למה הספרדים הם רק נישה?

[בני ברקי]

תאמר לר' ישי טולידאנו שהוא כמו הגר''ד לנדו
ותודיע לי עם הוא בכה או צחק או שניהם

ממש

 

[כהנא דמסייע]

תרשו לי לספר סיפור אישי:​

אני זוכר את זה כאילו היה אתמול.​

ישיבת חברון, פורים. אווירה של קדושה ויין, כנהוג במקומותינו — שיחד עם השמחה והריקודים, מפציעות גם מילים שאולי לא היו נאמרות בימות החול.​

בא אליי בחור — שיכור כלוט, אבל עיניו בוערות באמת. הוא תפס אותי בידיים, הביט בי עמוק ואמר:

"מקבלים את התורה מאהבה. אתה תהיה במועצת גדולי התורה. זה ברור לי".

חייכתי, אולי קצת נבוך. ואז לחשתי לו:
"אבל... אני ספרדי."
והוא, מבלי למצמץ, ענה:
"טוב נו... אז זה לא שייך."

פורים — "נהפוך הוא", אבל לא תמיד​

אני לא כועס עליו.
הוא לא היה אנטי. הוא לא בז.
הוא פשוט ביטא אמת פנימית שנלמדה מבלי משים — מציבור, ממוסדות, מתרבות דקה אך עיקשת:

תורה גדולה? אשריך.
עמל אמיתי? מצוין.
יראת שמים, חריפות, עמל? הכל נהדר.
אבל מועצת? זה שמור לשמנה וסלתא... של הווילה בבבני ברק...

והכאב שלי – איננו נגדם. הוא עלינו.​

כי למדתי אצל גדולי תורה אשכנזים.
אני חייב להם את רוב תורתי.
ישבתי על ספסליהם, אכלתי מתבשיליהם, והתבשמתי מאווירם.
אולם הציבור האשכנזי יראה בנו אורח.
תלמיד-חכם מצוין, אבל כזה שייכנס רק עד המדרגות...

מקוה שלא הייתי חריף. נסיתי להביע התפכחות מסויימת.

 

[כהנא דמסייע]

אומרים ש"אין מלך בלא עם".​

אבל לעיתים נדמה שאצלנו – יש עם, יש תורה, יש אהבת ה' – אבל אין מלך.​

לא משום שאין מי שראוי. אלא כי יש מי שדואג שלא יקום.​

קהילות צומחות, אבל הנהגה בורחת

ברוך ה', בעשרות השנים האחרונות צמחו קהילות ספרדיות לתפארת.
בתי כנסת פעילים, שיעורי תורה, מסגרות חינוך, ת"ח מופלגים – ומה לא.

אך בכל פעם שמתחיל לבלוט מישהו — מישהו שראוי לשמש כתובת הלכתית, תורנית, או אפילו חינוכית —
נוצרת תנועה מוזרה: דחיפה לאחור. חסימה שקטה. "עידוד" לכך שיישאר בגדר מרצה ולא מנהיג.

"אנחנו לא צריכים רב מקומי",
"יש לנו רב ראשי של העיר",
"הרב עובדיה כבר אמר כל מה שצריך לדעת"...
ובעצם הכוונה: "אם ניתן לו לעלות – הוא יעבור אותנו."

---

"פני הדור כפני הכלב"​

אין זו תחרות על תורה, אלא על כוח.
על השפעה.
ולפעמים – אפילו על תרומות.


וכך, במקום לפרגן – מחשידים.
במקום לגדל – מקטינים.
במקום למנות רב מורה דרך – מקימים ועדה.
או "רב עיר", או "רשכבה''ג" שהוא כמו הר גבוה בלי שביל, כדי להבטיח שלא יקום רב של בשטח.

וכשאנו בוכים על אפליית חוץ – נשאל:​

איך נוכל לדרוש שיכירו בנו מבחוץ,
כשאנחנו לא מוכנים להכיר בעצמנו?
איך נבכה שלא מכירים בערכנו,
אם אנחנו עצמנו לא נותנים לרבנים להנהיג קהילה אחת?

אני כותב את הדברים באהבה:​

לא מרירות, אלא תחינה.
לא טענה, אלא תקווה.


הדור שלנו מלא אור.
יש ת"ח צעירים, ישרים, יראי שמים.
הם לא מחפשים שררה.
הם רוצים לשאת בעול.

במקום לדחוק אותם החוצה — נכבד אותם מבפנים.
במקום לחסום – נפתח.

 

[אבני הכותל]

אומרים ש"אין מלך בלא עם".​

אבל לעיתים נדמה שאצלנו – יש עם, יש תורה, יש אהבת ה' – אבל אין מלך.​

לא משום שאין מי שראוי. אלא כי יש מי שדואג שלא יקום.​

קהילות צומחות, אבל הנהגה בורחת

ברוך ה', בעשרות השנים האחרונות צמחו קהילות ספרדיות לתפארת.
בתי כנסת פעילים, שיעורי תורה, מסגרות חינוך, ת"ח מופלגים – ומה לא.

