חשבתי להוכיח ממש"כ בגמ' (מנחות ז.) שאבימי שכח את מסכת מנחות ובא לפני רב חסדא שהיה תלמידו כדי שיזכיר לו. והגמ' שואלת: "ולישלח ליה וליתי לגביה", מתרצת הגמ': "סבר הכי מסתייעא מילתא טפי".
ואומר רש"י: מסתייע מילתא - משום יגעתי ומצאתי".
וא"כ רואים שגם דבר פיזי כמו ללכת לתלמיד נחשב כיגיעה.
אבל חשבתי לחלק בין "יגיעה" ל"עמל" התורה.
כדי להבין את הגמ' ואת רש"י צריך לדעת מה היתה המציאות בזמנם. ובכן, לא היו להם ספרים, והכל למדו בעל פה איש מפי איש, ועל כן עשו כל טצדקי כדי לזכור, על מנת שיהיה תלמודם מונח בכיסם, למיגמר והדר ליסבר, ולולא זה לא היו יכולים להתחיל לעיין כלל (משל למה הדבר דומה, לאברך הנבחן ברבנות בשאלה מעשית שאינה כתובה בחומר שלמד. הרי לפני שיסדר כל הראשונים והאחרונים במוחו, אין הוא יכול להתחיל לגשת לפירוק השאלה המעשית).
ובזה שייך ענין היגיעה, שהוא כולל גם הרבה דברים מסביב, כמו ללכת בעצמו לרב וללמוד ממנו, שכל זה היא מסירות המועילה לזיכרון. ואולי אפילו גם המוזכר במדרש רבה פרשת פנחס, לסדר הספסלים ולפרוס המחצלאות, גם זה מועיל לקנין התורה.
אבל המציאות שלנו היא שיש לנו ספרים, ולא נותר לנו אלא לעיין בהם ולהבינם, ולכן עמל התורה לדידן הוא
אך ורק ההעמקה והעיון ולא דברים צדדיים כמו לחפש ספרים בספריה ולחפש הענין בכל ספר וספר עד שימצא, כאשר יכול לחסוך זמן ולמצוא הכל מיד בתוכנות החיפוש השונות.
ובמקום אחר הארכתי שאפילו הבנת הפשט איננה מוגדרת עמל, דא"כ נתרגם את כל הש"ס לסינית ונעמול על הבנת השפה הסינית. אלא לאחר שמבין
מה כתוב, העמל הוא להבין
למה כתוב כך ולא אחרת, ולהקשות כל מה שצריך להקשות, ולתרץ ולבאר עד שמגיע לדרך ישרה בהבנת כל הענין.
ומהרח"ו בשער המצות (פרשת ואתחנן דף ל"ג ע"א) כתב על האר"י: "גם בענין עסק ההלכה
בעיון עם החברים ראיתי למורי זלה"ה
מתגבר כארי בכח בעת שהיה עוסק בהלכה, עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה". אבל לא היה מזיע בריצה הלוך ושוב להביא ספרים...