הכנת תה בשבת ע"י תיון

[הַיַּנְשׁוּף]

נראה שרוב הפוסקים אוסרים הכנת תה מתיון בשבת, משום קלי הבישול
מי הפוסקים המתירים ובאיזה אופנים?

 

[גינת חמד]

דעת היבי"א להתיר בעירוי מכלי שני, וכן באג"מ התיר בכלי שלישי.
אמנם המשנ"ב פסק לאסור ועוד פוסקים עמו וחיישינן לדאו' ויר"ש יחמיר בודאי.

 

[אברימי]

דעת היבי"א להתיר בעירוי מכלי שני

בדיוק היום מישהו הראה לי שכתב שבכלי ראשון טוב להחמיר, והיינו שמעיקר הדין גם בכלי ראשון מותר, רק בגלל שיש חולקים טוב להחמיר.

 

[הַיַּנְשׁוּף]

בדיוק היום מישהו הראה לי שכתב שבכלי ראשון טוב להחמיר, והיינו שמעיקר הדין גם בכלי ראשון מותר, רק בגלל שיש חולקים טוב להחמיר.

דהיינו שסבור שכלל אינו מתבשל?

והאם ידוע מה לגבי תמציות וחליטות תה כגון חליטת צמחים בטעמים שונים?

 

[פלוריש (אריאל)]

בבריסק מקילין בזה כמו תבלין

 

[אור יעקב]

דהיינו שסבור שכלל אינו מתבשל?

לשיטת מרן הגרע"י זצוק"ל אין חילוק בין קלי הבישול לשאינן.

ומ"מ נראה שהחמיר בתה משום שרבו הפוסקים המחמירים בזה.
וכן בביצה החמיר שרואים בעין שמתבשלת.

 

[משיב כהלכה]

בספר דברי שלום ואמת חלק א' מאמר ח' סיכם בקצרה את הענין:

לפי המשנה במסכת שבת (דף מב) "האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין מעל האש, לא יתכן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי", כלי ראשון מבשל גם אם סולק מעל האש.

אך לפי הירושלמי (שבת פ"ג ה"ה) אין חיוב מהתורה משום מבשל אלא כשהאור מהלך תחתיו, והמשנה אינה אלא הרחקה מדרבנן. ובעל פרי חדש (יו"ד סי' ס"ח ס"ק י"ח) כתב דהכי קיימא לן לדינא.

המונחים כלי ראשון וכלי שני נפוצים בגמ', ונראה בפשטות שהבישול תלוי בכלי. ובגמ' (שבת דף מ) מובא במפורש "כלי שני אינו מבשל". כך פסקו רבינו חננאל, הרי"ף והרא"ש, כך כתב רש"י, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ב ה"ו) ובעל העיטור (ח"ב דף ה' רע"ג).

מבחינה פיזיקלית היה ניתן לחשוב שהכל תלוי בטמפרטורה (כמו יד סולדת וכו') אבל התוס' (שבת דף מ) כתב "ושמע מינה כלי שני אינו מבשל, תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון, דאי יד סולדת, אפי' כלי שני נמי, ואי אין יד סולדת, אפי' כלי ראשון נמי לא מבשל? וי"ל לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור, דפנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה, ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור, אבל כלי שני אע"ג דיד סולדת בו מותר דאין דפנותיו חמין, והולך ומתקרר".

ועכ"פ בגמ' יש שתי אפשרויות: או שהמלח לא מתבשל אפי' בכלי ראשון, או שהוא מתבשל אפי' בכלי שני, ולכאורה משמע שיש דברים קשים לבישול ויש קלים לבישול.

עירוי מכלי ראשון הוא מעבר בין כלי ראשון לכלי שני, ושיטת ר"ת (ספר הישר סי' ר"ג) ור"י (תוס' שבת מ"ב) היא שעירוי הוא ככלי ראשון ומבשל כדי קליפה.