אך בכל פעם שמתחיל לבלוט מישהו — מישהו שראוי לשמש כתובת הלכתית, תורנית, או אפילו חינוכית —
נוצרת תנועה מוזרה: דחיפה לאחור. חסימה שקטה. "עידוד" לכך שיישאר בגדר מרצה ולא מנהיג.

---

"פני הדור כפני הכלב"​

אין זו תחרות על תורה, אלא על כוח.
על השפעה.
ולפעמים – אפילו על תרומות.


וכך, במקום לפרגן – מחשידים.
במקום לגדל – מקטינים.
במקום למנות רב מורה דרך – מקימים ועדה.
או "רב עיר", או "רשכבה''ג" שהוא כמו הר גבוה בלי שביל, כדי להבטיח שלא יקום רב של בשטח.

וכשאנו בוכים על אפליית חוץ – נשאל:​

איך נוכל לדרוש שיכירו בנו מבחוץ,
כשאנחנו לא מוכנים להכיר בעצמנו?
איך נבכה שלא מכירים בערכנו,
אם אנחנו עצמנו לא נותנים לרבנים להנהיג קהילה אחת?

אני כותב את הדברים באהבה:​

לא מרירות, אלא תחינה.
לא טענה, אלא תקווה.


הדור שלנו מלא אור.
יש ת"ח צעירים, ישרים, יראי שמים.
הם לא מחפשים שררה.
הם רוצים לשאת בעול.

במקום לדחוק אותם החוצה — נכבד אותם מבפנים.
במקום לחסום – נפתח.

אני חושב שזה פוסט מרגש יותר מקודמו.
כי את הקודם רובנו ככולנו עברנו בצורה כזו או אחרת, אבל התובנה שעולה מן הדברים כאן - זועקת!

 

[כהנא דמסייע]

כי את הקודם רובנו ככולנו עברנו בצורה כזו או אחרת, אבל התובנה שעולה מן הדברים כאן - זועקת!

אכן זה אמת שקבועה בליבי כבר הרבה זמן.
חושבני שגם מה שאכתוב עכשיו הוא אמת:

יש אצלנו ביטוי חדש, שמתגלגל מהפה אל הפתק:​

"ההוא – בנאישחייניק"​

"זה – משתכנז"​

"ההוא פרענק מדי"​

"הוא קצת פתוח"​

"זה... לא מתאים לנו"​

לא צריך הרבה. רק טיפה.
רמז. גוון. ניואנס.
והאדם – תלמיד חכם, עמל בתורה, ירא שמים – כבר מחוק.

---

מגדל תורה – מאבנים אחידות?​

כאילו כדי שתהיה ת"ח אמיתי אתה צריך להיות תבנית אחת:
שחור לבן. מנטליות מסוימת. קול אחיד. שיטה אחת בלימוד. השקפה אחת בהבעה.

וממילא – כל מי שסוטה טיפה, גם אם למד אצל גדולי הדור –
נדחק. מוקטן. נבלע.

וכך, במקום לחנך לאמת תורנית —
אנחנו מחנכים לאחידות תרבותית,
ולפעמים – לסטנדרטיזציה של התורה עצמה.

תורה – או תדמית?​

כי מה יאמר בחור שלמד אצל ת"ח מובהק, אך "יש לו סגנון אחר"?
מה יקרה לר"מ שמדבר קצת אחרת, חי קצת אחרת, חושב שונה — למרות שהוא כולו קודש?

הציבור לא שואל: "מה אומר?"
הוא שואל: "איפה למד?"
"איך נראה?"
"הוא משלנו?"

הגיוון – לא איום. הוא עוצמה.​

בתורה יש דרך מסורה —
אבל אין בה קליפה אחת בלבד.
רב סעדיה גאון לא דיבר כמו מהר"ל.
רב חיים מוולוז'ין לא דיבר כמו רב עובדיה.


ובכל זאת – כולם היו בני תורה.

מי שמחפש אמת — יידע למצוא אותה גם אצל מי שלא מדבר בדיוק כמוהו.
ומי שמפחד מהבדל — כנראה שלא בטוח באמת של עצמו.


קריאה לבניין:

כשנפסיק לחשוד – נתחיל לבנות.
כשנכבד גם קול אחר — נישמע קול תורה רב-עוצמה.


ולא, לא מדובר פה על פשרה או רפורמה,
אלא על הבנה שכל תלמיד חכם שלומד בדרך מסורה – יש לו מה לחדש, מה לתרום, ומה להוביל.

 

[כהנא דמסייע]

אני חושב שזה פוסט מרגש יותר מקודמו.
כי את הקודם רובנו ככולנו עברנו בצורה כזו או אחרת, אבל התובנה שעולה מן הדברים כאן - זועקת!

ויזעקו אל ה' ממצוקותיהם יוציאם!

