ספירת העומר - מצות עשה

[שמעון טרבלסי]

מקור ?

וחוץ מזה, שאין שום מקור שלא

לא ראית עדיין מה כתב ואתה כותב בביטחון שאין שום מקור שלא.
ע"ש שכ"כ במאורי אור, וכן דעת הגריש"א, וכ"כ משמיה דהגרשז"א.

 

[עת שערי רצון]

לא ראית עדיין מה כתב ואתה כותב בביטחון שאין שום מקור שלא.

המקורות שלי זה ש''ס, רמב''ם, טור, שלחן ערוך, ביאור הגר''א, חיד''א וכף החיים וכו'
אינני בקי (לצערי) בכל ספרי פוסקי דורנו
ודעת הגרשז''א ידועה דאין שום בעיה לומר מצוות עשה - לידיעתך.

ע"ש שכ"כ במאורי אור, וכן דעת הגריש"א, וכ"כ משמיה דהגרשז"א.

אין הילקוט תח''י (ואינו באוצר)

 

[שמעון טרבלסי]

ודעת הגרשז''א ידועה דאין שום בעיה לומר מצוות עשה - לידיעתך.

אז ע"ש ותראה שהביאו בשמו גם אחרת. (הביא גם מה שכתבו בשמו שאין בעיה).

אין הילקוט תח''י (ואינו באוצר)

ישנו באוצר, שם ראיתי כעת.

 

[עת שערי רצון]

אז ע"ש ותראה שהביאו בשמו גם אחרת. (הביא גם מה שכתבו בשמו שאין בעיה).

הליכות שלמה פסח פרק יא.

ישנו באוצר, שם ראיתי כעת.

באוצר אצלי אין ילקוט יוסף
אולי תביא בPDF ?

 

[החש בראשו]

יש לדייק שהוא כותב: 'כמו שכתוב בתורה' ואולי ס''ל דספיה''ע בזה''ז מה'''ת, דהרי גם מהרש''ש משמע כן, וכן משמע מהישכיל עבדי

נכון כך הוא סובר, נראה לי שהוא מתייחס לזה מפורש באיזה מקום. אא"כ אני טועה.

 

[שמעון טרבלסי]

הליכות שלמה פסח פרק יא.

(הביא גם מה שכתבו בשמו שאין בעיה).

כתבתי כבר.
תקרא על מה אתה מגיב.

 

[כהנא דמסייע]

בלת''ק מצרף מה שכתבתי מזמן בנושא זה:

מצות ספירת העומר בזמן הזה ​

א] הנה איתא בגמרא (מנחות סו ע''א) "גופא, אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא".

ומפשטות הדברים נראה שדברי אביי מוסכמים הם, והובאו הדברים כדבר מוסכם בכמה מקומות בש''ס, במסכת ראש השנה (ה' ע''א), וכן במסכת חגיגה (יז ע''ב), ושם איתא "אמר רבא, ותסברא אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן, והאמר אביי מצוה למימני יומי דכתיב "תספרו חמשים יום" ומצוה למימני שבועי דכתיב "שבעה שבועות תספר לך" ועוד "חג שבועות" כתיב" ע''כ.

ואם כן שדברי אביי מוסכמים הם, צריך להבין במאי פליגי רבנן דבי רב אשי שמנו ימים ושבועות, לבין אמימר שלא מנה, בטענה ש"זכר למקדש הוא".

להלכה מונים ימים ושבועות גם בזמן הזה​

בשאילתות דרב אחאי גאון (ויקרא שאילתא קז) הביא מחלוקת זו וכתב ד"לית הלכתא כאמימר", כמו כן בעל הלכות גדולות (הלכות מנחות סימן עא) כתב "אמר רב אשי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מאנו יומי ומאנו שבועי", והשמיט לגמרי דברי אמימר, וכן הרי''ף (פסחים כז ע''ב מדפיו) כתב דמצוה למימני יומי ושבועי. וכן כתב המרדכי (מגילה אות תתג). וכן נקטו כל הפוסקים שמונים ימים ושבועות אף בזמן הזה.

