תפילין בת"ב ומנהג כפרות

[משיב כהלכה]

לבד מזה כתבתי לעיל שדעתו בדעת מרן שהוי "ברכה לבטלה" כי"א בתרא ולא רק "מנהג".

הכל תלוי ביחס למה שכתב השו"ע, האם כשציין מנהג כוונתו "לפסוק שזה ברכה לבטלה" או כוונתו שהנוהגים כן ימשיכו במנהגם.

ואגב, לא קיבלנו הוראות מרן רק לגבי ענייני ברכה לבטלה.

 

[משיב כהלכה]

כבר שאלתי כאן כמה פעמים, מנין שזו ההבנה בדעת הגרע"י? יש דברים מפורשים שכתב שכאן הוא גם מדינא ולא רק ממנהגא?

ללא ספק, הוא מדגיש את ענין מנהג ארץ ישראל לכל אורך דבריו (גם לגבי ברכת המגילה ליחיד וגם לגבי ברכה על ההלל):

"ונראה לפע"ד שהואיל והמנהג פשוט בירושלים ובא"י שאין היחיד מברך לאחריה, וכמו שהעידו האחרונים, גם אנשי בגדאד אשר זכו לעלות לארץ ישראל, עליהם לנהוג כמנהגינו שלא לברך לאחריה, ולא יעשו אגודות אגודות, וימנעו עצמם מספק ברכה לבטלה. וכיו"ב הוריתי מכבר לאנשי פרס ומרוקו שעלו לארץ ישראל, שלא יברכו על קריאת ההלל בראש חודש, אף על פי שמנהגם בחו"ל היה לברך עליו, וכבר העיד מרן הש"ע (סי' תכב) שבכל מלכות ארץ ישראל וסביבותיה המנהג שלא לברך על קריאת ההלל בראש חודש, וזאת עפ"ד רבינו הגדול הרמב"ם מרא דאתרא דס"ל (בסוף הלכות ברכות, ובפ"ג מהל' חנוכה ה"ז) שהואיל וקריאת ההלל בר"ח אינה אלא מנהג (תענית כח ב) אין לברך על המנהג. והואיל ואלה שזכו לעלות לארץ ישראל, על דעת שלא לחזור לחו"ל, נעשו כתושבי א"י ממש בין להקל בין להחמיר, הא ודאי שאין להם להכנס בספק ברכות לבטלה, ואסור להם לשנות מן המנהג של א"י".

וכמה תמיהות בדבר:

א. כל העולים לא"י במאה שנים האחרונות פגשו בארץ ישראל מנהג שאינו אחיד.

ב. מה שכתב כלל שאין לברך על המנהג, הוא עצמו סתר כלל זה כמה פעמים (עיין במאמר הנ"ל שהעליתי, שהביא דוגמאות לברכה על מנהג).

 

[משיב כהלכה]

בתפילין לא כתב 'הלכה' אלא רק 'מנהג'.

גם להניח תפילין בשחרית או מנחה זו הלכה שנפסקה בשו"ע. לא רק מה שקשור לברכה לבטלה וכיו"ב.

 

[איתן]

גם להניח תפילין בשחרית או מנחה זו הלכה שנפסקה בשו"ע. לא רק מה שקשור לברכה לבטלה וכיו"ב.

לדעתך.
לדעת הגרע"י אינו אלא מנהג, ומשכך אין להקשות עליו בזה מכח ההנחה שלך.
תוכל לתמוה מנין ההנחה שלו.
אולי זה יועיל קצת:

תפילין בט' באב זה בסה"כ מנהג
גם מרן מודה שזה לא עבירה להניח בשחרית, בסה"כ כתב להניח במנחה כי כך נהגו בזמנו, ואולי גם סבר שזה המנהג הנכון, אבל אין כאן איסור והיתר והלכות, לא דאורייתא ולא דרבנן

 

[איתן]

הגר"ע פסק נגד המנהג החדש (שבעצם הוא מנהג וותיק בחו"ל, עוד לפני מרן השו"ע), בשם המנהג הישן ובשם השו"ע.