 

[רק תורה]

והכאב שלי – איננו נגדם. הוא עלינו.​

כי למדתי אצל גדולי תורה אשכנזים.
אני חייב להם את רוב תורתי.
אני יושב על ספסליהם, אוכל מתבשיליהם, ונושם מאווירם.
אולם הציבור האשכנזי יראה בנו
אורח. תלמיד-חכם מצוין, אבל כזה שייכנס רק עד המדרגות...

מקוה שלא הייתי חריף. נסיתי להביע התפכחות מסויימת.

אני לא מדבר עליך בדווקא, אלא על התופעה...
אפשר פשוט להפסיק לחשוב כמו איש שוליים חדל אישים המונחה ומהונדס תודעה... אלא כמו אדם בטוח בעצמו, בעל עמוד שדרה איתן עם מערכת ערכית חזקה.
זה אומר - לשלוח את הילדים היקרים למוסדות ספרדים מצוינים כי אני באמת מאמין בציבור הספרדי בעיקר מכבד את המורשת המפוארת שלי... ולא מיקל ראש בקוצו של שום מנהג אבות. זה כולל תפילה איכותית לפי מסורת אבותינו (במקרה כזה אין הרבה מה לחפש בשולי בית כנסת אשכנזי).
לכבד ת"ח ספרדים מכל הדורות ולהתגאות בהם בתורתם - לקנות את ספריהם וללמוד בהם.
בקיצור, להיצמד להגיון ולאמת הפנימית שלך במוסר ובמחשבה ובישרות - ללא פשרות.
ומאידך להשליך לאשפתא את האדרת המפוקפקתא ואת סיפורי הבדים ורעיונות השוא מבית היוצר של לבלרי וקשקשני מזרח אירופה.

 

[כהנא דמסייע]

אני לא מדבר עליך בדווקא, אלא על התופעה...
אפשר פשוט להפסיק לחשוב כמו איש שוליים חדל אישים המונחה ומהונדס תודעה... אלא כמו אדם בטוח בעצמו, בעל עמוד שדרה איתן עם מערכת ערכית חזקה.
זה אומר - לשלוח את הילדים היקרים למוסדות ספרדים מצוינים כי אני באמת מאמין בציבור הספרדי בעיקר מכבד את המורשת המפוארת שלי... ולא מיקל ראש בקוצו של שום מנהג אבות. זה כולל תפילה איכותית לפי מסורת אבותינו (במקרה כזה אין הרבה מה לחפש בשולי בית כנסת אשכנזי).
לכבד ת"ח ספרדים מכל הדורות ולהתגאות בהם בתורתם - לקנות את ספריהם וללמוד בהם.
בקיצור, להיצמד להגיון ולאמת הפנימית שלך במוסר ובמחשבה ובישרות - ללא פשרות.
ומאידך להשליך לאשפתא את האדרת המפוקפקתא ואת סיפורי הבדים ורעיונות השוא מבית היוצר של לבלרי וקשקשני מזרח אירופה.

חושבני שביטאתי זאת כאן:

כנגד מחסום הזהות:​

• להדגיש לציבור שספרדיות אינה צבע או סגנון – אלא דרך תורנית עשירה ומעמיקה, עם פסיקה, מוסר, ויראת שמיים עמוקה.
• גאווה תורנית על פי שושלת – לא על פי "מוצא", אלא על פי "מסורת".

 

[אליהו]

לא

לידעתך ההפרש בין ר' ישי טולדנו לבין ר' דוב לנדו הוא כ30 שנה, וא"כ הכל מובן..
לא מדברים עכשיו מי בקי יותר או פחות או מי יודע יותר טוב מסכת עוקצין, אלא אנחנו מדברים על גדלות,
על מושגים של עומק, על מושגים ששקיעות, על מושגים של רוממות,
ובזה אכן אני מוצא היטב בשמות שהבאתי מקודם,
ובנוסף כן במפורש הם בקיאים גדולים בכל חדרי התורה, ועל זה אין חולק.

 

[רק תורה]

מי שמחפש אמת — יידע למצוא אותה גם אצל מי שלא מדבר בדיוק כמוהו.
ומי שמפחד מהבדל — כנראה שלא בטוח באמת של עצמו.

לא צריך משהו שמדבר בדיוק להיפך מאבותינו. החיפוש אחר דיוק בסגנון מעידה על צרות אופקים שמקורה בתלותיות העלובה שבני התורה הספרדים רוכשים בשיבות האשכנזיות והמשוכנזות...
עם כל הכבוד...
ללמוד רס"ג, חוה"ל, האמונה הרמה, רמב"ם, כוזרי, רמ"ה, עיקרים, אברבנאל, ר"י ערמה, וכו' זו לא התנסות רב תרבותית מאיימת, אלא מעבר מתעיה אחר קובץ הגיגים המכונים "מחשובה" (בעבריס) במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב - מהגיגים חסידיים שלא תצליח לפענח את סוד מוחם של מהגגם, אל עולם שיטתי מבהיל בסדרו ובבהירותו שהשכל וההגיון והרגשות הדתיים הראויים שולטים בו.