באור יסוד מחלוקת רבנן דבי רב אשי ואמימר​

ואפשר לבאר את הסוגיא בב' אופנים, אופן א' המחלוקת היא מה גורם לדין ספירת העומר מן התורה, "קרבן העומר" שבמקדש, או "ממחרת השבת" דהיינו יו''ט ראשון של פסח, ולפי זה הפלוגתא היא הא בזמן הזה ספירת העומר הוא מן התורה, או דלמא שכיון שבטל קרבן העומר איננו סופרים אלא זכר למקדש.

באופן נוסף, אפשר לבאר את המחלוקת, שכולי עלמא מודו דספירת העומר תלויה בקרבן העומר, וכפי שמשמע מדברי הגמרא (מנחות שם) "יכול יקצור ויספור ויביא ביום, ת"ל "שבע שבתות תמימות תהיינה", אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. יכול יקצור ויביא ויספור בלילה, ת"ל "מיום הביאכם", הא כיצד, קצירה וספירה בלילה, והבאה ביום", הרי שהקצירה והספירה תלויות זו בזו (וכן ראיתי שדייק בספר קרן אורה שם, ע''ש), ומכיון שכן ספירת העומר בזמן הזה לכולי עלמא אינה מן התורה אלא זכר למקדש, ורבנן דבי רב אשי סברו, שאין כל טעם לחלק בין צורת הספירה שהיו סופרים בזמן המקדש לבין הזמן הזה שהוא מדרבנן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ואילו אמימר סבר שכדי שיהא ניכר החילוק בין ספירה מן התורה לספירה מדבריהם חילקו ביניהם.



ב] אמנם עדיין לא ירדו לעומק השיתין, דבין כך ובין כך לא מובן סברת אמימר, דמה סברא יש לחלק בין דבריהם לבין דין תורה, והנה מצינו ברמב''ם (הלכות ממרים פ''ב ה''ט) שכתב "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, מהו זה שהזהירה תורה "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו" שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה. כיצד, הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה, וכו', ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, וכו', אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה". וכעין זה מבואר בדברי הרמב''ן בפירושו על התורה (דברים ד,ב) על הסייגים של חכמים שאינם בבל תוסיף "ובלבד שידע שהם משום הגדר ואינן מפי הקב''ה בעצמו"

הרי לנו דסובר רבינו הרמב''ם שאילולא שבית דין מודיעים שאוסרים את הדבר משום גזירה ולא מדין התורה, היה הדבר בבל תוסיף, ולפיכך סבר אמימר שיש לחכמים לשנות מעט בין צורת הספירה שתקנו לצורת הספירה שהיא דין תורה, ובזה לא יעברו על בל תוסיף, וכפי שמצינו בכל הדינים מדבריהם, שעשו היכר בין דבריהם לשלש תורה, וכגון חילוק הדינים בין אתרוג ביום ראשון ליום שני שאינו אלא מדבריהם שאם הוא חסר כשר ועוד הרבה הלכות, וכן עוף בחלב מותר בהנאה, וכל כיוצא בזה.

באור סברת הרמב''ם והרי''ף הסוברים דאף בזמן הזה ספיה''ע מה''ת​

ג] ולפי טעם זה מובן היטב סברת הרמב''ם שכתב (הלכות תמידין ומוספין פ''ז הכ''ב) "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות", ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר "תספרו חמשים יום", ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן" עוד כתב הרמב''ם (שם הכ''ד) "מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום, ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה". שהרי טעמו של אמימר נכון הוא עד מאד, שמצינו בכל מקום שחכמים חילקו בין הדינים של דבריהם לבין דיני תורה מהטעם האמור, ועל כרחך דרבנן דרב אשי דמני יומי ושבועי סבירא להו שחיובו הוא מן התורה.



ד] אמנם נתקשיתי מאד לפי דעת הרמב''ם שאין דין הספירה תלוי בהקרבה, אלא הוא נוהג בכל זמן, אם כן מדוע כללינהו בחדא מחתא עם הלכות תמידין ומוספין, ולא בהלכות חמץ ומצה עם שאר הלכות הפסח.

וראיתי בחידושי רבינו הגרי''ז על מסכת מנחות, שכתב לבאר דבר נחמד בשם אביו מרן הגר''ח זצ''ל, דהנה דבר ברור ופשוט שאם מאיזה אונס וסיבה בזמן שבית המקדש קיים לא הקריבו את קרבן העומר לא תתבטל הספירה, שהרי מצוה בפני עצמה היא. ואם כן מה הטעם שתלה אמימר דין הספירה בזמן שהמקדש קיים, אלא ודאי שהתורה תלתה את הדברים באופן זה שאם לא שייך מצד הדין לקיים מצות קרבן העומר כך גם בטל דין הספירה, אבל אין הדבר תלוי בהקרבה בפועל.

