לענ"ד רש"י מתייחס לשחיטה שהיא אינה הקרבה. וזריקת הדם היא ההקרבה. ולכן אחר שחיטת כחושה שלא נזרק דמה אומרים לו הבא שמינה ושחוט.
ודאי ופשוט, אין שייך כלל לנידון הגר"ח, דמצות הקרבן בזריקה.
לכא' סתם שחיטה בדברי רש"י, היינו שהיה גם זריקת דם.
ויש לסייע הבנה זו מהברכי יוסף או"ח ער"ב שגם מי שיצא
בדיעבד בקידוש על יין מגולה יחזור עם ברכה ע"פ הגמ' הנ"ל, ואם איתא
דאיכא לאוקמי לפני זריקה, איך מתיר ברכה לבטלה,
הא לא דמיא כעוכלא לדנא?
[וכמדו' שיש לדון מהתוס' בדף סד. שם, ומהמפ' על רמב"ם שגגות פ"ב וזכורני גם מהכלי חמדה
שדיבר בזה באיזהו מקומ'ן וצל"ע בדבריהם].
ואפשר לחלק באופן אחר שבקרבנות ההידור הוא מדאו'
ולכן שייך גם אחרי הקיום לעומת זה אלי ואנווהו שבשאר המצוות שהוא דרבנן. (וצ"ב איך למד הברכ"י הנ"ל).
ועוד אפשר שבלולב כיון שמקיים כל רגע מצוה (כתוס' פסחים ז: סוכה לט. רא"ש סוכה ג, לג)
לכן רק שם כ' הגר"ח דבריו.
