עשרות מיעוט רבים שנים...
ברכת הבמבה, 'האדמה' או 'שהכל'?
- יוזם הנושא אור יעקב
- תאריך התחלה
- מומלץ
הלכה ברורה
חבר חדש
- הצטרף
- 11/3/25
- הודעות
- 79
לפני חמש או שש שנים כתבתי תשובה, עכשיו אני לא כ"כ מונח בסוגיא, אשמח שזה יעזור.
בענין ברכת הבמבה
כבר נודע בשערים המצוינים בהלכה הפולמוס בעניין ברכת הבמבה, י"א שברכתה שהכל נהיה בדברו, וי"א שמאחר ומכינים אותה מתירס שמיועד להכנת הבמבה, ברכתה בורא פרי האדמה, ואמרתי שאכתוב את צדדי המחלוקת והנלע"ד, וזה החילי בעזרת צורי וגואלי.
א). איתא בברכות (לח.) הלכתא תמרי ועבדינהו טרימא, מברכין עלייהו בורא פרי העץ, מאי טעמא, במילתייהו קיימי כדמעיקרא. ופרש"י: ושם טמירא כל דבר הכתוש קצת, ברכתו נשארת העץ, אבל אם התרסק לגמרי, אז נשתנית ברכתו לשהכל. ע"כ.
ומבואר בגמרא שתמרים שנתמעכו נשארת ברכתם העץ, אולם כ"ז דוקא שלא התרסקו לגמרי ועדיין ניכרת בהם צורת הפרי, אבל אם נתמעכו לגמרי ברכתם שהכל. וכ"כ הריטב"א (ד"ה תמרים של תרומה), וכ"כ בשיטה מקובצת (שם), ועוד.
וכן הוא דעת התרומת הדשן (סי' כט', הו"ד בב"י סו"ס רד) שכתב, דגודגדניות שמבשלים אותם עד שהם נימוחים לגמרי, ומערבים דבש ותבלין, אע"ג דמההיא דהומלתא נראה שצריך לברך עליו בורא פרי העץ, כי דייקינן בפי' רש"י (ברכות לח.) בההיא דטרימא בורא פרי העץ, שפירש כתוש מעט ואינו מרוסק, משמע דאי הוו מרוסקים טובא מברכים שהכל, משום דלאו במילתייהו קיימי, וכ"ש הכא שהם נימוחים לגמרי וגם מעורבים בבשמים ודבש דנפקי במלתייהו, וההיא דהומלתא דפי' רש"י בפרק בתרא דיומא (פא:) בשמים כתושים בדבש, י"ל דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתש ולשחוק כל הבשמים, משום הכי חשיבי קיימי במילתייהו, משא"כ בדבר אחר שאין דרכו תדיר להיות מעוך ומרוסק, ואע"פ שאין אלו החילוקים ברורים לי, מ"מ לא יעשו אלא ספק בדבר, וכל היכא דאיכא ספיקא בברכה ראשונה מברך שהכל. ע"כ.
יוצא אפוא לגבי פירות שמיעכן, שאם ריסקן קצת ועדיין צורת הפרי ניכרת, ברכתם נשארת העץ, אולם אם נתרסקו לגמרי, נשתנית ברכתם לשהכל, אא"כ רוב דרך אכילתם ע"י ריסוק, דאז מברך עליהם כברכתם הראשונה.
ב). אמנם מצאנו לרבינו הרמב"ם שרוח אחרת עמו (פ"ח מהל' ברכות ה"ד) שכתב, תמרים שמעכן ביד והוציא גרענין שלהן, ועשאן כמו עיסה, מברך עליהן תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ע"כ. ומבואר שאפי' אם ריסק עד שעשה מהתמרים עיסה, ואין צורת הפרי ניכרת, אפ"ה מברך העץ. וביארו הפוסקים שלמרות שאין צורת הפרי ניכרת, מ"מ כיון שעדיין ממשו של הפרי קיים, ברכתו נשארת העץ.
ולענין הלכה פסק מרן הבית יוסף כד' הרמב"ם, שאפי' שנתרסק לגמרי, נשארת ברכתו הראויה, מכיון שעדיין ממשו קיים. וכ"פ בשלחנו הטהור (סי' רב ס"ז). והרמ"א כתב, וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל, אבל אם ברך בורא פרי העץ יצא, כי כן נראה עיקר. ע"כ.
ג). ועינא דשפיר חזי לדברי רבנו יונה (כו. ד"ה והפת) שכתב, וא"ת ולמה לא יברך על הפת של קטניות בורא פרי האדמה כמו שמברך על הקטניות, ואם תאמר מפני שנשתנה, למעליותא אישתנה, דמעיקרא קטניות והכא פת. ואומר מורי הרב נר"ו דהכא מפני מעלתו ירד, דכיון שנשתנה יצא מתורת פרי, אין אנו יכולין לומר עליו בפה"א, וברכת הפת אין אנו יכולין לומר ג"כ אלא בחמשת המינין, על כן אנו מברכין עליו הברכה שכוללת הכל ואפי' פת, כדתנן (מ.) ועל כולם אם אמר שהכל יצא, נמצא שמפני שהגיע לשם פת, חל עליו ברכת שהכל שכוללת הפת, אע"פ שהיא גרועה. ואפשר לומר שמפני שדרך אכילתו והנאתו כל השנה כשהוא פרי, ועכשיו יצא מתורת פרי, ואין דרך בכך, לפיכך גרע מהברכה שלו, הילכך בפת של קטניות או בקמח שלהם שמבשלין אותו ועושין ממנו מאכל, מברך תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות. ע"כ.