והנה הרמב''ם (בית הבחירה פ''ו הי''ד-ט''ו) כתב "בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר "והשמותי את מקדשיכם", ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים, אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל". ומכיון שכן אע''פ שאין אנו מקריבין העומר מאיזה סיבה שאנו כולנו טמאי מתים, וכמו אין לנו בירור ביוחסין, ועוד טעמים אחרים, מכל מקום לדעת הרמב''ם עדיין קיים עיקר דין הקרבת הומר אף בזמן הזה.

ולפי זה, ביאר מרן הגר''ח, דאמימר סבר שקדושה ראשונה בטלה, וכמו שסבר הראב''ד שם, אמנם הרמב''ם לשיטתו דס''ל שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, ולפיכך מכיון ששייך עיקר דין עומר אף בזמן הזה, למרות שאין מקריבין בפועל דין "ספירת העומר" נשאר מן התורה.

ולפי דברי רבינו הגרי''ז מתיישב באופן נפלא מדוע הרמב''ם כלל את דין ספירת העומר בתוך הלכות "תמידין ומוספין" למרות שהוא נוהג אף בזמן שהמקדש חרב, משום שהוא עדיין תלוי בדין העומר אלא שגם דין העומר אינו בטל בזמן הזה, משום שקדושת המקדש התלויה בשכינה אינה מסתלקת לעולם, ודו''ק כי הוא מתוק מדבש ונופת צופים.

ובאמת שכשיטת הרמב''ם בקדושת מקום המקדש בזמן הזה, הכי קיימא לן להלכה, כמבואר במגן אברהם (או''ח סי' תקסא) ויישב שם השגת הראב''ד, וכן נפסק במשנ''ב ובכה''ח (שם) והאריכו בפתגמא דנא בעל הציץ אליעזר (ח''י סי' א') והגר''ע יוסף זצ''ל (יבי''א ח''ה יו''ד סי' כו) וכוליה רבנן אסיקו דהנכנס למקום המקדש בזה''ז חייב כרת משום שקדושתו לא בטלה.



ה] והנה רבינו הרי''ף (פסחים כז ע''ב מדפיו) כתב "ומיחייבינן למימני יומי דשבעה שבועי מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר, דכת' "וספרתם לכם ממחרת השבת", ות"ר "וספרתם לכם" כל אחד ואחד מונה לעצמו, "ממחרת השבת" ממחרת יום טוב, ותניא נמי הכי "מיום הביאכם תספרו", יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה, ת"ל "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", יכול יקצור ויספור ויביא אימתי שירצה, ת"ל "מיום הביאכם תספרו חמשים יום", יכול יקצור ביום ויביא ביום ויספור ביום, ת"ל "שבע שבתות תמימות תהיינה", אימתי הן תמימות בזמן שהוא מתחיל מבערב, הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. וכי היכי דמצוה למימני יומי הכי נמי מצוה למימני שבועי, דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי". ומדבריו נראה שלא סבירא ליה כאמימר דאמר דהשתא בזמן הזה הוא זכר למקדש כלל וכלל, דאם כן היה לו לפרש ולומר זאת, והוא השמיט דברי אמימר לגמרי, ולא זו בלבד שלא פירש כן אלא הביא מקראות מפורשות וכותב אותם כמקור להא ד"מחייבנא" למנות את ימי העומר, משמע שהם מקור החיוב. וכידוע שהרמב''ם והרי''ף אזלי בחד שיטה על פי הרוב, וכמו שכתב הרמב''ם גופיה באגרותיו שאינו חולק על בעל ההלכות אלא מעט מזעיר, וכן ידוע משמם מרנא החפץ חיים שהרי''ף הוא הש''ס של הרמב''ם, וכן ראיתי שהבין בדעת הרי''ף הגאון בעל בית הלוי (סי' ט''ל) "דמבואר בדבריו להדיא דגם שבועי הוי מדאורייתא גם בזה"ז". וכן נראה מפשט דברי השאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא קז) ומדברי הבה''ג.