 

[השטייגניסט]

כמה שזה נכון ופשוט, בחור שיודע להכיר באמת ולא לברוח ממנה.

מחילה אבל אין ממש בדבריך ואולי פחות מכך!!
תסתכל על מועצת חכמי התורה כל אחד ואחד אם נייקר אותו ונעריץ אותו כמו.... אם הוא ישווק כמו.... אזי תבינו שיש לנו תלמידי חכמים עצומים בקנה מידה, עצוב שאנו בכלל מסתפקים בזה, כך לא נגיע לשום מקום.
לא רק הם, גם הרבנים בן שמעון הרבנים אבוחצירה ועוד ועוד... חלילה אין מקום להשוואות או תחרות מטופשת, יש פה צורך להכיר בעצמנו ובעוצמתנו,
איזה אמת יש בכך שאין לנו את הרב ההוא וההוא??
בכל העלונים למיניהם (אהבת שלום וכו') כשמוזכר שם של רב אשכנזי הוא מתואר "מארא דאתרא" ורב ספרדי "רב קהילת ..", לזה קוראים הנדסת תודעה שאתה וכנראה עוד רבים קורבנותיה!

 

[כהנא דמסייע]

נקודה אחרונה שאני רוצה להעלות לדיון ורק לתועלת

פעם, אמר לי תלמיד חכם:​

"אנחנו לא מתמודדים עם בעיות תורניות.
אנחנו מתמודדים עם תופעות לוואי של הצלחה."

והכוונה ברורה:
דווקא כשהציבור הספרדי עשה מהפכת קודש מופלאה –
הקים ישיבות, חיזק עולם של תורה, בנה דורות של בני תורה –
דווקא אז החלה לחלחל מחלה חדשה.


לא מחלת גוף. אלא מחלת תודעה.
תודעה של עליונות. של דחייה. של "מיון" בני אדם.

דור של בעלי תשובה – והם שלנו​

אין הרבה פלאים כמו דור בעלי התשובה.
הם לא נולדו בצל החינוך. הם לא גדלו בבית מדרש.
והנה – במסירות נפש, בחיי עוני, בבחירה מודעת – הם הפכו לאברכים.

אבל כשזה מגיע לבחירת מוסדות, מעמד חברתי –
אנחנו שוכחים שהם הלב שלנו.

יותר מזה –
מה שלא עשו האשכנזים לבני עדות המזרח – אנחנו עושים להם.


והשאלה – איך זה קרה לנו?


לא עליונות – אלא נחיתות

זו לא עליונות תורנית.
זו לא זהירות חינוכית.


זו נחיתות מוסרית בתחפושת של זהירות.


כי יראת שמים אינה רק פילטר למוזיקה או לשפה.
יראת שמים אמיתית – היא יראה לפגוע בבן תורה רק כי רקע משפחתו שונה.

הגיע הזמן – לעדכן את התרבות​

הציבור הספרדי, לדורותיו, לא היה אכזרי, ולא היה סנוב.
הוא היה תורני – ובמקביל חם, מאיר פנים, רואה את הלב.


צריך לעשות בירור:
לא כל סינון הוא חינוך.
ולא כל סינון על רקע חברתי – הוא לשם שמים.


ילד צריך להיבחן לפי יראת השמים של הוריו, לפי טהרת הבית, לפי הרצון.
לא לפי המוצא, לא לפי המעמד, ולא לפי מספר הדורות שחזרו בתשובה.

ואולי דווקא מהם תבוא הרפואה​

כי בעל תשובה – לפעמים מאיר באור של אהבת ה' שאין כמותו.
ואם נלמד מהם, ולא נדחה אותם – נבריא גם את עצמנו.

נ.ב. אני לא מדבר על בע''ת שמתריסים נגד הבני תורה, או מנהלים קו שונה בבית בצורה שמשפיעה על הילדים, ופשוט, מדבר על כאלה שאין כל חשש שבניהם יגדלו עם בנינו. ובכל דבר צריך הכוונה של דעת תורה. ואכמ''ל.

 

[בית ועד לחכמים]

מחילה אבל אין ממש בדבריך ואולי פחות מכך!!
תסתכל על מועצת חכמי התורה כל אחד ואחד אם נייקר אותו ונעריץ אותו כמו.... אם הוא ישווק כמו.... אזי תבינו שיש לנו תלמידי חכמים עצומים בקנה מידה, עצוב שאנו בכלל מסתפקים בזה, כך לא נגיע לשום מקום.
לא רק הם, גם הרבנים בן שמעון הרבנים אבוחצירה ועוד ועוד... חלילה אין מקום להשוואות או תחרות מטופשת, יש פה צורך להכיר בעצמנו ובעוצמתנו,
איזה אמת יש בכך שאין לנו את הרב ההוא וההוא??
בכל העלונים למיניהם (אהבת שלום וכו') כשמוזכר שם של רב אשכנזי הוא מתואר "מארא דאתרא" ורב ספרדי "רב קהילת ..", לזה קוראים הנדסת תודעה שאתה וכנראה עוד רבים קורבנותיה!

