אוכל בתענית באיסור אם מברך

[אור יעקב]

אבל זו לא סיבה בפ"ע לברך בכלל.

כי יש לו שם סיבות אחרות כפי שהעלת מהספר.

אין עניין להתעקש סתם, קבל את האמת ממי שאמרה.

מה הם "הסיבות" לא לחשוש לסב"ל נגד כחמשה ראשונים שאומרים במפורש לא לברך ביום הכיפורים!?

 

[מתוק מדבש]

אתה דברת בלשון מדברת גדולות - לא היה לא נברא ולא נמצא בספרים רק חלום הוא.
וכשנתברר לך, שחילוק זה נזכר בספרים ראשונים ואחרונים.
במקום להודות על האמת.
אתה מתעקש ומתעקש, וחבל.

חבל שאתה מכיר את החילוק הזה בין דבר שהשעה אוסרתו וכו' רק משיעורי הלוין.
זה כתוב כבר בראשונים בכמה מקומות, עי' סי' שמג וכו'. ועוד רבים.
אחזור על הראשונות
אף א' לא כתב זאת כאן, כיון שבפועל עושה איסור ואיך יברך.
לכל המתעקשים, אף א' מגדולי רבותינו לא הבין שזה שייך לכאן ולכן המהרש"ם המציא חילוק חדש, שזה בידו וכו'.
ולד' הרב יצחק אינו צריך לכל זה.
למה הכל אישי?
תעיינו במתינות במטותא.
הדברים יותר מפשוטים.

 

[אור תורה]

חבל שאתה מכיר את החילוק הזה בין דבר שהשעה אוסרתו וכו' רק משיעורי הלוין.
זה כתוב כבר בראשונים בכמה מקומות, עי' סי' שמג וכו'. ועוד רבים.
אחזור על הראשונות
אף א' לא כתב זאת כאן, כיון שבפועל עושה איסור ואיך יברך.
לכל המתעקשים, אף א' מגדולי רבותינו לא הבין שזה שייך לכאן ולכן המהרש"ם המציא חילוק חדש, שזה בידו וכו'.
ולד' הרב יצחק אינו צריך לכל זה.
למה הכל אישי?
תעיינו במתינות במטותא.
הדברים יותר מפשוטים.

חבל שאתה לא מסתכל במה שהביא מור"ך בהלכה ברורה. בסימן קצו.
שם בחלק י עמ' עב כ' בדין מי שטעה ובירך בתענית ציבור אם יטעם, וכ' ואין להק' שהרי לדברי השו"ע אין לברך על מאכל איסור אע"פ שאסור מדרבנן, א"כ בלא"ה לא יכול להציל את עצמו מאיסור ברכה שא"צ אפילו אם יטעם ולפ"ז י"ל שב ואל תעשה עדיף ולא יטעם מן המאכל.
וכתב ליישב דמלבד שדעת כמה ראשונים שצריך לברך גם על דבר איסור, גם דעת פוסקים שיובאו להלן שבמקום שהמאכל מצד עצמו מותר באכילה אלא שהשעה אוסרתו וכגון חולה שאוכל ביוה"כ מחמת הסכנה ש"ד לברך עליו ואין שייך לומר בזה שלא תיקנו ברכה על דבר איסור כיון שהמאכל עצמו מותר באכילה, ולפ"ז בנידונו אם טעה ובירך בתענית ציבור מכיון שהמאכל מצד עצמו הוא היתר ורק השעה אוסרתו אם יטעם מן המאכל יציל עצמו מאיסור ברכה שא"צ ולא חשיב כשאר ברכה על דבר איסור.

ולהלן עמ' עו הביא את החילוק הנ"ל מספר הפרדס המאירי הב"ח פנים מאירות הלק"ט. (מעניין אם גם עכשיו תזלזל שהפרדס זה מאוצר החכמה...)

מה תגיב ומה תשיג כאשר חילוק זה נמצא בהלכה ברורה?

אכן הכל אישי...

אגב, בשיעור עיקר הנידון הוא , אם יענו אמן למי שמברך על המאכל בתענית ציבור ושם הביא דברי הרא"ה והריטב"א דמיירי באוכל ביוה"כ. ואם יש חילוק בין דאורי' לדרבנן. ואמר שביוה"כ לא יענה אמן, ובי"ז בתמוז לא נאמר לו לברך ואם בירך יכולים לענות אמן

 

[מתוק מדבש]