וביאור דבריו שאם לקח קטניות והכין מהם פת, הוא לא יכול לברך עליה בורא פרי האדמה, מכיון שנשתנה יצא מתורת פרי, כלומר שלא דומה לדין פירות שמיעכן, שנשארת ברכתם הראויה, מכיון ששם רק רסקן ולא עשה מהם צורה חדשה, אבל כאן לא רק שטחן את הקטניות לקמח [שברכתו שהכל, כיון שאין דרך לאכול קמח], אלא גם עשה מהם צורה חדשה, ופנים חדשות באו לכאן, ולא שייך לברך ע"ז בורא "פרי" העץ, שזה לא פרי העץ, אלא יצירה חדשה ע"י אדם. וכן ביאר הרה"ג משה לוי זצ"ל בספרו ברכת ה' ח"ב (פרק ז סע' לב). ע"ש.
ורבנו יונה כתב עוד תירוץ למה מברכים על פת העשויה מקטניות שהכל, מכיון שדרך אכילתו והנאתו כל השנה כשהוא פרי, ולא להכין ממנו פת, ולכן ברכתו יורדת לשהכל. ולפי טעם זה אם הדרך להכין מהקטניות פת, תהיה ברכתה בורא פרי האדמה. אלא שלענין מעשה יברך שהכל, שעל הכל אם אמר שהכל יצא [וע"ע לקמן באות ו'].
ולפי דבריו יוצא, שכל החטיפים הנעשים מתירס כגון במבה ואפרופו ודוריטוס וכד', ברכתם שהכל נהיה בדברו. מכיון שטחנו את התירס ועשו אותו צורה חדשה, ופנים חדשות באו לכאן, וכדין ברכת הפת דוחן.
ד). ויש כמה תלמידי חכמים שליט"א שדעתם שברכת הבמבה בורא פרי האדמה, מכיון שמכינים את הבמבה מתירס שהוא מזן מיוחד, שא"א לאכול אותו ללא ריסוק. ועוד שלא עושים מהתירס עיסה, אלא זה נשאר גרגירים קטנים, עד שזה מתפוצץ ע"י החום.
אולם לפי מה שביארנו ברבנו יונה, שכיון שזה נהיה צורה חדשה, ולא שייך לומר ע"ז לשון "פרי", אז אין הבדל בין אם זה תירס מיוחד בשביל יצור הבמבה או לא, וכן זה שלא נהיה עיסה. וזה ברור.
ומה שמביאים ראיה מדברי רבנו ירוחם (תולדות אדם נתיב ט"ז ח"ב דף קמג:), אחה"מ אינו ענין לנ"ד דהא כתב: קורא שהוא מלולב שהוא רך וכו' מברכים שהכל, שאין אנשים נוטעים אותם ע"ד לאכלם כך, אלא כשיגמרו הפרי, אבל אם היו נוטעים אותם האנשים עד לאכלן כך רכין, כמו מין אילן שנוטעים אותו ע"ד לאכול העלין ותמרו תרכין, מברך בורא פרי האדמה. ע"ש. וכל דבריו לגבי קורא שיש לדון אם זה עיקר הפרי או לא, ולכן יש לחלק אם נטע על דעת לאוכלו כך או לא, משא"כ כאן שנעשה צורה חדשה בודאי שברכתו יורדת לשהכל.
והלום ראיתי בספר עין יצחק ח"ב (עמ' תקעה) להראשון לציון הרה"ג יצחק יוסף שליט"א שאחר שנשען על דברי רבנו ירוחם הנ"ל ועוד ראשונים כתב, ולא דמי למה שכתב הגר"ז (סי' רב סע' יז) בטעם הדין שמברכים על פת קטנית שהכל, מפני שהפת נשתנה ויצא מתורת "פרי" לגמרי, יותר משינוי קמח או פירות הנטחנים ביותר. ע"כ. ולכאורה לפי דבריו גם בנ"ד אף שאין גרגירי התירס נעשים כעיסה, מ"מ יצאו מתורת "פרי", וא"כ יש לברך עליהם שהכל. אולם שאני ברכת הפת שחכמים הפקיעו שם של פרי מהברכה, ותיקנו לברך בנוסח אחר, המוציא לחם מן הארץ, וכיון שהפקיעו ממנה שם של פרי שייך בה הסברא של הגר"ז, מה שאין כן בפירות המרוסקים לגמרי, דבמלתייהו קיימי. ע"ש.
ובהמשך דבריו כתב, וראה בברכת ה' שבנה יסוד דכל שנילוש ביד אדם ונעשה גוף חדש, משתנית ברכתו, והביא סייעתא לדבריו ממ"ש הריטב"א בהלכות ברכות (פ"ג הי"ב) וז"ל: כל שאין בברכה שלו לשון פרי, כגון פת וכיוצא בו, אינו יוצא ידי חובה בברכה שמזכיר בה פרי. ע"כ. ופירש, דהיינו משום שהשתנה מהותם לגמרי, כיון שנילושו ונעשו גוף חדש ע"י בני אדם.
אולם ברור שאין זו הכוונה בדברי הריטב"א, ואין משם שום ראיה ליסוד והמהלך שבנה מסברא, שהרי הריטב"א לא כתב כן אלא גבי ברכת הפת, דאחר שמצינו שחכמים הפקיעו לשון פרי בברכה זו, וקבעו לברך על הפת המוציא לחם מן הארץ, וכן על פת הבאה בכסנין אמרו לברך בורא מיני מזונות, והוציאו לשון פרי מברכות אלה, לכן אם בירך על הפת בורא פרי האדמה לא יצא, מה שאין כן בנ"ד דהבמבה אין בה שום תערובת באופן הניכר, וגם לא נעשתה כעיסה כלל, ואינה בדרך בישול אלא בקלייה, והא קמח קלוי, ברכתו האדמה וכו', ועוד כתב הריטב"א (ברכות מ:) וז"ל: אבל בפת אפ"ל דכיון שהכתוב קבע לו שם בפני עצמו, דכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא נפיק כשבירך עליה בורא פרי האדמה, ועוד דכיון שבברכתה דקבעו לה רבנן הוציאוה מכלל פרי, כלומר שאינו מזכיר בברכתו פרי, שוב אינו יוצא בה בלשון פרי. ע"כ.
