אוכל בתענית באיסור אם מברך

[מתוק מדבש]

הרב יצחק הביא הערב בלוין [כך שמעתי מכלי ראשון ולא בעצמי, ואפשר שיש טעות]
שמי שאוכל בתענית באיסור כגון שהוא דתי למחצה שחייב לברך.
ואמר לא מספיק שעושה איסור נאמר לו שיעשה עוד איסור?
והתקיף מי שאמר שלא מברך.
לענ"ד - אם נכונה השמועה
ודאי שאינו מברך, עי' סי' קצו, ובנו"כ, ובדרשו, שמפורש שכל שעושה איסור אינו מברך.
והגרשז"א נסתפק בנ"ד ממש, ולא הכריע.
וכ"כ הגר"א מלכה שם, ודייק כן מהמ"ב, ועוד הרבה אחרונים.
ופלא שנזדרז להשיג. וצ"ע.

 

[אברימי]

אני לא מונח כרגע בסוגיא (וכמובן שלא שמעתי מה אמר בלוויין), אבל זכור לי שמחלקים בין אוכל דבר איסור לבין אוכל בזמן שאסור לאכול.
כגון מי שאוכל נו"ט שלא יברך, בשונה ממי שאוכל בתענית או שאוכל חלב אחרי בשר שכן מברך.
(אמנם בדוגמא שהבאתי יש הבדל בין איסור דאו' לדרבנן, אבל אה"נ).

 

[עת שערי רצון]

פשוט שמי שסובר שאיסור ברכה לבטלה הוא מדרבנן (ויש הרבה פוסקים כאלו, רק שהרב יצחק לא אוחז ככה, וגם אביו כמדומה, עכ''פ מידי פלוגתא לא יצאנו) אסור לו לאכול
אמנם ב'תענית' יחיד וכדו' (וצ''ע בתענית אסתר כי קבלוה כחובה, אמנם גם שאר צומות בזה''ז דחשיב שאין מלחמה ואין שלום, מעיקר הדין הצומות רשות אלא שקיבלום כחובה) עובר מסתמא על 'לא יחל דברו', אמנם אפ''ל דאדעתא דהכי לא נדר, וצ''ע.
עכ''פ פשוט שכ''ז הוא רק אלבא דמ''ד איסור ברכה לבטלה מה''ת, ובפשטות קי''ל דהמדביק פת בתנור עם חשכה התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב סקילה, ואפשר דיש לחלק, וגם צל''ע האם מה שיכול לומר בשכמל''ו יהני שלא יחשב שעבר איסור, או שיש בזה מעט תיקון ותו''ל, ויש בזה מערכה שלמה בראשונים ואכמ''ל

 

[אברימי]

ויש הרבה פוסקים כאלו

באמת? הלכה למעשה? ספרדים? משום מה תמיד ראיתי שברכה לבטלה דאו'.
(אני כותב את הנ"ל מחוסר ידיעה, ולא בציניות)

 

[עת שערי רצון]

באמת? הלכה למעשה? ספרדים? משום מה תמיד ראיתי שברכה לבטלה דאו'.
(אני כותב את הנ"ל מחוסר ידיעה, ולא בציניות)

למעשה זה מחלוקת ראשונים
התוס' ועוד ראשונים כותבים להדיא שזה אסמכתא בעלמא והאיסור דרבנן
לגבי דעת מרן והרמב''ם אין הכרח ברור כצד אחד, אם כי יותר נוטה לומר בדעת הרמב''ם שהוא מן התורה, וכך המשמעות הפשוטה בדבריו וכנ''ל נקטו הרבה אחרונים
השדי חמד, פרי מגדים ועוד, נוקטים למעשה שהוא מדרבנן

 

[ידידיה]

באמת? הלכה למעשה? ספרדים? משום מה תמיד ראיתי שברכה לבטלה דאו'.
(אני כותב את הנ"ל מחוסר ידיעה, ולא בציניות)

יש לרב סופר ספר שלם על ברכה שאינה צריכה ושם כתב גם על ברכה לבטלה
שם הספר ברכת יעקב

 

[איתן]

ודאי שאינו מברך, עי' סי' קצו, ובנו"כ, ובדרשו, שמפורש שכל שעושה איסור אינו מברך.

