סתירה זו כבר הרגיש בה מהר"ש ויטאל בסידורו חמדת ישראל, ועוד פקפוקים שהעיר בזה
ז. והנה קושיא זו על המנהג הנזכר, כבר הקשה אותה הרב שמואל ויטאל ז"ל בעצמו בספרו חמדת ישראל, וכאשר העיד הרה"ג כמהר"ר ניסים כצ'ורי ז"ל בספרו מעשה נסים (עמוד קל"ג) וז"ל: עיין שער הכוונות שהעתיק מהרח"ו ז"ל מגליון מחזור כמנהג אשכנז של רבינו האר"י ז"ל מכי"ק, דבשעת הוצאת ס"ת ברגלים וימים נוראים יאמר ג"פ י"ג מדות עי"ש. אמנם מהרש"ו ז"ל בספרו חמדת ישראל כתב יד תמה מאד על מה שהובא בשער הכוונות הנ"ל לומר י"ג מדות, דהלא יום טוב הוא. ואפילו בהושענא רבא כתב רבינו ז"ל בשער הכוונות (דף ק"ג ע"ד ודף ק"ו ע"ג) שאסור לומר י"ג מדות או סליחות יעו"ש, עכ"ל.
וכן כתב הגאון כמוהר"ר אליהו מני ז"ל בקונטרס בית יעקב חברון, שהוא ליקוט מנהגי בית מדרשו, שתיקנן ויסדן על פי מנהגי האר"י ז"ל והרש"ש ז"ל, כפי שהבין הוא לעומק דעתן וכוונתן, ובהרבה פרטים נטה לו ממנהגי בית אל, שלא היה דעתו מסכים עמהם. וכתב בנידון זה שם (באות ע"א) גבי סדר הוצאת ספר תורה ביום ראש השנה וז"ל: גם בבית אל יכב"ץ אומרים י"ג מדות [בעת פתיחת ההיכל], ואני לא נהגתי לומר, ואפילו שהזכירה בשער הכוונות, דאתיא זכירה דיש מי שפקפק בזה מטעם שאין אומרים י"ג מדות ביום טוב. וגם אתיא זכירה בחמדת ישראל של מהרש"ו ז"ל שפקפק בזה, ואמר כמדומה לי שכתב כן [האר"י ז"ל] בתחילת לימודו, ולכן לא הנהגתי לאומרו. ועי"ש עוד (באות פ"ג) שכתב דגם ביום הכפורים אין לומר י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל, דשלל כליל מנהג זה כיון שפקפקו בו כנ"ל, שלכן אפילו ביום הכפורים שהוא היום המיוחד בשנה לאמירת י"ג מדות, בכל זאת בשעת פתיחת ההיכל לא אמר, עי"ש.
והנה הגם שיש לדקדק ולגמגם קצת בדיוק דבריו, אין מן הצורך, מכיון שהודה שכתב מכח הזכרון. ועל כל פנים הרי קמן עדותן של שני גדולי רבני האחרונים ז"ל שראו כן בספר חמדת ישראל של הרש"ו ז"ל, שהקשה ופקפק על המנהג הנזכר, על פי דברי האר"י ז"ל גופא, שכתב לגבי יום הושע"ר שאסור לומר בו י"ג מדות.
והנה כאשר יצאתי לחפש'י בסידור חמדת ישראל הנדפס, לא מצאתי מזה מאומה. אולם ישנו תחת ידי סידור חמדת ישראל כתב יד, שנוסחו שונה מאותו הנדפס, ונראה שכמותו כפליים לתושיה, וכנראה שהוא מהדורא אחרת של הספר שכתב הרש"ו ז"ל, ושם מצאתי כמה לשונות של הרש"ו ז"ל בענין נידונינו, המעוררים פקפוק ומגמגמים אודות המנהג הנזכר. אולם אין טענותיו בדיוק כפי שהזכיר הרנ"ך ז"ל בספרו מעשה נסים הנ"ל. ואיך שיהיה על כל פנים מתבאר להדיא מדברי הרש"ו ז"ל בספרו הנ"ל שנתקשה בענין סמכות המנהג הנ"ל, ולא סמך לבו עליו למעשה, וכאשר נביא מלשונותיו שם בסמוך בע"ה.