חבל שאתה לא מסתכל במה שהביא מור"ך בהלכה ברורה. בסימן קצו.
שם בחלק י עמ' עב כ' בדין מי שטעה ובירך בתענית ציבור אם יטעם, וכ' ואין להק' שהרי לדברי השו"ע אין לברך על מאכל איסור אע"פ שאסור מדרבנן, א"כ בלא"ה לא יכול להציל את עצמו מאיסור ברכה שא"צ אפילו אם יטעם ולפ"ז י"ל שב ואל תעשה עדיף ולא יטעם מן המאכל.
וכתב ליישב דמלבד שדעת כמה ראשונים שצריך לברך גם על דבר איסור, גם דעת פוסקים שיובאו להלן שבמקום שהמאכל מצד עצמו מותר באכילה אלא שהשעה אוסרתו וכגון חולה שאוכל ביוה"כ מחמת הסכנה ש"ד לברך עליו ואין שייך לומר בזה שלא תיקנו ברכה על דבר איסור כיון שהמאכל עצמו מותר באכילה, ולפ"ז בנידונו אם טעה ובירך בתענית ציבור מכיון שהמאכל מצד עצמו הוא היתר ורק השעה אוסרתו אם יטעם מן המאכל יציל עצמו מאיסור ברכה שא"צ ולא חשיב כשאר ברכה על דבר איסור.

ולהלן עמ' עו הביא את החילוק הנ"ל מספר הפרדס המאירי הב"ח פנים מאירות הלק"ט. (מעניין אם גם עכשיו תזלזל שהפרדס זה מאוצר החכמה...)

מה תגיב ומה תשיג כאשר חילוק זה נמצא בהלכה ברורה?

אכן הכל אישי...

אגב, בשיעור עיקר הנידון הוא , אם יענו אמן למי שמברך על המאכל בתענית ציבור ושם הביא דברי הרא"ה והריטב"א דמיירי באוכל ביוה"כ. ואם יש חילוק בין דאורי' לדרבנן. ואמר שביוה"כ לא יענה אמן, ובי"ז בתמוז לא נאמר לו לברך ואם בירך יכולים לענות אמן

למה להזדרז?
תעיין טוב השבתי על הכל.
וחלילה מלחשוב שלא עיינתי בהלכה ברורה קודם.
א"א להימלט כאן מהסב"ל ובפרט שכן דעת מרן.

 

[אור תורה]

למה להזדרז?
תעיין טוב השבתי על הכל.
וחלילה מלחשוב שלא עיינתי בהלכה ברורה קודם.
א"א להימלט כאן מהסב"ל ובפרט שכן דעת מרן.

אחרי שפתחת את כל האשכול הזה והזדרזת ומיהרת להשיג, אולי תראה את העלון של השיעור השבועי שכל הנידון הוא לעניין עניית אמן. רק העלה סברות בזה, ע"ש

 

[אור יעקב]

הרב @מתוק מדבש
מחילה מכת"ר אבל לא ענית על הטענות שלנו...
ישנם כמה פוסקים שהובאו לעיל שכתבו גבי יום הכפורים שיש לברך, ואילו גבי איסור כתבו שאין לברך, והחילוק הוא כנ"ל.

- עכשיו השאלה אם חילוק זה שייך גם "בבריא" או לא.
- מדברי ספר הפרדס משמע להדיא שמדבר גם על בריא, משאר פוסקים שהזכירו חילוק זה אין הכרע כ"כ.

- לפי הנ"ל יש לנו ג' ספיקות לברך, וכמו שהסברתי לעיל כמו שביוהכ"פ לחולה הורה מרן הגרע"י זצוק"ל לברך ולא חשש לסב"ל מחמת שככה המציאות שמברכים, ה"ה כאן שכל חילוני שמברך כל השנה מברך גם בצום ואין לחוש לסב"ל. (ובפרט שלא מצינו לשום פוסק שכתב בהדיא בנידון דידן לא לברך)

 

[איתן]

אני לא זכיתי כ"כ להבין את המקרה הנדון.

היה מקרה כזה, או שדנים באופן תיאורטי?

המקרה נשמע קצת מוזר:
יהודי מאחינו התועים אינו רוצה לצום בצומות שתקנו חכמים, אבל רוצה לקיים מילי דברכות שתקנו חכמים,
והוא בא לשאול את הרב אם לברך?
ומה רצונו בשאלתו, שהרב 'יתיר' לו לברך?
למה שלא יעשה כמעשהו עד עתה?
הוא מהדר רק בהלכות ברכות?

וסתם מעניין:
הרב ששומע את שאלתו, אינו נחרד ממה שאינו צם, אלא דן ברצינות מה להשיב לו?
נשמעת יותר שאלה השקפתית [אחרי הבירור ההלכתי כמובן] מה יותר טוב להורות לו, לענין המשך דרכו בתשובה (אם הוא מתחיל בה).

 

[אור יעקב]

אני לא זכיתי כ"כ להבין את המקרה הנדון.