והנה הריטב"א לטעמיה אזיל דסבירא ליה שעל תמרים שמיעכן לגמרי, מברכים ברכת שהכל [א"ה, כמבואר לעיל באות א]. אבל לדעת הרמב"ם ומרן השו"ע, איה"נ גם בנ"ד אם בירך בורא פרי האדמה יתכן שיצא, עכ"ל העין יצחק.
ה). ואחר הקיד'ה חמש מאות, הן אמת שמדברי הריטב"א לבד א"א להוכיח את היסוד של הברכת ה', משום שיד הדוחה נטויה דהריטב"א מיירי דוקא על פת מחמשת המינים שתיקנו לה ברכה מיוחדת, אולם מדברי רבנו יונה ועוד ראשונים, מוכח שדיברו גם על פת קטנית ודוחן, ולא מצאנו שתיקנו חז"ל אלא על חמשת המינים, ואפ"ה אמרו שלא שייך לשון פרי, א"ו כדאמרינן מעיקרא.
ועוד מה שהבין שמש"כ הריטב"א שאם בירך על פת האדמה לא יצא, זהו דווקא לטעמיה, שעל פירות שהתרסקו לגמרי מברכים שהכל, אבל לדעת הרמב"ם אינ"ה אם בירך על הפת האדמה יצא. ואחר המחילה זה אינו, דגם לפי שיטת הראשונים דס"ל שתמרים שנתמעכו לגמרי ברכתם שהכל, מ"מ מודים שבדיעבד אם בירך עליהם בורא פרי האדמה יצא י"ח, דהא לא שיקר בברכתו (כמו שמבואר ברמ"א), אבל הכא הריטב"א כתב שכיון שנעשה פת, וחכמים תיקנו לו ברכה מיוחדת, אזי אף בדיעבד אם בירך אדמה לא יצא י"ח. ולפ"ז זה לא קשור למחלוקת הראשונים בפירות שמיעכן, ויכול להיות שהרמב"ם יודה, שאם בירך על פת אדמה לא יצא. תדע, דאם הנ"ד היה דומה לתמרים שמיעכן, למה הריטב"א צריך לחדש שאם בירך אדמה על הפת לא יצא, ועוד לתת טעם לדבריו, תיפוק ליה דלטעמיה אפי' פירות שמיעכן אבדה ברכתם, וכ"ש שעשו מהם פת שבודאי לא ניכרת צורתם הראשונה, א"ו כדאמרינן.
אלא שבעיקר דברי הריטב"א, מצאנו ראשונים שלא מסכימים לסברתו, וס"ל שגם על פת מחמשת המינים אם בירך בורא פרי האדמה בדיעבד יצא. ולכן לענין הלכה קיי"ל סב"ל. עיין כף החיים (סי' קסז ס"ק עו'). ואכמ"ל.
ו). ובהמשך דבריו הביא בשם הרה"ג אלקנה ישראל שליט"א שכתב, שלדברי הברכת ה' מה שכתב רבנו יונה הכל תירוץ אחד בלבד, ולא שנים. והיינו, דבתחלה תירץ מדוע אין לברך עליו בורא פרי האדמה, מאחר והוא נילוש ונעשה גוף חדש בידי אדם. ואחר כך מיישב מדוע לא תיקנו על זה ברכה מיוחדת בפני עצמה, וע"ז כתב דהיינו משום שאין רגילות לעשות פת מקטניות. דהיינו דאי לא תימא שכל דברי רבנו יונה הינם תירוץ אחד הרי שיקשה מן הלשון "יצא מתורת פרי" אשר ממנה הוכיח לכל יסודו שכל שנילוש בידי אדם ברכתו שהכל, שהיא מופיע גם בתירוץ ב', ולמה הוסיף רבנו יונה בתירוץ ב' שאין דרך, הרי סגי בזה שיצא מתורת פרי וכו', ע"ש שהמשיך להוכיח שזה ב' תירוצים.
אמנם לענ"ד אין נפקא מינה בדבר, ואף אם זה ב' תירוצים, זה לא סותר את המהלך שכתבנו, שמוכח מהתירוץ הראשון של רבנו יונה, והתי' השני רק בא להוסיף טעם לפת קטנית שאין דרך להכין מקטניות פת. ואיה"נ איכא נפק"מ בין הטעמים היכא שהדרך להכין פת מקטניות. אלא שלמעשה ספק ברכות להקל (מחמת התירוץ הראשון), ולכן יברך שהכל. ועוד שמשמע מדבריו שהתירוץ הראשון עיקר, ואת התי' השני כתב בלשון "ואפשר". ועוד שזה בא להסביר רק את הקטניות, ובתחילת דבריו כתב: שאין דרך להכין פת מקטינות כ"כ כמו מאורז ודוחן. ומשמע שיש דרך להכין פת מדוחן, ואפ"ה ברכת פת דוחן שהכל. וכמ"ש מרן השו"ע (סי' רח ס"ח).
ומה שדקדק מהמילים "יצא מתורת פרי" שאם הוא כתוב בתירוץ השני, אז נפל כל המהלך של הברכת ה'. וזה אינו, שהברכת ה' לא דייק רק מהמילים "יצא מצורת פרי", אלא מההסבר של רבנו יונה למה יצא מתורת פרי. ואיה"נ המילים האלו יכולים להסביר גם תירוצים אחרים למה זה יצא מתורת פרי. וזה פשוט.
