פסוק ויעבור או השמטתו, לא יעלה ולא יוריד לענין זה. וכפי שהיה פשוט גם להרש"ו ז"ל שמעולם לא כיוון האר"י ז"ל להנהיג אמירתן בציבור, שבדרך זו הרי אופן אמירתן הוא מוכיח עליו שאינו כלל בדרך קריאה בעלמא, אלא ממש בסדר שנאמרים בתוך הסליחות והתחנונים, שאסור כל זה ביום טוב וכנ"ל. באופן שהנוהגים כהיום שכל הציבור אומרים כאחד י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל של הימים טובים, אין להם על מי לסמוך כלל, ואדרבא כולי עלמא מודו דאסור הדבר, וככל הנ"ל.
דיוק בלשון הזהב של ג"ע החיד"א ז"ל בזה
ט. ובא וראה דיוקו ונקיון כפיו של ג"ע החיד"א ז"ל, שכל כך התחכם לדקדק בסדר כתיבתו, לגלות דעתו בזה, בלי דחיית דעת הזולת, אלא ממילא שולל אותה כלאחר יד. והוא שכתב בספרו מורה באצבע (בסימן ז' אות רי"ד) וז"ל: בהוצאת ספר תורה [ביום טוב] יאמר התפלה המודפסת בתפלת ישרים [הוא הסידור הנדפס באמשטרדם בשנת הת"ק על פי נוסח האר"י ז"ל], רבונו של עולם מלא משאלות לבנו, שהיא מתוקנת מרבינו האר"י ז"ל, שמצאה מהרח"ו ז"ל כתובה בסידורו מטהרת ידו יד הקודש, עכ"ל. הרי שהמליץ על אמירת התפלה לבדה, והעלים לגמרי ולא הזכיר כלל אמירת הי"ג מדות הכתובים שם בחדא מחתא עם הבקשה הנ"ל, הגם שנראה מלשון האר"י ז"ל שהבקשה והתפלה ההיא נאמרת כהמשך ועל בסיס הי"ג מדות שנאמרין לפניה. ועיין שם בהגהותי לשם הנקראים "עמודי הוראה" מה שכתבתי בזה. וכן דקדק והתחכם לכתוב שם גם בספרו כף אחת (בסימן כ"ג) וז"ל: תפלה להוצאת ספר תורה בשלשה רגלים שתיקן רבינו האר"י ז"ל רבונו של עולם וכו'. הרי הגם שהזכיר מקור התפלה שהוא מהאר"י ז"ל, וציין את מקומו בסידור תפלת ישרים הנ"ל, שבשני המקומות הנ"ל מובא להדיא לומר בתחילה קודם הבקשה הנ"ל, את הי"ג מדות, בכל זאת נהג בדבר על דרך שאמרו פלגינן דיבורא, והזכיר התפלה בלא הי"ג מדות, והדברים ברורים. ובדרך זו הלך גם הרב יעקב יצחקי ז"ל במחזור אהלי יעקב שלו, שהביא תפלת הרבונו של עולם בלי אמירת הי"ג מדות. (וכן נהגנו בבית מדרשינו "חברת אהבת שלום", מאז יסודו מלפני כעשרים וחמש שנים).
בענין מה שנמצא לומר הי"ג מדות בסידורי הרש"ש ז"ל, ושנהגו כן בבית - אל
י. והנה הגם שהרבה קהלות של הספרדים משך הדורות הנהיגו מנהג זה, וגם במדרש המקובלים בית אל מיסודו של מרן הרש"ש ז"ל, כן נהגו, וכמו שהעיד הרב כף החיים הנ"ל, על כל פנים כפי כל מה שביארנו לעיל מתבאר שנהגו כן בטעות. כי הרי מקור המנהג הוא האר"י ז"ל, וכפי מה שראינו מכל הנ"ל, הרי מהרח"ו ז"ל בעצמו פקפק בדבר, ויחס המנהג לימי קטנותו ולא לימי גדלותו, ודחאו מהלכה. וזה מלבד הסתירה הנמצאת בכתבי האר"י ז"ל גופא אל המנהג. וכן פקפק בו הר"ש ויטאל ז"ל וככל הנ"ל. ואם כן הרי אין למנהג זה על מי מקדושים לסמוך. והעדרו טוב ממציאותו.