שיטת רשב"ם שעירוי מכלי ראשון אינו מבשל כלל, אפי' לא כדי קליפה, והוא ככלי שני ממש. וכן כתב רבינו יונה, והרי"ף בפרק כל שעה, הרשב"א (תשובה תק"ה), הרא"ה (הביאו הר"ן בשבת מ"ב), המאירי (שם ובפסחים דף ל' שאינו מבשל ככלי ראשון אלא מבליע ומפליט וכן כתב המרדכי בשבת פרק כירה אות ש"ו), הריטב"א (ע"ז ע"ד), הר"ן (שם ובשבת דף מ"ב), שו"ת תמים דעים (סי' ה'), פרי חדש (יו"ד ס"ח ס"ק י"ח) וגם לדעתם עירוי מכלי ראשון מבליע כדי קליפה. אך הטעם שם הוא דתתאה גבר ואדמיקר ליה בלע, אבל אדמיקר ליה מבשל לא אמרינן, דבשעה מועטת אינו מתבשל. ועוד טעם אמרו בזה, דהאויר מקרר את הקילוח בעודו באויר ואינו מבשל.

על המשנה "האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי" (שבת פ"ג) כתבו אוצר הגאונים "ונשאלה שאלה לגאון ז"ל והשיב דעירוי דכלי ראשון אינו מבשל מהא דהאילפס והקדרה ולא מיפליג בקדירה עצמה, אבל לתת לתוך הקערה ולערות עליה מן האלפס לא".

אבל למרות כל להקת הפוסקים המקילים, פסק מרן לחומרא כר"ת (שי"ח סעיף י) כי שבת היא איסור חמור (ט"ז שם).

אין ספק שהסובר שעירוי מכלי ראשון אינו מבשל, ק"ו שיסבור שכלי שני אינו מבשל. והשאלה של קלי הבישול בכלי שני שייכת רק אצל אלו שנגררו אחרי ר"ת.

ואלו דברי ר"א ממיץ תלמיד ר"ת (יראים סי' רע"ד): "ואין בישול תלוי, לא בכ"ר ולא בכלי שני, אך לפי שהוא דבר המתבשל, פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני, ויש דבר קשה שאפי' בכלי ראשון אינו מתבשל. ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני כדאמרינן בפרק כירה (שבת מ"ב) סבר רב יוסף למימר מלח כתבלין דכלי ראשון בשלה דכלי שני לא בשלה, אמר ליה אביי תני ר' חייא מלח אינו כתבלין דבכלי שני נמי בשלה וכו'.

והרא"ם הביא ראיה ממצה שטבל אותה במרק בקערה שהיא כלי שני, ואינו יוצא בזה ידי חובה בליל פסח, ומזה מסיק שיש בישול אחר אפיה, וכלי שני מבשל את קלי הבישול.

אבל הראבי"ה חלק עליו וכתב שהמצה היא ענין אחר, ולא יוצאים בה ידי חובה כי טעם מצה בעינן וליכא, ולא מחמת שהתבשלה.

הטור (או"ח סי' שי"ח) תמה על הרא"ם וכתב דלא מצינו בישול בכלי שני אלא במלח לחד לישנא, וב"י תמה על תמיהת הטור, ואפשר לטעות ולחשוב שהוא סובר כמו הרא"ם, אבל בשו"ע הוא כותב "יש מי שאומר שדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה, יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין".

א"כ, מרן הביא את מחלוקת הרא"ם והראבי"ה, וכלל נקוט בידינו דיש ויש הלכה כיש בתרא. ומה שתמה על הטור שדחה את הרא"ם, הוא מפני שלא הבין את שיטתו. אך ב"י עצמו סבר כראבי"ה וכן כתב בהמשך: "וההיא דאותביה ראבי"ה ממסקנה דפרק כיצד מברכין היא קושיה חזקה".

וחזינן שבתחילה לא היה אצל הפוסקים מושג של קלי הבישול (וכפי שראינו ברש"י, רי"ף, רמב"ם, בעל העיטור, רא"ש וטור), והמושג בישול קשור לכלי ראשון בלבד. ובא ר"ת וחילק בין עירוי מכלי ראשון לשריה בכלי שני, וכתב שעירוי מבשל כדי קליפה. ובא תלמידו ר' אליעזר ממיץ (היראים) ותלה זאת אם האוכל מקלי הבישול או לא.