שפתיים ישק משיב דברים נכוחים

"הבני ברקי" הלזה לא נראה ספרדי בכלל

הוא מתעקש כל הזמן להישאר בבית הסוהר הדמיוני שבנינו לעצמינו בתפיסה המעוותת שלנו אין כלום

אחת ולתמיד צריך לשבור להרוס ולנפץ את המיתוס השגוי ולהכריז קבל עם ועידה ובעיקר לעצמינו

יש בציבור שלנו תלמידי חכמים גדולים ועצומים בעומק העיון ולא חסר לנו כלום

 

[כהנא דמסייע]

נ.ב. אני לא מדבר על בע''ת שמתריסים נגד הבני תורה, או מנהלים קו שונה בבית בצורה שמשפיעה על הילדים, ופשוט, מדבר על כאלה שאין כל חשש שבניהם יגדלו עם בנינו. ובכל דבר צריך הכוונה של דעת תורה. ואכמ''ל.

בעקבות הערת הרב @חיי עולם בפרטי, אוסיף הבהרה.

"מדורה מדליקים עם עצים דליקים"​

אמר מרן ראש הישיבה הגר"א שטיינמן זצ"ל:

"כשרוצים להדליק מדורה – לא מתחילים בגחלים.
צריך עצים דליקים.
ואחר כך – גם הגחלים נתפסים."

לבנות עולם תורה – זו מלאכת אומן​

בשלב ראשון, כל ישיבה, כולל, או מוסד תורני –
זקוק לגרעין יסוד,
לאנשים שבוער בהם האור, שיכולים למשוך אחריהם.

לא בגלל שהם טובים יותר.
לא בגלל עליונות.

אלא בגלל אסטרטגיה של הדלקה.

ואחר כך – כשיש אור, כשיש חום –
המעגלים מתרחבים.
והגחלים נתפסים.
וכל נשמה שצמאה לדבר ה' מוצאת את מקומה.


שיקול דעת – לא שיפוט
אבל כאן מגיע הקו הדק:
האם מדובר בסינון לשם בנייה, או בשיפוט לשם הדרה?

אם יש מקום תורני שדואג באמת לצביונו,
ובוחר מתוך אחריות וראייה ארוכת טווח –
יש בזה הנהגה.


אבל אם הסינון הופך לשם דבר,
אם אין אחר כך פתיחת שערים –
יש כאן בעיה מוסרית.


מאחורי כל מדורה – יש אחריות גם על הגחלים

הציבור הספרדי, והציבור התורני בכלל,
צריך להחזיק בשתי הידיים גם יחד:

• להקים קהילות של תוססות תורנית.
• ולא לשכוח את הגחלים שממתינים להדליק.

כי תורת אמת – מאירה את כולם.

 

[החפץ בעילום שמו]

לספרדים אין לא את רבי דוב ולא את רבי משה שטרנבוך

זה טענה קצת דמגוגית להחליט מה הרמה של הציבור לפי רב אחד.
תחשוב שבדור הקודם הייתי אומר לך שהספרדים הם ברמה מעל כולם, כי לאשכנזים אין שום רב ברמה של הרב בן ציון (מה שידוע לכל מי שהכיר אותו והכיר את שאר הגדולים של אותו דור),
אתה רוצה לדון על הציבור - אתה מוזמן, אבל אל תוכיח מדברים לא קשורים

 

[כהנא דמסייע]

ולסיום:

איך בונים קהילה תורנית – בלי לאבד נשמות​

אחד האתגרים הגדולים ביותר של כל גרעין תורני, כל כולל, וכל מוסד חינוכי – הוא האיזון העדין:
בין שאיפה לרמה, לבין אחריות כוללת כלפי הכלל.

כי כשמכוונים גבוה – תמיד יש מי שיישאר רגע בצד.
אבל כשהצד הזה גדל – והוא לא 'שוליים' אלא לב פועם של אנשים טובים –
הזהירות נדרשת כפליים.

שלב ראשון: "גרעין דליק"​

מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל דיבר על התחלה של מדורה.
צריך להתחיל מעצים דליקים – בעלי להט, רצון, בשלות,
שיכולים לשאת על גבם בניין רוחני, עם אחריות אישית.

במובן הזה, הגרעין אינו מועדון סגור –
אלא תחנת כוח שנועדה להאיר הלאה.

שלב שני: "פתחו שערים"​

ההנהגה האמיתית מתחילה כשהגרעין מספיק חזק כדי לפתוח שערים.
אז בוחנים אם מדובר בגרעין למען כלל ישראל, או במועדון של יחידים.