שוב:
המנהג החדש כולו בא מהעולים ארצה. ואין זה משנה להגרע"י באיזו שנה היתה עלייתם.
כיון שהמנהג הפשוט בא"י היה שלא לברך, לדעתו כל העולים ארצה היו כפופים למנהג המקום.
וכבר אמרתי זה פעמים, שאפשר וצריך לדון על יסוד דבריו, מנין שהם נכפפים, אבל אי אפשר להקשות מדידיה אדידיה.

 

[משיב כהלכה]

לדעתך.
לדעת הגרע"י אינו אלא מנהג, ומשכך אין להקשות עליו בזה מכח ההנחה שלך.

זאת אומרת שאפשר לחלוק באופן חופשי על השו"ע, רק צריך לתת את ההגדרה הנכונה, זו לא הלכה אלא מנהג בעלמא.

 

[משיב כהלכה]

שוב:
המנהג החדש כולו בא מהעולים ארצה. ואין זה משנה להגרע"י באיזו שנה היתה עלייתם.

הרש"ש לא עלה ארצה מתימן?

 

[איתן]

טעות בידך, הגר"ע יוסף אמנם מדבר על המנהג אך לא נמנע מלציין בכל תשובותיו את דעת השו"ע בנושא. ראה שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן נו: "אין לנו להכנס בחשש ברכה לבטלה נגד דעת הרמב"ם ומרן ונגד מנהג א"י".

זה שאינו נמנע לציין, אפשר שהוא לאלומי מילתא, אבל עיקר עניינו הוא מהמנהג.
וגם מה שכתבת כאן:

וראה בשו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן לח: "ומרן השלחן ערוך א"ח (סי' תכב ס"ב) כתב, וקוראים ההלל בראש חודש בדילוג, בין יחיד בין צבור, ואף הצבור אין מברכים עליו לא בתחלה ולא בסוף. וזה דעת הרמב"ם, וכן נוהגים בכל מלכות ארץ ישראל וסביבותיה".

פשוט שאינו דיוק כלל.
הוא בא להביא את המקור של המנהג, והמקור כתוב בשו"ע שהעיד עליו. אין שום הכרח לדייק מזה דבר נוסף.

מצד שני, יש ממש בדבריך, מטעמא אחרינא. וזו אצלי קשה מן הראשונה.
הגרע"י נוקט בהחלט שהמברך על ההלל בא"י, אין לענות אחריו אמן.
אולם - מעדות בנו - הוא עצמו ענה אמן על ברכת הסוכה שבירכו חכמי תימן שעלו לבקרו בסוכות, אף שלא אכלו סעודה שם.
ולשאלת בנו, השיב שמרן לא כתב אלא 'נהגו' שלא לברך אלא בשעת סעודה', ולאו מדינא.

וקשיא לי, מאי שנא האי מנהגא מהאי מנהגא.
ואולי זה יוכיח כדבריך וכדברי הרב @אור יעקב שהגרע"י תפס את מנהג ההלל כדינא וגם מנהגא. והיינו שלפי דברי מרן נהגו כדעת הרמב"ם בזה שיש בזה איסור ברכה לבטלה. וצ"ע.

 

[איתן]

זאת אומרת שאפשר לחלוק באופן חופשי על השו"ע, רק צריך לתת את ההגדרה הנכונה, זו לא הלכה אלא מנהג בעלמא.

הטעם שנתן המגיב בהודעה שציטטתי, הגדרה נאה יש בו:
אין כאן איסור והיתר, לא מה"ת ולא מדרבנן.

 

[איתן]

הרש"ש לא עלה ארצה מתימן?

לא הבנתי כוונתך.

 

[משיב כהלכה]

הרש"ש התחיל את המנהג בירושלים להניח תפילין בשחרית ת"ב, ומשם התפשט לעוד בתי כנסת. ולזה מתאימים דבריך לעיל (בשינוי קל):

המנהג החדש כולו בא מהעולים ארצה. ואין זה משנה להגרע"י באיזו שנה היתה עלייתם.
כיון שהמנהג הפשוט בא"י היה להניח תפילין במנחה ולא בשחרית, לדעתו כל העולים ארצה היו כפופים למנהג המקום.

 

[משיב כהלכה]

אין כאן איסור והיתר, לא מה"ת ולא מדרבנן.