וראשית אגי'ש מ"ש בספר חמדת ישראל כת"י הנ"ל בדרושי חג השבועות וז"ל: אמר שמואל, מצאתי כתוב מכתב יד מורי הרב זלה"ה [הוא הרח"ו ז"ל], מועתק מידי הרב מהרי"א זלה"ה במחזור שלו כמנהג של אשכנזים, ואמרתי להעתיקו כאן, אף על פי שלא מלאני לבי לאומרו. ואולי כוונת הרב זלה"ה לאומרו כעסק התורה, ואין קפידא בזה, וז"ל: יום שבועות וכו' עכ"ל. והביא שם כעין הכתוב בשער הכוונות הנ"ל, וכנעתק לעיל. וכעין זה כתב שם בסדר יום הכפורים וז"ל: אמר שמואל הוקשה לי בענין י"ג מדות, כיצד יאמר אותם בעת קריאת ס"ת [אולי צ"ל הוצאת ס"ת], ואולי הוא אפשר לומר שיקרא אותם כאדם הקורא בתורה שהתירו רז"ל, עכ"ל.
והנה משתי לשונות אלו של הרש"ו ז"ל נראה שעיקר קושייתו על המנהג הזה היתה מפאת קושי קריאת הי"ג מדות ביחיד, דקיי"ל דאסור, ועל זה הביא היישוב הנזכר בפוסקים (עיין שלחן ערוך או"ח סימן תקס"ה סעיף ה'), דאם אומרם כקורא בתורה מותר. אולם הגם שצידד ליישב אמירת הי"ג מדות כנ"ל, בכל זאת לא מלאו לבו לנהוג כן למעשה. גם מבואר בדבריו שלא היו אומרים אז בזמנו הי"ג מדות בציבור כלל, וכפי שיש נוהגים בזמנינו, וגם לא הציע זה כפתרון לקושייתו הנ"ל, שיאמרו הי"ג מדות כל הציבור כאחד, דנראה שהיה הדבר הזה רחוק משכלו לתקן שקהל שלם יאמרו כאחד י"ג מדות ביום טוב בקול רם כדרך אמירתן בחול, ולכן לא העלה כלל הצעה זו, אלא הליץ כנ"ל ליישב המנהג שיאמר היחיד הי"ג מדות כקורא בתורה. וברור שהבין גם שלא היתה כוונת האר"י ז"ל שיאמרו הי"ג מדות ביום טוב בציבור, דאם כן לא היה שואל קושייתו מעיקרא, אלא הבין שהוראתו היתה דוקא כלפי היחידים שיאמרו אותם בינם לבין עצמם ביחיד. כן מובן לנו מדבריו.
ועל כל פנים שוב כתב שם עוד בזה וז"ל: גם מצאתי כתוב במחזור מורי הרב זלה"ה וכו', ואיני יודע אם כתב כל זה הרב זלה"ה בימי קטנותו קודם שנכנס בפרדס החכמה הזאת, או אם כתב כל זה אחר [שהשיג] חכמתו, וצריך עיון. ועל הספק טוב לכוין בכל הכוונות הנזכרים [פירוש, הכוונות של תיבת "איה" דקדושת מוסף, וכנזכר בשער הכוונות דרושי יום הכפורים שם] בלי הזכרת י"ג מדות, כן נלע"ד אני שמואל, עכ"ל. והרי שכאן הכריע ופסק הרש"ו ז"ל דשב ואל תעשה עדיף, כיון שיש ספק בדבר שמא כתב כל זה האר"י ז"ל לפני שנכנס בפרדס החכמה, (וכעין הכרעת אביו ז"ל הנ"ל), וזה אפילו לגבי יום הכפורים שבלאו הכי אומרים בו י"ג מדות בסליחות, בכל זאת לא הסכים לאמירתן בשעת פתיחת ההיכל, כל שכן בשאר חגים ומועדים.