אם בשלב הזה לא נפתחים שערים:
אם אין הרחבה, קבלה, פתיחות לדמויות אחרות,
הגרעין קורס לתוך עצמו.

כי מי שדולק רק לעצמו – נכבה ראשון.


שאלת המסננת: מה בודקים?

מסננים – צריך.
אבל מה בודקים?

• לא מוצא.
• לא יוקרה.
• לא "סגנון".

אלא:

• האם האדם יר"ש באמת?
• האם הוא רוצה לגדול?
• האם הבית משתדל לחנך בקדושה?
• האם יש שותפות לערכי המקום?

אם זה קיים – גם אם הוא "לא בדיוק מאיתנו",
הוא נכס.

אחריות הדור – היא אחריות לבניין רחב​

אם הקב"ה היה מקבל רק צדיקים – לא היינו כאן.
ולא הייתה תורה.


אבל הוא ברא עולמו בחסד –
וגילה לנו דרך לתקן, לבנות, לגדול.


המהפכה הספרדית היא לא לחקות את האשכנזים,
ולא לבנות ישיבות "בסגנון מסוים".


המהפכה הספרדית האמיתית היא להביא קול אחר:
קול של עין טובה, ענווה, עומק, יראת שמים, ואחריות לכל יהודי.

 

[בנאות דשא]

נ.ב. אני לא מדבר על בע''ת שמתריסים נגד הבני תורה, או מנהלים קו שונה בבית בצורה שמשפיעה על הילדים, ופשוט, מדבר על כאלה שאין כל חשש שבניהם יגדלו עם בנינו. ובכל דבר צריך הכוונה של דעת תורה. ואכמ''ל.

הניראות של האבא (עוד לפני שאמא נכנסת לחדר ..) שמגיע לראיון כבר גורמת למנהל להחליט לטוב או למוטב,
וזה קצת לא יהיה נכון לומר שאם האבא מכבד את עצמו ואת בניו בחזות חרדית רגילה, בכל זאת עושים לו בעיות בלי סיבה.

 

[כהנא דמסייע]

למוד רס"ג, חוה"ל, האמונה הרמה, רמב"ם, כוזרי, רמ"ה, עיקרים, אברבנאל, ר"י ערמה, וכו' זו לא התנסות רב תרבותית מאיימת,

זה הראשונים של המחשבה, הם הקרקע, ובלעדיהם הכל דיבורים באויר.

אלא מעבר מתעיה אחר קובץ הגיגים המכונים "מחשובה" (בעבריס) במקרה הטוב,

אני זכיתי ללמוד מר' משה שפירא, קצת מפיו והרבה מפי כתביו, ומהרב וולבה גם כן, זה לא קובץ הגיגים יש תורה שלימה של אחרונים, נפלאה, שיש לנו מה ללמוד ממנה, אבל זה לא סותר שגם להם יש מה ללמוד ממנו...

 

[כהנא דמסייע]

הניראות של האבא (עוד לפני שאמא נכנסת לחדר ..) שמגיע לראיון כבר גורמת למנהל להחליט לטוב או למוטב,
וזה קצת לא יהיה נכון לומר שאם האבא מכבד את עצמו ואת בניו בחזות חרדית רגילה, בכל זאת עושים לו בעיות בלי סיבה.

לא באתי להוכיח אף אחד פרטי ושום ת''ת פרטי, העליתי נקודה שלדעתי יש מקום לתת עליה את הדעת, וכל ת''ח יקבע במקומו.

 

[כהנא דמסייע]

אני חושב שזה פוסט מרגש יותר מקודמו.
כי את הקודם רובנו ככולנו עברנו בצורה כזו או אחרת, אבל התובנה שעולה מן הדברים כאן - זועקת!

"לפעמים הדממה אינה נובעת מענווה, אלא מאזהרה פנימית: אל תבלוט, זה מסוכן."

הקדמה:
במרחבים רבים בציבור שלנו, נוצרה תופעה מדאיגה: הדחקה שקטה אך שיטתית של תלמידי חכמים מובהקים – בעיקר אלו שאינם נכנסים לתבנית התרבותית־חברתית הרווחת. לא בשל מיעוט ידיעה, ולא בשל חולשת השפעה, אלא משום עודף אישיות, עצמאות, או רעיונות "שאינם עוברים ועדת סינון בלתי כתובה".

גוף הדברים:​

בעבר, המנהיגות התורנית הייתה טבעית. תלמיד חכם היה לומד, והציבור היה מזהה. הוא לא נזקק ליח"צ, לא להשתייכות, ולא להמלצות. עצם כובד תלמודו היה תעודת הזהות.

כיום – ריבוי מערכות, פוליטיקה קהילתית, ומנגנונים של מינוי מלמעלה – הביאו לכך שהנהגה תורנית מתחלפת בשקט במנהיגות נוחה. לעיתים – אפילו מונו רבנים דווקא משום שאינם מרתיעים את הגורמים החזקים בקהילה. מה שנקרא: "יהיה בשליטה".