זה מה שחזרתי בהודעות האחרונות שלי...
אף אחד מהאנשים האלה שמברך (חילוני/מסורתי) לא בא לשאול את הרב אם להמשיך לברך בצום...

- ולכן בגלל שיש לנו כמה ספיקות לברך, אין לנו לצאת בהודעות חדשות ש"אסור לחילוני לברך בצום" ויש להשאיר את מה שנוהגים כמתכונתו.

 

[איתן]

אין לנו לצאת בהודעות חדשות

לא הבנתי בדיוק מי החליט לפרסם דברים כאלו ברבים.
בין לטוב בין למוטב.

 

[אברימי]

אני לא זכיתי כ"כ להבין את המקרה הנדון.

היה מקרה כזה, או שדנים באופן תיאורטי?

המקרה נשמע קצת מוזר:
יהודי מאחינו התועים אינו רוצה לצום בצומות שתקנו חכמים, אבל רוצה לקיים מילי דברכות שתקנו חכמים,
והוא בא לשאול את הרב אם לברך?
ומה רצונו בשאלתו, שהרב 'יתיר' לו לברך?
למה שלא יעשה כמעשהו עד עתה?
הוא מהדר רק בהלכות ברכות?

וסתם מעניין:
הרב ששומע את שאלתו, אינו נחרד ממה שאינו צם, אלא דן ברצינות מה להשיב לו?
נשמעת יותר שאלה השקפתית [אחרי הבירור ההלכתי כמובן] מה יותר טוב להורות לו, לענין המשך דרכו בתשובה (אם הוא מתחיל בה).

אולי אם מגיע אליך עובד חילוני לצורך עבודה כלשהיא, והוא גם ככה אוכל ושותה, אם תציע לו שיברך ע"כ או לא.

 

[איתן]

אולי אם מגיע אליך עובד חילוני לצורך עבודה כלשהיא, והוא גם ככה אוכל ושותה, אם תציע לו שיברך ע"כ או לא.

אם הוא אוכל ושותה משלו, למה שאעיר לו על כך?
ומשלי, ודאי לא הותר לתת לו, שהרי יום צום היום. וצ"ע. [אם על נתינת מאכל לעובד חילוני ביום רגיל, שאנו יודעים שלא יברך, החמיר מרן, כ"ש נתינה ביום צום שעצם האכילה נאסרת].

ולמה שאציע לו לברך? כדי שיבין ממני - איש בעל דת - שאין פגם בעצם האכילה?

ואם כבר להעיר למוסר אזנו, יותר ראוי להעירו על עצם האכילה שאינה ראויה, ולהסביר לו למה אנחנו צמים.

 

[שמעון טרבלסי]

וכידוע כל דרבנן זה גברא וכד' הנתיבות.

ובפרט שכל דרבנן בלא"ה זה גברא.

כידוע למי?
נידון עצום בראשונים ובאחרונים, רבו גם רבו החולקים על הנתיבות.
ואציין בזה מעט:
הנתיה"מ (סי' רלד ביאורים ס"ק ג) ס"ל שהם איסורי גברא, וכ"כ הגר"א וסרמן בקונ' דברי סופרים (אות לב) משם הגר"ח מבריסק בדעת הרמב"ן. (ועי' בדעת סופרים על הדברי סופרים שם [אות פה-פו] מש"כ בזה). אולם אינו מוסכם, עי' אינצ' תלמודית ערך איסור דרבנן. וביבי"א ח"ז (או"ח סי' נב אות ד) כ' בדעת הרשב"א והר"ן דכל איסורי דרבנן אינם איסור חפצא אלא איסור גברא, שנאמר 'לא תסור' וכו' הרי שתלה האיסור באדם. ע"ש. וכ"כ עוד בח"א (יו"ד סי' ד אות ד, ובסי' יד אות ט והלא') בדעת הנתיה"מ, ושהוא תלוי בפלוגתא דרבוותא, ושלהרמב"ם והשו"ע גם איסורי דרבנן הינם איסורי חפצא. וע"ע במש"כ בזה ביבי"א ח"ד (או"ח סי' יב אות טו במוסגר). ובחזו"ע סוכות (עמ' רלח-רלט). (וע"ע בקובץ קול סיני כסלו טבת תשע"ח, עמ' קסד). ע"ש.
ועי' בילקו"י שבת כרך א ח"ג (סי' רעא עמ' שכא והלא') ובילקו"י ערלה (מהדו' תשס"ה עמ' שמב והלא') מש"כ בענין זה, שביבי"א כ' בכ"ד שאיסורי דאו' הם איסורי חפצא, אולם איסורי דרבנן תלויים במח' ראשונים. ובילקו"י שם הביא שגם באיסורי דאו' נח' הראשונים, שהר"ן (נדרים יח. ד"ה הלכך נקטינן) ס"ל שאיסורי דאו' הם איסורי חפצא. ואילו הריטב"א (רפ"ב דנדרים) ס"ל שגם איסורי דאו' הם איסורי גברא. ע"ש.
ועי' בס' קובץ יסודות הש"ס (עמ' פד הע' קמד) שהביא כן מהריטב"א בכ"ד, ושבעירובין מבואר בדבריו שהוי איסור חפצא. וע"ש מהר"ן והנימוק"י.