והגבתי על זה לעיל, שבוודאי שייך כאן איסור והיתר, בראשונים יש אוסרים להניח תפילין בת"ב ויש מתירים, והראשונים עשו פשרה ביניהם והניחו במנחה במקום בשחרית.

ושוב אכתוב שאם קיבלנו הוראות השו"ע, זה כולל הכל, ולא רק מה שאנחנו רוצים לקבל.

 

[עת שערי רצון]

הרש"ש לא עלה ארצה מתימן?

הרש''ש הנהיג כן, ע''פ האר''י. לא בגלל שהוא תימני.
כמו שקבלו הוראות מרן בנגלה (פחות או יותר, לא משנה ענין כזה או אחר, תפילין או הלל) כך קיבלו את הרש''ש כמכריע בדעת האר''י. ועובדא, שהחיד''א והבן איש חי תמכו במנהג זה של תפילין בט''ב, כי שרשו ע''פ הקבלה, שאין הבדל בין ט''ב לשאר ימים.

 

[עת שערי רצון]

והגבתי על זה לעיל, שבוודאי שייך כאן איסור והיתר, בראשונים יש אוסרים להניח תפילין בת"ב ויש מתירים, והראשונים עשו פשרה ביניהם והניחו במנחה במקום בשחרית.

מה הפשרה בזה ?
אולי היו מניחים בלי ברכה זה היה פשרה.
מי שאוסר, אוסר גם במנחה. וזה איסור + ברכה לבטלה.
ואגב, בזמן הראשונים היו הרבה קהילות שמניחים תפילין במנחה כל ימות השנה. היום מנהג זה כמעט ונכחד.

 

[משיב כהלכה]

עיין בתשובת הרב הלל לעיל.

 

[משיב כהלכה]

הרש''ש הנהיג כן, ע''פ האר''י. לא בגלל שהוא תימני.

ידוע שלא הנהיג כן מחמת שהוא תימני, אבל כתבתי זאת לדבריו של המגיב ש"לא משנה שנת עלייתו".

 

[משיב כהלכה]

זה שאינו נמנע לציין, אפשר שהוא לאלומי מילתא, אבל עיקר עניינו הוא מהמנהג.
הוא בא להביא את המקור של המנהג, והמקור כתוב בשו"ע שהעיד עליו. אין שום הכרח לדייק מזה דבר נוסף.

חבל על המאמץ מצידך, הוא כתב דברים מפורשים בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן לא):

"העולים מחוץ לארץ לארץ ישראל, וממשיכים במנהגם לברך על ההלל בראש חודש, לא יפה עושים, וראוי להם יותר לנהוג כמנהג כל העדות שלנו שלא לברך על ההלל בראש חודש, כעדותו הנאמנה של מרן השלחן ערוך... שהואיל והרמב"ם ומרן השלחן ערוך נתקבלו בכל ארץ ישראל וגלילותיה למרי דאתרא, לפיכך כל דבריהם והוראותיהם נתקבלו עלינו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, וכל הזז מדבריהם כאילו זז מדיני התורה ומזלזל בכבוד רבותיו".

אבל כשהגיע להנחת תפילין בשחרית ת"ב, נעלם ממנו שהשו"ע הוא הלכה למשה מסיני.

 

[איתן]

כמו שקבלו הוראות מרן בנגלה (פחות או יותר, לא משנה ענין כזה או אחר, תפילין או הלל) כך קיבלו את הרש''ש כמכריע בדעת האר''י. ועובדא, שהחיד''א והבן איש חי תמכו במנהג זה של תפילין בט''ב, כי שרשו ע''פ הקבלה, שאין הבדל בין ט''ב לשאר ימים.

דברים נכונים. אך לא בדעת הגרע"י. לדעתו אפילו את דברי האריז"ל לא קיבלו כהכרעה ודאית.
אמנם באשכול אחר כתבתי מדנפשאי לבאר בדעת הגרע"י, שגם הוא אזיל בתר מנהגי האריז"ל כשאין בדבר איסור והיתר.
ואם כן יכולים דבריך להיות נכונים מאוד בשיטתו.
אלא שלא נזקק לזה כאן כלל, ולא הזכיר שמחמת היותו מנהג 'קבלי' יש לו יותר תוקף. אלא אדרבה ציין רק ל'גאוני ירושלים' מצד חכמתם.