ו] וכן נראה שנקט רבינו המאירי (פסחים קכא ע''ב) כעיקר, שכתב בהאי לישנא "דין ספירת העומר מצות עשה לספור ימים של שבעה שבועות בכל מקום ובכל זמן שמתחיל בספירה מתחילת יום ששה עשר בניסן", ואמנם בהמשך דבריו הביא המאירי דעת יש אומרים שהיא מדרבנן, אבל נראה דנקט בסתמא כדעת הרמב''ם והרי''ף שהיא מן התורה. ע' גם בסוכה (מו ע''ב) שכתב שספירת העומר אף שהוא דרבנן "לדעת קצת" מכל מקום עיקרו מן התורה, משמע דאיהו גופיה ס''ל שהוא מן התורה אלא שיש "קצת" הסוברים שהוא מדרבנן.

וכבר כתב לנו החסיד שבכהונה מרנא החפץ חיים בביאור הלכה (סימן תפט ד''ה לספור העומר) "אכן באמת הרמב"ם לאו יחידאה הוא בדעתו, שגם דעת רבינו ישעיה כן הוא, עיין בשבלי הלקט (ריש סימן רל"ד), וכן הוא ג"כ דעת ר' בנימין שם עיי"ש בסוף הסימן, וכן הוא ג"כ דעת ראבי"ה הובא באור זרוע (סי' שכ"ט), ומשמע שם דגם האור זרוע מודה ליה בדינו ע"ש. וכן מדברי רב יהודאי, ורב עמרם, ורי"ץ גיאות, שהסכים לדבריהם והובא בעיטור שאם לא מנה מבערב שהפסיד דמקפידין אנו על "תמימות", משמע לכאורה שהוא מן התורה ולא לזכר בעלמא, מדדחי העיטור לדבריהם מטעם דספירת העומר לדידן ליתא מדאורייתא דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות משמע דלדידהו הוי דאורייתא, ולפ"ז יש סעד גדול למנהגנו שאנו זהירים שלא לספור עד צאת הכוכבים אחרי דלדעת כמה רבוותא הוא דאורייתא אח"כ מצאתי כעין זה ג"כ בא"ר אלא שלא זכר כל הני גדולים שכתבנו".

הרי לנו שרבים מרבותינו הגאונים והראשונים מסכימים לדעת שני עמודי ההוראה הרי''ף והרמב''ם שמצות ספירת העומר בזמן הזה מן התורה.

 

[כהנא דמסייע]

שיטת הרא''ש והר''ן שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן​

ז] כתב הר''ן (על הרי''ף, פסחים כח ע''א מדפי הרי''ף) "ורוב מפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו, דליכא הבאה ולא קרבן, אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש, כדאמר אמימר התם "זכר למקדש בעלמא הוא". ובהגדה גם כן אמרו, "בשעה שאמר להם משה "תעבדון את האלהים על ההר הזה", אמרו לו ישראל, משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמשים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר, כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן, וזה ודאי דרך מדרש הוא דעיקרא דמילתא זכר למקדש כדאמר אמימר, אבל מ"מ כל זה מוכיח שאין הספירה עכשיו אלא מדרבנן".

גם מדברי הרא''ש (פסחים פ''י סימן מ') משמע דס''ל שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, ועל כן כתב שאפשר לספור ספירת העומר בבין השמשות, וא''צ לחכות לודאי לילה דספק דרבנן לקולא. וכן מבואר בתוספות במנחות (סו ע''א ד''ה זכר למקדש) שאם ספר בבין השמשות אינו חוזר ומברך דספק דרבנן הוא.

וכן מבואר להדיא בדברי האבודרהם (סדר פסח וספיה''ע) "ועתה בעונותינו שבטלה הבאת העומר אין הספירה מן התורה אלא מדרבנן זכר למקדש, ואס נסתפק לו אם מנה או לא מנה, חוזר ומונה בלא ברכה" .וכן מבואר בספר העיטור סוף הלכות חמץ ומצה שהכריע לקולא כדעת רב האי גאון משום שהיום ספירת העומר היא מדרבנן. וכ''כ הכלבו והארחות חיים.