על זה הרב יצחק אומר תמיד שצריך לדעת פוסקים.

 

[איתן]

וע"ע במש"כ בזה ביבי"א ח"ד (או"ח סי' יב אות טו במוסגר).

לשונו שם:
ותבלין לזה י"ל ע"פ מה שהסברתי בס"ד טעם מחלוקת הפוסקים אם מותר למספי לקטן בידים איסור דרבנן, שהנה כל איסורים דאורייתא חשיבי כאיסור חפצא, משא"כ איסורים דרבנן י"ל דהוי כאיסור גברא משום לא תסור, ולא חשיבי כאיסור חפצא. וכמ"ש בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' לא אות ה). ובשו"ת דברי משה תאומים (חאו"ח סי' יט). וזהו טעמו של הרשב"א שמתיר למספי לקטן בידים איסור דרבנן, דבקטן ליכא איסור גברא. אבל להרמב"ם וסיעתו י"ל דס"ל דאיסורים דרבנן נמי חשיבי איסור חפצא, ולהכי אסרו למספי בידים אפי' איסו' דרבנן. וכבר מצאתי עיקר ד"ז (דאיסורין דרבנן חשיבי איסור חפצא) להגאון ר' אלחנן ווסרמן בקובץ הערות (סי' ח אות טו). וכן בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' עא). ע"ש. ומעתה איסורים דרבנן התלויים בזמן וכנ"ד ודאי דלא חשיבי איסור חפצא, רק איסור גברא, ומש"ה שרי למספי לקטן בידים. וכ"ז אני אומר לחדודי בעלמא, כי לדין יש תשובה, ואכמ"ל.

מבואר בדבריו שהוא מחלק בין איסורי דרבנן דעלמא, שבהם יש מחלוקת אי הוו גברא או חפצא, לבין איסורי דרבנן התלויים בזמן וכנ"ד.
(וכן הביא חילוק זה בהליכו"ע ח"ז עמ' לח-לט, שהוא נידון דלעיל, ע"ש)

(גם בח"א יו"ד סי' ד שציינת, רומז לחילוק זה בהע' [וכן שם אות ז], אלא שמחלק בנידונו גבי בב"ח, דשמא לא חשיב 'הזמן אוסרו' לפי הטעם שהמתנת שש שעות היא משום הבשר שבין השיניים).

ואגב, מה שציינת שהיבי"א כתב שכ"ד הרמב"ם, הנה דבריו על זה בח"ב יו"ד סי' ה אות ג (ונכפל בהליכו"ע ח"ז סוף עמ' לג):
והנה ידי"נ הגאון ר' אברהם חיים נאה ז"ל, כ' להעיר לי עמש"כ שם בענין זה, (מאשר היה מוכן להדפיס בקצות השלחן, ובעוה"ר נטרפה לו השעה וחלי"ש תנצב"ה.) וז"ל: והנה דבר חריף השמיענו ידידי הרב הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א, בטעם לשבח. ואיידי דחביבותיה דהגאון המחבר שליט"א גבן, אמרתי להשתעשע בדבריו, ולתת מקום בספרנו להביע אומר הנ"ל בזה. כי כל גדולי האחרונים פשיטא להו דאיסור דרבנן הוא איסור גברא ולא חפצא. ע' תורח"ס (סי' לא). ואדרבה ד' הריב"ש דאף איסורי תורה איסורי גברא הם. וכמש"כ לעיל. וכן בתשו' מהרי"א הביא מהריטב"א קידושין שדברים האסו' כחזיר הוי איסור גברא. וקשה לומר דהרמב"ם יסבור שגם איסור דרבנן הוא איסור חפצא. עכת"ד בזה. והנה גם אני בעניי לא כתבתי שם ד"ז להלכה. אלא דרך פלפולא עפ"ד המנחת יחיאל. ומצאתי לו חבר הוא הגאון הק' ר' אלחנן ווסרמאן זצ"ל בקובץ הערות (סי' ח אות טו), [שבא לידי כעת בתורת שאלה]. שכ', שהיה נראה דבאיסור דרבנן אין המעשה מצד עצמה אסורה, אלא שמצוה לשמוע ד"ח. מיהו היסוד הזה אינו מוסכם, וכבר נתבאר בקונ' דברי סופרים, כי איסורין דרבנן הם אסורים מצד עצמם. וכו'. וכן במצות חינוך לקטן, להסוברים שהמצוה מוטלת על הקטן עצמו, אף שהקטן אינו מוזהר על לא תסור. ע"ש עוד ראיות לזה. ולפ"ז גם בשוגג באיסור דרבנן קמתעביד איסורא. עכ"ל. וע"ע בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' עא).

