גדר "עמל התורה"

[אברימי]

מי שתוך כדי לימודו נצרך לקום וללכת להביא ספרים רבים, האם זה נקרא "עמל התורה"?
(כלומר, יש עניין מצד "עמל התורה" לטרוח ולפתוח ספר ממשי ולא באוצר החכמה?)

 

[הגלילי]

מי שתוך כדי לימודו נצרך לקום וללכת להביא ספרים רבים, האם זה נקרא "עמל התורה"?
(כלומר, יש עניין מצד "עמל התורה" לטרוח ולפתוח ספר ממשי ולא באוצר החכמה?)

אולי מצד כבוד התורה. ראה סוטה מ"ט ע"א.

 

[אבני הכותל]

נידון גם כאן וכאן.

 

[אברימי]

נידון גם כאן וכאן.

אני שאלתי טכנית על לקום ולפתוח ספרים מודפסים, או לפתוח אותם באוצר החכמה.
כלומר, השאלה היא לא 'האם' לפתוח ספרים, אלא 'איך' לפתוח אותם.

 

[הגלילי]

בזכרוני יש על זה בראשונים להדיא

 

[הגלילי]

 

[כהנא דמסייע]

מי שתוך כדי לימודו נצרך לקום וללכת להביא ספרים רבים, האם זה נקרא "עמל התורה"?
(כלומר, יש עניין מצד "עמל התורה" לטרוח ולפתוח ספר ממשי ולא באוצר החכמה?)

עיין בהקדמת הגר''י הוטנר לאוצר מפרשי התלמוד בשם מרן החזו''א שיגיעה היא העמקה ולא חיפוש פיזי של ספרים ע''ש. ושמעתי באומרים לי דהגר''מ לוי טען אחרת

 

[אברימי]

עיין בהקדמת הגר''י הוטנר לאוצר מפרשי התלמוד בשם מרן החזו''א שיגיעה היא העמקה ולא חיפוש פיזי של ספרים ע''ש. ושמעתי באומרים לי דהגר''מ לוי טען אחרת

חשבתי להוכיח ממש"כ בגמ' (מנחות ז.) שאבימי שכח את מסכת מנחות ובא לפני רב חסדא שהיה תלמידו כדי שיזכיר לו. והגמ' שואלת: "ולישלח ליה וליתי לגביה", מתרצת הגמ': "סבר הכי מסתייעא מילתא טפי".
ואומר רש"י: "מסתייע מילתא - משום יגעתי ומצאתי".
וא"כ רואים שגם דבר פיזי כמו ללכת לתלמיד נחשב כיגיעה.
אבל חשבתי לחלק בין "יגיעה" ל"עמל" התורה.

 

[כהנא דמסייע]

חשבתי להוכיח ממש"כ בגמ' (מנחות ז.) שאבימי שכח את מסכת מנחות ובא לפני רב חסדא שהיה תלמידו כדי שיזכיר לו. והגמ' שואלת: "ולישלח ליה וליתי לגביה", מתרצת הגמ': "סבר הכי מסתייעא מילתא טפי".
ואומר רש"י: מסתייע מילתא - משום יגעתי ומצאתי".
וא"כ רואים שגם דבר פיזי כמו ללכת לתלמיד נחשב כיגיעה.
אבל חשבתי לחלק בין "יגיעה" ל"עמל" התורה.

ראיה מאד יפה. ובאמת שמעתי שגם הסטייפלר שהיה לומד חברותא היה רוצה להביא הספרים בעצמו.
אך ייתכן לחלק בין מצב ששכח שצריך ס''ד מיוחדת,
או לחלק בין "חיפוש רב" הגורם להפחתה במן העיסוק בעיון הלימוד עצמו, שזה בא לאפוקי החזו''א שזה יותר חשוב.
לבין טירחא שלא תגרום להפחתה בלימוד עצמו, שסו''ס יש כאן ודאי עיסוק בהכשר מצוה, והוי יגיעה טפי. אך עמל התורה הוא בסברא וכמו שכתב היראים להדיא. ואגרא דשמעתתא סברא.
ראה בשורה החמישית ביראים שצירפתי למטה

 

[כהנא דמסייע]

 

[מקור נאמן]

 

[אברימי]

הצג קובץ מצורף 7380

בן יהוידע מגילה כא.

 

[אבני הכותל]

ראה בשורה החמישית ביראים שצירפתי למטה

מה רואים שם? לכאו' אין שום דבר שקשור לעמל התורה בדבריו שציינת.