 

[כהנא דמסייע]

סתירה בדברי הר''ן​

ח] אלא דמאד יש לתמוה בדברי הר''ן, דמצינו בדבר סתירה ברורה בדבריו, שהנה רבינו הר''ן בסוף מסכת סוכה (בחידושיו על הרי''ף) כתב על מה שכתב הרי''ף שביום שמיני עצרת יושבים בסוכה אבל לא מברכים, משום דסתרו אהדדי אי יום סוכה לאו שמיני עצרת, ואי שמיני עצרת לאו יום סוכה, "ואע''ג דביום שני של פסח עבדינן יו''ט ועבדינן ספירת העומר ולא חיישינן לזלזול ביום טוב וכו', דספירת העומר א''א לדחותה משום דכיון דידעינן בקבועא דירחא הרי חייב בספירת העומר מדאורייתא, ואין ראוי שתעקר ברכתו אבל ישיבה בסוכה בספק שביעי ספק שמיני מדרבנן בעלמא הוא".

הרי ששפתיו ברור מללו שחיוב ספירת העומר הוא מדאורייתא, ומזה הטעם מברכים על ספירת העומר ביו''ט שני של גלויות, ודין זה שייך אף בזמן הזה, אם כן חזינן דס''ל דאף בזה''ז עיקר ההלכה היא שספירת העומר דאורייתא.

והנה יש לנו לומר בזה ב' ביאורים, א', שהר''ן חזר בו ממה שכתב במסכת פסחים שספירת העומר דרבנן, דסוכה היא מסכת מאוחרת טפי ממסכת פסחים, ומשנה אחרונה עיקר.

דרך נוספת ליישב דברי הר''ן שאין כוונתו שספירת העומר מדאורייתא ממש בזמן הזה אלא בגדר דבר שיש לו עיקר מן התורה, וכעין מה שכתב המאירי (סוכה מו ע''ב) "ואף על פי שבפסח מברכין על ספירת העומר ביום טוב שני ואם עומר אין יו"ט שהרי מחרת יו"ט הוא וכו', ויש אומרים בספירת העומר הואיל ועיקרו מן התורה, אף על פי שבזמן הזה אינו מן התורה לדעת קצת", וייתכן שזו היא כוונת הר''ן בדבריו כאן.

 

[כהנא דמסייע]

טעם הסוברים דספירת העומר בזמן הזה מדרבנן​

ט] והנה את שיטת הסוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן, אפשר לבאר בתרי אנפי, א', דסברי דקדושה ראשונה בטלה לעתיד לבא, וכיון שבטל הקרבה ה''נ בטלה הספירה, וכדעת הראב''ד.

אמנם יש לבאר באופן נוסף ונפלא ע''פ מה שכתב המשך חכמה (ויקרא ב, יד) דהנה איתא במשנה (מנחות פג ע''ב) "כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ", והרי קדושת הארץ פקעה לכולי עלמא, ואם כן לא שייך הקרבת העומר ושתי הלחם בזמן הזה, לא מצד חסרון "מקדש" אלא מחסרון תבואת הארץ.

ובאמת שלאור דברי המשך חכמה יש לתמוה על דברי הגר''ח דס''ל שבזה''ז שייכת מצות העומר, והלא אף הרמב''ם מודה שהתבואה באה מארץ ישראל דווקא.

הן אמת שע' במהר''י קורקוס ריש הלכות תרומות שמדייק מלשון הרמב''ם שיש מקומות שיש להם קדושת ארץ ישראל למרות שדיני תרומות ומעשרות התבטלו מהם, וע' גם ברמב''ם הלכות בית הבחירה (פ''ז הי''ב) שכתב "כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה, שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והביכורים, מה שאין מביאין כן משאר ארצות", ומשמע מדבריו שדווקא במצוות אלו ניכרת קדושתה, ולא בשאר מצוות התלויות בארץ, ויש לומר דהטעם הוא משום שדין "שביעית ומעשרות" תלוי בדין "כיבוש רבים" ולא סגי בארץ גופא, מה שאין כן בהנך דברים סגי בזה שהיא תבואת הארץ ותו לא, ובזה מיושבים דברי הגר''ח זצ''ל.