והנה עוד מצאתי לו שם לגבי אמירת הסליחות בליל הושענא רבא שכתב וז"ל: אמנם שמענא ואתה דע לך, כי אסור הוא לאמר ויעבור וי"ג מדות או סליחות אשר כיוצא בהם, או וידויים, או להזכיר חטא ועון, בין בליל הושע"ר אחר חצות לילה, בין ביום הושע"ר בתפלה, בעבור שהוא יום טוב וכו', עכ"ל.
הרי קמן שהגם שלא מצאנו לו להרש"ו ז"ל בספרו הנ"ל שהקשה הקושיא הנ"ל כפי שהזכירה הרנ"ך ז"ל, בכל זאת ברור מההעתקות הנ"ל שלדעתו אסור לומר ויעבור וי"ג מדות ביום טוב. ואם כן מה לי בלילה לאחר חצות וביום בעת התפלה, ומה לי אם יאמרו בעת פתיחת ההיכל. וכן מה לי אם אומר פסוק ויעבור גם כן, ומה לי אם יאמר הי"ג מדות בפני עצמן, הרי בכל אופן לא נכון לומר י"ג מדות ביום טוב, והדברים ברורים. ויתכן שבספר כתב יד אחר נמצא כתוב להדיא כפי שכתב הרנ"ך ז"לג. ועל כל פנים דעת הרש"ו ז"ל ברורה היא לאור כל הנ"ל, וכאשר ביארנו דבריו וכוונתו, שאינו כלל ש'ר המסכים למנהג זה, ופקפק עליו טובא, ולא נהג אותו, ואפילו כיחיד הקורא בתורה לא מלאו לבו לעשותו, כל שכן בציבור האומרים להדיא י"ג מדות ביום טוב שאין לו מקום כלל, הן לדעת הפוסקים והן לדעת האר"י ז"ל, וכאשר הבאנו לשונם לעיל.
בדברי הרמ"ז ז"ל בזה
ח. ובהיותי בזה ראיתי בספר אגרות הרמ"ז (סימן י"ד), שנשאל אודות זה מאת הרי"ש לינגי ז"ל, עי"ש ששאל אם יתחיל לומר מויעבור או מה' ה' וגו', וכן שאל כנ"ל דאיך הותר ליחיד לאומרם. ובתשובת הרמ"ז אליו שם נתעורר מעצמו גם לגבי היתר אמירתן ביום טוב. והשיב הרמ"ז שצריך לאומרם כקורא בתורה, אם מפני שאומרם ביחיד, ואם מפני שנאמרים ביום טוב, שלכן אינן נאמרים בדרך תחינה ובקשה, אלא בדרך שבח וכקורא בתורה, דהוי כאומר י"ג מדות דמי אל כמוך, [וכמו שאומרים בסדר תשליך ביום ר"ה]. גם כתב שאין להתחיל מפסוק ויעבור, אלא מתיבת ה', עיין שם בדבריו באורך.