זכור לי שמחלקים בין אוכל דבר איסור לבין אוכל בזמן שאסור לאכול

אכן יש חילוק ומחלוקת בדבר מי שבירך על דבר איסור, אם ברכתו לבטלה או לא.
החילוק הוא בין האסור מצד עצמו, שאינו מברך כמ"ש מרן, וממילא אם בירך בטעות אין לו להוסיף איסור ולאכול, אלא יאמר בשכמל"ו (שו"ת אול"צ ח"ג פל"א סי' ה, שו"ת יבי"א ח"ב יו"ד סי' ה אות יב, ברכת ה' ח"ב פ"א סעי' כה).
לבין מאכל שאינו אסור מצד עצמו, כגון שבירך על מאכל בתענית ציבור, שלדעת האול"צ (שם) והברכת ה' (שם סי' כג) לא יטעם אלא יאמר בשכמל"ו [והגדיל לעשות הכה"ח (סי' רטו אות לא, סי' תקסח אות טז-יז) שכתב שאפילו אם זו תענית יחיד יעשה כנ"ל, ובזה נחלק עליו הברכת ה' (שם סעי' כו). אלא שלענין אכילת חלב אחר בשר תוך שש שעות, אחליפו שיטתייהו, שלהכה"ח (יו"ד סי' פט אות ו) יש לו לטעום, ולדעת הברכת ה' (שם) אסור לו לטעום], אולם לדעת הגרע"י (שו"ת יבי"א ח"ב יו"ד סי' ה, ח"י סי' מא, יו"ד סי' ג) בכל האופנים הנ"ל שהמאכל אסור מצד עצמו, יש לו לטעום מעט, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.

אלא שכל הנ"ל הוא לענין מי שבירך בטעות, אולם כאשר הוא עושה איסור ואוכל ביום תענית ושואל אם לברך, לא מיירי כלל.
ומצד הסברא צל"ע היאך נאמר לו שיברך את ה' על כך? היה כבר ראוי לומר לו שלא יאכל ותו לא.
וכל החילוק הנ"ל בין מאכל האסור מצד עצמו וכו', אינו אלא לענין להתחשב בזה כנגד הסברא של ברכה לבטלה, לבטולי הא מקמי הא, אבל מכאן ועד להורות לכתחילה לברך המרחק רב. וצ"ע.

 

[אברימי]

כעת שמעתי את הקטע הזה בשיעור, ושמעתי שהוא מדייק בראשונים שכתבו שבאוכל ביוה"כ לא מברך דהוי כחזיר וכנבילה. והיינו שדווקא ביוה"כ דימו את זה לחזיר ונבילה, שאז אינו מברך שזה עצמו איסור. משא"כ בשאר צומות. לכן אמר שם שיברך לכתחילה.

 

[אור יעקב]

אלא שכל הנ"ל הוא לענין מי שבירך בטעות, אולם כאשר הוא עושה איסור ואוכל ביום תענית ושואל אם לברך, לא מיירי כלל.
ומצד הסברא צל"ע היאך נאמר לו שיברך את ה' על כך? היה כבר ראוי לומר לו שלא יאכל ותו לא.
וכל החילוק הנ"ל בין מאכל האסור מצד עצמו וכו', אינו אלא לענין להתחשב בזה כנגד הסברא של ברכה לבטלה, לבטולי הא מקמי הא, אבל מכאן ועד להורות לכתחילה לברך המרחק רב. וצ"ע.

לא זכיתי להבין מה החילוק בין חילוני לבין מי שבירך בטעות?