 

[כהנא דמסייע]

שיטת הרמ''ה ורבינו ירוחם​

י] רבינו ירוחם (נתיב ד' חלק ה') שהקשה למה אין מברכין שני ברכות אחד על הימים ואחד על השבועות, כיון דהם שני מצות, וכמו בתפילין של יד ושל ראש. ותירץ דכתיב (דברים ט"ז י"ט) "שבעה שבועות תספר לך מיום הביאכם", ומשום הכי לא הוי מצוה מן התורה בשבועי רק בפני הבית, ובזה"ז הוי שבועי רק זכר למקדש, אבל ימים גם בזה"ז הוי מן התורה ומש"ה לא מברכין רק ברכה אחת על ימים לחודא, ולדידיה דברינו הנ"ל נידחין.

והיינו דספירת הימים הבאה מהמקרא (ויקרא כג, טז) "ממחרת השבת תספרו חמישים יום", לא תלתה התורה בהקרבה, ולכן מנין הימים אינו תלוי אלא ב"ממחרת השבת" ותו לא, ואף האידנא הוא דאורייתא. ואילו מנין השבועות שתלוי "מיום הביאכם" האידנא אינו אלא מדרבנן.

ולכאורה כך היה אפשר לפרש את סברת אמימר שמונים ימים ולא שבועות, אלא שקשה הלשון שנקט אמימר משום שהוא "זכר למקדש", דלפי דברי רבינו ירוחם הימים הם דאורייתא ואילו שבועות לדעת אמימר לא מונים כלל.

וראיתי בספר שפת אמת (מנחות סו ע''א) שכתב לפרש להיפך מרבינו ירוחם וזה לשונו: "ואפשר לפרש, דבאמת בפרשת ראה כ' סתם "שבעה שבועות תספר לך ועשית חג שבועות" כו'. ושם לא נזכר מעומר ושתי הלחם כלל, א"כ משמע דמצות ספירה זו היא לצורך חג השבועות בעצמו שבאמת נקרא כן שבועות. רק בפ' אמור גבי עומר והכבש כ' "מיום הביאכם תספרו חמשים יום". ולכן י"ל דהני ב' מצות ספירת הימים מצד הקרבת העומר ושתי הלחם. וספירת השבועות לשם החג בעצמו, והשתא אמר אמימר דכל המצות שאין נוהגין בזמן הזה לא מצינו להם זכר. רק מצות שהיו נוהגין במקדש עשו זכר למקדש, ולהכי מני יומי זכר למקדש. אבל מצות ספירת שבועות לית בהו זכר למקדש.

ואין להקשות לפי זה אדרבא נימא דמצות ספירת שבועות יהיה מדאורייתא גם האידנא כיון דהם לצורך חג השבועות. זה אינו דהא כתיב "שבעה שבעת תספר לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות. ועשית חג שבעות", והיא קצירת העומר, וכיון דאין לנו עומר ליכא מן התורה ספירה". כלומר, דהן אמת שספירת השבועות היא בשביל החג, אבל מכל מקום הדבר מותנה בקצירת העומר, ואילו ספירת הימים אינה קשורה כלל וכלל לענין "חג השבועות".

וסיים שם השפ''א "אח"כ הראו לי ברבינו ירוחם שמאריך בזה ע"ש, ואין דבריו מובנים, והם קצת להיפוך ממה שכתבתי והנלע"ד כתבתי".

ובאמת שדברי השפת אמת מסתברים מצד הסברא שהרי החג נקרא "חג השבועות" ולא נקרא "חג החמישים יום", ודברי רבינו ירוחם מעט תמוהים.



יא] וראיתי בספר אור שמח ביאור נפלא לדעת רבינו ירוחם והראשונים דעמיה, ובזה תוסר ההערה שהעיר בעל השפת אמת על דברי רבינו ירוחם, ואלו הם דבריו (פ''ז מהל' תמידין ומוספין הכ''ב) "באגרות הרמ"ה האריך דמנין השבועות הוא מה"ת דוקא בזמן שבית המקדש קיים, וכמו דכתיב "מהחל חרמש בקמה כו' שבעה שבועות", אבל מנין הימים הוא מה"ת תמיד אף בזמן הזה ועל זה אמרו אמימר מני יומי ולא מני שבוע מ"ט זכר למקדש הוא, כי מנין השבועות אינו מה"ת, ואם תשאל מדוע, על זה אומר גזירת מלך הוא ובסוד אלוקי מי יבוא, וכן הדברים ברבינו ירוחם.

