להוסיף מים חמים לחמין

[מרוקאי]

מותר? אסור?

 

[שמעון טרבלסי]

אסור.
ב"י סימן רנג, ובושו"ע סי' רנג.
ועי' שו"ת תפלה למשה ח"א שהיקל אם היד סולדת, ובהקדמת מרן הגרע"י שתפס על דבריו.
ובילקו"י סי' רנג הרחיב בזה.

 

[כהן]

אסור.
ב"י סימן רנג, ובושו"ע סי' רנג.

מותר.
מנהג כל ישראל לפני השו"ע ואחריו.

 

[כהנא דמסייע]

מותר.
מנהג כל ישראל לפני השו"ע ואחריו.

הרוצה להכנס לסוגיא יעיין במה שכתבתי כאן.
דין עירוי מכלי ראשון

הנה כלי ראשון שדפנותיו התחממו ע''ג האור דינו כדין האור, וכמושנ''ת. ואילו כלי שני שאין דפנותיו חמים אינו מבשל. ובעירוי מכלי ראשון שהתחמם ע''ג האור פליגי הראשונים האם דינו ככלי ראשון או ככלי שני. ופליגי בהאי הראשונים, ונראה דיסוד מחלוקתם האם כלי שני הוא דווקא כשיש דפנות המקררות [דהינו כששפך מכ''ר לכלי שני הדפנות של הכלי קיררו את החום של המים], או כל זמן שאין דפנות המחמממות שעמדו ע''ג האש חשיב ככלי שני. והנה דבר ראשון צריך לדעת דכמו שמבואר ברמ''א (יו''ד סי' סח סעיף י) דדוקא בגוונא שממשיך את הקילוח מהדפנות יש דין עירוי ככ''ר, אבל אם אינו מערה דרך הדפנות חשיב ככלי שני. ובחוו''ד ביאר שהדפנות גורמות להחזקת החום, אולם כשיש הפסק אויר באמצע ואין את הדפנות המחממות הוי ככלי שני לכו''ע.



ד' שיטות בדין עירוי מכ''ר

והנה יש ד' שיטות בראשונים, הראשונה שעירוי ככ''ר ומבשל הכל, שיטה שניה עירוי ככלי שני, ושיטה שלישית שמבשל כדי קליפה, וזו היא שיטה אמצעית. והיינו דלשיטה ראשונה כל עוד שלא היה כאן דפנות המקררות חשיב כ''ר לגמרי. ולשיטה שניה כיון שאין כאן דפנות המחממות חשיב ככלי שני, ולשיטה שלישית בתחילה עדיין חם בדרגת חום המבשלת אולם לאחר מכן הדפנות שלמטה מקררות וחוזר לדין כלי שני ולכן אינו מבשל אלא כדי קליפה.



מחלוקת הראשונים בבבלי

והנה יסוד הדברים ממתני' מב ע''ב האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. והיינו דלתוך כלי ראשון אסור ליתן תבלין, אבל נותן לתוך התמחוי שהיא קערה גדולה [כעין קערה מרכזית] שמשם נותן לכל הקערות [צלחות]. והנה מרישא משמע דדוקא ליתן תבלין אסור בכ''ר אבל לערות לקערה מהכ''ר שרי. ואילו מהסיפא דאמרו דנותן לתוך הקערה ולא אמרו מערה לתוך התבלין שבקערה משמע איפכא.

והנה הרמב''ם בפכ''ב ה''ו כותב ''וכן קדירה רותחת אע''פ שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח וכו' יצק את הקדירה לתוך הקערה אע''פ שהוא רותח בתוך הקערה מותן ליתן התבלין לתוך הקערה דכלי שני אינו מבשל''. והמגיד משנה דייק מדעת הרמב''ם דעירוי ככ''ר דהא לא התיר רק בכלי שני אחרי שהערה המים מותר ליתן התבלין, וכן ממה שסיים דכלי שני לא מבשל. וכן דייק הפר''ח בסי' סח. אלא דיש להסתפק האם הבישול הוא כדי קליפה או לגמרי.

ויש ראיה מהגמ' בזבחים צה ע''ב "אשר תבושל בו" אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מנין, ת"ל ואשר תבושל בו ישבר", מדובר שם בכלי חרס שבלעו קדשים, ומזה מדייק ר''ת שיש לעירוי דין בישול. אמנם מאידך גיסא מלשון ''תבושל'' לבד לא שמעינן אלא רק מ''בו ישבר'', ובזה דחו הראשונים את הראיה דר''ת. ומהמשך הגמ' משמע דגדר עירוי הוא בליעה ולא בישול, ומהמילה ''בו'' דייקינן דכל שיש בו בליעה מסויימת למרות שלא נעשה בו בישול אסור. [ובליעה (לדעת הרשב''א ותוס' רי''ד) ישנה אפי' בכלי שני]. וכך תמהו התוס' והרמב''ן ע''ד ר''ת דממקום שבאת מהתם פירכא.



פלוגתת אמוראים בירושלמי

אלא דנדון זה דפליגי ביה רבותינו הראשונים נדון בירושלמי (כה ע''א) "מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה. ר' יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון הוא. חיילה דר' יונה מן הדא. אחד שבישל בו אחד שעירה לתוכו רותח" הנה חזינן דר' יונה ממש סובר כסברת ר''ת ומביא ראייתו ממתני' דזבחים הנ''ל. אמנם איתא התם עוד ''א"ר יוסי תמן כלי חרס [שהם מאדמה ובולעים הרבה] בולע תבלין אינן מתבשלין. התיב רבי יוסי בי רבי בון והתני אף בכלי נחושת כן, אית לך למימר כלי נחושת בולע", ונראה דמסקנת הירושלמי היא דבעירוי יש הגדרה של בישול ומהראיה של ר''ת.



ראיות מהש''ס במחלוקת זו

ויש עוד ראיה מגמ' ע''ז דף ע''ד שדנה לגבי גת המצופה בזפת שהנכרי דורך שם את ענביו, האם מותר להשתמש בגת הזו. והגמ' אומרת ''נעוה ארתחיה'' והיינו דהגת מרתיחה, והתוס' כותבים דצריך להגעיל, ומוכיח מזה ר''ת דע''כ בעירוי מדובר וחזינן דעירוי חשיב ככלי ראשון. אמנם רשב''ם תי' דשני יין נסך דתשמישו ע''י צונן. ונראה לפרש דר''ת קס''ד להוכיח משום דנשרה הרבה זמן וחשיב כמבושל, ורשב''ם מחלק דסו''ס אין זה מבושל ממש.

