זה נאמר על דת יהודית התלוי במנהג המקום ולא במנהג אבות, אבל אם תאמר כך על כל מנהג, מהיכי תיתי לבטל מנהגים שנהגו בהם העולים לא"י, בשם איזה מנהג קדום בא"י כדעת השו"ע.
לפי מה שנתבאר, לענין המנהג של התפלין, הגרע"י לא שינה מנהג, אלא הציבור הוא ששינה, והגרע"י סבור שרשאים להמשיך בשינוי זה, כי כל כחו מעיקרא היה מכח מנהג, וזמש"כ דאתי מנהג ומבטל מנהג.
לגבי שאר מנהגים שנהגו בהם בא"י, ובאו אחרים ועלו לכאן, דעת הגרע"י שהם צריכים לשנות מנהגם למנהג א"י.
בדיוק באותה מידה שגם כיום הוא היה מורה למי שבא לבהכ"נ של 'אינם ירושלמים' ואינם מניחים תפילין בשחרית, שלא יניח שם (אלא או יתפלל יחיד בביתו עם תפלין, כהמלצת הגר"ח פלאג'י, או יתפלל בציבור עמהם בלא תפלין ויסמוך על שמניח במנחה).
הכלל בשניהם לדעת הגרע"י הוא, שהמנהג - כשיש לו יסוד בפוסקים - מחייב את כל הבאים בשעריו לנהוג כמותו.
בזמן מרן היה המנהג לא לברך, וכשם שהיה המנהג לא להניח תפילין. ולאחר מכן השתנה המנהג והיו כמה עדות וכמה מנהגים, חלק בירכו וחלק לא. ויתכן גם שלא הכיר מרן במנהג ירושלים לברך. ובפרט שהמנהג שלא לברך הוא מנהג חדש...
נמצא שכל התירוצים לגבי הנחת תפילין בת"ב מתאימים לברכה על ההלל.
אם תוכיח שהיו בא"י כמה מנהגים בענין ברכת ההלל, באופן שאין זה 'מנהג א"י' הרווח.
אכן תהיה קושיא על הגרע"י, מדוע לדעתו הבאים ארצה צריכים להיות כפופים למנהג של חלק מערי הארץ ולא של החלק האחר.
היה להם להיות כפופים לאותה עיר שבאו אליה, או - אם בנו עיר חדשה - למנהג רוב בני א"י.
אבל בשביל קושיא זו צריכים להוכיח שאכן היו כמה מנהגים כאן בא"י באמירת ההלל, ולא כמ"ש מרן שמנהג א"י שאין מברכים.
או לחילופין, להוכיח שבזמן מרן אכן היו הכל לא מברכים, ורק לאחר מכן נשתנה המנהג בא"י שמברכים, שהנוהגים לברך לא ישנו מנהגם.
אבל למיטב ידיעתי, הגרע"י סובר שבא"י היה המנהג פשוט (עכ"פ ברוב ערי הארץ) שלא לברך וכמ"ש מרן, והנוהגים ארצה הרי הם צריכים לנהוג כמנהג א"י.
נמצא שיש חילוק בין מנהג דת"ב למנהג ההלל.
אלא שבענין זה עצמו, האם דעת הגרע"י שכל העולים ארצה צריכים לנהוג כמנהג המקום ולא כמנהג מקומם, כבר כתבתי שהוא יחיד בדבר.
ולא באתי אלא לומר שיש חילוק בין שני המנהגים, כי היכי דלא תקשי מדידיה אדידיה.
