בלת''ק מצרף מה שכתבתי מזמן בנושא זה:
מצות ספירת העומר בזמן הזה
א] הנה איתא בגמרא (מנחות סו ע''א) "גופא, אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא".
ומפשטות הדברים נראה שדברי אביי מוסכמים הם, והובאו הדברים כדבר מוסכם בכמה מקומות בש''ס, במסכת ראש השנה (ה' ע''א), וכן במסכת חגיגה (יז ע''ב), ושם איתא "אמר רבא, ותסברא אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן, והאמר אביי מצוה למימני יומי דכתיב "תספרו חמשים יום" ומצוה למימני שבועי דכתיב "שבעה שבועות תספר לך" ועוד "חג שבועות" כתיב" ע''כ.
ואם כן שדברי אביי מוסכמים הם, צריך להבין במאי פליגי רבנן דבי רב אשי שמנו ימים ושבועות, לבין אמימר שלא מנה, בטענה ש"זכר למקדש הוא".
להלכה מונים ימים ושבועות גם בזמן הזה
בשאילתות דרב אחאי גאון (ויקרא שאילתא קז) הביא מחלוקת זו וכתב ד"לית הלכתא כאמימר", כמו כן בעל הלכות גדולות (הלכות מנחות סימן עא) כתב "אמר רב אשי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מאנו יומי ומאנו שבועי", והשמיט לגמרי דברי אמימר, וכן הרי''ף (פסחים כז ע''ב מדפיו) כתב דמצוה למימני יומי ושבועי. וכן כתב המרדכי (מגילה אות תתג). וכן נקטו כל הפוסקים שמונים ימים ושבועות אף בזמן הזה.
באור יסוד מחלוקת רבנן דבי רב אשי ואמימר
ואפשר לבאר את הסוגיא בב' אופנים, אופן א' המחלוקת היא מה גורם לדין ספירת העומר מן התורה, "קרבן העומר" שבמקדש, או "ממחרת השבת" דהיינו יו''ט ראשון של פסח, ולפי זה הפלוגתא היא הא בזמן הזה ספירת העומר הוא מן התורה, או דלמא שכיון שבטל קרבן העומר איננו סופרים אלא זכר למקדש.
באופן נוסף, אפשר לבאר את המחלוקת, שכולי עלמא מודו דספירת העומר תלויה בקרבן העומר, וכפי שמשמע מדברי הגמרא (מנחות שם) "יכול יקצור ויספור ויביא ביום, ת"ל "שבע שבתות תמימות תהיינה", אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. יכול יקצור ויביא ויספור בלילה, ת"ל "מיום הביאכם", הא כיצד, קצירה וספירה בלילה, והבאה ביום", הרי שהקצירה והספירה תלויות זו בזו (וכן ראיתי שדייק בספר קרן אורה שם, ע''ש), ומכיון שכן ספירת העומר בזמן הזה לכולי עלמא אינה מן התורה אלא זכר למקדש, ורבנן דבי רב אשי סברו, שאין כל טעם לחלק בין צורת הספירה שהיו סופרים בזמן המקדש לבין הזמן הזה שהוא מדרבנן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ואילו אמימר סבר שכדי שיהא ניכר החילוק בין ספירה מן התורה לספירה מדבריהם חילקו ביניהם.
ב] אמנם עדיין לא ירדו לעומק השיתין, דבין כך ובין כך לא מובן סברת אמימר, דמה סברא יש לחלק בין דבריהם לבין דין תורה, והנה מצינו ברמב''ם (הלכות ממרים פ''ב ה''ט) שכתב "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, מהו זה שהזהירה תורה "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו" שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה. כיצד, הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה, וכו',
ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, וכו', אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה". וכעין זה מבואר בדברי הרמב''ן בפירושו על התורה (דברים ד,ב) על הסייגים של חכמים שאינם בבל תוסיף "ובלבד שידע שהם משום הגדר ואינן מפי הקב''ה בעצמו"
הרי לנו דסובר רבינו הרמב''ם שאילולא שבית דין מודיעים שאוסרים את הדבר משום גזירה ולא מדין התורה, היה הדבר בבל תוסיף, ולפיכך סבר אמימר שיש לחכמים לשנות מעט בין צורת הספירה שתקנו לצורת הספירה שהיא דין תורה, ובזה לא יעברו על בל תוסיף, וכפי שמצינו בכל הדינים מדבריהם, שעשו היכר בין דבריהם לשלש תורה, וכגון חילוק הדינים בין אתרוג ביום ראשון ליום שני שאינו אלא מדבריהם שאם הוא חסר כשר ועוד הרבה הלכות, וכן עוף בחלב מותר בהנאה, וכל כיוצא בזה.