 

[כהנא דמסייע]

מה רואים שם? לכאו' אין שום דבר שקשור לעמל התורה בדבריו שציינת.

תקרא בשורה הראשונה כותב הגדרה כללית למצוה - "'תלמוד' - צוה ה' ברוך הוא, שילמדו ישראל את התורה - ויעמלו בה" ולומד זאת מהפסוק "ולמדתם אותם את בניכם", ואחר כמה שורות כותב "ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם", פירוש התלמוד לא ילמד אדם בלי סברא וכו'. שצריך לשמש ת''ח ולידע סברתם וכו'. הרי שגדר המצוה ללמוד תלמוד בעמל. ובפרטי המצוה מגדיר זאת "לא ילמד אדם בלא סברא"

 

[משיב כהלכה]

חשבתי להוכיח ממש"כ בגמ' (מנחות ז.) שאבימי שכח את מסכת מנחות ובא לפני רב חסדא שהיה תלמידו כדי שיזכיר לו. והגמ' שואלת: "ולישלח ליה וליתי לגביה", מתרצת הגמ': "סבר הכי מסתייעא מילתא טפי".
ואומר רש"י: מסתייע מילתא - משום יגעתי ומצאתי".
וא"כ רואים שגם דבר פיזי כמו ללכת לתלמיד נחשב כיגיעה.
אבל חשבתי לחלק בין "יגיעה" ל"עמל" התורה.

כדי להבין את הגמ' ואת רש"י צריך לדעת מה היתה המציאות בזמנם. ובכן, לא היו להם ספרים, והכל למדו בעל פה איש מפי איש, ועל כן עשו כל טצדקי כדי לזכור, על מנת שיהיה תלמודם מונח בכיסם, למיגמר והדר ליסבר, ולולא זה לא היו יכולים להתחיל לעיין כלל (משל למה הדבר דומה, לאברך הנבחן ברבנות בשאלה מעשית שאינה כתובה בחומר שלמד. הרי לפני שיסדר כל הראשונים והאחרונים במוחו, אין הוא יכול להתחיל לגשת לפירוק השאלה המעשית).

ובזה שייך ענין היגיעה, שהוא כולל גם הרבה דברים מסביב, כמו ללכת בעצמו לרב וללמוד ממנו, שכל זה היא מסירות המועילה לזיכרון. ואולי אפילו גם המוזכר במדרש רבה פרשת פנחס, לסדר הספסלים ולפרוס המחצלאות, גם זה מועיל לקנין התורה.

אבל המציאות שלנו היא שיש לנו ספרים, ולא נותר לנו אלא לעיין בהם ולהבינם, ולכן עמל התורה לדידן הוא אך ורק ההעמקה והעיון ולא דברים צדדיים כמו לחפש ספרים בספריה ולחפש הענין בכל ספר וספר עד שימצא, כאשר יכול לחסוך זמן ולמצוא הכל מיד בתוכנות החיפוש השונות.

ובמקום אחר הארכתי שאפילו הבנת הפשט איננה מוגדרת עמל, דא"כ נתרגם את כל הש"ס לסינית ונעמול על הבנת השפה הסינית. אלא לאחר שמבין מה כתוב, העמל הוא להבין למה כתוב כך ולא אחרת, ולהקשות כל מה שצריך להקשות, ולתרץ ולבאר עד שמגיע לדרך ישרה בהבנת כל הענין.

ומהרח"ו בשער המצות (פרשת ואתחנן דף ל"ג ע"א) כתב על האר"י: "גם בענין עסק ההלכה בעיון עם החברים ראיתי למורי זלה"ה מתגבר כארי בכח בעת שהיה עוסק בהלכה, עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה". אבל לא היה מזיע בריצה הלוך ושוב להביא ספרים...

 

[אבני הכותל]

עמל התורה לדידן הוא אך ורק ההעמקה והעיון ולא דברים צדדיים כמו לחפש ספרים בספריה

ומה תענה על הלקט יושר שציין הרב @הגלילי?

הצג קובץ מצורף 7340הצג קובץ מצורף 7341

 

[משיב כהלכה]

גם הוא דיבר על זכרון ("זכור באותו מעשה").

אבל למעשה הזכרון נקנה בעיקר ע"י שינון, "חזור וחזור ואל תצטרך לבלדור" (מרכבת המשנה מסכת אבות פרק ב משנה ט).