ובאמת בכמה מקומות הגרע"י נוקט בהחלט שאיסורי דרבנן איסורי גברא ומבאר לפ"ז כמה עניינים, ונראה שסומך ע"ז.
[ואגב אעיר, שהנה בהליכו"ע (ח"ז עמ' קמא) כתב שכ"ד האריז"ל והרמ"א שכתבו להצריך כפרה גם למי שעבר אאיסורא דרבנן בשוגג, ודלא כהנתיבות וסיעתו. אמנם לענין ד' האריז"ל, יד הדוחה נטויה שלא אמר כן אלא למהרח"ו לגודל קדושתו, ומידת חסידות שנו כאן, אבל לא שסובר שכל העובר על דרבנן בשוגג צריך כפרה מדינא].

 

[מים חיים]

לכאו' מוכח במשנה ברורה שבכה"ג אינו מברך,
משנה ברורה סימן קצו ס"ק ד
אם גנב או גזל חטים וטחנן ואפאן [ו] י"א שאע"פ שקנאן בשינוי והרי הם שלו אלא שחייב לשלם לו דמים עבורם מ"מ אסור לברך ע"ז בין ברכה ראשונה ובין בהמ"ז [ז] דלענין ברכה דאית בה הזכרת השם חמיר טפי ותמיד הוא בכלל נאוץ [ח] וי"א דהואיל וקנה יכול לברך ודעת המ"א דלענין בהמ"ז אם אכל כדי שביעה יש להורות בזה שיברך בהמ"ז [ט] דהוא דאורייתא ויש להחמיר ולברך:
ומעתה אף אם קנה בשינוי שיכול לצאת בזה יד"ח מצוה אינו מברך, ק"ו בנ"ד.

ועי' מהרש"ם בדע"ת סי' רעא דמי שאכל לפני קידוש מברך "כיון שבידו לקדש".
ומפורש, דאף שאינו חפצא, ורק גברא, מ"מ רק מטעם זה יכול, אבל בצום אינו מברך.

וראיה לדברינו,
שהרי נחלקו רבותינו במי שבירך ביום צום אם יטעם, דלהגרע"י יטעם ולהרבה פוס' לא יטעם ובכללם השד"ח.
ומעתה,
לד' השד"ח, אפי' אם בירך לא יטעם, אז נאמר לו לכתחילה לברך???
וגם להגרע"י, זה רק משום חומר ברכה לבטלה.
ופשוט, שבנ"ד זה חשש ברכה לבטלה לאידך גיסא, וחמור הדבר.
וד' הרב יצחק צע"ג.

אין קשר.
לפי השדי חמד בירך לא יטעם לא לעבור על האיסור לצום .

אבל כאן בין כה אוכל אולי עדיף שיברך

 

[איתן]

ואגב הנידון הזה,
ממה שראיתי בשיעור השבועי, הברכת ה' הביא שתי ראיות לדבריו, מדברי הרא"ה ומדברי הריטב"א.
ואת שתיהן דחה הראשל"צ.

הראיה מהרא"ה היא ממה שכתב שהחולה שאוכל ביוה"כ לא יברך, אע"פ שאכל בהיתר, דכיון ש'יום זה אסור לאכול, הו"ל כולהו מאכלות לגבי האי יומא כחזיר וכנבלה'. ומבואר שכשהמאכל אסור מצד היום, אין לברך עליו.
והדחיה היא, דממה שדימה לחזיר ונבלה, משמע דדוקא ביוה"כ אסור. אבל בשאר תעניות 'שרק השעה גורמת את האיסור' יברך.

- אלא שעדיין לא הובא החילוק, שהרי בתרוויהו 'השעה גורמת את האיסור'. אלא מאי אית לך למימר, שכוונתו לחלק בין דאורייתא לדרבנן? זה לא נזכר בדברי הרא"ה שעיקר הטעם הוא משום שזה דאורייתא, אלא כתב בסתם 'יום זה אסור לאכול'.
וצ"ל שסובר שכדי לדחות די בכך שיש אפשרות לומר כן בדעת הרא"ה.