והנלע"ד בזה הוא שרבינו הרמ"ז ז"ל הכניס עצמו לידחק בפרצה צרה זו כדי ליישב המנהג הזה, מכיון ששורשו ממקום טהור ועליון יהלך, על פי הכתוב מטהרת יד הקודש של האר"י ז"ל וכנ"ל, והבין דהכי סבירא ליה להאר"י ז"ל גם בגדלותו ולמסקנא דמילתא, ולכן יגע על יישובו. ואולם נלע"ד, דאפילו אם יש ליישב אמירתן ביחיד מטעם שאומרם כקורא בתורה, וכיישוב הנאמר בזה בספרי הפוסקים, על כל פנים טרם הבנתי על נכון איך התיר אמירתן ביום טוב גם כן מאותו טעם, מאחר שחילוק זה לא מצאנו בדברי הפוסקים, וגם לא עלה על דעת האר"י ז"ל לומר כן, כאשר הזהיר מלאומרם ביום הושע"ר, דאם אומרם בדרך קריאה בעלמא מותר, דהוי כשבח גרידא. ואמירת מי אל כמוך, הרי מעיקרא אינו שייך בגדר איסור זה, לא לענין האמירה ביחיד, ולא לענין יום טוב, שרק על דרך הסוד הוא מכוון כנגד הי"ג מדות דאל רחום וחנון, אבל לדעת הפוסקים דינו כפסוק בעלמא, ומעולם לא הזהירו עליו שום אזהרות לגבי אמירתו ביחיד או ביום טוב. ולכן אומרים אותו בתשליך ביום ר"ה ואין שום חשש. ואין למדים מזה לפסוק ויעבור שהם הי"ג מדות בעצם. וגם מה שרצה לחלק בין מתחיל מויעבור לבין מתחיל מה' ה', לא זכיתי לדעת מאין למד לחלק כן, דלחילוק זה לא מצאנו לו רגליים, לא בפוסקים ולא בכתבי האר"י ז"ל, וצ"ע.
ועל כל פנים גם לפי יישובו של הרמ"ז ז"ל, הרי לא כיוון ולא הסכים כלל להתיר אמירת הי"ג מדות ביום טוב בציבור, כאשר כולם כאחד עונים ואומרים בקול רם הי"ג מדות, ממש בדיוק כפי שנאמרים בסדר הסליחות והתחנונים, ובאותו ניגון ובאותו סגנון בקשה ותחנון, (אלא בהשמטת פסוק ויעבור), וכפי שנוהגים בהרבה בתי כנסיות וקהלות בזמנינו על פי "מנהג המקובלים", שזה לא עלה על דעתו להתיר. ובודאי יודה בפה מלא שיש ויש בו חשש איסור מפאת כבוד יום טוב. ואמירת פסוק ויעבור או השמטתו, לא יעלה ולא יוריד לענין זה. וכפי שהיה פשוט גם להרש"ו ז"ל שמעולם לא כיוון האר"י ז"ל להנהיג אמירתן בציבור, שבדרך זו הרי אופן אמירתן הוא מוכיח עליו שאינו כלל בדרך קריאה בעלמא, אלא ממש בסדר שנאמרים בתוך הסליחות והתחנונים, שאסור כל זה ביום טוב וכנ"ל. באופן שהנוהגים כהיום שכל הציבור אומרים כאחד י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל של הימים טובים, אין להם על מי לסמוך כלל, ואדרבא כולי עלמא מודו דאסור הדבר, וככל הנ"ל.
דיוק בלשון הזהב של ג"ע החיד"א ז"ל בזה
ט. ובא וראה דיוקו ונקיון כפיו של ג"ע החיד"א ז"ל, שכל כך התחכם לדקדק בסדר כתיבתו, לגלות דעתו בזה, בלי דחיית דעת הזולת, אלא ממילא שולל אותה כלאחר יד. והוא שכתב בספרו מורה באצבע (בסימן ז' אות רי"ד) וז"ל: בהוצאת ספר תורה [ביום טוב] יאמר התפלה המודפסת בתפלת ישרים [הוא הסידור הנדפס באמשטרדם בשנת הת"ק על פי נוסח האר"י ז"ל], רבונו של עולם מלא משאלות לבנו, שהיא מתוקנת מרבינו האר"י ז"ל, שמצאה מהרח"ו ז"ל כתובה בסידורו מטהרת ידו יד הקודש, עכ"ל. הרי שהמליץ על אמירת התפלה לבדה, והעלים לגמרי ולא הזכיר כלל אמירת הי"ג מדות הכתובים שם בחדא מחתא עם הבקשה הנ"ל, הגם שנראה מלשון האר"י ז"ל שהבקשה והתפלה ההיא נאמרת כהמשך ועל בסיס הי"ג מדות שנאמרין לפניה. ועיין שם בהגהותי לשם הנקראים "עמודי הוראה" מה שכתבתי בזה. וכן דקדק והתחכם לכתוב שם גם בספרו כף אחת (בסימן כ"ג) וז"ל: תפלה להוצאת ספר תורה בשלשה רגלים שתיקן רבינו האר"י ז"ל רבונו של עולם וכו'. הרי הגם שהזכיר מקור התפלה שהוא מהאר"י ז"ל, וציין את מקומו בסידור תפלת ישרים הנ"ל, שבשני המקומות הנ"ל מובא להדיא לומר בתחילה קודם הבקשה הנ"ל, את הי"ג מדות, בכל זאת נהג בדבר על דרך שאמרו פלגינן דיבורא, והזכיר התפלה בלא הי"ג מדות, והדברים ברורים. ובדרך זו הלך גם הרב יעקב יצחקי ז"ל במחזור אהלי יעקב שלו, שהביא תפלת הרבונו של עולם בלי אמירת הי"ג מדות. (וכן נהגנו בבית מדרשינו "חברת אהבת שלום", מאז יסודו מלפני כעשרים וחמש שנים).