ובהמשך כתב: ועוד יש להקשות על מ"ש ברכת ה' במה שדימה בין פת קטנית לחטיף ה"במבה", והרי אף אי נימא דצדק הרב ביסוד שלו דכל שנילוש בידי אדם הרי הוא דבר חדש ויש לברך עליו שהכל, הרי הוא עצמו כתב (שם עמ' צג) דאין דומה פת קטנית לפירות מרוסקין אשר הינם עדיין עומדים במהותם, משא"כ הפת נשתנה מהותה לגמרי. והוסיף על זה דה"ה גם בקמח קליות שטעמו טוב דהוא נחשב לפירות מרוסקין. וכוונתו היא דמאחר וכל יסוד זה יצא מדברי רבנו יונה, א"כ לכאורה אינו מובן דהא רבנו יונה כתב שם לעיל (דף כה.) דעל קמח קליות מברך עליו כעיקר ברכתו, ועל זה יישב דגם קמח קליות הוי כפירות מרוסקין. ע"ש. ומה שמרן השו"ע (סי' רח ס"ה) כתב לברך על קמח קליות שהכל היינו מטעם אחר, וכמו שיבואר להלן. והנה לפי זה סתר דבריו בדין ה"במבה", דהא התם הרי הוא תירס גרוס, אשר הוא שווה ערך לכל הפחות לחטה גרוסה, והיא [החטה הגרוסה] שוות ערך לכל הפחות לקמח קליות [אם לא יותר], וא"כ לפי דבריו הוא עצמו יש לברך על ה"במבה" בורא פרי האדמה. ע"ש.
ואחה"מ לא הבנתי הערתו, שבאמת קמח דינו כפירות מרוסקים, שהרי רק טחן את החיטה, ולא עשה ממנה גוף חדש, והטעם שמברכים על קמח ברכת שהכל הוא משום שאין דרך לאכול קמח, ואיה"נ אם היה הדרך לאכול קמח, היה צריך לברך עליו ברכת האדמה. משא"כ בבמבה, כיון שנעשה צורה חדשה, יש לברך עליה שהכל נהיה בדברו. ולענין מה שהקשה מדברי הברכת ה' ( פ"ג ה"ג הערה 7 עמ' רמה) שבדיעבד אם בירך על פת יצא, וכתב: ולא שת ליבו דמהכא מוכח דלא כיסוד אשר יסד מעצמו שעל כל דבר שנילוש בידי אדם לא שייך לברך לשון "פרי". ע"כ. ולפי שבארנו לעיל (סוף אות ה), שלענין דיעבד אם בירך על פת האדמה יצא, מכיון דלא נפקינן מפלוגתא, א"ש. וע"ע בברכת ה' ח"ה (מאמרים שונים סימן ו והלאה) מה שהשיב הרה"ג יוסף פרץ שליט"א ע"ד החכם הנזכר.
ז). ולאחר כותבי כל זאת שמעתי מהגאון הגדול ר' דוד יוסף שליט"א, שהשמועות שמכינים את הבמבה מתירס מזן מיוחד, אינם לנכונות כלל ועיקר, אלא זה תירס מזן רגיל, שהולך גם לתעשיית המזון. ושכן אמרו לו אחרי בדיקה וחקירה. ומ"מ בר מן דין נראה שברכת הבמבה שהכל כנ"ל, והנלעד"כ וצויי"מ ומי"ן, אמן.
ולכן העיקר להלכה ולמעשה, שיש לברך על כל "חטיפי התירס" ברכת שהכל נהיה בדברו. ומ"מ בדיעבד אם בירך אדמה יצא י"ח. ולפ"ז גם עוגיות שקדים ובוטנים [מה שמצוי בפסח], שעושים מהם עיסה, כיון שעשה מהם גוף חדש, ברכתם שהכל נהיה בדברו.
בענין ברכת הבמבה
כבר נודע בשערים המצוינים בהלכה הפולמוס בעניין ברכת הבמבה, י"א שברכתה שהכל נהיה בדברו, וי"א שמאחר ומכינים אותה מתירס שמיועד להכנת הבמבה, ברכתה בורא פרי האדמה, ואמרתי שאכתוב את צדדי המחלוקת והנלע"ד, וזה החילי בעזרת צורי וגואלי.
א). איתא בברכות (לח.) הלכתא תמרי ועבדינהו טרימא, מברכין עלייהו בורא פרי העץ, מאי טעמא, במילתייהו קיימי כדמעיקרא. ופרש"י: ושם טמירא כל דבר הכתוש קצת, ברכתו נשארת העץ, אבל אם התרסק לגמרי, אז נשתנית ברכתו לשהכל. ע"כ.
ומבואר בגמרא שתמרים שנתמעכו נשארת ברכתם העץ, אולם כ"ז דוקא שלא התרסקו לגמרי ועדיין ניכרת בהם צורת הפרי, אבל אם נתמעכו לגמרי ברכתם שהכל. וכ"כ הריטב"א (ד"ה תמרים של תרומה), וכ"כ בשיטה מקובצת (שם), ועוד.
וכן הוא דעת התרומת הדשן (סי' כט', הו"ד בב"י סו"ס רד) שכתב, דגודגדניות שמבשלים אותם עד שהם נימוחים לגמרי, ומערבים דבש ותבלין, אע"ג דמההיא דהומלתא נראה שצריך לברך עליו בורא פרי העץ, כי דייקינן בפי' רש"י (ברכות לח.) בההיא דטרימא בורא פרי העץ, שפירש כתוש מעט ואינו מרוסק, משמע דאי הוו מרוסקים טובא מברכים שהכל, משום דלאו במילתייהו קיימי, וכ"ש הכא שהם נימוחים לגמרי וגם מעורבים בבשמים ודבש דנפקי במלתייהו, וההיא דהומלתא דפי' רש"י בפרק בתרא דיומא (פא:) בשמים כתושים בדבש, י"ל דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתש ולשחוק כל הבשמים, משום הכי חשיבי קיימי במילתייהו, משא"כ בדבר אחר שאין דרכו תדיר להיות מעוך ומרוסק, ואע"פ שאין אלו החילוקים ברורים לי, מ"מ לא יעשו אלא ספק בדבר, וכל היכא דאיכא ספיקא בברכה ראשונה מברך שהכל. ע"כ.
