גדר "עמל התורה"

אכתוב הנראה בזה לענ"ד:
דבר פשוט שעיקר העמל והיגיעה הנצרכת כדי ללמוד ולהבין הוא בסברא. [ושמעתי פעם בשיעור מחכם יצחק שליט"א שאין חסרון להשתמש במחשב כדי לחפש ספרים, והביא דברי החזו"א הנ"ל, ואמר: "שכל המחשבים בעולם לא יעזרו לך להבין דברי הגאון רעק"א"].

אולם השאלה היא אם יש בזה מעלה או שאין בזה כלום. והנה בגמרא מגילה (דף ו:) אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי וכו', יגעתי ומצאתי תאמן. וכו'. ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא עכ"ל. ומבואר דיש ב' דברים בלימוד התורה א' ההבנה (דהיינו לחדודי) ב' לזכור דברי התורה (והיינו לאוקמי גרסא, וכמו שפירש"י שם "שלא תשתכח ממנו").

ולפ"ז יוצא מדברי הגמרא במנחות ורש"י שם, שלטרוח ללכת אל הרב ללמוד, זה מועיל גם לעצם הבנת הנלמד, דהיינו לחדודי, (וכנראה שזה ענין סגולי). והראיה שרש"י כתב שם "משום יגעתי ומצאתי". וכן מבואר מדברי הבן יהוידע שהבאתי לעיל שג"כ כתב דהיו מטריחין עצמם לעמוד בשעת הלימוד "משום יגעתי ומצאתי" ע"ש. וכאמור ענין יגעתי ומצאתי שייך רק להחדודי, וע"כ שגם יגיעה מעין זו מועיל להבנה.

אבל מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה מבואר שהיגיעה מועיל גם לזכרון, וזה נלמד ממאמרם "חכמה שלמדתי באף". וכן הביא הלקט יושר ראיה מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת הי"ב) אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה וכו' ע"כ. [ויל"ע אם זה רק ענין טבעי או גם סגולי, ומדברי הרמב"ם נראה שיש בו משניהם] ודו"ק.
 
ולפ"ז יוצא מדברי הגמרא במנחות ורש"י שם, שלטרוח ללכת אל הרב ללמוד, זה מועיל גם לעצם הבנת הנלמד, דהיינו לחדודי

בגמ' מנחות מדובר על זכרון בלבד, הוא שכח את המסכת והלך ללמוד שוב. ועל זה כתב רש"י יגעת ומצאת תאמין. ואין ראיה שרש"י התכוון גם להבנה וגם לזכרון.

ואמנם לאוקמי גרסא צריך סייעתא דשמיא (כי יש יגע ואינו מוצא) אבל ברור שמאידך חייב להשתדל לחזור היטב וכנ"ל, וכן מעשים הגורמים לזכרון.

ומצאתי כן בפירוש הרי"ף (על עין יעקב מגילה דף ו עמוד ב): "מתוך דברי רש"י משמע האי דמסתייעים משמיא לאוקמי גירסא הוא דיגע ומוצא אבל אי לא יגע אי אפשר לו לאוקמי גירסא דלא מסתייע משמים אלא ביגיעה וא"כ הא דאמרן ולד"ת לא אמרן אלא לאחדודי אבל לאוקמי גירסא לא קאי אלא על חלוקת יגעתי ולא מצאתי אבל בחלוקת מצאתי ולא יגעתי לא דההוא בין לאחדודי ובין לאוקמי גירסא אל תאמין שימצא האדם בלי יגיעה".
 
חשוקי חמד מסכת נזיר דף לח עמוד א
שאלה כתב בלקט יושר (יו"ד עמוד לט ענין ב) שאמר בעל התרומת הדשן שאותם הבחורים העשירים המפונקים, שעשו להם שולחנות שיכולים להסתובב, כשיושבים במקומן הופכין השולחן לאי זה צד שירצו ועליו הרבה ספרים, לא טוב הם עושים, אדרבה כשמבקש אחר הספר ובא לו בטורח גדול, זכור באותו מעשה מה שרוצה ללמוד. וכתב תלמידו בעל הלקט יושר כמדומה לי שמצאתי לו סמך ביו"ד בסי רמ"ו ולא כאלו שלומדין מתוך עידון וכו', עכ"ל.
ויש להסתפק מה דינו של אדם שעבר לתומו ברחוב, ורואה שולחנות כאלו בחלון ראווה של נגר, האם חייב להתריע לפני הנגר שלא טוב עושה, ויש במכירתם של השולחנות קצת חשש של לפני עוור לא תתן מכשול?
תשובה הגמרא במנחות (דף ז ע"א) מספרת שרבי אבימי הלך ללמוד מסכת מנחות אצל רב חסדא, ושואלת הגמרא איך הדבר יתכן והלא אבימי היה גדול מרב חסדא, ומתרצת הגמרא שרבי אבימי שכח מסכת מנחות והלך ללמדו אצל רב חסדא, ושואלת הגמרא אם אבימי היה גדול יותר מרב חסדא, למה הוא הלך אליו ולא ביקש מרב חסדא שיבא אליו ללמדו, ומתרצת הגמרא דהוא סבר דהכי מסתייעא מילתא טפי, ופירש"י מסתייע מילתא משום יגעתי ומצאתי.
וכתב הגאון רבי אהרן קוטלר שרואים מהגמרא שמה שאמרו חז"ל יגעת ומצאת תאמין, שאין היגיעה בתורה רק בעצם הלימוד, אלא גם ההכנה ללימוד, ההילוך ללמוד כלולים ביגיעה, ועל ידי כן זוכים לקנות ולהבין התורה הקדושה, שהרי רבי אבימי עשה יגיעה בזה שהלך למקום דרב חסדא, וכעין זה אמר רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר סימן כ שנת תשל"א, סימן יז שנת תשל"ב).
וידוע שמרן בעל האבי עזרי זצ"ל לא היה נותן לאחרים שיוציאו עבורו ספרים מן הארון, אלא תמיד טרח בעצמו ללכת ולהביא הספר, ותמיד חשבו התלמידים שכוונתו משום שלא רצה להטריח את הזולת, אולם פעם אחת אמר שאת ההנהגה זו למד ממורו ורבו ודודו מרן בעל האבן האזל ז"ל.