והראיה מהריטב"א היא ממש"כ שהחולה ביוה"כ אינו מברך, כיון שביום זה כל מאכל אסור לו 'כחזיר', אלא שהותר לו מחמת חוליו, אבל חולה שבשלו לו בשבת דברים המותרים, כיון 'שאין בגופן איסור' אלא במעשה שבת, והמעשה נעשה בהיתר, מברך. ע"כ.
וע"ז קאמר הראשל"צ: רואים שיש הבדל בין אכילה ביוה"כ שזה כמו חזיר, לדברים שרק השעה גורמת את האיסור. ולפי זה בשאר תעניות יברך.

- אולם דברים אלו אינם במשמע לשון הריטב"א, שהרי הוא מחלק בין חולה ביוה"כ לחולה שבישלו בשבת. והנימוק הוא ששם 'יש בגופן איסור' וכאן לא. ולכאורה פשוט שכוונתו לומר שביוה"כ כל מאכלי עלמא אסורים, משא"כ בשבת המאכל מצד עצמו אינו אסור כלל, אלא המלאכה שמביאה לבישולו. וממילא שאר תעניות הוו כיוה"כ ולא הוו כשבת.
תדע שכן הוא, שאם כוונת הריטב"א כדבריו, לפלוג וליתני בדידה, בד"א ביוה"כ, אבל בשאר תעניות שפיר דמי. ואמנם יכול הדוחה לדחות דלא נתכוין אלא להשמיענו חידוש שאפילו בדברים שהם דאורייתא אשכחן פתרי, אבל לא משמע כן מריהטת לשונו כלל, שהרי הוא לא הזכיר דאורייתא ודרבנן, וכל עיקר חילוקו הוא בין דברים האסורים מצד היום לדברים האסורים מצד הזמן. ופשטות הענין היא שכל מה שאסור מצד הזמן הו"ל כיוה"כ, דחשיב שיש 'בגופו איסור'.
(ובשלמא אם היה הראשל"צ דן ומביא את הצדדים הנ"ל, אבל הוא מסיק מדבריהם דברים אחרים דרך פלפול ומתבטא בלשון 'רואים').

 

[מים חיים]

לשונו שם:
ותבלין לזה י"ל ע"פ מה שהסברתי בס"ד טעם מחלוקת הפוסקים אם מותר למספי לקטן בידים איסור דרבנן, שהנה כל איסורים דאורייתא חשיבי כאיסור חפצא, משא"כ איסורים דרבנן י"ל דהוי כאיסור גברא משום לא תסור, ולא חשיבי כאיסור חפצא. וכמ"ש בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' לא אות ה). ובשו"ת דברי משה תאומים (חאו"ח סי' יט). וזהו טעמו של הרשב"א שמתיר למספי לקטן בידים איסור דרבנן, דבקטן ליכא איסור גברא. אבל להרמב"ם וסיעתו י"ל דס"ל דאיסורים דרבנן נמי חשיבי איסור חפצא, ולהכי אסרו למספי בידים אפי' איסו' דרבנן. וכבר מצאתי עיקר ד"ז (דאיסורין דרבנן חשיבי איסור חפצא) להגאון ר' אלחנן ווסרמן בקובץ הערות (סי' ח אות טו). וכן בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' עא). ע"ש. ומעתה איסורים דרבנן התלויים בזמן וכנ"ד ודאי דלא חשיבי איסור חפצא, רק איסור גברא, ומש"ה שרי למספי לקטן בידים. וכ"ז אני אומר לחדודי בעלמא, כי לדין יש תשובה, ואכמ"ל.

מבואר בדבריו שהוא מחלק בין איסורי דרבנן דעלמא, שבהם יש מחלוקת אי הוו גברא או חפצא, לבין איסורי דרבנן התלויים בזמן וכנ"ד.
(וכן הביא חילוק זה בהליכו"ע ח"ז עמ' לח-לט, שהוא נידון דלעיל, ע"ש)

(גם בח"א יו"ד סי' ד שציינת, רומז לחילוק זה בהע' [וכן שם אות ז], אלא שמחלק בנידונו גבי בב"ח, דשמא לא חשיב 'הזמן אוסרו' לפי הטעם שהמתנת שש שעות היא משום הבשר שבין השיניים).