מי שבירך בטעות שמורים לו לאכול מעט (לדעת מרן הגרע"י זצוק"ל) היינו שלא יעבור על איסור דאורייתא.

אז למה שחילוני יהיה שונה? ואדרבה מצד הסברא אמור להיות יותר קל לברך, כי בכל מקרה הוא הולך לאכול ולמה שיהיה לו עוד איסור על הראש?

 

[מתוק מדבש]

לכאו' מוכח במשנה ברורה שבכה"ג אינו מברך,
משנה ברורה סימן קצו ס"ק ד
אם גנב או גזל חטים וטחנן ואפאן [ו] י"א שאע"פ שקנאן בשינוי והרי הם שלו אלא שחייב לשלם לו דמים עבורם מ"מ אסור לברך ע"ז בין ברכה ראשונה ובין בהמ"ז [ז] דלענין ברכה דאית בה הזכרת השם חמיר טפי ותמיד הוא בכלל נאוץ [ח] וי"א דהואיל וקנה יכול לברך ודעת המ"א דלענין בהמ"ז אם אכל כדי שביעה יש להורות בזה שיברך בהמ"ז [ט] דהוא דאורייתא ויש להחמיר ולברך:
ומעתה אף אם קנה בשינוי שיכול לצאת בזה יד"ח מצוה אינו מברך, ק"ו בנ"ד.

ועי' מהרש"ם בדע"ת סי' רעא דמי שאכל לפני קידוש מברך "כיון שבידו לקדש".
ומפורש, דאף שאינו חפצא, ורק גברא, מ"מ רק מטעם זה יכול, אבל בצום אינו מברך.

וראיה לדברינו,
שהרי נחלקו רבותינו במי שבירך ביום צום אם יטעם, דלהגרע"י יטעם ולהרבה פוס' לא יטעם ובכללם השד"ח.
ומעתה,
לד' השד"ח, אפי' אם בירך לא יטעם, אז נאמר לו לכתחילה לברך???
וגם להגרע"י, זה רק משום חומר ברכה לבטלה.
ופשוט, שבנ"ד זה חשש ברכה לבטלה לאידך גיסא, וחמור הדבר.
וד' הרב יצחק צע"ג.

 

[איתן]

מי שבירך בטעות שמורים לו לאכול מעט (לדעת מרן הגרע"י זצוק"ל) היינו שלא יעבור על איסור דאורייתא.

אז למה שחילוני יהיה שונה? ואדרבה מצד הסברא אמור להיות יותר קל לברך, כי בכל מקרה הוא הולך לאכול ולמה שיהיה לו עוד איסור על הראש?

היא גופא.

שהרי נחלקו רבותינו במי שבירך ביום צום אם יטעם, דלהגרע"י יטעם ולהרבה פוס' לא יטעם ובכללם השד"ח.
ומעתה,
לד' השד"ח, אפי' אם בירך לא יטעם, אז נאמר לו לכתחילה לברך???
וגם להגרע"י, זה רק משום חומר ברכה לבטלה.
ופשוט, שבנ"ד זה חשש ברכה לבטלה לאידך גיסא, וחמור הדבר.

לזו הסברא נתכוונתי!
אם כשבירך בתענית, אין מתירים לו לדעת הגרע"י לטעום אלא משום שלא תהיה ברכתו לבטלה (וגם בזה יש חולקים, וס"ל דהוי מנאץ),
כשבא לאכול בתענית, שלדעת הגרע"י נמצא שנכנס בידים לספק דאורייתא דלא תשא, לא כ"ש?
ועוד שלדעת הגרע"י גם בברכה ראשונה בעלמא י"ל סב"ל, ולמה יגרע חלקו של זה.
[בר מן דין, יש לדון כאן משום הלעיטהו לרשע, אלא שלא נפניתי לעיין בגדרי דין זה].

 

[אברימי]

לספק דאורייתא דלא תשא

יש בראשונים מי שכותב שמי שאוכל בצום (שאינו יום כיפור) לא מברך?