יוצא אפוא לגבי פירות שמיעכן, שאם ריסקן קצת ועדיין צורת הפרי ניכרת, ברכתם נשארת העץ, אולם אם נתרסקו לגמרי, נשתנית ברכתם לשהכל, אא"כ רוב דרך אכילתם ע"י ריסוק, דאז מברך עליהם כברכתם הראשונה.
ב). אמנם מצאנו לרבינו הרמב"ם שרוח אחרת עמו (פ"ח מהל' ברכות ה"ד) שכתב, תמרים שמעכן ביד והוציא גרענין שלהן, ועשאן כמו עיסה, מברך עליהן תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ע"כ. ומבואר שאפי' אם ריסק עד שעשה מהתמרים עיסה, ואין צורת הפרי ניכרת, אפ"ה מברך העץ. וביארו הפוסקים שלמרות שאין צורת הפרי ניכרת, מ"מ כיון שעדיין ממשו של הפרי קיים, ברכתו נשארת העץ.
ולענין הלכה פסק מרן הבית יוסף כד' הרמב"ם, שאפי' שנתרסק לגמרי, נשארת ברכתו הראויה, מכיון שעדיין ממשו קיים. וכ"פ בשלחנו הטהור (סי' רב ס"ז). והרמ"א כתב, וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל, אבל אם ברך בורא פרי העץ יצא, כי כן נראה עיקר. ע"כ.
ג). ועינא דשפיר חזי לדברי רבנו יונה (כו. ד"ה והפת) שכתב, וא"ת ולמה לא יברך על הפת של קטניות בורא פרי האדמה כמו שמברך על הקטניות, ואם תאמר מפני שנשתנה, למעליותא אישתנה, דמעיקרא קטניות והכא פת. ואומר מורי הרב נר"ו דהכא מפני מעלתו ירד, דכיון שנשתנה יצא מתורת פרי, אין אנו יכולין לומר עליו בפה"א, וברכת הפת אין אנו יכולין לומר ג"כ אלא בחמשת המינין, על כן אנו מברכין עליו הברכה שכוללת הכל ואפי' פת, כדתנן (מ.) ועל כולם אם אמר שהכל יצא, נמצא שמפני שהגיע לשם פת, חל עליו ברכת שהכל שכוללת הפת, אע"פ שהיא גרועה. ואפשר לומר שמפני שדרך אכילתו והנאתו כל השנה כשהוא פרי, ועכשיו יצא מתורת פרי, ואין דרך בכך, לפיכך גרע מהברכה שלו, הילכך בפת של קטניות או בקמח שלהם שמבשלין אותו ועושין ממנו מאכל, מברך תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות. ע"כ.
וביאור דבריו שאם לקח קטניות והכין מהם פת, הוא לא יכול לברך עליה בורא פרי האדמה, מכיון שנשתנה יצא מתורת פרי, כלומר שלא דומה לדין פירות שמיעכן, שנשארת ברכתם הראויה, מכיון ששם רק רסקן ולא עשה מהם צורה חדשה, אבל כאן לא רק שטחן את הקטניות לקמח [שברכתו שהכל, כיון שאין דרך לאכול קמח], אלא גם עשה מהם צורה חדשה, ופנים חדשות באו לכאן, ולא שייך לברך ע"ז בורא "פרי" העץ, שזה לא פרי העץ, אלא יצירה חדשה ע"י אדם. וכן ביאר הרה"ג משה לוי זצ"ל בספרו ברכת ה' ח"ב (פרק ז סע' לב). ע"ש.
ורבנו יונה כתב עוד תירוץ למה מברכים על פת העשויה מקטניות שהכל, מכיון שדרך אכילתו והנאתו כל השנה כשהוא פרי, ולא להכין ממנו פת, ולכן ברכתו יורדת לשהכל. ולפי טעם זה אם הדרך להכין מהקטניות פת, תהיה ברכתה בורא פרי האדמה. אלא שלענין מעשה יברך שהכל, שעל הכל אם אמר שהכל יצא [וע"ע לקמן באות ו'].
ולפי דבריו יוצא, שכל החטיפים הנעשים מתירס כגון במבה ואפרופו ודוריטוס וכד', ברכתם שהכל נהיה בדברו. מכיון שטחנו את התירס ועשו אותו צורה חדשה, ופנים חדשות באו לכאן, וכדין ברכת הפת דוחן.
ד). ויש כמה תלמידי חכמים שליט"א שדעתם שברכת הבמבה בורא פרי האדמה, מכיון שמכינים את הבמבה מתירס שהוא מזן מיוחד, שא"א לאכול אותו ללא ריסוק. ועוד שלא עושים מהתירס עיסה, אלא זה נשאר גרגירים קטנים, עד שזה מתפוצץ ע"י החום.
אולם לפי מה שביארנו ברבנו יונה, שכיון שזה נהיה צורה חדשה, ולא שייך לומר ע"ז לשון "פרי", אז אין הבדל בין אם זה תירס מיוחד בשביל יצור הבמבה או לא, וכן זה שלא נהיה עיסה. וזה ברור.
ומה שמביאים ראיה מדברי רבנו ירוחם (תולדות אדם נתיב ט"ז ח"ב דף קמג:), אחה"מ אינו ענין לנ"ד דהא כתב: קורא שהוא מלולב שהוא רך וכו' מברכים שהכל, שאין אנשים נוטעים אותם ע"ד לאכלם כך, אלא כשיגמרו הפרי, אבל אם היו נוטעים אותם האנשים עד לאכלן כך רכין, כמו מין אילן שנוטעים אותו ע"ד לאכול העלין ותמרו תרכין, מברך בורא פרי האדמה. ע"ש. וכל דבריו לגבי קורא שיש לדון אם זה עיקר הפרי או לא, ולכן יש לחלק אם נטע על דעת לאוכלו כך או לא, משא"כ כאן שנעשה צורה חדשה בודאי שברכתו יורדת לשהכל.