ראיה נוספת מהגמ' במס' פסחים (לז ע''ב) ''עיסה במגולשין'', דהנה עיסה חלוטה במים רותחין פטורה מחלה, ואיתא התם שאם אדם עירה מים רותחין על העיסה נמי נפטרת, ומזה מוכיח דחשיב כבישול. והרמב''ן דחה ראיה זו דמצינו דנפטרת גם עיסת כלבים משום שיש מעט בנ''א שאוכלים כך וה''נ למרות שאין זה בישול לרוב בנ''א מ''מ חשיב תיקון לחלק מבנ''א ולא דרך אפייה ולכן נפטר.

והנה התוס' כתבו לתלות זאת בהא דאמרו בגמ' פסחים עו ע''ב דאיתא התם [איסור והיתר שנתערבו] חם בחם אסור, צונן לתוך צונן מותר, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם, רב אמר עילאה גבר, ושמואל אמר תתאה גבר. ומביא רשב''ם ראיה מהא דלהלכה נקטינן תתאה גבר ואם אדם עירה מים רותחין ע''ג דבר קר תתאה גובר ואין כאן בישול.

ואמנם התם אמרינן דאפי' שמואל מודה דמ''מ מבשל כדי קליפה דאדמיקר ליה בלע. ולפ''ז אפשר ליישב את הירושלמי דהתם בתבלין שהוא דבר מועט מאד לא אמרינן תתאה גבר דהא מבשל כדי קליפה, אבל בעלמא תתאה גבר. וכ''כ הרמב''ן בסוף מס' ע''ז. וכן הסיקו התוס' בסוף מס' ע''ז בשם רבינו ברוך כשיטה מציעאה דאינו לא ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא דמבשל כדי קליפה. והנה התוס' בשבת ובע''ז נקטו בדעת ר''ת שדינו ככ''ר ממש, אולם תוס' בזבחים נקטי בשיטת ר''ת כשיטת רבינו ברוך שמבשל רק כדי קליפה.

ראיה נוספת מע''ז עו ע''א מדין הגעלת כלים "וכיצד מגעילן אמר רב הונא יורה קטנה בתוך יורה גדולה, יורה גדולה מאי, תא שמע דההוא דודא דהואי בי רב עקביה אהדר ליה גדנפא דלישא אפומא (שפה של עיסה סביבות פיה כדי שתקבל מים הרבה ויעברו הרותחין על שפתה), ומליוה מיא וארתחה, אמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא אי לאו רב עקביה דגברא רבא הוא קסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בנצוצות אף פולטו בנצוצות". והנה מעצם הדין שצריך להכניס קערה גדולה לקערה קטנה רואים שיש חילוק בין עירוי לבין כלי העומד ע''ג האש. ועוד ממה שאמרה הגמ' ''מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות'' חזינן דיש חילוק בין מים העומדים בתוך דפנותיו של כלי לבין ניצוצות המנתזים ומזה מוכח דעירוי לאו ככ''ר העומד ע''ג האור ממש.



בירור פסק השו''ע והבא''ח

אחר כל הדברים האלה נבוא אל פסק השו''ע (סימן שיח סעיף י') "אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון". והנה זה ודאי לא כרשב''ם המתיר. וכתב הט''ז דהיינו כרש''י ור''ת, והיינו דווקא לחומרא, אבל לקולא לגבי הגעלת כלים לא סגי בעירוי. ונראה דהבין דאיכא ב' שיטות בלבד רשב''ם ור''ת ואזלינן לחומרא לכאן ולכאן. אמנם המג''א והגר''א למדו בדעת השו''ע שהוא פסק דעירוי מבשל כדי קליפה שהיא שיטה מציעאה, ולכן לגבי הגעלת כלים בעינן בישול גמור ולא רק כדי קליפה, ואילו בשבת כבר בבישול כדי קליפה איכא איסור. וכ''נ דעת המשנ''ב בדעת השו''ע. וביו''ד סימן סח סעיף י' מביא הטור את מח' ר''ת ורשב''ם, ומדברי הב''י והשו''ע שם מוכח דפסק כשיטה מציעאה דעירוי מכ''ר מבשל כדי קליפה.

ומאחר שזכינו לכל זה נבין דברי רבינו וטעמו שפסק שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה, דכן הוא פסק השו'ע כשיטה מציעאה.



שיטה רביעית בדין עירוי מכ''ר

שיטה רביעית בהאי דינא מצינו בדברי רבינו יונה ז''ל, דהנה רבינו נסים (על הרי"ף שבת דף כב ע''א) כתב "והרב ר' יונה ז"ל כתב בלשון הזה ומכשלה גדולה תחת יד קצת העם שטומנין קומקום של מים חמין ליתן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק ופעמים שהאחד אין יד סולדת בו והאחר יד סולדת בו ומתבשל זה בזה ונמצאו מבשלין בשבת, ואפילו אם שניהם יד סולדת בהם איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל כדין כלי שני שאינו מבשל ומתבשלין בתוך כלי ראשון ומים מבושלין אם פסקה רתיחתן יש בהן משום בישול אלו דבריו ז"ל, ולא ידעתי מנין לו שהרי כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת אע"פ שהוא צונן גמור, ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלין למבושל אחר וצריך עיון ובדיקה", ובב''י (סי' רנג) הביא הדברים בשם הנמוק''י בב''ב י ע''א. וליישב תמיהת הר''ן כתב הב''י ''והגאון מהר"י אבוהב כתב (בסי' רנ"ז ד"ה ועוד כתב ה"ר יונה) וז"ל ולי נראה שה"ר יונה סובר דמאי דאמרינן כל שבא בחמין הוא בדבר יבש כמו תרנגולתא דרבי אבא (שבת קמה ע"ב) אבל בדבר לח כמו מים או תבשיל אם פסק רתיחתן יש בהם משום בישול עכ"ל, ודעת זו שהזכיר הגאון ז"ל היא דעת רבינו בסימן שי"ח, ונכון למחות ביד הנוהגים היתר בדבר כיון דאיכא כמה רבוותא דאסרי". וכ''פ בשו''ע סעיף ד' "יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבע"י קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק".