נמצא שרוב ככל הראשונים סוברים שכלי שני אינו מבשל בשום מקרה, החשש נוצר אצל ר' אליעזר ממיץ, תלמיד ר"ת, והתקבל רק אצל האשכנזים.

אך בדורות האחרונים חשש זה חלחל אצל חכמי ספרדים מסויימים במזרח, כמו בן איש חי וכף החיים, וככל הנראה זו הסיבה שגם הגר"ע יוסף החמיר בקלי הבישול (ילק"י שבת ג' סי' שי"ח).

במרוקו קיבלנו עלינו את דעת מרן השו"ע שכלי שני אינו מבשל, ולא חששנו לקלי הבישול. והמלאך רפאל בספרו תורות אמת (או"ח סי' שי"ח) דחה כל אפשרות של בישול בכלי שני, וכך פסק גם מרן הגר"ש משאש בספרו תבואות שמש (ח"א סי' ל'). ואדרבה הוא ממליץ להכניס את שקית התה לתוך כלי שני ולא להכין תמצית תה מערב שבת, כי בלח יש בישול אחר בישול.

והתימה היא על הגר"ע שמחמיר בקלי הבישול, ושוב הולך נגד דעת מרן השו"ע.

 

[אור יעקב]

והתימה היא על הגר"ע שמחמיר בקלי הבישול, ושוב הולך נגד דעת מרן השו"ע.

מרן הגרע"י זצוק"ל מחמיר בקלי הבישול!?
היכן מצינו כדבר הזה?

חוץ מתה וביצה היקל בהכל אף בקלי הבישול.

 

[משיב כהלכה]

"חוץ מתה"....

הדיון הוא על תה. והוא כתב להחמיר כדעת האשכנזים ודלא כשו"ע.

 

[אור יעקב]

"חוץ מתה"....

הדיון הוא על תה. והוא כתב להחמיר כדעת האשכנזים ודלא כשו"ע.

תה וביצה זה הדברים היחידים שהחמיר כמבואר בעמודי הוראה הטעם. (סימן שיח ביאור הוראה אות י באורך)

שאר קלי הבישול היקל כדעת מרן השו"ע!!!

 

[משיב כהלכה]

תה וביצה זה הדברים היחידים שהחמיר

נגד מרן השו"ע, ועל זה מדובר.

 

[אני לא יודע]

יש גם נידון לגבי בורר וצובע

 

[כאחד העם]

ומה שתמה על הטור שדחה את הרא"ם, הוא מפני שלא הבין את שיטתו. אך ב"י עצמו סבר כראבי"ה וכן כתב בהמשך: "וההיא דאותביה ראבי"ה ממסקנה דפרק כיצד מברכין היא קושיה חזקה".

דבר זה תמוה מאוד

כי בב"י שם יש שני נושאים

א. בישול בכלי שני בקלי הבישול
ב. בישול אחרי אפייה.

ובשני הנושאים הללו היראים החמיר והביא ראיה לכל נושא.

והב"י קיים את היראים בנושא של קלי הבישול ודחה את הטור שהשיג עליו

אך כלפי הנושא השני קיים את החולקים על היראים - ומה שכתב הב"י "וההיא דאותביה ראבי"ה ממסקנה דפרק כיצד מברכין היא קושייא חזקה" , זה כלפי הנושא של בישול אחר אפייה.

אך כלפי הנושא הראשון של "קלי הבישול" הוא קיים את דברי היראים.

ולכן להלכה לפי השו"ע - בכל קלי הבישול יש בישול אף בכלי שני

ונמצא שהרב עובדיה - פסק דלא כהשו"ע בזה , כי החמיר רק בביצה ועלי תה, ואילו בשאר דברים מקל נגד השו"ע

 

[משיב כהלכה]

אני עסוק כעת מלהתבונן בב"י, אבל בשו"ע הלכה כי"א בתרא.

 

[כאחד העם]

אבל בשו"ע הלכה כי"א בתרא.

איה"נ
אבל בשו"ע יש שני נושאים , וע"פ הבית יוסף נראה לומר שמה שפסק ביש אומרים בתרא הוא כלפי בישול אחרי אפייה ולא כלפי קלי הבישול

 

[משיב כהלכה]

בשו"ע מביא את שני העניינים ומסיים על שניהם ויש מתירין, מהיכי תיתי לחלק ביניהם.

