מערכה בפרשה • ה'שיעור כללי' בפרשה

[ידידיה]

היכן ביאר?

אמר לי תלמיד חכם עצום ונסתר ענוותן כהלל שמקור הדברים הוא בהקדמת החיד"א למחזיק ברכה.

 

[כהנא דמסייע]

שכידוע החיד"א הוי בזה כמעתיק בעלמא (בא סימן "ולקחתם מפרי הארץ") וכדרכו וכפי שביאר לנו מהלכו בהעתקת פסקי אחרונים שמצא

אולם הרבה פעמים נכנס לענין. וגם מסתבר שכשמעתיק מישהו אחז שיש שם דברי טעם.
אך אין כאן הכרעה גמורה

 

[מחשבות טובות]

מצורף גיליון המערכה בפרשת בהר-בחוקותיי
כולל סיכום והקדמה מאת ידידנו רב ספרא ורב אהבה, ריש מתיבתא ודיינא רבא, החכם הכולל כהנא דמסייע, אשר ערך ושלח לנו תקציר וסיכום הנקודות המרכזיות במאמר, וזה משמש כעין הקדמה לפתוח פתח לבאים להיכנס בשערי המערכה.


סוגיית אבן משכית מפרשת בהר, "וְאֶבֶן מַשְׂכִית לֹא תִתְּנוּ בְאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ", פותחת פתח לדיון רחב ומעמיק בפרטי ההלכה והטעמים העומדים ביסודה.

ראשית, נחלקו הראשונים בביאור הגדר המדויק של "אבן משכית".



1 יש שפירשוה כאבן מצוירת או מפותחת (כדעת אבן עזרא, תרגומים, בעלי התוספות, רשב"ם, חינוך).

2 יש שביארוה כאבן העשויה ומיועדת לשם השתחוויה (כתרגום אונקלוס, רמב"ם בסהמ"צ).

3 ויש שסברו שהאיסור באבן שמהוקצעת ומסותתת וראויה להשתחוויה עליה, ואינה חייבת להיות מצוירת, ואף אינה חייבת להיות עשויה לשם כך בלבד. דעה זו מיוחסת לרש"י ולרמב"ם בדומה להלכות עבודה זרה.


הנפקא מינה בין הפירושים גדולה, למשל באבן מצוירת שאינה מהוקצעת, או באבן מהוקצעת שאינה מצוירת.

שנית, בטעם איסור זה נאמרו שלוש שיטות עיקריות בראשונים:

1. הרחקה מעבודה זרה ודימוי למעשיהם (דעת הרמב"ם).
2. דומיא דמקדש - שהתורה אסרה לעשות בחוץ כמעשה המותר בבית המקדש בלבד (דעת רש"י).
3. חשד - שמא יחשדו בו שהוא משתחווה לאבן עצמה (דעת החינוך).

הנפקא מינה המרכזית בין הטעמים הללו היא לעניין דין יהרג ואל יעבור. לדעת הרמב"ם שהאיסור קשור לעבודה זרה, יש מקום לומר שיהרג ואל יעבור, ואילו לדעת רש"י שזה דומיא דמקדש, יעבור ואל יהרג.

שלישית, הסוגיא המרכזית הדנה באיסור נמצאת בגמרא במגילה יד ע"א, שם מתברר מדוע רב לא נפל על פניו. הגמרא מציעה מספר אופנים:

- שהיה על רצפת אבנים.
- שדרכו היה להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים (פיו"ר), האסור מן התורה.
- שדינו היה כאדם חשוב שאין לו ליפול על פניו שמא לא ייענה ויהרהרו אחריו.



הדיון בגמרא ובראשונים מתרכז בצורת ההשתחוויה האסורה. מן התורה האיסור הוא דווקא בפישוט ידים ורגליים. אולם, נחלקו הראשונים והאחרונים האם נפילה על פנים בלא פיו"ר (המכונה "קידה") אסורה מדרבנן כאשר נעשית על רצפת אבנים, או אף שלא על רצפת אבנים, או רק כאשר יש צירוף של אבן וקידה. לדעת האור זרוע ופוסקים אחרים, רק פיו"ר אסור מן התורה, וכל השאר מותר אף מדרבנן. מאידך, מדברי הרמב"ם ומנחת חינוך ופוסקים אחרים עולה שיש גם איסור דרבנן בנפילה על פנים על רצפת אבנים אף בלא פיו"ר. המשנה ברורה מסכם את הדעות השונות לעניין זה.