אלא שהחכם @משיב כהלכה סבור שהמנהג להניח במנחה, אינו 'מנהג בעלמא' אלא בסוג 'הלכה' יחשב כיון שיש בו 'פשרה בין הדעות'.
אבל לדידי לא מכרעא כלל, כי דומה שלא נזכר בראשונים שהוא פשרה, ואדרבה לגבי המחלוקת אם להניח או לא, כתב הטור ומרן בסי' לח כדבר פשוט שיש להניח. ואת המנהג להניח דוקא במנחה הזכיר מרן כמנהג ולא כתב טעמו, ובפשטות מהלך לשונו בב"י משמע שנוקט כמ"ש בסי' לח שיש חובה להניח ואין לחוש לשיטות האוסרים. (ואף שיש לבע"ד מקום לחלוק, מ"מ אי אפשר לבנות קושיא ע"ז).

 

[איתן]

הרש"ש התחיל את המנהג בירושלים להניח תפילין בשחרית ת"ב, ומשם התפשט לעוד בתי כנסת. ולזה מתאימים דבריך לעיל (בשינוי קל):

אכן, אבל לא הגיע עם 'מנהג מקומו' לכאן, שאז היה עליו -תיכף בבואו - להתבטל למנהג המקום.
אבל - וכאן הדמיון לנדון דידן - לו יהי שהיה מגיע עם מנהג מקומו, ומשכנע את כל תושבי המקום לבטל מנהגם ולעשות מנהג חדש, והיו שומעים לו, לא היה הגרע"י מתנגד בטענת 'מנהג שכתב מרן', אלא אדרבה היה מציין לעוד כמה וכמה מנהגים שנשתנו מזמן מרן לזמנינו.

נמצא שעיקר החילוק - אליבא דהגרע"י - הוא,
שהמנהג שנהגו חכמי מרוקו לברך על ההלל, כיון שהגיעו לכאן צריכים לשנות מנהגם. אמנם אם היו עוקרים את מנהג המקום עצמו, לא משנה מאיזו סיבה, והיו תושבי א"י משנים מנהגם, לא היה בזה כלום.
והמנהג שנהגו תושבי ירושלים וכדו' להניח בשחרית, עשו כן מעצמם ושינו מנהגם. ואת זה רוצה הגרע"י לקיים.
לא הורה למי שאינו נוהג כן לנהוג כן. הורה למי שכבר שינו במקומם, שרשאים להמשיך במנהגם האחרון.

 

[איתן]

חבל על המאמץ מצידך, הוא כתב דברים מפורשים בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן לא):

"העולים מחוץ לארץ לארץ ישראל, וממשיכים במנהגם לברך על ההלל בראש חודש, לא יפה עושים, וראוי להם יותר לנהוג כמנהג כל העדות שלנו שלא לברך על ההלל בראש חודש, כעדותו הנאמנה של מרן השלחן ערוך... שהואיל והרמב"ם ומרן השלחן ערוך נתקבלו בכל ארץ ישראל וגלילותיה למרי דאתרא, לפיכך כל דבריהם והוראותיהם נתקבלו עלינו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, וכל הזז מדבריהם כאילו זז מדיני התורה ומזלזל בכבוד רבותיו".

ייש"כ.
הגם שהיה קצת מקום לדחות שלא שירבב שמו של מרן אלא אגב הרמב"ם (שאל"כ למה בכלל להזכיר דעת הרמב"ם כאן).
מ"מ כבר מילתי אמורה לעיל - שיש לכאורה ראיה מדברי הגרע"י שסבור שהדבר הוא דין גמור ולא מנהג. וא"כ דבריו הנ"ל מחזקים ענין זה.
ונצטרך לומר כמ"ש הרב @אור יעקב שהוא לפי הכלל שסובר כיש בתרא. ולדעתו זה פסק מרן.

(וכמובן שגם בכל כה"ג אפשר לדון ולהקשות מנין שהלכה כיש בתרא וכו'. אבל אין לדבר סוף.
כדי לסתור פסק הגרע"י - כמו כל פוסק אחר - אפשר לדון על הענפים (ההלכה הפרטית) ואפשר לדון על השורשים (כללי לשון מרן).
אבל אי אפשר להקשות מדידיה אדידיה כשלא מקבלים את הנחותיו).