 

[כאחד העם]

מהיכי תיתי לחלק ביניהם.

מחמת הבית יוסף , אע"פ שאני מסכים שהלשון בשו"ע דחוק, אך אחרי הב"י נראה לבאר את השו"ע שמה שהקל בי"א הוא כלפי בישול אחרי אפייה

 

[משיב כהלכה]

אך כלפי הנושא השני קיים את החולקים על היראים - ומה שכתב הב"י "וההיא דאותביה ראבי"ה ממסקנה דפרק כיצד מברכין היא קושייא חזקה" , זה כלפי הנושא של בישול אחר אפייה

כעת התבוננתי בב"י וראיתי שטעית בזה, כי הראיה היא כלפי שני הנושאים - גם שקלי הבישול מתבשלים בכלי שני, וגם שיש בישול אחא אפיה. וכאשר הראבי"ה דחה ראייתו, דחה את שתי ההוכחות, והב"י כתב שזו דחיה חזקה.

וכפי שכתבתי:

והרא"ם הביא ראיה ממצה שטבל אותה במרק בקערה שהיא כלי שני, ואינו יוצא בזה ידי חובה בליל פסח, ומזה מסיק שיש בישול אחר אפיה, וכלי שני מבשל את קלי הבישול.

אבל הראבי"ה חלק עליו וכתב שהמצה היא ענין אחר, ולא יוצאים בה ידי חובה כי טעם מצה בעינן וליכא, ולא מחמת שהתבשלה

וממילא השו"ע מתאים לדבריו בב"י, ואין צורך להעמיס בו פירושים דחוקים שלא מתקבלים על השכל הישר.

 

[כאחד העם]

כעת התבוננתי בב"י וראיתי שטעית בזה, כי הראיה היא כלפי שני הנושאים - גם שקלי הבישול מתבשלים בכלי שני, וגם שיש בישול אחא אפיה. וכאשר הראבי"ה דחה ראייתו, דחה את שתי ההוכחות, והב"י כתב שזו דחיה חזקה.

אבאר את דברי יותר ברור

הראיה לנושא של "בישול בכלי שני בקלי הבישול" הוא מהסוגייא שבת מב גבי מלח דבשל אף בכלי שני.
ואילו גבי הנושא של "בישול אחר אפייה" הראיה היא מהסוגייא של יוצאים ברקיק השרוי.

והב"י על הסוגייא של מלח , ביאר הדק היטב את דברי היראים ע"פ הגמ' שם של מלח דיש בישול בקלי הבישול אף בכלי שני

ומה שכתב הב"י "שזו דחייה חזקה" זה כלפי הראיה מסוגיית יוצאים ברקיק השרוי שזה נושא של בישול אחר אפייה.

מ"מ אסיים - שבדברי האחרונים להדיא שיש להחמיר באחד מהנושאים כפי שאביא.
​

והוא בשו"ת גינת ורדים יש שם תשובה מכמה חכמים שדיברו בזה , ונראה שכל אחד תפס חומרא באיזה נושא.

א. הר"ם בן חביב-​

כלפי נושא של כלי שני בקלי הבישול הוא נוקט להחמיר

וז"ל לקראת סיום- "אך לדעת רא"ם יש ליזהר מלעשות כן משום דס"ל דיש בישול אחר אפיה וגם ס"ל דיש לחוש דיש דברים המתבשלים בכלי שני, וראוי לחוש לדברי הרא"ם לכתחילה, ולא יתן הקהו"ה בכוסות עד שיצטננו מעט שלא תהיה יד סולדת בהם".

והיינו – אע"פ דכ"ש לא מבשל ולא זו בלבד אלא דבקפה זה יותר קל כי הוא גם קלוי כבר ואעפ"כ נוקט דראוי להחמיר ולחכות שהמים לא יהיה יד סולדת ורק אז לשים הקפה.

וכ"ש- אם זה רק כלי שני בלי הצירוף שזה כבר עבר קליה , וכגון קפה עם הל דשם ההל לא עבר שום תהליך של בישול או קליה וכד', דפשיטא דיש לאסור אף בכלי שני.