בירור בשיטת רבינו יונה ובפסק השו''ע

ויש להסתפק האם נקיט השו''ע לחומרא גם היכא ששניהם היד סולדת, או דלמא רק כטעמו הראשון של רבינו יונה היכא שהתקרר. ומפשט דבריו שלא דיבר אלא במטמינים ולא במעמידים ע''ג האור ממש ושופכים לתבשיל נראה דלא אסר בכה''ג. והכי נקט המשנ''ב בדעת השו''ע וזה לשונו ''ודעת השו"ע למחות בזה דפעמים אחד היד סולדת בו והשני אין היד סולדת בו, וכשמערה אחד לחבירו מתבשלים זה עם זה", הרי דלא נקט הטעם השני, וכן נקט הגאון בעל אגלי טל בדעת השו''ע, וכ''כ בס' מנח''י, והגר''ש משאש ועוד.

והכי נמי מסתברא דהנה יש להעיר בדברי רבינו יונה בסוף דבריו שכתב דאפי' אם שניהם היד סולדת איכא מ''ד עירוי אינה ככלי ראשון, והרי האי מ''ד נדחה בירושלמי ומסקנת הירושלמי היא דעירוי הוא ככלי ראשון וכדעת רבי יונה, וא''כ מה מייתי ראיה משם דהיא ראיה לסתור. ונראה דכדי למחות ביד המיקלים שהיו עושים כן בקעה מצא וגדר בה גדר והראה להם דאף בזה איכא מ''ד לאסור אבל לא דלדינא נקיט הכי.

זאת ועוד דהא אם נקטינן דעירוי ככלי ראשון בודאי שאין טעם להחמיר בגוונא ששניהם עומדים ע''ג האש. ואף אם נקטינן דעירוי ככלי שני כדעת רשב''ם משום דתתאה גבר הלא הכא התתאה גם הוא חם ואין כאן בישול כלל. וא''כ בין לדעת ר''ת ובין לרשב''ם נראה דהכא שרי. ורק במוטמן שאינו עומד ע''ג האש אסור.

וראיתי להגר''ע יוסף זצ''ל שכתב להחמיר בדין זה גם כששניהם עומדים ע''ג האש. ולפיה''א נראה דבודאי דאין למחות ביד המיקילים לעשות כמנהג ירושלים, דודאי שיש להם ע''מ שיסמוכו גם לפי שיטת השו''ע.

 

[משיב כהלכה]

במרוקו נהגו מזמן קדום, קודם כתיבת השו"ע, להטמין מערב שבת קומקום של מים חמים כדי להוסיפו לסיר החמין כאשר הוא מצטמק בשבת. מנהג זה היה נפוץ בכל מרוקו, ושורשו במנהגי ספרד הקדומים ביותר.

אמנם עצם מנהג זה נתון במחלוקת ראשונים כמבואר בב"י בסי' רנ"ג, שלדעת רבינו יונה אסור לעשות כן שמא יהיו המים שבקומקום לא כל כך חמים, ויוסיפו אותם לסיר החמין שנמצא ע"ג מקור חום ויעברו על איסור בישול בשבת, ולדעת הרשב"א והר"ן אין בכך כל איסור, שלפי שיטתם אין בישול אחר בישול גם בדברים לחים, וכיון שהמים התבשלו כבר מערב שבת, אף אם התקררו אין בכך כל איסור בישול, ומרן השו"ע פסק בדין זה כסברת רבינו יונה (סי' רנג ס"ד) וזוהי לשונו: "יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק".

אבל כל רבני מרוקו פסקו בדין זה שלא כדעת מרן, ונקטו כמנהג ראשוני ספרד, והורו כן הלכה למעשה, וכך היא דעת הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל (מים חיים ח"א סי' קנב), רבי יוסף בן נאים זצ"ל (שארית הצאן ח"ד סי' רעד), רבי מסעוד הכהן זצ"ל (פרחי כהונה סי' לג), ומרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל שכתב בדין זה תשע תשובות (העיקרית שבהם בתבואות שמש או"ח סי' כ"ו), ועוד.

והגר"ש משאש מבאר בתשובותיו שהמנהג המרוקאי הוא גם לדעת השו"ע, כי כל חששו של השו"ע הוא דווקא שכאשר יבוא להוסיף את המים יהיו הם חמים בחום שהוא פחות מיס"ב, וחשש זה לא שייך בימינו, שכן אם הוספת המים הינה מכלי שנמצא ע"ג הפלטה, או לחילופין ממיחם חשמלי, הרי שאין חשש שהמים שבו יתקררו, שהרי החום בימינו נשמר ע"י החשמל ולא כבימים עברו ע"י שמיכות או הטמנה בחול, ולכן פוסק שלהוסיף מים ישירות מהמיחם או מכלי שיש בו מים שנמצא ע"ג הפלטה מותר אף לדעת מרן.

ולכן לדינא, מותר להוסיף מים ישירות מהמיחם או מכלי שיש בו מים חמים הנמצא ע"ג הפלטה, לתוך סיר החמין שמצטמק, אפילו לדעת מרן, ומצד המנהג אפשר אפילו לשפוך מהמיחם אל תןך כוס או ספל וממנו לשפוך לסיר החמין, אע"פ שהכוס היא כלי שני, אך בכל אופן הטוב ביותר לעשות הוא לערות ישירות מהמיחם או ע"י מצקת, וכן הורה הגר"ש משאש בתשובתו.

וכן כתב גם בשו"ת אור לציון (חלק ב - הערות פרק יז - דיני שהיה וחזרה והטמנה), וזה לשונו:

"בשו"ע סימן רנ"ג סעיף ד' כתב שיש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמים, ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת, כשהתבשיל מצטמק. והטעם הוא, שפעמים שאחד מהם אין היד סולדת בו, ויש חשש מבשל, וכמבואר בב"י שם, וראה עוד במ"ב שם. והנה היה מקום להקל בנידון דידן, שיש לומר שמה שאסר מרן הוא דוקא באופן שהטמינו את הסירים שלא על גבי אש, ולכן שם יש חשש שמא אחד מהם אין היד סולדת בו, אבל בסיר שנמצא ע"ג האש החשש הוא יותר רחוק, ויש לעיין בזה.