באור סברת הרמב''ם והרי''ף הסוברים דאף בזמן הזה ספיה''ע מה''ת
ג] ולפי טעם זה מובן היטב סברת הרמב''ם שכתב (הלכות תמידין ומוספין פ''ז הכ''ב) "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות", ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר "תספרו חמשים יום", ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן" עוד כתב הרמב''ם (שם הכ''ד) "מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום, ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה". שהרי טעמו של אמימר נכון הוא עד מאד, שמצינו בכל מקום שחכמים חילקו בין הדינים של דבריהם לבין דיני תורה מהטעם האמור, ועל כרחך דרבנן דרב אשי דמני יומי ושבועי סבירא להו שחיובו הוא מן התורה.
ד] אמנם נתקשיתי מאד לפי דעת הרמב''ם שאין דין הספירה תלוי בהקרבה, אלא הוא נוהג בכל זמן, אם כן מדוע כללינהו בחדא מחתא עם הלכות תמידין ומוספין, ולא בהלכות חמץ ומצה עם שאר הלכות הפסח.
וראיתי בחידושי רבינו הגרי''ז על מסכת מנחות, שכתב לבאר דבר נחמד בשם אביו מרן הגר''ח זצ''ל, דהנה דבר ברור ופשוט שאם מאיזה אונס וסיבה בזמן שבית המקדש קיים לא הקריבו את קרבן העומר לא תתבטל הספירה, שהרי מצוה בפני עצמה היא. ואם כן מה הטעם שתלה אמימר דין הספירה בזמן שהמקדש קיים, אלא ודאי שהתורה תלתה את הדברים באופן זה שאם לא שייך מצד הדין לקיים מצות קרבן העומר כך גם בטל דין הספירה, אבל אין הדבר תלוי בהקרבה בפועל.
והנה הרמב''ם (בית הבחירה פ''ו הי''ד-ט''ו) כתב "בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר "והשמותי את מקדשיכם", ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים, אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל". ומכיון שכן אע''פ שאין אנו מקריבין העומר מאיזה סיבה שאנו כולנו טמאי מתים, וכמו אין לנו בירור ביוחסין, ועוד טעמים אחרים, מכל מקום לדעת הרמב''ם עדיין קיים עיקר דין הקרבת הומר אף בזמן הזה.
ולפי זה, ביאר מרן הגר''ח, דאמימר סבר שקדושה ראשונה בטלה, וכמו שסבר הראב''ד שם, אמנם הרמב''ם לשיטתו דס''ל שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, ולפיכך מכיון ששייך עיקר דין עומר אף בזמן הזה, למרות שאין מקריבין בפועל דין "ספירת העומר" נשאר מן התורה.
ולפי דברי רבינו הגרי''ז מתיישב באופן נפלא מדוע הרמב''ם כלל את דין ספירת העומר בתוך הלכות "תמידין ומוספין" למרות שהוא נוהג אף בזמן שהמקדש חרב, משום שהוא עדיין תלוי בדין העומר אלא שגם דין העומר אינו בטל בזמן הזה, משום שקדושת המקדש התלויה בשכינה אינה מסתלקת לעולם, ודו''ק כי הוא מתוק מדבש ונופת צופים.
ובאמת שכשיטת הרמב''ם בקדושת מקום המקדש בזמן הזה, הכי קיימא לן להלכה, כמבואר במגן אברהם (או''ח סי' תקסא) ויישב שם השגת הראב''ד, וכן נפסק במשנ''ב ובכה''ח (שם) והאריכו בפתגמא דנא בעל הציץ אליעזר (ח''י סי' א') והגר''ע יוסף זצ''ל (יבי''א ח''ה יו''ד סי' כו) וכוליה רבנן אסיקו דהנכנס למקום המקדש בזה''ז חייב כרת משום שקדושתו לא בטלה.