 

[משיב כהלכה]

ראיה מאד יפה

הביאה הגראי"ל שטיינמן בספרו אילת השחר (פרשת בחקותי) וזה לשונו:

"יל"ע אם גם על עמל התורה נאמר דת"ת כנגד כולם, או שזה מצוה בפני עצמה, וכן יל"ע אם בלימוד בלי עמל יש ג"כ ענין ביטול תורה [ואף על פי שיתבעו ממנו על שלא השיג יותר ע"י לימוד בעמילות, מ"מ אין הכרח שזה ביטול תורה, וכמו דאיתא בשוח"ט (משלי י') שתובעים מאדם צפית במרכבה, אף על פי שלמד דברים אחרים], ומסתבר שעמילות שמועיל להבנת התורה (וכדפרש"י כאן הוו עמלים בתורה ע"מ לשמור ולקיים) זה בכלל מצות ת"ת, אמנם עמילות כגון מה דאיתא במנחות (ז' א') דאבימי הלך לרב חסדא ללמוד ממנו, ופרש"י שם שעשה כן משום יגעת ומצאת, יגיעה כזו שעמל ויגע בעבור התורה יתכן שזה לא כת"ת ממש".

 

[כהנא דמסייע]

יגיעה כזו שעמל ויגע בעבור התורה יתכן שזה לא כת"ת ממש".

שסו''ס יש כאן ודאי עיסוק בהכשר מצוה, והוי יגיעה טפי. אך עמל התורה הוא בסברא

 

[מקור נאמן]

משנה מסכת אבות פרק ה משנה כג
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ה משנה יט
ואמר בן הא הא: לפי שעור עמלך בתורה יהיה שכרך. ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שנלמד בעמל ויגיעה ויראה מן המלמד, אבל לימוד השעשוע והנחת - לא יתקיים, ולא יקבל בו תועלת. אומרו בפירוש אמרו: (קהלת ב ט) "אף חכמתי עמדה לי" - "חכמה שלמדתי באף עמדה לי". ולפיכך יצוו המלמד להטיל מורא על התלמידים, ואמרו: "זרוק מרה בתלמידים".

 

[מקור נאמן]

אכתוב הנראה בזה לענ"ד:
דבר פשוט שעיקר העמל והיגיעה הנצרכת כדי ללמוד ולהבין הוא בסברא. [ושמעתי פעם בשיעור מחכם יצחק שליט"א שאין חסרון להשתמש במחשב כדי לחפש ספרים, והביא דברי החזו"א הנ"ל, ואמר: "שכל המחשבים בעולם לא יעזרו לך להבין דברי הגאון רעק"א"].

אולם השאלה היא אם יש בזה מעלה או שאין בזה כלום. והנה בגמרא מגילה (דף ו:) אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי וכו', יגעתי ומצאתי תאמן. וכו'. ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא עכ"ל. ומבואר דיש ב' דברים בלימוד התורה א' ההבנה (דהיינו לחדודי) ב' לזכור דברי התורה (והיינו לאוקמי גרסא, וכמו שפירש"י שם "שלא תשתכח ממנו").

ולפ"ז יוצא מדברי הגמרא במנחות ורש"י שם, שלטרוח ללכת אל הרב ללמוד, זה מועיל גם לעצם הבנת הנלמד, דהיינו לחדודי, (וכנראה שזה ענין סגולי). והראיה שרש"י כתב שם "משום יגעתי ומצאתי". וכן מבואר מדברי הבן יהוידע שהבאתי לעיל שג"כ כתב דהיו מטריחין עצמם לעמוד בשעת הלימוד "משום יגעתי ומצאתי" ע"ש. וכאמור ענין יגעתי ומצאתי שייך רק להחדודי, וע"כ שגם יגיעה מעין זו מועיל להבנה.

אבל מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה מבואר שהיגיעה מועיל גם לזכרון, וזה נלמד ממאמרם "חכמה שלמדתי באף". וכן הביא הלקט יושר ראיה מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת הי"ב) אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה וכו' ע"כ. [ויל"ע אם זה רק ענין טבעי או גם סגולי, ומדברי הרמב"ם נראה שיש בו משניהם] ודו"ק.

 

[משיב כהלכה]

ולפ"ז יוצא מדברי הגמרא במנחות ורש"י שם, שלטרוח ללכת אל הרב ללמוד, זה מועיל גם לעצם הבנת הנלמד, דהיינו לחדודי

בגמ' מנחות מדובר על זכרון בלבד, הוא שכח את המסכת והלך ללמוד שוב. ועל זה כתב רש"י יגעת ומצאת תאמין. ואין ראיה שרש"י התכוון גם להבנה וגם לזכרון.