הסוגיא נוגעת גם למנהג הנפילה על פנים ביום הכיפורים. עולה השאלה ביחס לרצפות המצויות כיום (קרמיקה, אבן מלאכותית), וכן עניין החציצה על ידי סדין או מגבת. נחלקו הדעות האם חציצה זו פוטרת לגמרי, ואף באופן ההשתחוויה הנהוג כיום (בלא פיו"ר ממש), האם יש בו איסור. יש שהקשו על מנהג זה מצד ההלכה, אך המנהג נפוץ, ונידונה בו שאלת אופן הנפילה והצורך בחציצה תחת הראש והידיים בנוסף לברכיים.

 

[פלוריש (אריאל)]

לא הבנתי מה שכתב כת"ר על מגדל העץ של עזרא הסופר. הרי לא רק עזרא השתחווה אלא כל העם, והם עמדו מחוץ למגדל

 

[מחשבות טובות]

לא הבנתי מה שכתב כת"ר על מגדל העץ של עזרא הסופר. הרי לא רק עזרא השתחווה אלא כל העם, והם עמדו מחוץ למגדל

הערה נכונה.
וצריך לומר שדוקא העומדים שם (לשון הכתוב בנחמיה ח ד: וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל יְמִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם) נפלו על אפיהם, משא"כ מי שמחוץ למגדל. ויל"ע אמאי, האם בגלל שלא שמעו אלא שבתוך המגדל (ואע"פ שבסתמא במעמדות כאלה דאגו שכולם ישמעו, מ"מ הכא כבר מבואר בגמרא סוטה סט ב שהוראת שעה היתה, וא"כ אפשר שגם לגבי נקודה זו) או דאע"פ ששמעו השאר לא יכלו להשתחוות משא"כ אלה שבתוך המגדל יכלו (ודאגו שיהיו עכ"פ שומעים שיוכלו להשתחוות אף דלא כו"ע יכלי למיעבד הכי, ויתכן עוד שמי שמחוץ למגדל מכיון שנמצא ברשות אחרת לכן אינו חייב להשתחוות [וכדמצינו הכי לעניין עניית אמן ואכמ"ל] משא"כ אלה שבתוך המגדל), ודו"ק ועצ"ע.

 

[פלוריש (אריאל)]

הערה נכונה.
וצריך לומר שדוקא העומדים שם (לשון הכתוב בנחמיה ח ד: וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל יְמִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם) נפלו על אפיהם, משא"כ מי שמחוץ למגדל. ויל"ע אמאי, האם בגלל שלא שמעו אלא שבתוך המגדל (ואע"פ שבסתמא במעמדות כאלה דאגו שכולם ישמעו, מ"מ הכא כבר מבואר בגמרא סוטה סט ב שהוראת שעה היתה, וא"כ אפשר שגם לגבי נקודה זו) או דאע"פ ששמעו השאר לא יכלו להשתחוות משא"כ אלה שבתוך המגדל יכלו (ודאגו שיהיו עכ"פ שומעים שיוכלו להשתחוות אף דלא כו"ע יכלי למיעבד הכי, ויתכן עוד שמי שמחוץ למגדל מכיון שנמצא ברשות אחרת לכן אינו חייב להשתחוות [וכדמצינו הכי לעניין עניית אמן ואכמ"ל] משא"כ אלה שבתוך המגדל), ודו"ק ועצ"ע.

תודה על התשובה, ומכל מקום, לענ"ד הפשטות היא שגם מי שמחוץ למגדל השתחווה, ולכן צריך תירוץ אחר (שהקרקע שם לא היתה מרוצפת וכדומה)

 

[מחשבות טובות]

לחו"ר כותל המזרח. מצורף גיליון המערכה בפרשת במדבר - שמירת המקדש.