ומה עם תלמיד החכם האמיתי?

הוא נותר בצד.

יושב בבית מדרש, עמוס בידע, עמל בתורה, נושא נפש גדולה — אך אין לו גישה, כי אינו חלק מהכִּתְרָגוֹרְיָה החברתית, אינו מספיק "חלק", או פשוט… לא משחק את המשחק.

הוא נעשה סכנה: ידעוֹ – חרב, יראת שמיים שלו – חידה, עצמאותו – איום.

ואם יעז לדבר?
ייאמר עליו: "יש בו גאווה", או "לא מקובל", או "נחמד – אבל לא מתאים להנהגה".

והיום? לעיתים נדמה כי העין הרעה עצמה כבר הפכה למערכת – שעוקבת, מסננת, מדיחה, ומצמצמת – לא את בעלי המחלוקת, אלא את בעלי הענווה עם העמקות.

ניתוח תופעה:​

• תלמיד חכם עצמאי נחשב מאיים.
• תלמיד חכם שאינו מתיישר עם הקו התקשורתי־פוליטי — נחשב כחריג.
• תלמיד חכם שלא "מהמקור הנכון" — אין לו גישה למוקדי ההשפעה.

וכך: הציבור מתרוקן ממנהיגות חיה. גדולי תורה רבים נאלמים — לא מפני שאין להם מה לומר, אלא משום שכבר הבינו שלא רוצים לשמוע.

אני מבקש דבר אחד: להחזיר לתמונה את קול התורה האמיתי.
לקבוע בלבנו: איננו נבחרים לפי שיוך, אלא לפי שיעור קומה.

מי שיש בו תורה – ייכָּנֵס.
ומי שיש בו אמת – יישָמע.

 

[כהנא דמסייע]

"ארון שאינו תופס מקום – גם תלמיד חכם אינו תופס מקום"​

אמרו חז"ל במסכת יומא (כא ע"א) על הארון בבית קודש הקודשים — "מקום ארון אינו מן המידה", וביאר הגר"ח מבריסק זצ"ל: הארון לא תפס מקום פיזי.
וכי אפשר לומר כך על דבר ממשי? אלא שמרוב קדושתו — הוא למעלה ממושגי המקום.
וזהו גם תלמיד חכם אמיתי: אין הוא "תופס מקום". הוא אינו מתבלט, אינו תובע, אינו נדחק. הוא ארון. הוא תורה.

ומכאן אנו מגיעים לכאב של דור.
דווקא תלמידי חכמים, אשר כל חפצם להרבות אור תורה, לדבר ברוח מסורה ובשפה נקייה, לעיתים קרובות מוצאים עצמם נדחקים לשוליים.
ולא משום שאינם ראויים, אלא משום שהם "תופסים יותר מדי מקום" — לא בצעקות, אלא בעומק, בעצמאות מחשבתית, בנוכחות רוחנית שקטה אך נוכחת.

והציבור — שהוא אמון על אהבת תורה ואהבת תלמידי חכמים — לעיתים נסחף אחרי תדמית קולקטיבית: רק דרך אחת, קול אחד, ביטוי אחיד.
וכל השונה — ולו בדגש, בלשון, בגוון — הרי זה כמעט "פורץ גדר".

אבל זהו עיוות.
אין זה כתר מלכות ולא כהונה — זה כתר תורה, "וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול".
ומהי הדרך ליטול? לא בתביעות ולא בחזיתות, אלא בנשיאה בעול, בקבלת עול תורה, בהתמסרות עיקשת וענווה לעם ה' ולדבר ה'.

וכמה חריף אמר מרן הרב שך זצ"ל:
"מי שאומר 'רק אני', הוא הבעל מחלוקת".
דווקא זה שדורש אחידות מוחלטת, ושולל כל תלמיד חכם שאינו בכיוון הספציפי שלו — הוא החותר לקרע.
כי האחדות האמיתית נבנית מהמון חלקים — שונים, עמוקים, נאמנים — כמו אבני חושן, שכל שבט ושבט נושא בו אור ייחודי.

לא נצביע. לא נוקב. לא נוקב אישית — אלא נישא תפילה:
שנזכה לראות ציבור אוהב תורה באמת, שמברך על כל גוון תורני, שמכבד כל תלמיד חכם — גם אם לא צמח ב"חממה" המוכרת.
שנזכה לריבוי קולות של אמת, ולאחדות מתוך עושר — לא מתוך אחידות שטוחה.

ובמקום "מי אתה שתגיד?" — תישמע הקריאה העתיקה: "הגד נא לנו דבר ה'".

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

רבינו @כהנא דמסייע שליט"א
דבריך נפלאים ביותר! ואילו פינו כו'!

 

[מים חיים]

רבינו @כהנא דמסייע שליט"א
דבריך נפלאים ביותר! ואילו פינו כו'!