בענין מה שנמצא לומר הי"ג מדות בסידורי הרש"ש ז"ל, ושנהגו כן בבית - אל
י. והנה הגם שהרבה קהלות של הספרדים משך הדורות הנהיגו מנהג זה, וגם במדרש המקובלים בית אל מיסודו של מרן הרש"ש ז"ל, כן נהגו, וכמו שהעיד הרב כף החיים הנ"ל, על כל פנים כפי כל מה שביארנו לעיל מתבאר שנהגו כן בטעות. כי הרי מקור המנהג הוא האר"י ז"ל, וכפי מה שראינו מכל הנ"ל, הרי מהרח"ו ז"ל בעצמו פקפק בדבר, ויחס המנהג לימי קטנותו ולא לימי גדלותו, ודחאו מהלכה. וזה מלבד הסתירה הנמצאת בכתבי האר"י ז"ל גופא אל המנהג. וכן פקפק בו הר"ש ויטאל ז"ל וככל הנ"ל. ואם כן הרי אין למנהג זה על מי מקדושים לסמוך. והעדרו טוב ממציאותו.
והגם שכן נהגו בבית אל, וכן נמצא בסידור הרש"ש ז"ל שבדפוס (חלק ז' דף נ"ז ע"ב), ובכתב יד (חלק ג' עמוד תמ"ט)ד, אין מזה שום הכרח כלל לומר שרבינו ש'ר שלום ז"ל הוא גם ש'ר המסכים להמנהג, ושעל ידו נתייסד והונהג בבית מדרשו של ש'ם, ונכתב בסידורו. כי הרבה מנהגים הונהגו על ידי הבאים אחריו, על פי דעתן והבנתן, ובפרט על ידי בנו הח"י בשמ"ש ז"ל, וכמו שנראה מכמה סידורי כת"י שראיתי, שהוסיף הרבה הוספות בהסידור, ובפרט תפלות הלשם יחוד, שרובם הם מיסודו של ספר חמ"י, ומשם העתיקם הח"י בשמ"ש ז"ל. ומסידוריו של הח"י בשמ"ש ז"ל הועתקו בכל שאר הסידוריםה. באופן שאין לנו שום הכרח וראיה כלל לדייק על פי הסידורים של האחרונים הנמצאים אתנו, שכן היה דעת מרן הרש"ש ז"ל לנהוג. ואכן בסידורים הקדומים שבכתב יד סופרו הנאמן הר"י דרעי ז"ל לא מצאנו מוזכר מנהג זה.