כמיטב המסורת, קיבלנו גם השבוע הקדמה וסיכום המערכה מאת הכהן הגדול בתורה יגע וללומדיה מסייע:
מצוות שמירת בית המקדש – לכאורה הוראה שתכליתה הגנה על מקום המקדש. אולם כשמתבוננים רואים דיון מרתק: האם השמירה נועדה למנוע כניסת זרים וטמאים (ויתכן אף שמירה מפני גנבים שיכולים לבזוז את כלי הקודש היקרים), או שמא עיקרה ביטוי של כבוד ותפארת לבית ה', בדומה לשומרי כבוד בארמון מלך? מחלוקת יסודית זו מתגלגלת לשאלות נוספות: האם השמירה נדרשת רק בלילה או גם ביום? מי בדיוק חייב בה – כהנים, לויים, ואולי אף נשים או קטנים? ומעל הכל, מהי משמעותה של מצווה זו בזמננו, כשהמקדש חרב והמציאות שונה בתכלית?

העיון במקורות בנוגע למצוות שמירת בית המקדש מציג מספר נקודות מרכזיות:

מקור החיוב: המצווה נלמדת מפסוקים שונים, בין אם מפרשת במדבר ("מלבד משכן הלויים משמרת") ובין אם מפרשת קורח ("ושמרתם את משמרת אהל מועד... ולא יהיה עוד קצף").
תכלית השמירה – מחלוקת יסודית: זוהי המחלוקת המרכזית:

לכבוד ותפארת: דעת הרמב"ם והחינוך גורסת שהשמירה היא בעיקרה כבוד למקדש, כפי ששומרים לפלטין של מלך, ואינה נובעת מפחד אויבים או גנבים.​

למנוע כניסת אסורים: דעות אחרות (ובהם פרשנות רש"י) סוברות שהתכלית היא למנוע כניסת גורמים אסורים כמו זרים, טמאים, גנבים וליסטים. עם זאת, מיקום השומרים במקדש עשוי לרמוז שהשמירה אינה רק למניעת כניסה בשערים, אלא גם למעקב ופיקוח, ואולי תומך יותר בתכלית הכבוד.​

זמן השמירה:

רק בלילה: הרמב"ם והחינוך כתבו שהשמירה היא כל הלילה. הסבר אחד לכך, התואם את דעת הכבוד, הוא שבלילה, כשעבודת המקדש שובתת, השמירה מבטאת את אי-היסח הדעת מהמקדש, שהוא ביטוי לכבודו, משא"כ ביום אין צורך לכך, כי בלא"ה יש פעילות המונעת את היסח הדעת.​

גם ביום וגם בלילה: אחרים סוברים שהשמירה נוהגת גם ביום, במיוחד אם תכליתה למנוע כניסת אסורים. קיימים גם הסברים קבליים המסבירים את חשיבות השמירה בלילה למניעת אחיזה לגורמים חיצוניים.​

החייבים במצווה: הכהנים והלויים הם החייבים העיקריים.

נשים: נדון האם נשים חייבות, במיוחד אם המצווה תלויה בזמן ("זמן גרמא"). יש מקור בספרי שממנו לומדים, לכאורה מדברי רבי עקיבא, שנשים בכלל החיוב, ויש הרוצים להסביר שהחיוב כולל גם לאו ("לא יקרב זר"), המחייב גם נשים.​

קטנים: נזכר שהיו שומרים, ויש מפרשים שהכוונה לקטנים שאינם ראויים לעבודה במקדש אך יכולים לשמור. נשאלת השאלה כיצד קטנים שאינם בני חיוב יכולים לקיים מצווה זו, ויש סברה שהמצווה היא על הבית להיות נשמר, ופעולת הקטנים מקיימת זאת על ידי הציבור.​

השמירה בזמננו:

הדבר תלוי בשאלה האם קדושת המקדש נשארה לאחר החורבן (קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא). דעת הרמב"ם המקובלת להלכה היא שהקדושה נשארה.​

גם אם הקדושה נשארה, קשה לומר מהי "שמירה" כיום. אם השמירה היא לכבוד, יש לדון האם היא נוהגת בחורבן. אם היא למנוע כניסת אסורים, יש לדון על איסור כניסת גויים וטמאים (אנו טמאי מתים) למקום כיום.​

ראוי ליתן את הדעת לכך שיתכן שהאופן המעשי של שמירה מפני כניסה אסורה שונה משמירה הנעשית לכבוד.​

יש המבססים חיוב בזמננו על "מורא מקדש" הנוהג גם בחורבנו.​