ועוד אפשר שהטעם שהחמירו שלא לתת מים הוא מהטעם השני שהביא הר"ן בשבת דף מ"ח ע"א בשם רבינו יונה והובא בב"י, שאעפ"י ששניהם חמים, מ"מ הרי המים שמערה אותם יש להם דין עירוי, והמים שבתבשיל דינם ככלי ראשון ממש, וא"כ אפשר שבנתינת מים שדינם כעירוי לתוך מים חמים ממש, יש בזה משום מבשל. והרי קי"ל עירוי לאו ככלי ראשון כמבואר בשו"ע יו"ד סימן ס"ח סעיף י', ולטעם זה אין נפק"מ אם נמצא ע"ג האש או שאינו נמצא ע"ג האש. אולם באגלי טל בהשמטות לסימן שי"ח סעיף ד' היקל בזה גם לדעת מרן השו"ע, וכתב שהשו"ע לא סבירא ליה כדברי רבינו יונה שיש בישול בעירוי, ע"ש, וגם מהגמ' בשבת ל"ח ע"ב פינה ממיחם למיחם מהו, משמע שאין בזה חשש מבשל, אלא חשש שהיה בתחילה, וצ"ע על דברי רבנו יונה שכתב שיש בזה משום בישול, וראה גם בחזו"א בסימן ל"ז אות י"ג שעמד בזה, ע"ש. וראה עוד במג"א בסימן רנ"ג ס"ק כ', שכתב שדעת מרן להקל בפינה ממיחם למיחם, ומשמע דלית ליה לדרבנו יונה, ולכן המיקל יש לו על מה לסמוך".

אבל הגר"ע יוסף חלק עליהם ואסר הוספת מים לחמין, והרב יצחק יוסף (בשיעורו בפרשת חוקת תשפ"א) חזר ושנה ענין זה.

אך בדבריו לא עמד על הסתירה בשיטתו, ואעמוד עליה כאן. בשיעוריו הוא הזכיר כמה פעמים שאין בישול אחר בישול במים, ומים שנתבשלו אע"פ שנצטננו, מותר לחממם שוב כי מצטמק ורע לו. אמנם הגר"ע יוסף כבר דיבר בזה (כמדומני יבי"א חלק י') אבל הוא התיר רק בקפה, והרב יצחק יוסף חידש גם במים שהתבשלו. יש לציין גם שאחיו ר' אברהם חלק עליו ואסר.

עכ"פ לשיטת רבי יצחק יוסף, אם מדובר במים שהורתחו, ואין בישול בהם, ממילא כל חששו של השו"ע אינו שייך, כי התבשיל כבר מבושל ואין בישול אחר בישול ביבש, וגם במים אין בישול אחר בישול כנ"ל, ומהיכי תיתי לאסור?

כמו כן, הגר"ש כהן (ר"י פורת יוסף) הקשה עליו מדוע לא נאמר ספק ספיקא, שמא כהרמב"ם שאין בישול אחר בישול בלח, ואם כהפוסקים שיש בישול אחר בישול שמא עירוי ככלי ראשון ואין כאן תוספת בישול.

אגב דעסקינן בענין זה יש להעיר על מה שדיבר הרב בשיעורו שהמערביים קמא קמא בטלי (ע"פ דרכו הידועה), אך היה לו לומר להיפך, כי מנהג ארץ ישראל היה כדברי הרמב"ם שאין בישול אחר בישול בלח, וכפי שהרחיב הגאון בעל פקודת אלעזר בסימן שיח, ואדרבה, המערביים החמירו בבישול לח שנצטנן כדעת מרן. וא"כ פלא מאין יצאה לרב יוסף חומרה זו.

וגם יסודו דקמא קמא בטיל טעות הוא, מכמה סיבות, גם בגלל שבכל מאות השנים האחרונות בארץ ישראל אין מנהג אחיד אלא עדות רבות (ור' יצחק יוסף הזכיר זאת בדבריו וציין שהעדה המרוקאית היתה כאן מאז ומתמיד ונקראה "עדת המערבים"), והמגיע לא"י לאיזה מנהג יתבטל? וגם מוכיח מתוך הסתירה בדברי השו"ע שקהילה גדולה המגיעה לארץ אחרת שיש בה כמה מנהגים, לא צריכה להתבטל.

וכן הביא בספר מגן אבות (עמ' תקס"ו, ראה שם באורך), שנחלקו בזה מרן השו"ע והמבי"ט, בתשובה שנדפסה בשו"ת בית יוסף (דיני כתובות ב'), האם הבאים מארצות ספרד צריכים להתבטל למנהגי תושבי הארץ המסתערבים, והמבי"ט טען "הרי המנהג של תושבי הארץ הוא קבוע גם עלינו", ומרן השו"ע השיב לו "אין מנהג ארצות תולדות אבותינו בספרד כן", והוסיף "שאפילו אם היה מתברר שאיזה בית דין קבוע נהג במדינה זו כמה פעמים.. כמנהג תושבי הארץ, לא היה מנהג תושבי הארץ קבוע עלינו, אלא אם כן נתפרסם הדבר לכל הקהילות", ומה נענה כיום שיש קהילות רבות בארץ ישראל וכל קהילה עם דינים ומנהגים משלה ולא בטלה ברוב. והספרדים רבים על האשכנזים, ומבין הספרדים קהילת המרוקאים היא הגדולה ביותר. וע"ז כתב מהר"ם קורדובירו (נדפסו דבריו שם לאחר דברי רבי יוסף קארו) "ומה שכתב שאנו נגררים אחר מנהג תושבי הארץ, אדרבה אנו רואים דתושבי הארץ בטלי אגב הבאים מארץ מרחק הספרדים, שהם רוב דמינכר עד שתושבי הארץ אדרבה בטלי לגבייהו".

גם מה שניסה ר' יצחק בשיעורו לתרץ שעדת המערביים היתה מועטת ובטלה ברוב, זה אינו ברור, וכי שייך רוב ומיעוט בשתי קהילות שחיות זו לצד זו עם בתי דינים שונים וכו', והרי עוד לפני כמאה וחמישים שנה, נלחם הגאון רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו, ראב"ד לעדת המערבים בירושלים, על שמירת מנהגי המערב בקהילתו הירושלמית.

וגם באיזה רוב תתבטל, הרי מאז ומתמיד היו שם קהילות קהילות, ולפני כארבע מאות שנה, עלה השל"ה הקדוש לירושלים והיה לרבה של הקהילה האשכנזית שהיתה במקום. לאחר מכן, לפני כמאה שנה, עלו גם תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט.

והנה במקום אחר השיב הגר"י יוסף על הדברים, וענה שמים הנכנסים לתבשיל הם בגדר מצטמק ויפה לו, כי הם כמרק שטעמו משתבח ולא כמים העומדים בפנ"ע. ובכה"ג לא מתחשבים ברוב יבש, כי מיעוט המים חשובים מאוד שמצילים את כל התבשיל.