ולדעתי באמת הוא "סוד ד' ליראיו" שגילו לנו רבותינו בעלי התלמוד בפרק קמא דראש השנה (ה' ע''א) דילפי תשלומין לקרבנות ראיה וחגיגה בעצרת כל שבעה דמה חודש למנויו, אף עצרת למנויו, ופריך ואימא חד יומא, אמר רבא אטו יומי מנינן שבועי לא מנינן כו' ועוד חג שבועות כתיב, נמצא דדרשי ד"חג שבועות" שתהא כל השבוע תשלומין לקרבנות החג שלו, ואם כן איתפריש לן הסוד דאמרה תורה מנה ימים וקדש עצרת יום טוב חד יומא, מנה שבועות וקדש חג שבועות לקרבנות הרגל, ובחל בשבת אינם רשאים להקריב רק בימי תשלומין, אם כן היום טוב של עצרת הוא לדורותיכם חוקת עולם לכן המנין שלו הוא גם כן לדורות לזאת כתיב "וספרתם לכם ממחרת השבת חמשים יום" ולא נזכר שם חג שבועות, אבל אמרה תורה קדש "חג שבועות" דהוא תשלומין לקרבנות החג כן המנין שלו הוא מנין השבועות גם כן אינו רק בזמן שהקרבנות קרבים לכן כתיב "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור" פירוש מזמן העומר, "ועשית חג שבועות" ולא כתיב מנין הימים כלל, דהוא ענין מחודש בזמן שבית המקדש קיים והקרבנות קרבים בו, וזה עומק הדבר למעיין".

אם כן מתבאר ש"חג השבועות" נקרא על שם מה שאפשר להשלים את קרבן ראיה וחגיגה שבוע ימים, ומנין השבעה שבועות שבתחלה גורם לשבוע השמיני שיהיה ראוי להקרבת הקרבנות, ואילו הספירה של חמישים יום גורם ליום חג עצרת עצמו שאינו אלא יום אחד.

 

[כהנא דמסייע]

בירור דעת מרן השולחן ערוך​

יב] הנה מרן השולחן ערוך (סימן תפ''ט סעיף ב') כתב "והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות", משמע מדבריו דס''ל שמעיקר הדין אפשר לברך בבין השמשות, וטעמו כמו שכתבו הראשונים הרא''ש (פסחים פ''י סימן מ') והתוספות במנחות (סו ע''א ד''ה זכר למקדש) משום דספירת העומר בזמן הזה דרבנן, וא''כ אזיל בשיטתייהו.

וראיתי לכמה מגדולי הדור הקודם, הגר''ע הדאיה והגרב''צ אבא שאול זצוק''ל, שכתבו שאין זה מוכרח בדעת השו''ע שהרי יש טעם נוסף לכך בדברי מהרל''ח דספירת העומר נגרר אחר זמן תפלה, וכבר מפלג המנחה אפשר לספור ספירת העומר.

ומורנו הגר''ע יוסף זצ''ל תמה על דבריהם שהרי מרן השו''ע (שם סעיף ד') כתב "מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו: היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה; אבל קודם בין השמשות, כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום", ולפי דבריהם כבר מזמן פלג המנחה אפשר לספור, אלא על כרחך שאין טעמו בזה כמו שכתב מהרל''ח, וסבירא ליה למרן השולחן ערוך דספירת העומר בזמן הזה מדרבנן בלבד.

הן אמת, שאע''פ שזו דחיה חזקה, עדיין מכח ראיה זו בלבד אין לדחות את הדברים לגמרי, משום שדעת מרן השו''ע לפסוק כדעת ר''ת, ולפי דעתו כידוע פלג המנחה הוא סמוך מאד לזמן בין השמשות שבין השקיעה הראשונה לשניה.

אבל האמת יורה דרכו, שכפי שכתב מרן הגר''ע יוסף זצ''ל כך נראה ממה שכתב בספרו "בית יוסף" על הדין (סעיף ו') "אם פתח ואמר: בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד', שהוא סבור שהם ד', ונזכר וסיים בה', והם ה'; או איפכא, שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בה', אינו חוזר ומברך", וביאר הטעם בב''י משום דספק דרבנן לקולא. ונראה ברור לכל מעיין בספר בית יוסף שנטה אחרי דברי הר''ן שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן.