ועוד יש להוסיף בדבריו דכתב שם- גבי בישול אחרי אפייה דצריך לחוש לדעת היראים לאסור עכ"פ בכ"ר, והיינו- דעיקר הדין בכ"ר יש לאסור מדינא בבישול אחרי אפיה , אך בכ"ש מעיקר הדין שרי, אלא דיש לחוש לכתחילה וכהבאנו לעיל שסיים שם שיש לחוש לכתחילה.

וז"ל גבי הנושא של בישול אחרי אפיה בכ"ר – "ומ"מ יראה דבכלי ראשון ודאי דראוי לחוש באיסורי תורה לסברא דהר"א ממיץ לומר דיש בישול אחר אפיה לעניין שבת" וכו'.

ב. הר' אברהם יצחקי.​

ג"כ נוקט להחמיר בכלי שני

אחרי שהאריך שם בנושא של שורין אותו בחמין וכן בעניין של עירוי, כותב בעניין הקפה בד"ה "ומעלה נחזור לנ"ד- שכיון שהיא ראוייה לאכילה כמות שהיא אחרי שעברה קלייה ממילא קרינן ביה שפיר כל שבא בחמין וכו', וע"ז מוסיף בזה"ל- "ובפרט בכלי שני דלא מבשל אלא דברים הקלים, אמנם אין אנו בקיאים בהם כמ"ש הגמ"י והובאו בש"ג אשר סביב המרדכי".

להדיא משיטפא דלשיניה- שבדברים הקלים להתבשל אוסרים בכ"ש, ועוד אוסיף וסיים עם דברי הגמ"י שאים אנו בקיאים בהם.

ולא זו בלבד- אלא גבי הנושא השני של "בישול אחרי אפייה" הוא מאריך טובא ליישב דברי היראים ומוכיח כוותיה ומסיר מעלי והקושיות שהקשו עליו הן הראבי"ה והב"י וכן הב"ח.

ולסיום תשובתו שם- נוקט לחומרא גבי קפה אפי' בכ"ש משום היראים הנ"ל דקלי הבישול, אלא דהמיקל בכ"ש יש לו על מי לסמוך

וז"ל שם בסופו- "הכלל העולה לענין דינא לענ"ד כי אף כי היה נראה להתיר לכתחילה לפזר אבק הקהו"ה כיון שהוא כלי שני וכו' אמנם אחר שאין אנו בקיאים בדברים הקלים להתבשל והקשים להתבשל וכמ"ש הגה"מ על סברת רא"ם, ראוי להחמיר לכתחילה, וכו' והמיקל יש לו על מה לסמוך" וכו'.

ג. מנחת כהן במשמרת השבת פ"ד​

נוקט דבנושא של בישול אחרי אפייה יש להחמיר כהיראים אלא דבנושא של כ"ש שרי, אלא שמוסיף- דגם מה שאסור בישול אחרי אפייה מ"מ צלייה אחרי בישול שרי, והוכיח זאת מהדין של דבר מבושל כנגד המדורה דהשו"ע התיר אע"פ שביראים גופיה גם אוסר צלייה אחרי בישול.

ד. הר"י פראג'י-​

דהתיר בתוקף כ"ש ואף בביצה שרואים בה תוצאה, מ"מ גבי בישול אחרי אפייה למד בפשטות דהשו"ע אסר.

וז"ל שם "וגם רבינו הגדול מהריק"א סברה דרא"ם דיש בישול אחר אפיה העלה בשו"ע בלשון יש מי שאומר, דס"ל דהיא סברא יחידית, ומשמע ליה נמי דבכלי ראשון דוקא יש לחוש לבישול אחר אפיה, דכתב יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בישלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול ע"כ, לישנא ד "אם בישולו במשקה" משמע ודאי שבישלו כדרך המבשלין".

והיינו- דלומד בשו"ע להדיא דהחמיר את היריאים גבי זה שיש בישול אחרי אפייה אך בתנאי שזה בכ"ר , דכתב השו"ע שאם בישלו אח"כ במשקה דמשמע שבישלו בכ"ר דאז שייך בישול אחרי אפיה.