וכבר הארכתי במקום אחר (עיין בספרי שו"ת וישב הים סימן ח' חלק ב' אות ג', עמוד קמ"ב) שלא כל מנהגי בית אל יסודתן בהררי קודש על פי דעת מרן הרש"ש ז"ל, כי חכמי המקובלים הבאים אחריו במשך הדורות הכניסו וחידשו כמה מנהגים לדעתם הם. ולפעמים הנהיגו בהיפך מדעת מרן הרש"ש ז"ל, וכמו בענין ברכת מעין שבע בליל פסח שחל להיות בשבת, וכמבואר שם בתשובתי הנזכרת עיין שם. והרי לנו ראיה גמורה לזה מרשימת המנהגים של בית הכנסת בית יעקב שבחברון, מיסודו של מהר"א מני ז"ל, שתיקן כל המנהגים דשם על פי דעת האר"י ז"ל ומרן הרש"ש ז"ל, ובהרבה פרטים נטה דרכו מדרך ומנהג מדרש בית אל, כיון שהבין שדעת האר"י ז"ל ומרן הרש"ש ז"ל הוא אחרת, באופן שמנהג בית אל אינו תמיד ראיה גמורה. והרי גם בהאי נידון דידן גופא, חולק מהר"א מני ז"ל להדיא על מה שהנהיגו מנהג זה בבית אל, הגם שכל רז לא אניס ליה, וידע כל המקורות שבכתבי האר"י ז"ל, והבאים אחריהם, ושל סידורי הרש"ש ז"ל, ולא התפעל ולא נתרגש כלל מכל זה, כיון שידע שאין לדבר שום הכרח גמור כלל על דרך הסוד לשיטת רבינו האר"י ז"ל, ובודאי לא על דרך הפשט, וככל הנ"ל, ולכן הנהיג להלכה ולמעשה בבית מדרשו שלא לומר הי"ג מדות בפתיחת ההיכל של הימים טובים ונוראים, וככל הנ"ל.
וכבר הארכתי והוכחתי בראיות ברורות בתשובתי הנ"ל שבספר וישב הים, שכל המעלה הגדולה והסמכות העליונה של מנהגי בית אל בענין המנהגים שעל דרך הסוד, הוא להיות שעל הרוב מנהגיהם נתייסדו על פי הרש"ש ז"ל, אבל היכא דאין לנו ראיה לזה שכך סבר ותיקן הרש"ש ז"ל, וכבהאי נידון דידן, שמצאנו להדיא שהרח"ו ז"ל והרש"ו ז"ל מפקפקים בו, וישנה סתירה מפורשת מכתבי האר"י ז"ל גופא המנגדו, הרי ברור שאין בכך כדי להכריע ולהכריח שכן הוא דעת מרן הרש"ש ז"ל, ושכן ראוי לנהוג ולהנהיג בכל מקום. ואדרבא לאור כל הטענות והמענות שישנם נגד המנהג הזה עדיף ומומלץ שהנוהגים בו יבטלו מנהגן, ויעשו כהשיטה הרווחת בדעת האר"י ז"ל והרח"ו ז"ל והרש"ש ז"ל, כן נלע"ד.
ומה גם שאפילו הרמ"ז ז"ל שרצה להסיר התלונות שישנם על המנהג, הרי בקושי ובדוחק קיים אותו באופן שיאמרו הי"ג מדות רק היחידים בינם לבין עצמן, כקורא בתורה ולא בדרך תחנונים. נמצא שאפילו לדעתו המנהג כפי שנתפשט בימינו לומר כל הציבור כאחד בקול רם הי"ג מדות ביום טוב, ממש באותו האופן שאומרים אותם בעת הסליחות והתחנונים, (מלבד שאינם אומרים פסוק ויעבור), אין לו שום היתר וסמך ויסוד. ולכן העדרו טוב ממציאותו כנ"ל.