והגם שכן נהגו בבית אל, וכן נמצא בסידור הרש"ש ז"ל שבדפוס (חלק ז' דף נ"ז ע"ב), ובכתב יד (חלק ג' עמוד תמ"ט)ד, אין מזה שום הכרח כלל לומר שרבינו ש'ר שלום ז"ל הוא גם ש'ר המסכים להמנהג, ושעל ידו נתייסד והונהג בבית מדרשו של ש'ם, ונכתב בסידורו. כי הרבה מנהגים הונהגו על ידי הבאים אחריו, על פי דעתן והבנתן, ובפרט על ידי בנו הח"י בשמ"ש ז"ל, וכמו שנראה מכמה סידורי כת"י שראיתי, שהוסיף הרבה הוספות בהסידור, ובפרט תפלות הלשם יחוד, שרובם הם מיסודו של ספר חמ"י, ומשם העתיקם הח"י בשמ"ש ז"ל. ומסידוריו של הח"י בשמ"ש ז"ל הועתקו בכל שאר הסידוריםה. באופן שאין לנו שום הכרח וראיה כלל לדייק על פי הסידורים של האחרונים הנמצאים אתנו, שכן היה דעת מרן הרש"ש ז"ל לנהוג. ואכן בסידורים הקדומים שבכתב יד סופרו הנאמן הר"י דרעי ז"ל לא מצאנו מוזכר מנהג זה.
וכבר הארכתי במקום אחר (עיין בספרי שו"ת וישב הים סימן ח' חלק ב' אות ג', עמוד קמ"ב) שלא כל מנהגי בית אל יסודתן בהררי קודש על פי דעת מרן הרש"ש ז"ל, כי חכמי המקובלים הבאים אחריו במשך הדורות הכניסו וחידשו כמה מנהגים לדעתם הם. ולפעמים הנהיגו בהיפך מדעת מרן הרש"ש ז"ל, וכמו בענין ברכת מעין שבע בליל פסח שחל להיות בשבת, וכמבואר שם בתשובתי הנזכרת עיין שם. והרי לנו ראיה גמורה לזה מרשימת המנהגים של בית הכנסת בית יעקב שבחברון, מיסודו של מהר"א מני ז"ל, שתיקן כל המנהגים דשם על פי דעת האר"י ז"ל ומרן הרש"ש ז"ל, ובהרבה פרטים נטה דרכו מדרך ומנהג מדרש בית אל, כיון שהבין שדעת האר"י ז"ל ומרן הרש"ש ז"ל הוא אחרת, באופן שמנהג בית אל אינו תמיד ראיה גמורה. והרי גם בהאי נידון דידן גופא, חולק מהר"א מני ז"ל להדיא על מה שהנהיגו מנהג זה בבית אל, הגם שכל רז לא אניס ליה, וידע כל המקורות שבכתבי האר"י ז"ל, והבאים אחריהם, ושל סידורי הרש"ש ז"ל, ולא התפעל ולא נתרגש כלל מכל זה, כיון שידע שאין לדבר שום הכרח גמור כלל על דרך הסוד לשיטת רבינו האר"י ז"ל, ובודאי לא על דרך הפשט, וככל הנ"ל, ולכן הנהיג להלכה ולמעשה בבית מדרשו שלא לומר הי"ג מדות בפתיחת ההיכל של הימים טובים ונוראים, וככל הנ"ל.
וכבר הארכתי והוכחתי בראיות ברורות בתשובתי הנ"ל שבספר וישב הים, שכל המעלה הגדולה והסמכות העליונה של מנהגי בית אל בענין המנהגים שעל דרך הסוד, הוא להיות שעל הרוב מנהגיהם נתייסדו על פי הרש"ש ז"ל, אבל היכא דאין לנו ראיה לזה שכך סבר ותיקן הרש"ש ז"ל, וכבהאי נידון דידן, שמצאנו להדיא שהרח"ו ז"ל והרש"ו ז"ל מפקפקים בו, וישנה סתירה מפורשת מכתבי האר"י ז"ל גופא המנגדו, הרי ברור שאין בכך כדי להכריע ולהכריח שכן הוא דעת מרן הרש"ש ז"ל, ושכן ראוי לנהוג ולהנהיג בכל מקום. ואדרבא לאור כל הטענות והמענות שישנם נגד המנהג הזה עדיף ומומלץ שהנוהגים בו יבטלו מנהגן, ויעשו כהשיטה הרווחת בדעת האר"י ז"ל והרח"ו ז"ל והרש"ש ז"ל, כן נלע"ד.