אבל כשהגיע להנחת תפילין בשחרית ת"ב, נעלם ממנו שהשו"ע הוא הלכה למשה מסיני.

ושוב אנו שבים לטענה זו, כאשר כבודו אינו מסכים לקבל שהגרע"י מתייחס להנחת תפילין כמנהג בעלמא.

ודומה שבאשכול זה, כל הסברות לשני הצדדים הועלו בטוט"ד.

 

[אור יעקב]

כתבתי שאפשר להסתפק בתלתא דהוי חזקה. לא מסובך.

זה לא "תלתא", יש אולי "שלושים" מקומות אם לא יותר שמכריע להדיא כיש אומרים בתרא.
- ואדרבה מהמקומות האלה אולי אפשר להביא ראיה שסתם דבריו ומגלה לנו על השאר.

מי שרוצה לעקם ולסלף יכול להפוך כל ראיה נגדו לראיה בעדו. הרי ברור ופשוט לכל מעיין שכל המקומות הללו מוכיחים שהיכן שלא כתב "וכן הלכה", לא בא להכריע.

- דרך אגב מצאתי שבשלחן גבוה כתב להדיא כדברי. (ולא נראה לי הוא חשוד "לעקם ולסלף ולהפוך כל ראיה נגדו לראיה בעדו"...)
"וזהו בנין אב שבכולן".

 

[בר ששת]

מים רבים ראיתי. גם נהר שוטף.
עדות על כך שנוהגים בא"י לברך על ההלל, ודלא כמ"ש מרן "וכן נוהגין בכל א"י וסביבותיה" - לא ראיתי.
וזה המבוקש.

ראה בהרבה סידורים שנדפסו קודם תפלת ישרים, שכתוב שם ברכה על ההלל
צריך רק לחפש.

 

[בר ששת]

ושוב אנו שבים לטענה זו, כאשר כבודו אינו מסכים לקבל שהגרע"י מתייחס להנחת תפילין כמנהג בעלמא.

ודומה שבאשכול זה, כל הסברות לשני הצדדים הועלו בטוט"ד.

ראה בב"י שזה מחלוקת ראשונים. לא מנהג ולא שום דבר, אלא האם לדמות לאבלות וכו'. ע"ש.
לא סתם חילוקי מנהגים גרידא.

 

[בר ששת]

- דרך אגב מצאתי שבשלחן גבוה כתב להדיא כדברי. (ולא נראה לי הוא חשוד "לעקם ולסלף ולהפוך כל ראיה נגדו לראיה בעדו"...)
"וזהו בנין אב שבכולן".
הצג קובץ מצורף 8630

ראה כאן עמוד פז והלאה
עשרות ראיות מהשו"ע שיש להתחשב בדעת היש. [ובעמוד פח כבר הובאו ראיות לכך גם מהשלחן גבוה]

 

[בר ששת]

לדעתך.
לדעת הגרע"י אינו אלא מנהג, ומשכך אין להקשות עליו בזה מכח ההנחה שלך.
תוכל לתמוה מנין ההנחה שלו.
אולי זה יועיל קצת:

גם מעין שבע בליל פסח זה רק מנהג. ראה בסימן תפז שהב"י מביא מחלוקת.
ומסיים שהמנהג לא לברך. זה הכל!
לא מרן ולא ברכה לבטלה,
חילוקי מנהגים גרידא. וא"כ על מה המהומה?????

 

[אור יעקב]

ראה כאן עמוד פז והלאה
עשרות ראיות מהשו"ע שיש להתחשב בדעת היש. [ובעמוד פח כבר הובאו ראיות לכך גם מהשלחן גבוה]

לא נכנסנו כ"כ לעצם העניין.
רק הבאתי ראיה מהשלחן גבוה שכתב שאפשר להביא ראיה לנידוננו מכך שבשו"ע כתב בכמה מקומות שהלכה כי"א בתרא.

 

[אור יעקב]

גם מעין שבע בליל פסח זה רק מנהג. ראה בסימן תפז שהב"י מביא מחלוקת.
ומסיים שהמנהג לא לברך. זה הכל!
לא מרן ולא ברכה לבטלה,
חילוקי מנהגים גרידא. וא"כ על מה המהומה?????