וכבר רמזתי בכמה דוכתי שישנם איזה מנהגים שתופסים ההמונים, ופעמים אפילו מהרבנים שאינם בקיאים ומומחים בחכמת הנסתר, בחושבם שכן צריך על פי הקבלה, ומהדרים בדבר, ומתייהרים בקיומו באופן מסויים, שלפי דעתן המוטעה הם עושין על טהרת דעת הקבלה. ולפי האמת לא כיוונו יפה בדעתן של המקובלים, אשר רק להם ראוי להיות ההכרעה בדבר זה. ובנידונינו, מאחר שמצאנו לגדולי המקובלים שפקפקו בדבר, וכנ"ל, ובפרט מרבני האחרונים, ג"ע החיד"א ז"ל והגר"א מני ז"ל, והגר"נ כצ'ורי ז"ל, ולא מצאנו למי מקדושים שיישב לתמיהותיהם והשגותיהם, ממילא עליהם יש לסמוך, ולהם משפט הבכורה לרחק או לקרב.
וראוי להזכיר בכאן שגם מנהג בג'דאד עיר גדולה של חכמים וסופרים היה שלא לומר י"ג מדות בעת פתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים, וכדמוכח מהסידורים שנדפסו שם ע"י חכמים מובהקים ומביני דבר כנודע, שבכולם לא נמצאו לא י"ג מדות ולא נוסח הבקשה שתיקן האר"י ז"ל.
וכן מוכח בספר שו"ת זבחי צדק החדשות (סימן ק"ן) שכתב שם מחברו ה"ה ראש כל רבני בבל, הגאון הגדול כמוהר"ר עבדאללה סומך ז"ל, את כל פרטי המנהגים והנוסחאות של תפלות הימים הנוראים, ולא הזכיר כלל לא אמירת י"ג מדות, ולא הבקשה הנ"ל לעת פתיחת ההיכל. והגם שמצאנו למרן הרי"ח טוב ז"ל בספרו תורה לשמה (סימן מ"ה) שהסתפק אם יש חשש באמירת י"ג מדות שלש פעמים כפי המנהג הנ"ל משום כל האומר שמע שמע משתקין אותו, עי"ש, והעלה שאין בו חשש זה. אין מזה גילוי גמור שדעתו אכן נוחה ומסכמת בהמנהג, כיון שלא יצא לדון בתשובתו שם לגבי שאר צדדי וספיקי דאיכא בהאי דינא, ולא בחן וחקר מקורותיו איה, אלא התייחס אך ורק לענין כפילתו שלש פעמים, שעל זה היה לו איזו ראיות לצדד ולהכריע בו. וידוע דרכו שבספר תורה לשמה הנ"ל, שמביא וקורא איזה דיוקים והבנות הנראים לו מהש"ס או מהפוסקים הראשונים, ועל פיהם פושט ומכריע באיזה ספק או דין שנסתפק בו, ואינו מזכיר בו משיטות ודעות האחרונים, (שהרי חיברו בשם מושאל, וקרא עצמו בו בשם שהמציא והוליד מדעתו, והוא החכם יחזקאל כחלי שחי כאילו בשנת ה'תמ"ב, כמאתיים שנה לפני תקופת מחברו, הוא הרי"ח טוב ז"ל). וגם אינו מסתעף בכל צדדי הנידון, כי אם רק מתרכז בנוגע לאותה נקודה שעליה יש לו דיוק וראיה מהש"ס וכנ"ל. שהרי לפי האמת לא השיב שאלות אלו להשואלים שהלכו בו, להלכה ולמעשה, כדי שיצטרך לפרט ולהכריע כל הצדדים והספקות שבנידון, שהרי הוא בעצמו האר'י הנעשה שוא'ל, והוא הוא המשיב והמורה לצדקה. וכידוע כל זה להבקיאים ורגילים בספר הנ"ל. ואין כאן המקום להאריך עוד בזהו. ועל כל פנים מסתמא שאם היה רוצה לחלוק על מנהג עירו, ולייסד מנהג חדש לומר הי"ג מדות בעת פתיחת ההיכל בימים טובים וימים נוראים, היה מזכיר הדבר ומגלה דעתו בפירוש בספריו ההלכתיים בן איש חי ורב פעלים, וכמו שעשה בכמה וכמה דוכתי אחריני. והרי לגבי אמירת י"ג מדות בפתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים לא מצאנו לו שכתב כלל בשום דוכתי מספריו. לכן מסתמא שגם דעתו מסכמת לכל הנ"ל, ומה גם שודאי ידע מנהג רבו הגר"א מני ז"ל בזה, ומסתמא הסכים עמו בהוראתו ממה שלא מצאנו לו שכתב בהיפך, ותול"מ.