ומה גם שאפילו הרמ"ז ז"ל שרצה להסיר התלונות שישנם על המנהג, הרי בקושי ובדוחק קיים אותו באופן שיאמרו הי"ג מדות רק היחידים בינם לבין עצמן, כקורא בתורה ולא בדרך תחנונים. נמצא שאפילו לדעתו המנהג כפי שנתפשט בימינו לומר כל הציבור כאחד בקול רם הי"ג מדות ביום טוב, ממש באותו האופן שאומרים אותם בעת הסליחות והתחנונים, (מלבד שאינם אומרים פסוק ויעבור), אין לו שום היתר וסמך ויסוד. ולכן העדרו טוב ממציאותו כנ"ל.
וכבר רמזתי בכמה דוכתי שישנם איזה מנהגים שתופסים ההמונים, ופעמים אפילו מהרבנים שאינם בקיאים ומומחים בחכמת הנסתר, בחושבם שכן צריך על פי הקבלה, ומהדרים בדבר, ומתייהרים בקיומו באופן מסויים, שלפי דעתן המוטעה הם עושין על טהרת דעת הקבלה. ולפי האמת לא כיוונו יפה בדעתן של המקובלים, אשר רק להם ראוי להיות ההכרעה בדבר זה. ובנידונינו, מאחר שמצאנו לגדולי המקובלים שפקפקו בדבר, וכנ"ל, ובפרט מרבני האחרונים, ג"ע החיד"א ז"ל והגר"א מני ז"ל, והגר"נ כצ'ורי ז"ל, ולא מצאנו למי מקדושים שיישב לתמיהותיהם והשגותיהם, ממילא עליהם יש לסמוך, ולהם משפט הבכורה לרחק או לקרב.
וראוי להזכיר בכאן שגם מנהג בג'דאד עיר גדולה של חכמים וסופרים היה שלא לומר י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים, וכדמוכח מהסידורים שנדפסו שם ע"י חכמים מובהקים ומביני דבר כנודע, שבכולם לא נמצאו לא י"ג מדות ולא נוסח הבקשה שתיקן האר"י ז"ל.
וכן מוכח בספר שו"ת זבחי צדק החדשות (סימן ק"ן) שכתב שם מחברו ה"ה ראש כל רבני בבל, הגאון הגדול כמוהר"ר עבדאללה סומך ז"ל, את כל פרטי המנהגים והנוסחאות של תפלות הימים הנוראים, ולא הזכיר כלל לא אמירת י"ג מדות, ולא הבקשה הנ"ל לעת פתיחת ההיכל. והגם שמצאנו למרן הרי"ח טוב ז"ל בספרו תורה לשמה (סימן מ"ה) שהסתפק אם יש חשש באמירת י"ג מדות שלש פעמים כפי המנהג הנ"ל משום כל האומר שמע שמע משתקין אותו, עי"ש, והעלה שאין בו חשש זה. אין מזה גילוי גמור שדעתו אכן נוחה ומסכמת בהמנהג, כיון שלא יצא לדון בתשובתו שם לגבי שאר צדדי וספיקי דאיכא בהאי דינא, ולא בחן וחקר מקורותיו איה, אלא התייחס אך ורק לענין כפילתו שלש פעמים, שעל זה היה לו איזו ראיות לצדד ולהכריע בו. וידוע דרכו שבספר תורה לשמה הנ"ל, שמביא וקורא איזה דיוקים והבנות הנראים לו מהש"ס או מהפוסקים הראשונים, ועל פיהם פושט ומכריע באיזה ספק או דין שנסתפק בו, ואינו מזכיר בו משיטות ודעות האחרונים, (שהרי חיברו בשם מושאל, וקרא עצמו בו בשם שהמציא והוליד מדעתו, והוא החכם יחזקאל כחלי שחי כאילו בשנת ה'תמ"ב, כמאתיים שנה לפני תקופת מחברו, הוא הרי"ח טוב ז"ל). וגם אינו מסתעף בכל צדדי הנידון, כי אם רק מתרכז בנוגע לאותה נקודה שעליה יש לו דיוק וראיה מהש"ס וכנ"ל. שהרי לפי האמת לא השיב שאלות אלו להשואלים שהלכו בו, להלכה ולמעשה, כדי שיצטרך לפרט ולהכריע כל הצדדים והספקות שבנידון, שהרי הוא בעצמו האר'י הנעשה שוא'ל, והוא הוא המשיב והמורה לצדקה. וכידוע כל זה להבקיאים ורגילים בספר הנ"ל. ואין כאן המקום להאריך עוד בזהו. ועל כל פנים מסתמא שאם היה רוצה לחלוק על מנהג עירו, ולייסד מנהג חדש לומר הי"ג מדות בעת פתיחת ההיכל בימים טובים וימים נוראים, היה מזכיר הדבר ומגלה דעתו בפירוש בספריו ההלכתיים בן איש חי ורב פעלים, וכמו שעשה בכמה וכמה דוכתי אחריני. והרי לגבי אמירת י"ג מדות בפתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים לא מצאנו לו שכתב כלל בשום דוכתי מספריו. לכן מסתמא שגם דעתו מסכמת לכל הנ"ל, ומה גם שודאי ידע מנהג רבו הגר"א מני ז"ל בזה, ומסתמא הסכים עמו בהוראתו ממה שלא מצאנו לו שכתב בהיפך, ותול"מ.