ומה שהשיב אינו מובן, כי הנדון הוא המים, ולא התבשיל (כי התבשיל יבש ואין בישול אחר בישול ביבש), וממה נפשך, אם מתייחסים לתבשיל שמתבשל מחמת המים, אין בו בישול, ואם מתייחסים למים, גם בהם אין בישול. ואיך אפשר לתפוס את החבל בשני קצותיו, ולטעון שהמים הופכים לתבשיל ומצטמק ויפה לו?

וכיצד הפך הרוטב פתאום למיעוט חשוב שאינו בטל כלפי הרוב? וכי הרוטב עדיף על החמין עצמו? (ראה בדברי מרן שציטט בשו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן מב, "ולמדנו מדבריו שאם מצטמק ורע לו אף על פי שיש בו מרק אין בו משום בישול, ומותר ליתנו אצל המדורה אפי' במקום שהיס"ב". ומצטמק ורע לו זהו בדיוק הנדון דידן, שהסיר בסכנת שריפה. ואע"פ כן לא אומרים ש"הרוטב מציל את התבשיל מלהישרף ולכן הוא חשוב..."

וכן ציטט הגר"ע מהפמ"ג, "ולפ"ז שפיר הולכים אחר רובו, שאם הרוב רוטב, מצטמק ויפה לו הוא, ומתכוין הוא שיצטמק, וחשיב בישול, אבל כשרובו יבש ומיעוטו רוטב, אין דעתו שיצטמק, כיון שהצימוק רע לו ליבש".

ומדוע בסתם סיר של דגים עם רוטב, לא נאמר שהרוטב הוא חשוב, כי לולא הרוטב ישרפו כל הדגים?

וגם לשיטתו, אין זה נכון. כי התבשיל של החמין שעומד להישרף, הוא מצטמק ורע לו, ומוסיפים מים רק כדי שלא ישרף לגמרי, אבל גם אחרי שמוסיפים מעט מים, לא מעוניינים שימשיך להתבשל כי הוא עדיין במצב של "גסיסה" וכל תוספת בישול מזיקה לו (למרות המים). וכן הוא ביבי"א הנ"ל שציטטתי.

וגם אם תאמר שלא ברור אם החמין הזה מצטמק ויפה לו, או מצטמק ורע לו, הרי עשה הגר"ע שם ס"ס:

"שאף באופן שאין הדבר ברור שהתבשיל הזה מצטמק ורע לו, ויש ספק בדבר, יש להתיר מטעם ספק ספיקא, שמא הלכה כהרמב"ם והרשב"א והר"ן דס"ל שאפי' בתבשיל לח שרובו או כולו רוטב ומרק אמרינן אין בישול אחר בישול, (והכי ס"ל להרמ"א מעיקר הדין), ואת"ל שהלכה כרש"י והרא"ש ורבינו ירוחם ורבינו יונה דס"ל יש בישול אחר בישול בלח, שמא תבשיל זה מצטמק ורע לו".

וממה נפשך, אם הייתי מניח את הסיר עם החמין בצירוף הרוטב המועט הזה, היה הגר"ע יוסף מתיר לחממו לכתחילה על הפלטה משום שרובו יבש, אז למה שתהיה בעיה בתוספת המים הזאת.

 

[שמעון טרבלסי]

עכ"פ לשיטת רבי יצחק יוסף, אם מדובר במים שהורתחו, ואין בישול בהם, ממילא כל חששו של השו"ע אינו שייך, כי התבשיל כבר מבושל ואין בישול אחר בישול ביבש, וגם במים אין בישול אחר בישול כנ"ל, ומהיכי תיתי לאסור?

בתבשיל זה מצטמק ויפה לו ובמים לבד זה מצטמק ורע לו. כמש"כ בתשובה.

כמו כן, הגר"ש כהן (ר"י פורת יוסף) הקשה עליו מדוע לא נאמר ספק ספיקא, שמא כהרמב"ם שאין בישול אחר בישול בלח, ואם כהפוסקים שיש בישול אחר בישול שמא עירוי ככלי ראשון ואין כאן תוספת בישול.

השיב ע"ז בשיעור, וכמדומה שגם בתשובה, שזה ס"ס נגד מרן השו"ע ולא אמרי' כאשר מרן פסק לאסור במקרה שיש את הס"ס.

גם מה שניסה ר' יצחק בשיעורו לתרץ שעדת המערביים היתה מועטת ובטלה ברוב, זה אינו ברור, וכי שייך רוב ומיעוט בשתי קהילות שחיות זו לצד זו עם בתי דינים שונים וכו', והרי עוד לפני כמאה וחמישים שנה, נלחם הגאון רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו, ראב"ד לעדת המערבים בירושלים, על שמירת מנהגי המערב בקהילתו הירושלמית.

המערבים עלו לכאן ביחד עם בית דין?

מומלץ שתעבור על התשובה לפני שאתה מעיר. ואח"כ תכתוב מה עדיין קשה לך.
ישנה בשו"ת הראש"ל באוצה"ח.

 

[כותל המזרחי]

לכאורה השלחן ערוך בסימן רנד, ד מחמיר.

והוא מהטעם שעירוי מבשל כדי קליפה.

וגם זה מוכח מסוגיא דאמבטי בסימן שיח שהמחבר אוסר לערות צונן לתוך חמין בכ"ג באופן שהוא בכלי ראשון.

והמ"א כתב להחמיר היכא דאפשר לחוש להמחבר. ולכן העדיף להחמיר לערות הקטניות ואח"כ הרוטב.

ומוכח מהמ"ב שהוא לא קיבל את חומרתו. וכן בשועה"ר.

ובכלי שני מותר לדעת המחבר והאשכנזים מחמירים.

 

[זולדן]

עיין באור לציון שהביא בזה סתירה בדברי המחבר.

 

[כותל המזרחי]

עיין באור לציון שהביא בזה סתירה בדברי המחבר.

תביא את האור לציון.

 

[כותל המזרחי]

 

[כותל המזרחי]

לכאורה הרמ"א מתכוון לומר שהוא הרי התיר בישול אחר בישול בלח. או לכה"פ שלא נצטנן לגמרי. ולכן הוא לא מחוייב לחומרא הזו של רבנו יונה.

 

[זולדן]

תביא את האור לציון.