ה. וכן ברב משה חיון- ​

דהתיר שם בכ"ש וכו' מ"מ סיים שם "ומ"מ כבר הורה זקן דיש בישול אחר אפיה ואחר צליה וראוי להחמיר" [כמובן לשיטתו בכ"ר].

ו. הגינת ורדים
​

שם מאריך ומחניר בשני הנושאים גם בקלי הבישול בכלי שני, וגם בבישול אחר אפייה

זאת תורת העולה

שמכל הנ"ל רואים בפשטות דאין צד של קולא גם בישול בכ"ש בקלי הבישול, וגם בבישול אחרי אפיה, אלא דהיה פשוט לכולם דיש דבר שנאסור, ודלא כנוקטים שהשו"ע התיר בשניהם.

​

אלא שאנוכי דקדקתי מה שדקדקתי מהב"י , שיוצא שהקל כלפי בישול אחר אפייה, אך כלפ]י נושא של קלי הבישול בכלי שני החמיר

ולכן הערתי לעיל- על דברי הר' עובדיה שהקל בשני הנושאים דזה נגד כל האחרונים הנ"ל , וכ"ש דזה נגד דברי הב"י גופיה

 

[ממדבר מתנה]

יש דעה באחרונים שעלי התה שאני משאר דברים שלא חוששים להם מדין קלי הבישול, דהא חזינן שפולטין הרבה צבע וטעם אפילו בכלי שני, ואפשר דזהו בישולן ממש דומיא דקולייס האיספנין.
אמנם בספר מנוח"א (ח"ב עמ' שנ"ז) כתב לדחות סברא זו, שהרי גם במים צוננין חזינן שפולטין צבע לאחר ששרו זמן מה בתוכם.

 

[משיב כהלכה]

הראיה לנושא של "בישול בכלי שני בקלי הבישול" הוא מהסוגייא שבת מב גבי מלח דבשל אף בכלי שני.
ואילו גבי הנושא של "בישול אחר אפייה" הראיה היא מהסוגייא של יוצאים ברקיק השרוי.

ושוב, נעלם ממך שהבית יוסף כותב במפורש שמהרקיק השרוי מוכח שקלי הבישול מתבשלים בכלי שני, ואצטט:

"וכתב ה"ר אליעזר ממיץ אף על גב שאין בישול אחר בישול וכו'. זה לשון סמ"ג (לאוין סה יד:) פסק ה"ר אליעזר ממיץ (יראים סי' רעד קלד:) אף על פי שאין בישול אחר בישול כדתנן בפרק חבית כל שבא בחמין וכו' פירוש בחמין בכלי ראשון שנתבשל כל צרכו מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר (פסחים מא.) יוצאין בפסח במצות רקיק שרוי אבל לא במבושל אחר אפייה אף על גב שלא נימוח שהבישול שאחר כן מבטל האפייה הילכך יזהר אדם שלא יתן פת אפויה אפילו בכלי שני בשבת במקום שהיד סולדת בו גם מצלי יזהר אדם ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת. עד כאן לשונו. ומכלי שני שכתב הרב דומה שתופס עיקר דיש דברים שמתבשלים אף בכלי שני כדאמרינן (מב:) דמלח בכלי שני נמי בשלא ואין אנו בקיאין בדברים הקלין להתבשל וראוי להחמיר בכולן".

 

[כאחד העם]

ושוב, נעלם ממך שהבית יוסף כותב במפורש שמהרקיק השרוי מוכח שקלי הבישול מתבשלים בכלי שני, ואצטט:

שוב
כי היראים לשיטתו שמחמיר בשניהם ממילא ברקיק הוא אוסר אף בכלי שני ואף שזה בישול אחרי אפייה

אך הב"י מה שדוחה מהסוגייא שם זה בגלל שאין לשיטתו בישול אחר אפייה וממיילא הוא מתיר אפי' בכלי ראשון
ואח"כ הב"י עובר לראיה השניה של סוגיית מלח דזה הראיה של כלי שני בקלי הבישול , ומחזק את דבריו בסוגייא זו

 

[משיב כהלכה]

ולכן הערתי לעיל- על דברי הר' עובדיה שהקל בשני הנושאים דזה נגד כל האחרונים הנ"ל , וכ"ש דזה נגד דברי הב"י גופיה

אין לנו אלא דברי מרן השו"ע, ובפרט שאנחנו נוהגים כמותו, וכדפסק מרן הגר"ש בשו"ת תבואות שמש הנ"ל, אע"פ שציין שהוא באופן אישי מחמיר לערות מכלי שני על התיון.