ואגב, מה שציינת שהיבי"א כתב שכ"ד הרמב"ם, הנה דבריו על זה בח"ב יו"ד סי' ה אות ג (ונכפל בהליכו"ע ח"ז סוף עמ' לג):
והנה ידי"נ הגאון ר' אברהם חיים נאה ז"ל, כ' להעיר לי עמש"כ שם בענין זה, (מאשר היה מוכן להדפיס בקצות השלחן, ובעוה"ר נטרפה לו השעה וחלי"ש תנצב"ה.) וז"ל: והנה דבר חריף השמיענו ידידי הרב הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א, בטעם לשבח. ואיידי דחביבותיה דהגאון המחבר שליט"א גבן, אמרתי להשתעשע בדבריו, ולתת מקום בספרנו להביע אומר הנ"ל בזה. כי כל גדולי האחרונים פשיטא להו דאיסור דרבנן הוא איסור גברא ולא חפצא. ע' תורח"ס (סי' לא). ואדרבה ד' הריב"ש דאף איסורי תורה איסורי גברא הם. וכמש"כ לעיל. וכן בתשו' מהרי"א הביא מהריטב"א קידושין שדברים האסו' כחזיר הוי איסור גברא. וקשה לומר דהרמב"ם יסבור שגם איסור דרבנן הוא איסור חפצא. עכת"ד בזה. והנה גם אני בעניי לא כתבתי שם ד"ז להלכה. אלא דרך פלפולא עפ"ד המנחת יחיאל. ומצאתי לו חבר הוא הגאון הק' ר' אלחנן ווסרמאן זצ"ל בקובץ הערות (סי' ח אות טו), [שבא לידי כעת בתורת שאלה]. שכ', שהיה נראה דבאיסור דרבנן אין המעשה מצד עצמה אסורה, אלא שמצוה לשמוע ד"ח. מיהו היסוד הזה אינו מוסכם, וכבר נתבאר בקונ' דברי סופרים, כי איסורין דרבנן הם אסורים מצד עצמם. וכו'. וכן במצות חינוך לקטן, להסוברים שהמצוה מוטלת על הקטן עצמו, אף שהקטן אינו מוזהר על לא תסור. ע"ש עוד ראיות לזה. ולפ"ז גם בשוגג באיסור דרבנן קמתעביד איסורא. עכ"ל. וע"ע בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' עא).

ובאמת בכמה מקומות הגרע"י נוקט בהחלט שאיסורי דרבנן איסורי גברא ומבאר לפ"ז כמה עניינים, ונראה שסומך ע"ז.
[ואגב אעיר, שהנה בהליכו"ע (ח"ז עמ' קמא) כתב שכ"ד האריז"ל והרמ"א שכתבו להצריך כפרה גם למי שעבר אאיסורא דרבנן בשוגג, ודלא כהנתיבות וסיעתו. אמנם לענין ד' האריז"ל, יד הדוחה נטויה שלא אמר כן אלא למהרח"ו לגודל קדושתו, ומידת חסידות שנו כאן, אבל לא שסובר שכל העובר על דרבנן בשוגג צריך כפרה מדינא].

מפורש באוח סימן שלד במשנה ברורה שהעובר על איסור דרבנן בשבת צריך לצום

 

[איתן]

מפורש באוח סימן שלד במשנה ברורה שהעובר על איסור דרבנן בשבת צריך לצום

ייש"כ.
כוונתך בודאי 'בשוגג'. כי על מזיד כו"ע מודו.
אלא שהדברים כמובן שנויים במחלוקת (השעה"צ לא הביא שם זולתי מכלכלת שבת שאומר כן).

ומה שהערתי לא שייך לזה.

 

[מים חיים]

ייש"כ.
כוונתך בודאי 'בשוגג'. כי על מזיד כו"ע מודו.
אלא שהדברים כמובן שנויים במחלוקת (השעה"צ לא הביא שם זולתי מכלכלת שבת שאומר כן).

ומה שהערתי לא שייך לזה.

מרן המשנה ברורה פוסק לכל בית ישראל נגד הנתיבות ותו לא מידי

 

[מים חיים]

הוא לא כותב כזה דבר שהמנהג יסייע להמשיך ולברך, אלא כותב שהמנהג במציאות כדבריו.
למה להמציא בשמו דברים שהוא לא אמר?

קשר רשעים אינו מן המנין

 

[איתן]

ואם כבר דנים על השיעור השבועי, יש שם עוד פרט שצל"ע.

מבואר שם שלמסקנה סובר שלא לומר לחילוני ההוא לברך, אבל אם הוא מברך יכול לענות אמן.
לעומת זאת כתב שם, שמי שמברך פעמיים אשר יצר (כדעת מרן) - לכתחילה לא יענה אמן.

והדברים מפליאים:
זה שעושה איסור בידים ואוכל ביום תענית, עונים אחריו אמן לכתחילה.
וזה שעושה כדעת מרן (שמעיקר הדין אפילו אם היה מבקש לברך לא היינו מזניחין אותו) - גרע טפי, עד שלכתחילה אין עונים אחריו אמן?