שו"ת אור לציון חלק ב פרק יז - דיני שהיה וחזרה והטמנה אות ח
ח. שאלה. האם מותר לערות מים רותחין מהדוד שעל האש על סיר החמין, אם רואה שהתבשיל שבו מתיבש.
תשובה. אין לערות מים חמים ואפילו מכלי ראשון לתוך סיר החמין שהצטמק, אף על פי שהסירו מן האש. ויש מקילין לערות את המים החמים לתוך סיר החמין, ויש להם על מה לסמוך. ואם העביר את התבשיל לאחר שהסירו מן האש לכלי אחר, מותר לערות עליו מים חמים אף מכלי שני.

שו"ת אור לציון חלק ב - באורים פרק יז - דיני שהיה וחזרה והטמנה אות ח
ח. בשו"ע סימן רנ"ג סעיף ד' כתב שיש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמים, ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת, כשהתבשיל מצטמק. והטעם הוא, שפעמים שאחד מהם אין היד סולדת בו, ויש חשש מבשל, וכמבואר בב"י שם, וראה עוד במ"ב שם. והנה היה מקום להקל בנידון דידן, שיש לומר שמה שאסר מרן הוא דוקא באופן שהטמינו את הסירים שלא על גבי אש, ולכן שם יש חשש שמא אחד מהם אין היד סולדת בו, אבל בסיר שנמצא ע"ג האש החשש הוא יותר רחוק, ויש לעיין בזה.
ועוד אפשר שהטעם שהחמירו שלא לתת מים הוא מהטעם השני שהביא הר"ן בשבת דף מ"ח ע"א בשם רבינו יונה והובא בב"י, שאעפ"י ששניהם חמים, מ"מ הרי המים שמערה אותם יש להם דין עירוי, והמים שבתבשיל דינם ככלי ראשון ממש, וא"כ אפשר שבנתינת מים שדינם כעירוי לתוך מים חמים ממש, יש בזה משום מבשל. והרי קי"ל עירוי לאו ככלי ראשון כמבואר בשו"ע יו"ד סימן ס"ח סעיף י', ולטעם זה אין נפק"מ אם נמצא ע"ג האש או שאינו נמצא ע"ג האש. אולם באגלי טל בהשמטות לסימן שי"ח סעיף ד' היקל בזה גם לדעת מרן השו"ע, וכתב שהשו"ע לא סבירא ליה כדברי רבינו יונה שיש בישול בעירוי, ע"ש, וגם מהגמ' בשבת ל"ח ע"ב פינה ממיחם למיחם מהו, משמע שאין בזה חשש מבשל, אלא חשש שהיה בתחילה, וצ"ע על דברי רבנו יונה שכתב שיש בזה משום בישול, וראה גם בחזו"א בסימן ל"ז אות י"ג שעמד בזה, ע"ש. וראה עוד במג"א בסימן רנ"ג ס"ק כ', שכתב שדעת מרן להקל בפינה ממיחם למיחם, ומשמע דלית ליה לדרבנו יונה, ולכן המיקל יש לו על מה לסמוך.
ואם העביר את התבשיל לכלי אחר, רשאי ליתן בו מים חמים אף מכלי שני, ואין לחוש משום בישול המים, וכמו שנתבאר להלן בפרק ל' בבאורים לתשובה ט"ז דקי"ל דגוש בכלי שני אינו מבשל, ע"ש. וכן מותר לערות עליו מכלי ראשון, אף שיש בצלחת רוטב שדינו ככלי שני שיש בו משום בישול, (ראה בבאה"ל בסימן שי"ח סעיף ד' ד"ה אם נצטנן), ומשום שיש להתיר בזה, כמו שיש להתיר ליתן מים חמים לכוס רטובה בשבת, וכמו שיתבאר באורך להלן בפרק ל' בבאורים לתשובה י', ע"ש.

 

[כותל המזרחי]

בבית יוסף סימן רנג ס"ד כתב בשם רבנו יונה שאסור לערות מים חמים הטמונים מערב שבת לתוך קדירה שהתבשיל שבתוכה מצטמק. משום שיש לחשוש שלפעמים האחד יד סולדת בו והשני אין היד סולדת בו. ונמצאו מבשלין בשבת. ואע"פ שהן רותחין אם פסק כח רתיחתן יש בהם משום בישול.

עוד כתב בשם כל בו, שיש חשש שהם מגיסים ומערבים וקי"ל דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדירה שהיא מבושלת כל זמן שהיא על האש. ע"כ

וכך פסק בש"ע ס"ד: יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמים ונותנין אותן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק. הגה. ועיין לקמן סימן שיח.

והמגן אברהם ס"ק לב כתב, שהרי קי"ל בסימן שיח סעיף טו שאם התבשיל לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול ולכן גם כאן שרי. דהא מעשים בכל יום שנותנין לתוך הקערה קטניות ומערין עליהם רוטב של בשר וא"א כיון שהקטניות בכלי שני ומערין עליהם מכלי ראשון הוי ליה בישול.

ואפילו שעושין איפכא שנותן הרוטב תחילה ואחר כך נותן הקטניות לתוכו מכל מקום יש לחוש שהקטניות רותתין יותר, אלא על כרחך סבירא לן דלית ביה משום בישול. וסיים, ומ"מ יש ליתן הקטניות לבסוף לרוטב. ע"כ.

ושוא'לים הלכו בו שהרי פסקינן בסימן שיח ס"ד וסט"ו שיש בישול אחר בישול בתבשיל לח שנצטנן רק באופן שנצטנן לגמרי, א"כ למה החמיר המגן אברהם לתת הקטניות לפני הרוטב הרי הם חמים עדיין ואין בהם בישול.

וצריך להבין פשר המנהג הזה הרי אם הלכה שאין בישול אחר בישול בלח אף אם נצטנן לגמרי מותר ואם יש בישול אחר בישול בלח אף נצטנן מעט אסור.

ועוד הרי הקטניות הם דבר גוש וחזינן למגן אברהם בכמה מקומות שהחמיר בדבר גוש. וכמ"ש בסימן שיח ס"ק לה ובס"ק מד. וא"כ למה היקל פה לערות את הקטניות שהם דבר גוש לתוך הרוטב.

ותירצנו שני תירוצים.

אחד, שהמגן אברהם באמת סובר להחמיר בדבר גוש, וכמו שהוא עצמו כתב בסימן שיח להחמיר. רק במקום שאי אפשר הוא סומך להקל. וכעין זה למדנו בדברי השער הציון שהוזכר לקמן לגבי נתינת הסענ'ס דלית מאן דפליג שאין צביעה באוכלין

רק כלל גדול הוא בידינו דכל היכא שנוכל להחמיר את כל השיטות ללא כל טורח עדיף להחמיר. ולכן המגן אברהם יעץ לתת הקטניות תחילה, כדי להחמיר כמה שאפשר.

