איך אתה יכול לכתוב כזה דבר, אם הבאתי פר"ח להדיא שכתב כפי שביארתי? ברוב המקומות זה כמו שביארתי. יש מקומות שזה כמו שכתבת.
אולי זה כוונת הפר"ח, ברוב המקומות אין זה הכוונה, דוק ותשכח
האם פתחת את הקובץ שהעליתי? כל מה שהוא מאריך שם זה לחלוק על דבריו.
ראיתי את דבריו לפני קצת זמן, ועכשיו עברתי עליהם עוד הפעם, ולא הביא כלל דברי הגר"א וסרמן שהבאתי, רק הביא את דבריו בקונטרס דברי סופרים ששם כתב "לו יצוייר" שהיה חכם הראוי לחלוק על אמוראים, גם אז אסור לא לחלוק
וראיתי בתו"ד שהביא ממהרי"ק והתומים "דאין לנו בדורינו מי שיכריע בין מחלוקת פוסקים קדמאי", וכ"ש שלא שייך לנו לחלוק עליהם, אפילו לא "בידים נקיות"
מי שמכירו יודע שסברתו סברא ישרה מאוד, ואכמ"ל.
אינני מכירו, אבל סברתם הישרה של הגר"א וסרמן והחזו"א ידוע ומפורסם לכל
לפי מה שכתב הגר"ש פישר - האם נראה לך שבאמת התנא או האמורא או הראשון התכוין לאוקימתא כזו? הרי כל ילד שקורא וה"ה גדול ורב מבין לא כך, אז איך הוא חשב שיחשבו בדיוק על האוקימתא שעשו בדבריו?
כן, כי לא באו "לעשות לנו חיים קלים", וכלשון הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ "שאין פירושינו לבונן האבנים אלא לבונן מי שיש לו לב להבין"
וע"ע אגרות החזו"א (ח"ג סי' י"ח) שהעתיקו גליון על ספר א' שכתב דמלשון הרמב"ם אבן "שנפגמה" למדנו דפגומה מתחילתה כשר, וכתב עליו החזו"א, "לא למדנו כלום, שהלשון מדברת אל הלב ואל השכל, ויש לה החפש לבחור לשון קל או קצר, וגם יש להחכם החפש לדקדק במכוון ולא לדקדק בלשון".
וכדברים האלו כתב הגרצ"ה ברוידא בשם הסבא מקלם (כתבי פז עמ' ס"ד): "אעתיק למענו ענין אשר שמעתי לא כבר, באשר תועלת רב יביא אתו הענין ההוא בלימוד, ואעתיק בקצרה, והוא כלל גדול: בלימוד שלא להמשיך השכל אל המילות, רק המילות אל השכל. וזה הכלל ראוי להשתמש בו הרבה בלימוד ההלכה, וכן במוסר, כי אין ראוי לדחוק הרבה בסברות דחוקות רק למען המילות יעלו יפה, ואם כי מחוייבים אנו לדקדק מאד בהמילות ולהבין ביאורם, אבל הוא רק אם גם השכל מסכים, כי אם אין השכל מסכים אז כדאי ונכון לעזוב דוחק קטן למען יסיר דוחק גדול".
והרה"ג יעקב הכהן שליט"א [ב"ר ישראל הכהן, עורך ירחון אור תורה] בקובץ "איסתכל באורייתא" (גליון ד' עמ' ל', גליון ה' עמ' כ"א) הביא כמה דוגמאות לזה:
במס' ברכות (ט"ו ע"ב) איתא: אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע דכתיב שמע ישראל, אבל בשאר מצוות דברי הכל יצא, ואף שבגמרא כתוב אבל בשאר מצוות, רש"י פירש בכל הברכות.
ושם (דף לז ע"א) תניא: "ולבסוף ולא כלום", פירוש: שעל אורז לא מברכים כלום. ובכל זאת פירש רש"י שם וז"ל: ולא כלום. כלומר אין טעון בברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום, אלא בורא נפשות רבות.
במס' שבת (כ"ב ע"ב): איבעיא להו הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, ומפשטות הלשון שאם נאמר הנחה עושה מצוה, אין שום מצוה בהדלקה, אבל רש"י פירש שם בזה"ל: ואי הנחה עושה מצוה ועיקר מצותה תלויה בהנחה, אין מדליקים מנר לנר, דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי, עכ"ל. ויוצא מדבריו שגם על הצד שהנחה עושה מצוה, אין הכוונה שאין שום מצוה בהדלקה, אלא שעיקר מצוה היא בהנחה.
ושם (דף כ"ג ע"א) אמרו: אמר ר' שמעון, בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו, והנה אף שמשמעות לשון דברי ר' שמעון שיש להניח פאה בסוף השדה, רש"י לא פירש כך, אלא פירש סוף שדהו גמר קצירו, והיינו שיניח פאה רק כשגומר לקצור ולא לפני כן.
ושם (דף כ"ו ע"א) איתא: ר' ישמעאל אומר היוצא מן העץ אין מדליקין בו, ובע"ב כתב רש"י בד"ה ר' שמעון בן אלעזר וכו', והלכך יוצא מן העץ לאו דוקא נקט דהו הדין לנוצה של עיזים דכל מידי דלאו צמר ופשתים הוא.
בנדרים (דף עד ע"א) איתא: "בשלמא רבי עקיבא סבר אין זיקה", אבל האמת שודאי ר' עקיבא סובר שהיבמה זקוקה ליבם, אלא שסובר שהזיקה אינה החשיבה את היבמה כאשת היבם, וכמו שפירש הר"ן שם, ובסנהדרין (דף יא ע"ב), "שאין העומר בא אלא מיהודה", והאמת שבא גם ממקומות אחרים אל שמצוה מן המובחר מיהודה.
במס' סוטה (דף כ"ז ע"ב): אלף אמה מגרש, ואלפיים אמה שדות וכרמים, ואע"פ שמשמעות הלשון שאלפיים אמה שדות וכרמים, אבל הפירוש אינו כן אלא הפירוש הנכון הוא שהאלף השני מתוך האלפיים שדות וכרמים.
במס' זבחים (דף קו ע"ב) אומר הש"ס: "מה לי שרצים טהורים שאיסורם במשהו", אבל האמת שאין איסורם במשהו אלא בכעדשה וכמו שפירש רש"י שם.
ושם (דף קי"ב ע"ב): באו לירושלים קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, הנה אע"פ שהגמרא אמרה לפנים מן הקלעים, אין הכוונה כן, אלא הכוונה לפנים מן החומות העזרה שהם במקום הקלעים שהיו במשכן.