והלום ראיתי בספר עין יצחק ח"ב (עמ' תקעה) להראשון לציון הרה"ג יצחק יוסף שליט"א שאחר שנשען על דברי רבנו ירוחם הנ"ל ועוד ראשונים כתב, ולא דמי למה שכתב הגר"ז (סי' רב סע' יז) בטעם הדין שמברכים על פת קטנית שהכל, מפני שהפת נשתנה ויצא מתורת "פרי" לגמרי, יותר משינוי קמח או פירות הנטחנים ביותר. ע"כ. ולכאורה לפי דבריו גם בנ"ד אף שאין גרגירי התירס נעשים כעיסה, מ"מ יצאו מתורת "פרי", וא"כ יש לברך עליהם שהכל. אולם שאני ברכת הפת שחכמים הפקיעו שם של פרי מהברכה, ותיקנו לברך בנוסח אחר, המוציא לחם מן הארץ, וכיון שהפקיעו ממנה שם של פרי שייך בה הסברא של הגר"ז, מה שאין כן בפירות המרוסקים לגמרי, דבמלתייהו קיימי. ע"ש.
ובהמשך דבריו כתב, וראה בברכת ה' שבנה יסוד דכל שנילוש ביד אדם ונעשה גוף חדש, משתנית ברכתו, והביא סייעתא לדבריו ממ"ש הריטב"א בהלכות ברכות (פ"ג הי"ב) וז"ל: כל שאין בברכה שלו לשון פרי, כגון פת וכיוצא בו, אינו יוצא ידי חובה בברכה שמזכיר בה פרי. ע"כ. ופירש, דהיינו משום שהשתנה מהותם לגמרי, כיון שנילושו ונעשו גוף חדש ע"י בני אדם.
אולם ברור שאין זו הכוונה בדברי הריטב"א, ואין משם שום ראיה ליסוד והמהלך שבנה מסברא, שהרי הריטב"א לא כתב כן אלא גבי ברכת הפת, דאחר שמצינו שחכמים הפקיעו לשון פרי בברכה זו, וקבעו לברך על הפת המוציא לחם מן הארץ, וכן על פת הבאה בכסנין אמרו לברך בורא מיני מזונות, והוציאו לשון פרי מברכות אלה, לכן אם בירך על הפת בורא פרי האדמה לא יצא, מה שאין כן בנ"ד דהבמבה אין בה שום תערובת באופן הניכר, וגם לא נעשתה כעיסה כלל, ואינה בדרך בישול אלא בקלייה, והא קמח קלוי, ברכתו האדמה וכו', ועוד כתב הריטב"א (ברכות מ:) וז"ל: אבל בפת אפ"ל דכיון שהכתוב קבע לו שם בפני עצמו, דכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא נפיק כשבירך עליה בורא פרי האדמה, ועוד דכיון שבברכתה דקבעו לה רבנן הוציאוה מכלל פרי, כלומר שאינו מזכיר בברכתו פרי, שוב אינו יוצא בה בלשון פרי. ע"כ.
והנה הריטב"א לטעמיה אזיל דסבירא ליה שעל תמרים שמיעכן לגמרי, מברכים ברכת שהכל [א"ה, כמבואר לעיל באות א]. אבל לדעת הרמב"ם ומרן השו"ע, איה"נ גם בנ"ד אם בירך בורא פרי האדמה יתכן שיצא, עכ"ל העין יצחק.
ה). ואחר הקיד'ה חמש מאות, הן אמת שמדברי הריטב"א לבד א"א להוכיח את היסוד של הברכת ה', משום שיד הדוחה נטויה דהריטב"א מיירי דוקא על פת מחמשת המינים שתיקנו לה ברכה מיוחדת, אולם מדברי רבנו יונה ועוד ראשונים, מוכח שדיברו גם על פת קטנית ודוחן, ולא מצאנו שתיקנו חז"ל אלא על חמשת המינים, ואפ"ה אמרו שלא שייך לשון פרי, א"ו כדאמרינן מעיקרא.
ועוד מה שהבין שמש"כ הריטב"א שאם בירך על פת האדמה לא יצא, זהו דווקא לטעמיה, שעל פירות שהתרסקו לגמרי מברכים שהכל, אבל לדעת הרמב"ם אינ"ה אם בירך על הפת האדמה יצא. ואחר המחילה זה אינו, דגם לפי שיטת הראשונים דס"ל שתמרים שנתמעכו לגמרי ברכתם שהכל, מ"מ מודים שבדיעבד אם בירך עליהם בורא פרי האדמה יצא י"ח, דהא לא שיקר בברכתו (כמו שמבואר ברמ"א), אבל הכא הריטב"א כתב שכיון שנעשה פת, וחכמים תיקנו לו ברכה מיוחדת, אזי אף בדיעבד אם בירך אדמה לא יצא י"ח. ולפ"ז זה לא קשור למחלוקת הראשונים בפירות שמיעכן, ויכול להיות שהרמב"ם יודה, שאם בירך על פת אדמה לא יצא. תדע, דאם הנ"ד היה דומה לתמרים שמיעכן, למה הריטב"א צריך לחדש שאם בירך אדמה על הפת לא יצא, ועוד לתת טעם לדבריו, תיפוק ליה דלטעמיה אפי' פירות שמיעכן אבדה ברכתם, וכ"ש שעשו מהם פת שבודאי לא ניכרת צורתם הראשונה, א"ו כדאמרינן.
אלא שבעיקר דברי הריטב"א, מצאנו ראשונים שלא מסכימים לסברתו, וס"ל שגם על פת מחמשת המינים אם בירך בורא פרי האדמה בדיעבד יצא. ולכן לענין הלכה קיי"ל סב"ל. עיין כף החיים (סי' קסז ס"ק עו'). ואכמ"ל.