ובעיקר הדין של עירוי מכלי ראשון שהיה על האש לתוך כלי ראשון אחר, המ"א לא פוסק כהמחבר והוא מתיר כרמ"א, שהרי ציין לסימן שיח ששם הוא מקל. רק כל היכא שאפשר להחמיר ולצאת ידי שיטת המחבר נחמיר. והראיה שהוא בעצמו כתב שמנהג העולם הוא לא כמו המחבר כי הרי מעשים שבכל יום שמקלים לערות את הקטניות לתוך הרוטב או להפך. אלא ודאי שזה רק לחומרא היכא דאפשר.

ובזה יתבאר באר היטב מדוע המגן אברהם מחמיר לכתחילה לתת הקטניות לתוך הרוטב ולא להיפך. והוא כדי לצאת י"ח המחבר בשני הלכותיו בעירוי שהוא מחמיר לא לערות. ובלח שנצטנן שהמחבר מחמיר. וזה רק היכא דאפשר

הדרינן לדינא: שהמגן אברהם לא מחמיר את המחבר בעיקר דינו שלא לערות מים חמים שבכלי ראשון לתוך הטשולנט כי אין ענין לטרוח עד כדי כך לשפוך את הטשולנט לכלי שני בשביל לערות, אבל בדין השני של עירוי קטניות לתוך הרוטב שהוא ממילא שופך לכלי שני, שיכול להחמיר בלי שום טורח וכמו המעשה הסענ'ס ממילא עדיף לשפוך קודם הקטניות..

ושפר קדמי להחוויא מחלוקת הראשונים הידועה האם יש בישול אחר בישול בלח שנצטנן. שהמחבר בסימן שיח ס"ד פסק שיש בישול אחר בישול בלח. והרמ"א שם סעיף טו כתב, אבל אם הוא רותח אפי' בדבר שיש בו מרק מותר. ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי. ע"כ.

והנה ידועה מחלוקת הב"ח וב"י בגדר נצטנן. שרש"י הקדוש הסביר לנו טעם איסור בישול אחר בישול "שמא ימצא קדירתו שנצטננה וירתיחנה ונמצא מבשל בשבת". והב"י בסימן שיח כתב 'משמע לי כל שהיד סולדת בו מקרי רותח". פירוש, שהצטננות מועטת מחדשת בישול. ויש לזה ראיה גם מנידו"ד שמסביר הב"י את דברי רבנו יונה ש'אם פסק כח רתיחתן יש בהם משום מבשל'. כלומר אפי' דבר מועט מחדש פעולת בישול בתבשיל.

אולם בסימן רנג כתב הטור 'כירה שהיא גו"ק ונטל הקדירה מעליה אפי' בשבת מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת'. ומסביר הב"ח, הכוונה, שאפי' שהיא נצטננה אע"ג שהיא חמה ואין בה איסור בישול, אסור להחזירה כי היא כבר לא רותחת. והוי כמניח לכתחילה ואם נצטנן לא אצטריך לאשמועינן, שפשיטא דאסור דהוי מבשל בשבת. ע"כ.

מבואר יוצא שיש שני מחלוקות. האחד, האם יש בישול אחר בישול בדבר לח, שבזה כולם נוקטים לאיסור. והשני, האם האיסור הוא רק באופן שהצטנן לגמרי או גם באופן שהצטנן מעט. לב"י מחמירים בשניהם שגם בנצטנן מעט יש כבר בישול ולב"ח רק אם נצטנן לגמרי בכה"ג יש בישול אחר בישול.

והמגן אברהם בסימן שיח ס"ק יב הביא את דברי ב"י וכתב, וז"ל רבנו ירוחם, אם לא נצטנן אפילו שינה קצת מרתיחתו מותר. ועיין סעיף טו בהגה. ע"כ. כלומר המ"א לא הכריע כב"י אלא כמו מנהג הרמ"א להקל שבנצטנן מעט אין בזה בישול. חזינן שגם הנוקטים להחמיר בבישול אחר בישול בלח לא יחמירו בלח שנצטנן מעט אלא רק בנצטנן לגמרי.

וממילא יתיישב דברי המגן אברהם כמין חומר. שלעצם הדין אם יש בישול אחר בישול בלח סובר מ"א להחמיר, ובנצטנן מעט הוא מיקל כב"ח וכרמ"א.

ולכן עד שלא נצטנן לגמרי מקלין לערות על הקטניות. אך היות ואיירינן באיסור דאורייתא, נהי דנקל לערות על הקטניות משום עונג שבת מכלי ראשון לכלי שני, אבל מה נערה קודם הרוטב או הקטניות, באופן שאפשר להרוויח את שני החומרות ולערות הקטניות לרוטב נחמיר כיון דבדאורייתא עסקינן.

ולפי זה יוצא לנו חומרא חדשה להלכה ולמעשה. שכל המנהג להקל הוא רק באופן שאי אפשר להקל, אבל במקום שאפשר צריך להחמיר. וכמו שכתב המ"א בסוף שיח שצריך לערות בכף. ועוד חומרא שאסור לערות חמין לכלי שני בפעמיים משום שהוא מערה מכלי ראשון לכלי שני וצריך להחמיר כהמחבר וזה לא שמענו ולא ראינו.

והמשנה ברורה ברנג ס"ק פד כתב שטוב לנהוג כחומרא זו ולא לערות הרותחין מכלי ראשון לקערה על מה שבתוכו כי אם בכף. אולם בסימן שיח ס"ד בשעה"צ ס"ק סה כתב, ש'טוב יותר שיערה המים לתוך הסענס לצאת בזה גם דעת החוששים לצביעה' ולא זכר שר מדברי המגן אברהם ומדברי עצמו שטוב להחמיר שלא לערות לכלי שני.

אלא ודאי שכל זה היא רק חומרא של המגן אברהם שהחמיר כהמחבר, ובאמת אין צורך לחוש לחומרא זו מדינא מאחר דפסקינן ונקטינן שיש בישול אחר בישול בלח רק היכא שנצטנן לגמרי וכדברי הרמ"א בסעיף טו וסיעת מרחמוהי. אולם מהיות טוב לחוש לדברי מ"א היכא דאפשר, איברא היכא דאי אפשר לא צריך ללחוץ עצמו לחומרא זו.