ה] והנה רבינו הרי''ף (פסחים כז ע''ב מדפיו) כתב "ומיחייבינן למימני יומי דשבעה שבועי מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר, דכת' "וספרתם לכם ממחרת השבת", ות"ר "וספרתם לכם" כל אחד ואחד מונה לעצמו, "ממחרת השבת" ממחרת יום טוב, ותניא נמי הכי "מיום הביאכם תספרו", יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה, ת"ל "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", יכול יקצור ויספור ויביא אימתי שירצה, ת"ל "מיום הביאכם תספרו חמשים יום", יכול יקצור ביום ויביא ביום ויספור ביום, ת"ל "שבע שבתות תמימות תהיינה", אימתי הן תמימות בזמן שהוא מתחיל מבערב, הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. וכי היכי דמצוה למימני יומי הכי נמי מצוה למימני שבועי, דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי". ומדבריו נראה שלא סבירא ליה כאמימר דאמר דהשתא בזמן הזה הוא זכר למקדש כלל וכלל, דאם כן היה לו לפרש ולומר זאת, והוא השמיט דברי אמימר לגמרי, ולא זו בלבד שלא פירש כן אלא הביא מקראות מפורשות וכותב אותם כמקור להא ד"מחייבנא" למנות את ימי העומר, משמע שהם מקור החיוב. וכידוע שהרמב''ם והרי''ף אזלי בחד שיטה על פי הרוב, וכמו שכתב הרמב''ם גופיה באגרותיו שאינו חולק על בעל ההלכות אלא מעט מזעיר, וכן ידוע משמם מרנא החפץ חיים שהרי''ף הוא הש''ס של הרמב''ם, וכן ראיתי שהבין בדעת הרי''ף הגאון בעל בית הלוי (סי' ט''ל) "דמבואר בדבריו להדיא דגם שבועי הוי מדאורייתא גם בזה"ז". וכן נראה מפשט דברי השאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא קז) ומדברי הבה''ג.
ו] וכן נראה שנקט רבינו המאירי (פסחים קכא ע''ב) כעיקר, שכתב בהאי לישנא "דין ספירת העומר מצות עשה לספור ימים של שבעה שבועות
בכל מקום ובכל זמן שמתחיל בספירה מתחילת יום ששה עשר בניסן", ואמנם בהמשך דבריו הביא המאירי דעת יש אומרים שהיא מדרבנן, אבל נראה דנקט בסתמא כדעת הרמב''ם והרי''ף שהיא מן התורה. ע' גם בסוכה (מו ע''ב) שכתב שספירת העומר אף שהוא דרבנן "לדעת קצת" מכל מקום עיקרו מן התורה, משמע דאיהו גופיה ס''ל שהוא מן התורה אלא שיש "קצת" הסוברים שהוא מדרבנן.
וכבר כתב לנו החסיד שבכהונה מרנא החפץ חיים בביאור הלכה (סימן תפט ד''ה לספור העומר) "אכן באמת הרמב"ם לאו יחידאה הוא בדעתו, שגם דעת רבינו ישעיה כן הוא, עיין בשבלי הלקט (ריש סימן רל"ד), וכן הוא ג"כ דעת ר' בנימין שם עיי"ש בסוף הסימן, וכן הוא ג"כ דעת ראבי"ה הובא באור זרוע (סי' שכ"ט), ומשמע שם דגם האור זרוע מודה ליה בדינו ע"ש. וכן מדברי רב יהודאי, ורב עמרם, ורי"ץ גיאות, שהסכים לדבריהם והובא בעיטור שאם לא מנה מבערב שהפסיד דמקפידין אנו על "תמימות", משמע לכאורה שהוא מן התורה ולא לזכר בעלמא, מדדחי העיטור לדבריהם מטעם דספירת העומר לדידן ליתא מדאורייתא דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות משמע דלדידהו הוי דאורייתא, ולפ"ז יש סעד גדול למנהגנו שאנו זהירים שלא לספור עד צאת הכוכבים אחרי דלדעת כמה רבוותא הוא דאורייתא אח"כ מצאתי כעין זה ג"כ בא"ר אלא שלא זכר כל הני גדולים שכתבנו".
הרי לנו שרבים מרבותינו הגאונים והראשונים מסכימים לדעת שני עמודי ההוראה הרי''ף והרמב''ם שמצות ספירת העומר בזמן הזה מן התורה.