מצטרף גם. נפלא

 

[תחשוב טוב יהיה טוב]

לאחר כמה שנים ראיתי זאת בספר התלמוד ומדעי תבל, שהיה מהעיר ראגצ'וב בשם הרוגאצ'ובר.

לא היה מרוגאצוב... [ומש"כ שם "הגאון ר' יוסף ראזין הרב דפה" הוא מתוך מאמר שהעתיק מירחון הפלס... כמו"כ הרוגאצובער לא כיהן ברוגאצוב אלא בדווינסק...]

 

[כהנא דמסייע]

לא היה מרוגאצוב... [ומש"כ שם "הגאון ר' יוסף ראזין הרב דפה" הוא מתוך מאמר שהעתיק מירחון הפלס... כמו"כ הרוגאצובער לא כיהן ברוגאצוב אלא בדווינסק...]

צודק. אגב שיטפיה... אבל העקרון נכון וזה העיקר. יש''כ.

 

[כהנא דמסייע]

דבריך נפלאים ביותר! ואילו פינו כו'!

מצטרף גם. נפלא

רוצה להוסיף, אני שמח שהדברים נכנסו בלבבות
וברצוני לציין, כי מהפכות לא התחילו מרוב קולות—הן התחילו מקול אמיץ.
לא מהכרזות בומבסטיות—אלא משיח פנימי, עמוק, כן.

גם כאן – לא נדרשת "תנועה" ולא "מערכה". נדרש אדם אחד. אתה.
שיתחיל לדבר. לחשוב. לא להיבהל. לא לשתוק.
מי שמדבר תודעה חדשה—כבר יוצר מציאות חדשה.
לאט. בביטחון. בלי רעש—אבל ביסודיות שאין לה תחליף.

אנחנו רגילים לחשוב ששינויים קורים מלמעלה, אבל האמת?
הם קורים מלמטה. מלמטה ממש.
אדם שמרים עיניים מהשגרה, נעמד ואומר: אני מדבר. אני כותב. אני מברר.
ומשנה את השיח. משנה את עצמו. משנה את הסביבה.

כמו העצים הדליקים, שאמר עליהם מרן הרב שטיינמן זצ"ל—אותם שמציתים את המדורה.
מהם נבנה הבניין כולו. מהם מתחילים גחלים לבעור, תודעה להתרחב, ומציאות להשתנות.

זה בידיים שלנו.
והזמן – עכשיו.

 

[כהנא דמסייע]

בקיאות ועיון בכל התורה

אגב, הגאון ר' עמנואל טולדנו, שמעתי שהגאון ר' אביעזר פילץ היה אומר, שהמושכל ראשון שלו, זה אחרי העיון שלנו...
(הוא מהמרביצי...)

 

[אביעד]

לידעתך ההפרש בין ר' ישי טולדנו לבין ר' דוב לנדו הוא כ30 שנה, וא"כ הכל מובן..
לא מדברים עכשיו מי בקי יותר או פחות או מי יודע יותר טוב מסכת עוקצין, אלא אנחנו מדברים על גדלות,
על מושגים של עומק, על מושגים ששקיעות, על מושגים של רוממות,
ובזה אכן אני מוצא היטב בשמות שהבאתי מקודם,
ובנוסף כן במפורש הם בקיאים גדולים בכל חדרי התורה, ועל זה אין חולק.

יש חולק

 

[כהנא דמסייע]

(הוא מהמרביצי...)

ואולי אנקוב בשמות, נוספים הגאון ר' עזרא בצרי, המפורסם בספרו דיני ממונות ג''ח, זה נראה ספר פשוט, אך מי שפותח בפנים רואה היקפים ומשתומם, והכל מדוייק ובמקומו של כל הספרות השו''ת מהקדמונים ועד ימינו בהבנה יסודית, עם כל המו''מ. הוא אדם מבוגר תלמיד ר' עזרא עטייה אב'ד בממונות כבר שנים...
אבל בנאישחייניק....
אז הוא מוסתר..... אף אחד לא שומע עליו מלבד הציבור הקרוב אליו...
וכן הלאה

 

[כהנא דמסייע]

אגב לגבי ראשי ישיבות בסדר גודל,
בדור קודם מי הכיר בערכו של הגאון ר' גבריאל טולדנו, כשאתה קורא מצעדי גבר חוץ מנשים נזיקין שהיה פשוט, תראו על זרעים, תראו על שבת, תלמד סוגיא מהשורש, ואחר כך את דבריו, אתה משתומם מההיקף והעומק, ממש מיחידי הדור.
אבל בחייו, עוד רושיב'ה...
כשאנחנו נעריך את גדולינו, גם שהם מבטאים דעה עצמאית, לא נדביק להם סטיגמה, וגמרנו, נבין שיש כאן מהלך עמוק מאחורי הדברים. יהיה יותר טוב.

כמו כן הגאון ר' אליהו ציון סופר, בקי בכל התורה כולה נגלה ונסתר, בעומק ובהבנה. האם הציבור השכיל לקחת ממנו כראוי?

וכמאז כן עתה