 

[כהנא דמסייע]

האם יש חסרון לומר "מצות עשה" של ספירת העומר​

יג] ולפי האמור, יש לעיין במה שנהגו רבים משלומי אמוני ישראל (כן מודפס בסידורים בנוסח עדות המזרח, וכן בנוסח אשכנז, וספרד) לומר בנוסח "לשם יחוד" או "הנני מוכן ומזומן" לקיים "מצות עשה", והלא לדעת השולחן ערך שאנו הולכים אחר הוראותיו אין מצות עשה מן התורה לספור ספירת העומר בזמן הזה.

ונראה לענ''ד, שהמנהג שנהגו ישראל מקדמת דנא יש לו על מה שיסמוך, שהרי מעיקרא מצינו שב' עמודי הוראה הרמב''ם והרי''ף, ועמהם חבל גאונים וראשונים (רב אחאי גאון, רבינו ישעיה, המאירי, ועוד רבים ועצומים עמהם) שמצות ספירת העומר בזמן הזה מן התורה, ואף הר''ן שהוא מרא דשמעתתא שעליו נסמך מרן הב''י סותר את עצמו בסוף מסכת סוכה, ודעת רבינו ירוחם והרמ''ה דמכל מקום ספירת הימים היא מן התורה בזמן הזה, וכן סברו מארי דרזין וכמו שכתב הרש''ש (נהר שלום לב ע''א) "וענין ברכת העומר לבני חוץ לארץ ודאי צריך לומר אחר ערבית כשאר לילות, כי אין לה שייכות עם הסדר בלילה זו לבני חו"ל, כי מצות ספירת העומר היא מצות עשה דאורייתא".

אלא שלא זו בלבד, אלא גם לדעת השולחן ערוך שנמשך אחר דעת הסוברים דספיה'ע בזה''ז דרבנן אכתי שפיר למיעבד הכי, כפי שראיתי בספר הליכות שלמה למרן הגרש''ז אוירבאך (תפלה עמ' רה) שדן בנדון דידן וס''ל שאין לשנות הנוסח כלל וטעמו משום דהלשון "מצות עשה" שפיר יש לפרשו על מצות עשה דרבנן, ואם הוא מדרבנן כוונתו למצות עשה דרבנן. והיינו שאיננו אומרים "מצות עשה מן התורה".

הן אמת, שלכאורה הדבר שנוי במחלוקת רש''י ותוספות (ברכות כ' ע''ב) האם שייך לומר "מצות עשה" על דבר דרבנן, דגרסינן התם על תפלה שהיא "מצות עשה" ורש''י לא גרס לה מטעם דס''ל שמצות תפלה היא מדרבנן, והתוספות כתבו שיש ליישב את הגירסא, ושייך לומר מצות עשה אף על דרבנן, ע''ש.

אמנם נראה, שלפי דעת הרמב''ם שכתב (סה"מ שרש הראשון); "כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירנו ממנו כבר צווה משה רבינו ע"ה בסיני שיצונו לעשותו והוא אומרו על פי התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור הדבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור" וגו'. וע' שם בסה"מ שכוונתו לכל המצוות המחודשות, לגזירות ולתקנות וכדו', ע"ש. ורוב הראשונים עמיה אזלו דכן היא שיטת רבינו חננאל (שבת כג ע''ב), והר"י מיגאש (תשובה סי' קמח), ורש"י (ברכות יט ע''ב), והראבי"ה (שבת סי' רכד), והסמ"ק (מצוה קפא), והרשב"א (שו''ת ח''ה סי' רמו) והריטב"א (ר''ה טז ע''א ויומא עג ע''ב) והר"ן (דרוש שביעי), ודעת כל הנך רבוואתא שכל מצוה מדרבנן אנו מוזהרים בעשה ד"ככל אשר יאמרו לך תעשה" ועל כן אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", א''כ שפיר יש לומר "מצות עשה".

על כן המנהג שנתפשט כל כך בכל תפוצות ישראל ספרדים ואשכנזים, והוא מבוסס על דעתם של רבנן קדישי קמאי, וקמאי דקמאי, ואף רבנן בתראי הסכימו למנהג זה, הנח להם לישראל.