בענין שהונהג לאחרונה לומר י"ג מדות בברית מילה
יא. והנה מענין לענין באותו ענין, אמרתי להעיר בכאן אודות מה שהנהיגו ההמונים בשנים האחרונות בפה עיה"ק ירושלים ת"ו ובשאר מקומות בקהלות הספרדים, שכל הנוכחים בברית אומרים בקול רם י"ג מדות בין מילה לפריעה, וזה הן כאשר נעשה הברית בימות החול, והן בשבת, הן בחול המועד, והן בימים טובים ונוראים באין הבדל. והגם שמנהג זה לא היה ידוע כלל לפני כעשרים וחמש שנה, לאט לאט הנהיגוהו ההמונים, עד שכהיום נעשה אמירת הי"ג מדות כחלק מסדר ו"טכס" הברית, וכמעט שחושבים ההמונים שאם מל ופרע ולא אמר י"ג מדות, נחשב הדבר כאילו לא מל כלל.
והנה מקור המנהג הזה נמצא בספר בן איש חי למרן הרי"ח טוב ז"ל (שנה א' פרשת כי תשא אות י"ב) וז"ל: אם הציבור בצער על כל מין צרה שלא תבא, אז אם יארע מילה באותם הימים, טוב שיאמרו הציבור י"ג מדות של רחמים בכוונה בין מילה לפריעה, והוא דבר מסוגל כנזכר בחסד לאלפים, עכ"ל. וכ"כ הרב חס"ל (בסימן קל"א אות י'). ומקור יותר קדום לנוהג זה לא מצאתי כעת. ועל כל פנים יוצא לן מזה דכוונת אמירת הי"ג מדות בין מילה ופריעה בעת צרה, היינו בדרך תחינה לעורר הרחמים, ואם כן אסור לומר כן בשבתות וימים טובים ושאר ימים שאין אומרים בהם תחנון, כחול המועד ור"ח וכו'.
ונלע"ד שגם מה שהנהיגו לומר כן תמיד בכל ברית, אינו נכון, אפילו בימות החול בלבד. והגם שחושבים ההמונים שבימינו כל הימים שווין להרע, והם בגדר עת צרה, על כל פנים ברור שכפי מצב הדור, כן יש להתייחס לימי עת צרה היוצאים מן הכלל, שאז יש משמעות מיוחדת באמירת הי"ג מדות בשעת הברית לבטל הגזירות רעות. אבל להעריכן כולם כאחד שווין לרעה, אין מסתבר, והוה בגדר כיון שרבו בטלו. ולכן הנכון להחזיר מנהג זה לקדמותו, שהיו נוהגים לפעמים במקרים מסויימים ובולטין של עתות צרה לומר י"ג מדות בשעת הברית, ובודאי שיש למחות בתוקף ולעקור מה שהנהיגו בימינו לומר הי"ג מדות בבריתות שבשבתות ימים טובים חול המועד וכו'. כן נלע"ד.
העולה לדינא
יב. ותצא דינ'ה, להורות להלכה ולמעשה על דעת הפוסקים ועל דעת מקובלי האמת, שאין לומר י"ג מדות בשעת פתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים, ולא ביום הושענא רבה, וגם לא בשעת הברית בשבתות וימים טובים וכו' אפילו בעתות הצרה. אבל הבקשה והתפלה שתיקן אותה האר"י ז"ל, אותה לבדה יאמר אם ירצה בעת פתיחת ההיכל בימים טובים ונוראים. ויהי רצון שקדושת הימים טובים יגינו עלינו מכל צרה שלא תבוא, ונזכה בהם להארת פנים העליונים מאירים ומזהירים, ולכל השפעות הטובות ישועות ונחמות אכי"ר.