בענין שהונהג לאחרונה לומר י"ג מדות בברית מילה
יא. והנה מענין לענין באותו ענין, אמרתי להעיר בכאן אודות מה שהנהיגו ההמונים בשנים האחרונות בפה עיה"ק ירושלים ת"ו ובשאר מקומות בקהלות הספרדים, שכל הנוכחים בברית אומרים בקול רם י"ג מדות בין מילה לפריעה, וזה הן כאשר נעשה הברית בימות החול, והן בשבת, הן בחול המועד, והן בימים טובים ונוראים באין הבדל. והגם שמנהג זה לא היה ידוע כלל לפני כעשרים וחמש שנה, לאט לאט הנהיגוהו ההמונים, עד שכהיום נעשה אמירת הי"ג מדות כחלק מסדר ו"טכס" הברית, וכמעט שחושבים ההמונים שאם מל ופרע ולא אמר י"ג מדות, נחשב הדבר כאילו לא מל כלל.
והנה מקור המנהג הזה נמצא בספר בן איש חי למרן הרי"ח טוב ז"ל (שנה א' פרשת כי תשא אות י"ב) וז"ל: אם הציבור בצער על כל מין צרה שלא תבא, אז אם יארע מילה באותם הימים, טוב שיאמרו הציבור י"ג מדות של רחמים בכוונה בין מילה לפריעה, והוא דבר מסוגל כנזכר בחסד לאלפים, עכ"ל. וכ"כ הרב חס"ל (בסימן קל"א אות י'). ומקור יותר קדום לנוהג זה לא מצאתי כעת. ועל כל פנים יוצא לן מזה דכוונת אמירת הי"ג מדות בין מילה ופריעה בעת צרה, היינו בדרך תחינה לעורר הרחמים, ואם כן אסור לומר כן בשבתות וימים טובים ושאר ימים שאין אומרים בהם תחנון, כחול המועד ור"ח וכו'.
ונלע"ד שגם מה שהנהיגו לומר כן תמיד בכל ברית, אינו נכון, אפילו בימות החול בלבד. והגם שחושבים ההמונים שבימינו כל הימים שווין להרע, והם בגדר עת צרה, על כל פנים ברור שכפי מצב הדור, כן יש להתייחס לימי עת צרה היוצאים מן הכלל, שאז יש משמעות מיוחדת באמירת הי"ג מדות בשעת הברית לבטל הגזירות רעות. אבל להעריכן כולם כאחד שווין לרעה, אין מסתבר, והוה בגדר כיון שרבו בטלו. ולכן הנכון להחזיר מנהג זה לקדמותו, שהיו נוהגים לפעמים במקרים מסויימים ובולטין של עתות צרה לומר י"ג מדות בשעת הברית, ובודאי שיש למחות בתוקף ולעקור מה שהנהיגו בימינו לומר הי"ג מדות בבריתות שבשבתות ימים טובים חול המועד וכו'. כן נלע"ד.