ואמנם לאוקמי גרסא צריך סייעתא דשמיא (כי יש יגע ואינו מוצא) אבל ברור שמאידך חייב להשתדל לחזור היטב וכנ"ל, וכן מעשים הגורמים לזכרון.

ומצאתי כן בפירוש הרי"ף (על עין יעקב מגילה דף ו עמוד ב): "מתוך דברי רש"י משמע האי דמסתייעים משמיא לאוקמי גירסא הוא דיגע ומוצא אבל אי לא יגע אי אפשר לו לאוקמי גירסא דלא מסתייע משמים אלא ביגיעה וא"כ הא דאמרן ולד"ת לא אמרן אלא לאחדודי אבל לאוקמי גירסא לא קאי אלא על חלוקת יגעתי ולא מצאתי אבל בחלוקת מצאתי ולא יגעתי לא דההוא בין לאחדודי ובין לאוקמי גירסא אל תאמין שימצא האדם בלי יגיעה".

 

[מקור נאמן]

חשוקי חמד מסכת נזיר דף לח עמוד א
שאלה כתב בלקט יושר (יו"ד עמוד לט ענין ב) שאמר בעל התרומת הדשן שאותם הבחורים העשירים המפונקים, שעשו להם שולחנות שיכולים להסתובב, כשיושבים במקומן הופכין השולחן לאי זה צד שירצו ועליו הרבה ספרים, לא טוב הם עושים, אדרבה כשמבקש אחר הספר ובא לו בטורח גדול, זכור באותו מעשה מה שרוצה ללמוד. וכתב תלמידו בעל הלקט יושר כמדומה לי שמצאתי לו סמך ביו"ד בסי רמ"ו ולא כאלו שלומדין מתוך עידון וכו', עכ"ל.
ויש להסתפק מה דינו של אדם שעבר לתומו ברחוב, ורואה שולחנות כאלו בחלון ראווה של נגר, האם חייב להתריע לפני הנגר שלא טוב עושה, ויש במכירתם של השולחנות קצת חשש של לפני עוור לא תתן מכשול?
תשובה הגמרא במנחות (דף ז ע"א) מספרת שרבי אבימי הלך ללמוד מסכת מנחות אצל רב חסדא, ושואלת הגמרא איך הדבר יתכן והלא אבימי היה גדול מרב חסדא, ומתרצת הגמרא שרבי אבימי שכח מסכת מנחות והלך ללמדו אצל רב חסדא, ושואלת הגמרא אם אבימי היה גדול יותר מרב חסדא, למה הוא הלך אליו ולא ביקש מרב חסדא שיבא אליו ללמדו, ומתרצת הגמרא דהוא סבר דהכי מסתייעא מילתא טפי, ופירש"י מסתייע מילתא משום יגעתי ומצאתי.
וכתב הגאון רבי אהרן קוטלר שרואים מהגמרא שמה שאמרו חז"ל יגעת ומצאת תאמין, שאין היגיעה בתורה רק בעצם הלימוד, אלא גם ההכנה ללימוד, ההילוך ללמוד כלולים ביגיעה, ועל ידי כן זוכים לקנות ולהבין התורה הקדושה, שהרי רבי אבימי עשה יגיעה בזה שהלך למקום דרב חסדא, וכעין זה אמר רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר סימן כ שנת תשל"א, סימן יז שנת תשל"ב).
וידוע שמרן בעל האבי עזרי זצ"ל לא היה נותן לאחרים שיוציאו עבורו ספרים מן הארון, אלא תמיד טרח בעצמו ללכת ולהביא הספר, ותמיד חשבו התלמידים שכוונתו משום שלא רצה להטריח את הזולת, אולם פעם אחת אמר שאת ההנהגה זו למד ממורו ורבו ודודו מרן בעל האבן האזל ז"ל.
וביאור הדבר, שמלבד הרצון שלא להטריח את הזולת, הרי שהטירחא עצמה בהליכה להביא את הספרים זה חלק בלתי נפרד מהעמל והיגיעה בתורה, וכמו שרבי אבימי הלך ללמוד אצל רב חסדא. ולפי זה לכאורה צריך להוכיח את הנגר שהוא לא עושה כדין, שהרי בזה שהוא בונה להם כאלו שולחנות, הוא מונע מהם את היגיעה וההצלחה בלימוד.
אמנם יתכן שאין במכירת השולחנות הללו משום לפני עור לא תתן מכשול, כי חז"ל במסכת ע"ז (דף ו ע"ב) דרשו מפסוק זה שאסור להגיש יין לפני נזיר, כי בזה עובר הנותן לנזיר מכשול, כי נזיר השותה יין עובר על חטא והוא מכשול, משא"כ בשולחנות שאין הן חטא ואין מכשול כי אם חוסר הצלחה בלימוד, כי ישכחו תלמודם שבא להם בלי טורח, אבל אין בזה מכשול ואיסור.
אלא שבכל זאת נראה שצריך להתריע את הקונים שאם ישתמשו בשולחנות אלו לא יזכרו תלמודם כראוי, והנמנע מלהתריע גורם לעצמו מניעת חסד עם הקונה, ויש גם להתריע לפני הנגר שלא יכין כאלה שולחנות כי הוא גורם לקונים שלא יזכרו תלמודם.
אך יתכן שאם בונה שולחנות כאלו כדי להרוויח מקום, שאין בחדר מקום לש"ס, ועל ידי שולחנות אלו יוכל להכניס ש"ס לחדר הלימוד, מותר, כי אין לו אפשרות אחרת, רק שלא יעשה גלגלים לשולחנות, אלא יצטרך קצת לטרוח, ובזה יעשה לו השי"ת סיעתא דשמיא שבזכות מה שצריך להסתובב מסביב לשולחנות יחשוב כטורח אף בלי גלגלים.
לסיכום: מצוה לומר לנגר, שלא ראוי לבנות שולחנות כאלו אם מטרתם להימנע מלטרוח, אבל אם אין מקום בחדר מותר להשתמש בשולחנות אלו רק שיהיו בלי גלגלים שיהיה בזה טורח קצת.