 

[מתוק מדבש]

נלאיתי מלהגיב למשיגים ולמתעקשים לחלוק על מרן השו"ע.
יש בדברי די תשובות ארוכות לכל דבריהם.
והבוחר יבחר

 

[יעקבי]

קשר רשעים אינו מן המנין

?

 

[אור יעקב]

והדברים מפליאים:
זה שעושה איסור בידים ואוכל ביום תענית, עונים אחריו אמן לכתחילה.

שכחת שיש פה ג' ספיקות לברך??
גם אם תאמר שלא מורים לברך ע"פ ס"ס, וודאי שעונים אמן.

לעומת זאת כתב שם, שמי שמברך פעמיים אשר יצר (כדעת מרן) - לכתחילה לא יענה אמן.

וזה שעושה כדעת מרן (שמעיקר הדין אפילו אם היה מבקש לברך לא היינו מזניחין אותו) - גרע טפי, עד שלכתחילה אין עונים אחריו אמן?

כן, נכון שלא מזניחים אותו לברך, אבל ברור שאתה לעניין אמן לכתחילה לא תענה.

(ובעזה"י בילקוט יוסף החדש על ברכות שעומד לצאת בזמן הקרוב, מבוארים מעל 50 דוגמאות מתי יש לענות אמן ומתי אין לענות אמן, ומה החילוק בין כל דבר, ונקווה שיצא בקרוב...)

 

[שמעון טרבלסי]

יצאתי וחיפשתי וראיתי שחילונים אינם נוהגים לברך.

ראיתי פעמים רבות חילוניים שמברכים.
לא שאני חושב שזה נקרא מנהג, אבל אכן יש הרבה חילונים שמברכים.

 

[שמעון טרבלסי]

חבל שאתה לא מסתכל במה שהביא מור"ך בהלכה ברורה. בסימן קצו.

אינו רבו, רק משתמש בו לנגח.

 

[שמעון טרבלסי]

ואם כבר דנים על השיעור השבועי, יש שם עוד פרט שצל"ע.

מבואר שם שלמסקנה סובר שלא לומר לחילוני ההוא לברך, אבל אם הוא מברך יכול לענות אמן.
לעומת זאת כתב שם, שמי שמברך פעמיים אשר יצר (כדעת מרן) - לכתחילה לא יענה אמן.

והדברים מפליאים:
זה שעושה איסור בידים ואוכל ביום תענית, עונים אחריו אמן לכתחילה.
וזה שעושה כדעת מרן (שמעיקר הדין אפילו אם היה מבקש לברך לא היינו מזניחין אותו) - גרע טפי, עד שלכתחילה אין עונים אחריו אמן?

נראה לי שהחילוק ברור, כי כשאנחנו דנים על הברכה, לזה שעושה איסור בידיים איננו מורים שלא לברך. (לדעת הרב יצחק). ולכן אפשר לענות על ברכתו אמן.
וזה שעושה כדעת מרן אנו מורים לו שלא לברך, (לדעת רוה"פ והרב יצחק בכללם), ולכן אין לענות אמן על ברכתו.

 

[ידידיה]

ראיתי פעמים רבות חילוניים שמברכים.
לא שאני חושב שזה נקרא מנהג, אבל אכן יש הרבה חילונים שמברכים.

ייש"כ. ואני רואה שאתה מסכים לדבריי.

מנהג אין כאן.

 

[אור יעקב]

ייש"כ. ואני רואה שאתה מסכים לדבריי.

ברור שזה לא נחשב "מנהג".

- אבל בגלל שחילוני שמברך "נוהג" לברך גם בצומות, הסברתי שנשאיר את הדבר הזה ולא "נורה" להם לא לברך.

 

[ידידיה]

ברור שזה לא נחשב "מנהג".

ועוד פוק חזי מה המנהג, שלא שמענו בעולם חילוני שנוהג לברך על כל מאכל ובצומות שאוכל אינו מברך. (וכן מרן זצוק"ל לגבי אכילה ביוה"כ לא חשש לסב"ל מטעם המנהג)

 

[אור יעקב]

אני רואה שיש כאלה שלא מבינים, וסתם צוחקים כהרגלם בקודש...

אז נסביר לך ביותר פירוט, כיון שיש לנו כמה ספיקות לברך וודאי שחילוני שמברך לא "נמנע" ממנו לברך ונורה לו לא לברך, מחמת שכבר כולם נוהגים כך. (והיינו שאע"פ שס"ס בברכות לא מורים לברך, אבל מי שכבר מברך וודאי שיכול לסמוך על כל הנ"ל)
ואולי אם לא היו נוהגים כך ועכשיו אנחנו באים "לחדש" שכן יברכו היה מקום יותר לחשוש, אבל בנידוננו שהמקרה הפוך, אין לחשוש.