 

[משיב כהלכה]

אך הב"י מה שדוחה מהסוגייא שם זה בגלל שאין לשיטתו בישול אחר אפייה

הדחיה היא שאין ראיה מרקיק כי החמירו בו בגלל ענין אחר, ובזה נדחו שני האופנים שהוכחו מרקיק, ולאחר מכן בשו"ע שוב הביא שתי הדעות ופסק בי"א בתרא כדעה המתירה בשניהם.

 

[משיב כהלכה]

ואח"כ הב"י עובר לראיה השניה של סוגיית מלח דזה הראיה של כלי שני בקלי הבישול , ומחזק את דבריו בסוגייא זו

לפי מה שאני רואה זה הפוך, הוא מביא את הראבי"ה בסוף דבריו וכותב "ואם כן על כרחך לומר דסברי דלא דמו לרקיק המבושל דשאני התם דבעינן טעם מצה וליכא".

 

[כאחד העם]

ולאחר מכן בשו"ע שוב הביא שתי הדעות ופסק בי"א בתרא כדעה המתירה בשניהם

לענ"ד למדתי שונה את הב"י , ושני האופנים נכתבו כאן וכל אחד יכול לעיין ולבחור כאיזה צד, או אפי' צד שלישי אם ירצה

מ"מ- התמיהה היא כלפי הרב עובדיה שמקל בשני האופנים בו בזמן שמהאחרונים שמניתי לעיל רואים שיש להחמיר באיזה אחד מהנושאים, ותמיד הוא משתדל להדגיש את הפוסקים הספרדים שנעלמו מהמשנה ברורה וכד'
ואילו כאן- נעלם ממנו כל האחרונים הנ"ל שכל אחד החמיר באיזה מקרה, והוא מקל נגד כולם

 

[משיב כהלכה]

מה שמיקל כשו"ע נגד האחרונים זו לא שאלה, מה שמחמיר נגד השו"ע זו שאלה.

 

[כאחד העם]

לפי מה שאני רואה זה הפוך, הוא מביא את הראבי"ה בסוף דבריו וכותב "ואם כן על כרחך לומר דסברי דלא דמו לרקיק המבושל דשאני התם דבעינן טעם מצה וליכא".

לא דייקתי בסדר הדברים
אבל מה שהוא מתייחס לראבי"ה כאן כלפי רקיק השרוי הוא כלפי הנושא של בישול אחר אפייה.

ושני הצדדים נכתבו לכל המעיינים

 

[כאחד העם]

מה שמיקל כשו"ע נגד האחרונים זו לא שאלה, מה שמחמיר נגד השו"ע זו שאלה.

חילוק פשוט
אם הוא היה מתייחס לבית יוסף ניחא
ולפחות כמו שאתה כתבת וביארת
אבל לא ביאר דברי הב"י בנקודות שנגעתי למעלה, וגם התעלם מהאחרונים הנ"ל?

 

[משיב כהלכה]

שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן מ:

"וכן ראיתי לידידי הגר"ש משאש בשו"ת תבואות שמש (חאו"ח סימן ל) שישב על מדוכה זו, בדין עשיית התה בשבת, והעלה שיש להתיר לתת עלי התה לתוך כלי שני שהיס"ב, הואיל וכלי שני אינו מבשל. אלא שהוא נהג להחמיר על עצמו לערות מכלי שני לתוך כלי שלישי שמונח בו התה, שמכיון שהוא עירוי מכלי שני לשלישי מותר בשופי. והניף ידו שנית בזה להלן (בסימן סו), וכתב לחלק בין עלי התה לדין קולייס האיספנין. ע"ש. וכן העלה בשו"ת תפלה למשה ח"א (סימן לג), שמן הדין מותר ע"י כלי שני וכו'. ע"ש. ומכל מקום נראה לי שנכון להחמיר בזה ולחוש להאחרונים הנ"ל".