אבל בשו"ע לא פסק כן "מחמת המנהג" כמו שכתב גבי תפילין.
אלא כתב בפשטות שלא אומרים כמו שהטור הביא בשם ר' ניסים והב"י הביא בשם הכל בו.
(ורק הוסיף בב"י שאף שהאבודרהם כתב שהמנהג לאומרה, עכשיו נתפשט המנהג שלא לאומרה)

 

[אור יעקב]

(ורק הוסיף בב"י שאף שהאבודרהם כתב שהמנהג לאומרה, עכשיו נתפשט המנהג שלא לאומרה)

והיינו דבא להוסיף שאפי' שכך היא ההלכה, אין לומר דהמנהג הקדום יבטל זאת, כי עכשיו נתפשט המנהג לא לאמרה)

 

[בר ששת]

אבל בשו"ע לא פסק כן "מחמת המנהג" כמו שכתב גבי תפילין.
אלא כתב בפשטות שלא אומרים כמו שהטור הביא בשם ר' ניסים והב"י הביא בשם הכל בו.
(ורק הוסיף בב"י שאף שהאבודרהם כתב שהמנהג לאומרה, עכשיו נתפשט המנהג שלא לאומרה)

ולא התקיף כלל את האבודרהם. אלא הציג זאת בב"י כחילוקי מנהגים.
כלומר הביא את 2 הדעות ולא הכריע.
ולבסוף חתם שהמנהג שלא לומר.
ורק ע"פ זה כתב בשו"ע שלא לומר.

 

[איתן]

ראה בהרבה סידורים שנדפסו קודם תפלת ישרים, שכתוב שם ברכה על ההלל
צריך רק לחפש.

השאלה היתה האם זה מנהג תושבי א"י, או מנהג הקהילות שעלו ארצה עם מנהגיהם.

ראה בב"י שזה מחלוקת ראשונים. לא מנהג ולא שום דבר, אלא האם לדמות לאבלות וכו'. ע"ש.
לא סתם חילוקי מנהגים גרידא.

מצוה בחזרת.
לתועלת המעיינים אביא את לשון הטור סי' תקנה:
וכתב א"א הרא"ש ז"ל ומסתברא דחייב בתפילין כיון דאבל גופיה לא מיתסר אלא ביום ראשון דלא אחמיר ט"ב מששת ימי אבילות וברייתא מצות הנוהגות באבל כל ז' ימים קאמר ופרושי קא מפרש להו כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ולקרות בתורה והר"מ מרונטבורג כתב ונראה דבט"ב אין להניח תפילין כמו ביום ראשון של אבל שאין יום מר יותר ממנו יום קביעות בכייה לדורות וכתב א"א הרא"ש ז"ל אפשר שדחק למצוא טעם למנהג אשכנז אבל לכאורה נראה כמ"ש.

וז"ל הב"י שם:
ומ"ש ומסתברא דחייב בתפילין וכו'. כן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם (שם) והר"ן בסוף תעניות (שם) והרמב"ם (תעניות פ"ה הי"א) כתב מקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין של ראש נראה מדבריו שרשאי אדם להניח תפילין בתשעה באב אלא שמקצת החכמים נהגו שלא להניח של ראש וכן דקדק הרב המגיד מדבריו ולאפוקי מרבינו ירוחם (ני"ח ח"ב קסד ע"ג) שכתב בשם הרמב"ם שאין להניח בו תפילין כיום ראשון של אבל וכתב עוד שכן דעת הרי"ף ואיני יודע מנין לו שהרי"ף סובר כן. וזה לשון הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' ריד) תפילין בתשעה באב נמצא לגאון רבינו האי (תשובות הגאונים אוסף ח"ב עמ' 103 סי' קצא) שמותר להניחם ולזה הסכים הרמב"ן בספר תורת האדם (מהדו' שעוועל עמ' רנח) עכ"ל. והגהות מיימוניות (פ"ה הי"א אות ג) כתבו על מ"ש הרמב"ם מקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין של ראש כן כתבו בסמ"ג והרוקח (סי' שי עמ' קעח) מפני שנקראים פאר (עי' ברכות יא.) וכן הר"ם (דפו' ירושלם סי' נט) אמנם היה מניח תפילין מן המנחה ולמעלה עכ"ל וכן נהגו העולם שלא להניח תפילין בתפילת שחרית ובמנחה מניחין אותם. כתב האגור (סי' תתמו) היחידים לובשין טלית קטן תחת בגדיהם בלי ברכה עכ"ל:

לא נזכר כאן שהנחת התפילין במנחה היא 'פשרה' בין האוסרים והמתירים. זו פרשנות אפשרית.
אם היתה זו פשרה, דהיינו שחוששים לדברי האוסרים משום אבלות, היה אסור להניחם כל היום, כדין אבל.
וממה שסו"ס מניחים אות הוא שאין זה דומה לאבלות.
וכן פשט לשון מרן בסי' לח שת"ב חייב בתפילין, שזו הכרעה גמורה לצד אחד, בענין האסור והמותר.

ולענין הגדרת המנהג, כבר קדמו דברי הרב @עת שערי רצון
שכל שאין בזה איסור מה"ת או מדרבנן, הוי מנהג.
והגדרה נאה יש בזה, ומבארת היטב את דעת הגרע"י, ופותרת את הקושיא מההלל ושאר מנהגים, שאפילו היה 'חוסר הברכה בהלל' ממנהגא לחוד, מ"מ המנהג היה להורות שאין לברך והרי המברך עושה ברכה לבטלה (וכ"ש שם שהגרע"י סבור שיש בזה 'דין' לדעת מרן). וכיו"ב לענין ברכת מעין שבע שפסח שחל בשבת, שהמברך נגד המנהג עושה ברכה לבטלה.
מנהגים אלו, אפילו אם מטעם מנהג באו, הרי בביטולם יש חשש איסור של הדעה שמקיימת את המנהג.
והיינו שאחרי שנוהגים שלא לברך ומקבלים דעה זו, הרי המברך מוציא ברכה לבטלה.
משא"כ כשהמנהג הוא שהדבר מותר לגמרי, ואין בו איסור והיתר אלא שנוהגים בו סלסול והידור, כהא דתפילין בשחרית, שנפסקה הלכה והוכרע הדין כרוב ככל קמאי דקמאי שהדבר מותר גמור הוא.

בר מן דין, מה שהקשה כבודו:

גם מעין שבע בליל פסח זה רק מנהג. ראה בסימן תפז שהב"י מביא מחלוקת.
ומסיים שהמנהג לא לברך. זה הכל!
לא מרן ולא ברכה לבטלה,
חילוקי מנהגים גרידא. וא"כ על מה המהומה?????

אין כאן מהומה ורעש אלא לקיים מנהג, ולא לבטלו.
ובברכת מעין שבע, האריך הגרע"י ביבי"א (ח"ב סי' כה) לומר שהמנהג לא היה יציב בבית אל, והשתנה לאחר מכן. ובכל בהכ"נ בירושלים נהגו כמנהג הראשון שלא לאומרה. וא"כ הרי הוא ממשיך את המנהג הקיים שאין מברכין.
וזה בדיוק כמו ענין התפילין בת"ב שהוא ממשיך את המנהג הקיים להניח תפילין בשחרית.

וכבר מילתי אמורה בכל כיו"ב, שאם היה המנהג משתנה - מאיזו סיבה שהיא - אצל תושבי א"י (או תושבי מקום מסוים בא"י), נ"ל שהיה הגרע"י מודה שרשאים להמשיך במנהגם האחרון אשר גדול כבודו מן הראשון.
(ובפרט שהרבה מנהגים כאלו הם בהלכות ברכות דקיי"ל שאין אומרים סב"ל נגד המנהג. ואם השתנה המנהג, גם כנגדו ל"א סב"ל. והעד ברכת הנותן ליעף כח. ואכמ"ל בדוגמא זו).

וכמדומה ששורש כל זה כבר נתבאר לעיל. וקשה בעיני לכפול הדברים.
האמור בדברי עד כאן, אין זו אלא הבנתי בדברי הגרע"י, והצעתיה לפני חו"ר הפורום הנכבד.
והבוחר יבחר.