העולה לדינא
יב. ותצא דינ'ה, להורות להלכה ולמעשה על דעת הפוסקים ועל דעת מקובלי האמת, שאין לומר י"ג מדות בשעת פתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים, ולא ביום הושענא רבה, וגם לא בשעת הברית בשבתות וימים טובים וכו' אפילו בעתות הצרה. אבל הבקשה והתפלה שתיקן אותה האר"י ז"ל, אותה לבדה יאמר אם ירצה בעת פתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים. ויהי רצון שקדושת הימים טובים יגינו עלינו מכל צרה שלא תבוא, ונזכה בהם להארת פנים העליונים מאירים ומזהירים, ולכל השפעות הטובות ישועות ונחמות אכי"ר.
אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
חבר קבוע
- הצטרף
- 31/12/24
- הודעות
- 300
מה המקור לזה? עכ"פ מנהג פשוט אצל יוצאי אר"צ שבארה"ב שאומרים י"ג מידות
כמה הערות קטנות אך חשובות:
א. מה שכתב בילקו"י ספירת העומר ושבועות (מהדו' תשע"ט בעמ' תש"ח) - "ובשו"ת וישב הים העיר וכו' והעיר סתירה בדברי המהרח"ו, אך לא שם לב [הרב יעקב הלל] שבהושענא רבה דיבר רק על הפסוק ויעבור" וכו'.
צריך לדעת שזה לא קושיית הרב יעקב הלל כלל, אלא זה קושיית ר' שמואל ויטאל גופיה.
וכפי שמביא שם הר' יעקב הלל מכת"י של הר' שמואל ויטאל שהוא התקשה בזה.
וכן הר' אליהו מני, והר' ניסים כצ'ורי, ג"כ הוקשה להם עניין זה.
וא"כ, מה שכתב הילקוט יוסף - שהרב יעקב הלל - 'לא שם לב' וכו', זה חוזר גם על הר' אליהו מני שלא שם לב, וגם על הר' ניסים כצ'ורי שלא שם לב.
ובעיקר העיקרים על הר' שמואל ויטאל "שלא שם לב" לחילוק הנ"ל.
ואומר אני איפכא מסתברא-
מהר' שמואל ויטאל שהוא בעצם "המקור" של הדברים האלה, והוא המקור של התפילות הנ"ל, כי הוא בכלל הכניס את הקטע הנ"ל לשער הכוונות, זה רק ראיה לדברי הר' יעקב הלל - שאין שום חילוק בין ויעבור, ולבין י"ג מדות - כי הוא עצמו שהביא את התפילה הנ"ל מהאר"י, הוא עצמו שאל כביכול את הסתירה.
וא"כ- מה שחשבו לחלק בין י"ג מדות לויעבור, במקור הדברים [ר' שמואל ויטאל] רואים להדיא איפכא.
ועתה לעניינינו גבי הסתירה כביכול
כל עיקר אריכות הרב יעקב הלל, היא, ש"שער הכוונות" המודפס היום והמוכר, זה לא יצא תחת ידו של המהרח"ו.
ומה שיצא תחת ידי המהרח"ו, זה מה שמודפס היום בשם "שער התפילה" הוצאת אהבת שלום [הנקרא עץ חיים שער התפילה], ושם המהרח"ו ניפה וזיקק כל מה שאין זה מסקנת האר"י, וכן חילק בין דברים ששמע הוא עצמו מהאר"י ולבין אחרים בשמו.
ושם באמת אין שום אזכור מזה כלל ועיקר, והמהרח"ו גופיה השמיט מכל הספר והחיבור הנ"ל מעניין זה של י"ג מידות, ולא העתיק כלל את התפילה הנ"ל של האר"י. וזאת משום שמה שלא מסקנת האר"י, לא הכניס לחיבורו.
אלא שהבן של מהרח"ו - שהוא זה שהדפיס שער הכוונות - הכניס כל הגליונות שראה אצל אביו, והעלם על החיבור של אביו, וערבב הדברים עד שלא נודע מה תחת ידי אביו ומה ההוספות שהשמיט אביו במתכוון.
וזה גרם לבלבול ולסתירה- שפעם אחת מובא שאומרים י"ג מדות, ואילו במקו"א כתב שלא לומר.
והאמת- אין שום סתירה, כי המסקנה של האר"י שלא לומר, ולכן בכתבי מהרח"ו הביא את מסקנת האר"י שלא אומרים, ולכן השמיט את התפילה הנ"ל מחיבורו, אלא שהבן הכניס זאת לשער הכוונות ואז נוצרה הסתירה.