כל זאת ועוד שבעיקר המחלוקת האם יש בישול אחר בישול בלח כבר הביאור הלכה בשיח ס"ד ד"ה יש לא הכריע בזה, וכתב מפורש בשם הגר"א שלא הכריע בין השיטות. ועיין בסימן שיח סעיף טו במ"ב שכתב שהשיטות האלה סוברות שאין בא"ב בלח בכלל

וגם בשולחן ערוך הרב בקו"א סס"ק יא כתב, לא העתקתי דברי המגן אברהם כי לא קי"ל הכי. ע"כ.

 

[כותל המזרחי]

שו"ת אור לציון חלק ב פרק יז - דיני שהיה וחזרה והטמנה אות ח
ח. שאלה. האם מותר לערות מים רותחין מהדוד שעל האש על סיר החמין, אם רואה שהתבשיל שבו מתיבש.
תשובה. אין לערות מים חמים ואפילו מכלי ראשון לתוך סיר החמין שהצטמק, אף על פי שהסירו מן האש. ויש מקילין לערות את המים החמים לתוך סיר החמין, ויש להם על מה לסמוך. ואם העביר את התבשיל לאחר שהסירו מן האש לכלי אחר, מותר לערות עליו מים חמים אף מכלי שני.

שו"ת אור לציון חלק ב - באורים פרק יז - דיני שהיה וחזרה והטמנה אות ח
ח. בשו"ע סימן רנ"ג סעיף ד' כתב שיש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמים, ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת, כשהתבשיל מצטמק. והטעם הוא, שפעמים שאחד מהם אין היד סולדת בו, ויש חשש מבשל, וכמבואר בב"י שם, וראה עוד במ"ב שם. והנה היה מקום להקל בנידון דידן, שיש לומר שמה שאסר מרן הוא דוקא באופן שהטמינו את הסירים שלא על גבי אש, ולכן שם יש חשש שמא אחד מהם אין היד סולדת בו, אבל בסיר שנמצא ע"ג האש החשש הוא יותר רחוק, ויש לעיין בזה.
ועוד אפשר שהטעם שהחמירו שלא לתת מים הוא מהטעם השני שהביא הר"ן בשבת דף מ"ח ע"א בשם רבינו יונה והובא בב"י, שאעפ"י ששניהם חמים, מ"מ הרי המים שמערה אותם יש להם דין עירוי, והמים שבתבשיל דינם ככלי ראשון ממש, וא"כ אפשר שבנתינת מים שדינם כעירוי לתוך מים חמים ממש, יש בזה משום מבשל. והרי קי"ל עירוי לאו ככלי ראשון כמבואר בשו"ע יו"ד סימן ס"ח סעיף י', ולטעם זה אין נפק"מ אם נמצא ע"ג האש או שאינו נמצא ע"ג האש. אולם באגלי טל בהשמטות לסימן שי"ח סעיף ד' היקל בזה גם לדעת מרן השו"ע, וכתב שהשו"ע לא סבירא ליה כדברי רבינו יונה שיש בישול בעירוי, ע"ש, וגם מהגמ' בשבת ל"ח ע"ב פינה ממיחם למיחם מהו, משמע שאין בזה חשש מבשל, אלא חשש שהיה בתחילה, וצ"ע על דברי רבנו יונה שכתב שיש בזה משום בישול, וראה גם בחזו"א בסימן ל"ז אות י"ג שעמד בזה, ע"ש. וראה עוד במג"א בסימן רנ"ג ס"ק כ', שכתב שדעת מרן להקל בפינה ממיחם למיחם, ומשמע דלית ליה לדרבנו יונה, ולכן המיקל יש לו על מה לסמוך.
ואם העביר את התבשיל לכלי אחר, רשאי ליתן בו מים חמים אף מכלי שני, ואין לחוש משום בישול המים, וכמו שנתבאר להלן בפרק ל' בבאורים לתשובה ט"ז דקי"ל דגוש בכלי שני אינו מבשל, ע"ש. וכן מותר לערות עליו מכלי ראשון, אף שיש בצלחת רוטב שדינו ככלי שני שיש בו משום בישול, (ראה בבאה"ל בסימן שי"ח סעיף ד' ד"ה אם נצטנן), ומשום שיש להתיר בזה, כמו שיש להתיר ליתן מים חמים לכוס רטובה בשבת, וכמו שיתבאר באורך להלן בפרק ל' בבאורים לתשובה י', ע"ש.

בהורמנותיה דמר ניהו רבה.

הנה פשט דברי מרן שאסור לערות מים חמים ואף שעירוי הוא ככלי ראשון אבל הוא מבשל כדי קליפה. וגם במים. וכמו שמוכח בדין אמבטי.

ורק לפי מנהג האשכנזים שגם מקלים בבישול אחר בישול. וגם לא אוחזים מחומרא זו בכלל. אפשר להקל.

 

[משיב כהלכה]

בתבשיל זה מצטמק ויפה לו ובמים לבד זה מצטמק ורע לו. כמש"כ בתשובה.

עניתי על זה, עיין לעיל.

 

[משיב כהלכה]

המערבים עלו לכאן ביחד עם בית דין?

לא קראת את הקטע שאתה מצטט, שהגאון רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו היה ראב"ד לעדת המערבים בירושלים?

 

[שמעון טרבלסי]

לא קראת את הקטע שאתה מצטט, שהגאון רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו היה ראב"ד לעדת המערבים בירושלים?

השאלה האם עלה ביחד עם בית דינו ועם הציבור שלו.

 

[משיב כהלכה]

אני לא רואה כאן שאלה כלשהי. בירושלים היה ציבור של מרוקאים, והיה לו בי"ד משלו מתחילת הדרך. אין ענין לסבך בכח את המציאות הפשוטה. כך זה אצל כל קהל שנודד לארץ אחרת.

 

[חבר]

השאלה האם עלה ביחד עם בית דינו ועם הציבור שלו.

קיבוץ גלויות שדורנו זכה לו לא נידון בשום ספר מספרי הפוסקים כך שלא שייך לדון מדבריהם למציאות שלנו.

 

[רק תורה]

אני לא רואה כאן שאלה כלשהי. בירושלים היה ציבור של מרוקאים, והיה לו בי"ד משלו מתחילת הדרך. אין ענין לסבך בכח את המציאות הפשוטה. כך זה אצל כל קהל שנודד לארץ אחרת.

וראה עוד כאן לפני ד"ה והנה (להסביר תשובת מרן באבקת רוכל ריב)

HBreader - ארץ חיים