ו). ובהמשך דבריו הביא בשם הרה"ג אלקנה ישראל שליט"א שכתב, שלדברי הברכת ה' מה שכתב רבנו יונה הכל תירוץ אחד בלבד, ולא שנים. והיינו, דבתחלה תירץ מדוע אין לברך עליו בורא פרי האדמה, מאחר והוא נילוש ונעשה גוף חדש בידי אדם. ואחר כך מיישב מדוע לא תיקנו על זה ברכה מיוחדת בפני עצמה, וע"ז כתב דהיינו משום שאין רגילות לעשות פת מקטניות. דהיינו דאי לא תימא שכל דברי רבנו יונה הינם תירוץ אחד הרי שיקשה מן הלשון "יצא מתורת פרי" אשר ממנה הוכיח לכל יסודו שכל שנילוש בידי אדם ברכתו שהכל, שהיא מופיע גם בתירוץ ב', ולמה הוסיף רבנו יונה בתירוץ ב' שאין דרך, הרי סגי בזה שיצא מתורת פרי וכו', ע"ש שהמשיך להוכיח שזה ב' תירוצים.
אמנם לענ"ד אין נפקא מינה בדבר, ואף אם זה ב' תירוצים, זה לא סותר את המהלך שכתבנו, שמוכח מהתירוץ הראשון של רבנו יונה, והתי' השני רק בא להוסיף טעם לפת קטנית שאין דרך להכין מקטניות פת. ואיה"נ איכא נפק"מ בין הטעמים היכא שהדרך להכין פת מקטניות. אלא שלמעשה ספק ברכות להקל (מחמת התירוץ הראשון), ולכן יברך שהכל. ועוד שמשמע מדבריו שהתירוץ הראשון עיקר, ואת התי' השני כתב בלשון "ואפשר". ועוד שזה בא להסביר רק את הקטניות, ובתחילת דבריו כתב: שאין דרך להכין פת מקטינות כ"כ כמו מאורז ודוחן. ומשמע שיש דרך להכין פת מדוחן, ואפ"ה ברכת פת דוחן שהכל. וכמ"ש מרן השו"ע (סי' רח ס"ח).
ומה שדקדק מהמילים "יצא מתורת פרי" שאם הוא כתוב בתירוץ השני, אז נפל כל המהלך של הברכת ה'. וזה אינו, שהברכת ה' לא דייק רק מהמילים "יצא מצורת פרי", אלא מההסבר של רבנו יונה למה יצא מתורת פרי. ואיה"נ המילים האלו יכולים להסביר גם תירוצים אחרים למה זה יצא מתורת פרי. וזה פשוט.
ובהמשך כתב: ועוד יש להקשות על מ"ש ברכת ה' במה שדימה בין פת קטנית לחטיף ה"במבה", והרי אף אי נימא דצדק הרב ביסוד שלו דכל שנילוש בידי אדם הרי הוא דבר חדש ויש לברך עליו שהכל, הרי הוא עצמו כתב (שם עמ' צג) דאין דומה פת קטנית לפירות מרוסקין אשר הינם עדיין עומדים במהותם, משא"כ הפת נשתנה מהותה לגמרי. והוסיף על זה דה"ה גם בקמח קליות שטעמו טוב דהוא נחשב לפירות מרוסקין. וכוונתו היא דמאחר וכל יסוד זה יצא מדברי רבנו יונה, א"כ לכאורה אינו מובן דהא רבנו יונה כתב שם לעיל (דף כה.) דעל קמח קליות מברך עליו כעיקר ברכתו, ועל זה יישב דגם קמח קליות הוי כפירות מרוסקין. ע"ש. ומה שמרן השו"ע (סי' רח ס"ה) כתב לברך על קמח קליות שהכל היינו מטעם אחר, וכמו שיבואר להלן. והנה לפי זה סתר דבריו בדין ה"במבה", דהא התם הרי הוא תירס גרוס, אשר הוא שווה ערך לכל הפחות לחטה גרוסה, והיא [החטה הגרוסה] שוות ערך לכל הפחות לקמח קליות [אם לא יותר], וא"כ לפי דבריו הוא עצמו יש לברך על ה"במבה" בורא פרי האדמה. ע"ש.
ואחה"מ לא הבנתי הערתו, שבאמת קמח דינו כפירות מרוסקים, שהרי רק טחן את החיטה, ולא עשה ממנה גוף חדש, והטעם שמברכים על קמח ברכת שהכל הוא משום שאין דרך לאכול קמח, ואיה"נ אם היה הדרך לאכול קמח, היה צריך לברך עליו ברכת האדמה. משא"כ בבמבה, כיון שנעשה צורה חדשה, יש לברך עליה שהכל נהיה בדברו. ולענין מה שהקשה מדברי הברכת ה' ( פ"ג ה"ג הערה 7 עמ' רמה) שבדיעבד אם בירך על פת יצא, וכתב: ולא שת ליבו דמהכא מוכח דלא כיסוד אשר יסד מעצמו שעל כל דבר שנילוש בידי אדם לא שייך לברך לשון "פרי". ע"כ. ולפי שבארנו לעיל (סוף אות ה), שלענין דיעבד אם בירך על פת האדמה יצא, מכיון דלא נפקינן מפלוגתא, א"ש. וע"ע בברכת ה' ח"ה (מאמרים שונים סימן ו והלאה) מה שהשיב הרה"ג יוסף פרץ שליט"א ע"ד החכם הנזכר.
ז). ולאחר כותבי כל זאת שמעתי מהגאון הגדול ר' דוד יוסף שליט"א, שהשמועות שמכינים את הבמבה מתירס מזן מיוחד, אינם לנכונות כלל ועיקר, אלא זה תירס מזן רגיל, שהולך גם לתעשיית המזון. ושכן אמרו לו אחרי בדיקה וחקירה. ומ"מ בר מן דין נראה שברכת הבמבה שהכל כנ"ל, והנלעד"כ וצויי"מ ומי"ן, אמן.