ועוד מוכיח שם הרב יעקב הלל- ממקו"א במהרח"ו שכל ההוספות שהיו להאר"י בסידורו בכת"י, כתבם לפני שהכיר וזכה לחכמת הקבלה האמיתית של סוף ימיו.
סוף דבר
עיקר אריכות הרב יעקב הלל - שהסתירה 'כביכול' נוצרה מטעות.
ומה שרצו לחלק- בין אמירת י"ג מידות לחוד, ולבין עם "ויעבור", במציאות הדברים- אין זה כי אם השערת הלב גרידא, וזה נגד רצון המהרח"ו והאר"י.
כי במקור של מהרח"ו- לא הביא כלל את התפילה של האר"י עם הי"ג מידות והשמיטה לגמרי מכתביו, כי גם המהרח"ו- שהוא קיבל מהאר"י ידע שאין הבדל בין י"ג מידות ולבין "ויעבור" ואת שניהם לא אומרים, ולכן לא כתב כלל את תפילת הי"ג מדות, כי ידע שאין זה מסקנת האר"י.
ועל כן מה שכתב במקו"א תלמידו של הרב יצחק יוסף, ר' עבדיאל ישראלי שאמר לו הר' עזריאל מנצור שכשהרצה הדברים לרב עובדיה נשתומם על הרב יעקב הלל איך הטעה את החכמים הבאים אחריו, וכתב דברים שאינם מדוייקים.
כל זה מבחינת "נטיית הלב" גרידא, כי החילוק שלו בין י"ג מידות לויעבור, במהרח"ו להדיא דאין הבדל, ולכן אף י"ג מידות לא אמר, ולכן השמיטו מספרו.
ואין קשר- בין חילוקו בכי הוא זה להאר"י ומהרח"ו, אלא זה חילוק עצמאי שלא קשור למהרח"ו וכ"ש לא להאר"י.
ספיר ויהלום
חבר חדש
- הצטרף
- 8/5/25
- הודעות
- 56
אכן החכמת מאוד.
אני שואל כך:
האם לפני הרב הלל עוד מישהו התנגד, או שזה חידוש שלו.
שאלה שניה.
מי התחיל עם זה? החמדת ימים?
עת שערי רצון
חבר בכיר
- הצטרף
- 5/1/25
- הודעות
- 1,224
מו''מ בין הרב מרדכי אליהו להרב כדורי בנושא הנ''ל, מרתק:
אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
חבר קבוע
- הצטרף
- 31/12/24
- הודעות
- 300
עי' במצורף שהאריך ליישב את המנהג
מדברי החיד"א נראה שהתנגד, ולכן השמיט את נושא של י"ג מידות, והביא רק את הרבש"ע וכו'
וכן מדברי הר' כצ'ורי נראה דלא סמכו על מה שכתוב בשער הכוונות
ומה ששאלת מי התחיל עם זה?- כל מי שהיה לפניו "שער הכוונות", שזה לא המקורי
עד שהרב יעקב הלל הדפיס את המקורי מכת"י הנקרא עץ חיים שער התפילה הוצאת אהבת שלום
והיינו- זה טעות טכנית מאי ידיעה, לא ידעו שזה לא יצא מתחת ידי המחבר, ולכן הקשו סתירות וכו'
אבל האמת שאין שום סתירה כי המחבר כלל לא כתב זאת והשמיטו בכוונה מחיבורו וככל לעיל
ומישהו בדורינו- מכח הסתירה כביכול ניסה להגיד חילוק שיש הבדל בין י"ג מדות ולבין ויעבור
אך לאמת- כל חילוקו הוא שכביכול לא תהיה סתירה, אך האמת אין שום סתירה, כי האר"י ציווה שלא יאמרו לא ויעבור ולא י"ג מדות ולכן השמיט המהרח"ו את דברי האר"י מה שאמר בצעירותו לגמרי, ואיפכא- אמר לא להגיד כלל י"ג מידות [אף שזה בלי ויעבור]
אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
חבר קבוע
- הצטרף
- 31/12/24
- הודעות
- 300
כמדומה שדבריך אינם מדוייקים, ומהרח"ו השמיטו משער התפלה מחמת שהביאו ב"שער כתבי מורי" שבו כלל כל מה שמצא בכתב ידו של האר"י, וא"א להוכיח מהשמטת מהרח"ו ולא כלום