 

[עת שערי רצון]

יש בראשונים מי שכותב שמי שאוכל בצום (שאינו יום כיפור) לא מברך?

יש בראשונים מי שכותב שמי שאוכל בצום מברך ?
אינני בטוח שניתן ללמוד מסתימת הראשונים
הרי אם אכילה בצום היא איסור, אז לא גרע מטבל ונבלות שפשיטא דאין מברכים כי אין זה מברך אלא מגדף

 

[אור תורה]

יש בראשונים מי שכותב שמי שאוכל בצום מברך ?
אינני בטוח שניתן ללמוד מסתימת הראשונים
הרי אם אכילה בצום היא איסור, אז לא גרע מטבל ונבלות שפשיטא דאין מברכים כי אין זה מברך אלא מגדף

בשיעור הביא מהרא"ה שהאוכל ביוה"כ הוא כאוכל חזיר ונבלה. משמע דוקא יוה"כ דאורי' אבל לא באיסור דרבנן, דאל"כ למה לא כתב לרבותא בשאר צומות. והביא שכדברי הרא"ה כתב גם הריטב"א.

 

[איתן]

יש בראשונים מי שכותב שמי שאוכל בצום (שאינו יום כיפור) לא מברך?

לא ראיתי.
השאלה אם יש סברא לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן לענין ברכה.
לדעתך הנידון כאן הוא שכיון שלכו"ע רשאי לברך, ממילא יש להורות לו לברך?
א"כ במה בדיוק הויכוח?

 

[אור תורה]

השאלה אם יש סברא לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן לענין ברכה.

זכורני שיש מי שכתב שאיסור דאורייתא חשיב איסור חפצא, ואיסור דרבנן זה איסור גברא.
כך שהאוכל ביוה"כ אוכל איסור חפצא והוי כחזיר ונבלה, ולא יברך. משא"כ האוכל איס' דרבנן זה איסור גברא, והמאכל עצמו הוא היתר, כך שיכול לברך.

 

[עת שערי רצון]

בשיעור הביא מהרא"ה שהאוכל ביוה"כ הוא כאוכל חזיר ונבלה. משמע דוקא יוה"כ דאורי' אבל לא באיסור דרבנן, דאל"כ למה לא כתב לרבותא בשאר צומות. והביא שכדברי הרא"ה כתב גם הריטב"א.

אי אפשר להתיר אכילה בצומות בגלל 'דיוק' בראשון אחד, כששאר הראשונים סתמו, והסברא לא מובנית

 

[איתן]

זכורני שיש מי שכתב שאיסור דאורייתא חשיב איסור חפצא, ואיסור דרבנן זה איסור גברא.
כך שהאוכל ביוה"כ אוכל איסור חפצא והוי כחזיר ונבלה, ולא יברך. משא"כ האוכל איס' דרבנן זה איסור גברא, והמאכל עצמו הוא היתר, כך שיכול לברך.

הן לו יהי כדבריך שזה חפצא וזה גברא, עדיין יש צורך להוכיח שהאוסר לברך על מאכל ביוה"כ ס"ל הכי בגלל שהוא נחשב אצלו 'חפצא' ולא בגלל שהוא סבור שכל שיש איסור בדבר האכילה אין לברך.

 

[איתן]

רק לפני שנכנסים לדון בסוגיא הזאת, מוטב וראוי להעלות את כל השיעור עם כלל הצדדים שבו, כדי שנדע במה דברים אמורים.

 

[אור תורה]

רק לפני שנכנסים לדון בסוגיא הזאת, מוטב וראוי להעלות את כל השיעור עם כלל הצדדים שבו, כדי שנדע במה דברים אמורים.

כדאי להביא ממ"ש בספר, כי בשיעור לא תמיד מביאים את כל הדעות והסברות, בפרט שדיבר בזה די בקצרה.