 

[משיב כהלכה]

הביאו כבר לעיל את הלקט יושר (וראה מה שכתבתי בזה), ואת הגמ' במנחות.

וה"חישוקי חמד" דרכו להמציא מעשיות וספקות מעניינים כדי לחדד את הלומדים, אבל ברור שאין שום קשר ל"לפני עיוור" (דא"כ נאסור על הדלקת מזגן בכוללים, שלא יהיה "לפני עיוור", ויש 'עמל' הרבה יותר גדול בלימוד ללא מזגן).

 

[אברימי]

וכתב הגאון רבי אהרן קוטלר שרואים מהגמרא שמה שאמרו חז"ל יגעת ומצאת תאמין, שאין היגיעה בתורה רק בעצם הלימוד, אלא גם ההכנה ללימוד, ההילוך ללמוד כלולים ביגיעה, ועל ידי כן זוכים לקנות ולהבין התורה הקדושה, שהרי רבי אבימי עשה יגיעה בזה שהלך למקום דרב חסדא, וכעין זה אמר רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר סימן כ שנת תשל"א, סימן יז שנת תשל"ב).

היום התברר לי שבאמת מי ששמעתי ממנו ראיה זו, אמר זאת בשמם.

 

[אברימי]

אבל חשבתי לחלק בין "יגיעה" ל"עמל" התורה.

באמת ראיתי שמחלקים, ש"יגיעה" זה טרחה בעבור תכלית מסוימת, ו"עמל" זה גם בלי מטרה ותכלית.

 

[נאמן הרעיון היהודי]

מי שתוך כדי לימודו נצרך לקום וללכת להביא ספרים רבים, האם זה נקרא "עמל התורה"?
(כלומר, יש עניין מצד "עמל התורה" לטרוח ולפתוח ספר ממשי ולא באוצר החכמה?)

לכאורה אין ענין להוסיף עמל במקום שלא צריך.
המושג של "עמל התורה" - נאמר בעיקר כלפי עמל שכלי ועיוני או התמדה וכדו', ואינו קשור ליגיעה פיזית.
וכמו שאין ענין ללמוד בגמר' מרופטת ע"מ להקשות על הלימוד, כך גם אין ענין לפתוח ספרים אם אפשר לגשת ישר לאוצר החוכמה.
וקושי בלימוד תמיד קיים - וא"צ להערים עליו קשיים נוספים לחינם.

 

[אברימי]

לכאורה אין ענין להוסיף עמל במקום שלא צריך.
המושג של "עמל התורה" - נאמר בעיקר כלפי עמל שכלי ועיוני או התמדה וכדו', ואינו קשור ליגיעה פיזית.
וכמו שאין ענין ללמוד בגמר' מרופטת ע"מ להקשות על הלימוד, כך גם אין ענין לפתוח ספרים אם אפשר לגשת ישר לאוצר החוכמה.
וקושי בלימוד תמיד קיים - וא"צ להערים עליו קשיים נוספים לחינם.

עיינת במה שהובא לעיל?...