וביאור הדבר, שמלבד הרצון שלא להטריח את הזולת, הרי שהטירחא עצמה בהליכה להביא את הספרים זה חלק בלתי נפרד מהעמל והיגיעה בתורה, וכמו שרבי אבימי הלך ללמוד אצל רב חסדא. ולפי זה לכאורה צריך להוכיח את הנגר שהוא לא עושה כדין, שהרי בזה שהוא בונה להם כאלו שולחנות, הוא מונע מהם את היגיעה וההצלחה בלימוד.
אמנם יתכן שאין במכירת השולחנות הללו משום לפני עור לא תתן מכשול, כי חז"ל במסכת ע"ז (דף ו ע"ב) דרשו מפסוק זה שאסור להגיש יין לפני נזיר, כי בזה עובר הנותן לנזיר מכשול, כי נזיר השותה יין עובר על חטא והוא מכשול, משא"כ בשולחנות שאין הן חטא ואין מכשול כי אם חוסר הצלחה בלימוד, כי ישכחו תלמודם שבא להם בלי טורח, אבל אין בזה מכשול ואיסור.
אלא שבכל זאת נראה שצריך להתריע את הקונים שאם ישתמשו בשולחנות אלו לא יזכרו תלמודם כראוי, והנמנע מלהתריע גורם לעצמו מניעת חסד עם הקונה, ויש גם להתריע לפני הנגר שלא יכין כאלה שולחנות כי הוא גורם לקונים שלא יזכרו תלמודם.
אך יתכן שאם בונה שולחנות כאלו כדי להרוויח מקום, שאין בחדר מקום לש"ס, ועל ידי שולחנות אלו יוכל להכניס ש"ס לחדר הלימוד, מותר, כי אין לו אפשרות אחרת, רק שלא יעשה גלגלים לשולחנות, אלא יצטרך קצת לטרוח, ובזה יעשה לו השי"ת סיעתא דשמיא שבזכות מה שצריך להסתובב מסביב לשולחנות יחשוב כטורח אף בלי גלגלים.
לסיכום: מצוה לומר לנגר, שלא ראוי לבנות שולחנות כאלו אם מטרתם להימנע מלטרוח, אבל אם אין מקום בחדר מותר להשתמש בשולחנות אלו רק שיהיו בלי גלגלים שיהיה בזה טורח קצת.
 
הביאו כבר לעיל את הלקט יושר (וראה מה שכתבתי בזה), ואת הגמ' במנחות.

וה"חישוקי חמד" דרכו להמציא מעשיות וספקות מעניינים כדי לחדד את הלומדים, אבל ברור שאין שום קשר ל"לפני עיוור" (דא"כ נאסור על הדלקת מזגן בכוללים, שלא יהיה "לפני עיוור", ויש 'עמל' הרבה יותר גדול בלימוד ללא מזגן).
 
וכתב הגאון רבי אהרן קוטלר שרואים מהגמרא שמה שאמרו חז"ל יגעת ומצאת תאמין, שאין היגיעה בתורה רק בעצם הלימוד, אלא גם ההכנה ללימוד, ההילוך ללמוד כלולים ביגיעה, ועל ידי כן זוכים לקנות ולהבין התורה הקדושה, שהרי רבי אבימי עשה יגיעה בזה שהלך למקום דרב חסדא, וכעין זה אמר רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר סימן כ שנת תשל"א, סימן יז שנת תשל"ב).
היום התברר לי שבאמת מי ששמעתי ממנו ראיה זו, אמר זאת בשמם.
 
ראשי תחתית