ולכן העיקר להלכה ולמעשה, שיש לברך על כל "חטיפי התירס" ברכת שהכל נהיה בדברו. ומ"מ בדיעבד אם בירך אדמה יצא י"ח. ולפ"ז גם עוגיות שקדים ובוטנים [מה שמצוי בפסח], שעושים מהם עיסה, כיון שעשה מהם גוף חדש, ברכתם שהכל נהיה בדברו.
מחלוקת במציאות.
זה לא מחלוקת במציאות, כל מי שנכנס קצת לחקר הזה יודע שלהכין במבה מתירס רגיל זה כמו להכין פופקורן מתירס רגיל...
יש לי הרבה מה להשיב על הנ"ל, אבל בכל מקרה כבודו לא נכנס לנידון העיקרי שדיברנו עליו בדעת המג"א שלא אומרים סב"ל. (ואני לא יודע איך אפשר לכתוב כזאת תשובה ולהסיק שמברכים שהכל בלי להכנס לנידון העיקרי...)
עברתי על דבריו ויש לי להעיר כמה הערות,
א. משום ראשון אין שום ראיה שאם בירך על פירות המרוסקין "העץ" לא יצא, כי זה שנקטו לברך שהכל - זה לא בגלל שאם בירך "העץ" לא יצא. אלא בגלל שבכל ספק מברכים שהכל כי זו ברכה יותר מבוררת. (ויותר אמחיש זאת, יש פוסקים שאומרים לברך שהכל ויש אומרים העץ, ולכן מחמת ספק יש לברך שהכל כמו בכל ספק)
ב. רוב האחרונים הסכימו לדבריו של המג"א ובפרט כך משמע מהב"י.
לא עברת.
אחד מתלמידי הרב עובדיה והרב יצחק [המובהקים ביותר] התווכח עם הכותב במשך חודשיים עד שלבסוף הודה לו בפה מלא.
יקח לך עוד כמה שבועות כדי להבין מה הענין כאן.
אף אחד מהאחרונים לא קישר בין המג"א לבין פירות המרוסקים מלבד ר' יוסף ידיד הלוי.
גם אם נוקטים כהמג"א לגבי בוסר - אין קשר בין זה לבין פירות המרוסקים, שבגמ' מפורש שכשברכתם שהכל [כל אחד לפי שיטתו] זהו מחמת שאין על זה שם פרי, ולכן גם בתרומה מי שאכל לא משלם כיון שלא אכל פרי.
זה גם מפורש בדברי תה"ד שהורה לברך שהכל דתנן על הכל אם אמר שהכל יצא, [והוא ממש כדברי הר"ח שהבאתי לעיל], ומבואר שאם היה מברך העץ לא היה יוצא, וכתב להדיא סב"ל. לא מצאנו אף אחד שחלק עליו בעצם הכלל הזה. גם מי שהורה לברך העץ זה משום שכך דעת רוב הפוסקים ולא סבר לומר סב"ל, אבל עצם זה שאומרים סב"ל ולא אומרים ברכה המבוררת - לא מצאנו מי שחלק על תה"ד והר"ח.
קראת את דברי מרן הראש"ל הגר"ד שליט"א???
תעיין בספרים שציין ותראה אם כתוב שם מה שכתב או לא [לא כדאי שאני אעשה את זה. זה יהיה חריף מדאי]
הוא כותב שיצא בגלל ש'היה בחזקת פרי'??
הוא כותב שיצא לכו"ע בברכת בפה"א 'דדילמא שלקות במלתא קיימי וכפסק הרי"ף והגאונים'!
לא.
כל האחרונים שפסקו כדעת המג"א, וכאן הורו לברך שהכל - מה סברו??
תורה אמת כתיב בה
חבר חדש
- הצטרף
- 4/1/25
- הודעות
- 179
לדעת הסוברים שבמבה אדמה
גם קורנפלקס כן?
גם קורנפלקס כן?
הלכה ברורה
חבר חדש
- הצטרף
- 11/3/25
- הודעות
- 79
אתה צודק,
לא נכנסתי לכל הפרטים בתשובה, כתבתי אותה בתור בחור בסגר של הקורונה, ולא היה לי הרבה ספרים, ואח"כ רציתי להאריך בזה יותר, אבל ידוע דקשיא עתיקא מחדתא. ועוד חזון למועד.
אבל עכ"פ הרה"ג כהן כותב כאן ממש דברי טעם 'כדרכו'. ואני לא יודע למה בכל מקום צריך ליישב את דברי הרב יצחק בכח, רבותי, צריך בכל דבר להבין אם אתה מסכים או לא, אין ענין ליישב בכח. זה מצחיק שאצל הספרדים נהיו הרבה כמו החבדניקים שיש רק את הרבי, והוא נשיא הדור, ואסור להרהר אחריו.
ספיר ויהלום
חבר חדש
- הצטרף
- 8/5/25
- הודעות
- 62
גם על חלבה שושמשום כן. זה ג"כ גידול מיוחד.
נראה לי שלעיל הביא תשובה לדבריו. (לא עברתי על הדברים...)
ספיר ויהלום
חבר חדש
- הצטרף
- 8/5/25
- הודעות
- 62
דבריו לא מועילים ולא מורדים בנ"ד.
מש"כ דילמא שלקות במילתייהו קיימי, הלא הפוסקים שכתבו שברכתו שהכל כי זה לא במילתייהו קיימי ולא מטעם סוגיית שלקות אלא שהבינו שזה זיעה בעלמא.
הראשונים הבינו שזה כמו מיץ תפוחים. כ"כ בריטב"א ובשטימ"ק.
הגע עצמך
מי שיברך על מיץ תפוחים העץ יצא יד"ח???
ודאי שלא
והבניו שזה אותו דבר.
לכאו' הדברים ברורים שאין קשר בין המג"א לכאן, [בהשקפה ראשונה]
נושאים דומים:
- נעול
