מוקף בחבילי טרדי'ן, אך לחביבות הרב בעל
@מחשבות טובות, אמרתי אעלה כאן דב'ר. בעז''ה
תמיד אנו אומרים "קנאים" פוגעים בו, מי מוגדר כקנאי, ומי לא מוגדר כקנאי, האם מותר לכל אדם כשר להרוג אדם הבועל ארמית? או מי שמופלג בחסידות. מה גדרי הדברים.
והאם כשקנאי הורג, מותר להשכים ולהרגו, או שההרגו חייב מיתה, והאם לאחרים מותר להרגו מדין רודף.
נדון זה עולה בפרשתנו, שהשבטים בזו לפנחס, טענו כי מעשיו נבעו מ"תאוות רציחה" ולא מצדקות. זאת משום שאבי אמו של פנחס ("פוטי בן הראיתם") היה מפטם עגלים לעבודה זרה.
התורה, לעומת זאת, סתרה טענה זו בכך שייחסה את פנחס לאהרן, סבו. אהרן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". בכך, התורה קבעה שמעשהו של פנחס נבע ממידות אהרן, וביקש
שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים ועצירת הנגף. המקור מדגיש כי
פעולה נמדדת על פי שורשה וכוונה טובה, ולא רק על פי תוצאתה.
דין "קנאין פוגעין בו" והגדרת ה"קנאי"
הדיון עובר לבירור יסוד ההלכה "קנאין פוגעין בו", המאפשרת לקנאי להרוג את הבועל ארמית בשעת מעשה.
מי נחשב "קנאי"? לא כל אחד רשאי להרוג; רק "בני אדם כשרים המתקנאים קנאתו של מקום" (רש"י) או "בחורים נכבדים המקנאים קנאתו של מקום" (המאירי).
ישנה מחלוקת אם הכוונה ל"בחורים צעירים" ש"דמם רותח" (כהסבר תורת חיים והטור), או ש"בחורים" הכוונה ל"נבחרים".
האם צריך התראה? הרמב"ם והראב"ד דנו בשאלת התראה לפני הריגה, ולא מצינו התראה במעשה פנחס. יתכן שהדבר נבע מצורך השעה עקב המגפה.
איסור התייעצות ("הבא לימלך אין מורין לו"): אם קנאי בא לשאול אם להרוג, אין מורים לו. זאת משום שההיתר נתון רק למי שפועל מתוך קנאות עצמית, ולא על פי הוראה. משה רמז לפנחס לעשות זאת בעצמו, מבלי להורות לו.
הגאון רבי שלמה היימאן הסביר כי אם אדם אינו מקנא לשם שמיים, הוא נחשב רוצח ממש.
חידוש הדין ב"זמרי שהרג לפנחס"
נקודה מרכזית העולה בגמרא היא ש"אם נהפך זמרי והרגו לפנחס – אין זמרי נהרג עליו, שהרי רודף הוא".
המקור דן בפליאה שבדין זה: כיצד זמרי נפטר מהריגת פנחס, הרי פנחס פעל כדין?.
שיטת הר"ן: הר"ן מסביר שפנחס, אף שפעל ברשות ואף במצווה (לדעתו), אינו פועל ברשות בית דין. לכן, דין "הבא להורגך השכם להורגו" חל על זמרי כלפי פנחס, כי הקנאים פוגעים בבועל ל"נקמה" ולא להצילו מן העבירה שכבר נדבק בה. זהו חיוב מיתה שאינו על ידי בית דין.
שיטת הראשונים (הרא"ש והרמ"ה): סוברים שדין קנאים פוגעים בו הוא
רשות בלבד ולא מצווה. ולכן, אם זמרי הרג את פנחס, זמרי אינו נהרג עליו, כיוון שלזמרי ניתנה רשות להציל את עצמו ממי שבא להורגו, ופנחס אינו "רודף גמור" (כלומר, לא רודף שבא להרוג שלא ברשות או שיש עליו חיוב מיתה מבית דין).
דיני רודף ונרדף: היישום למקרה פנחס וזמרי
המאמר חוקר את היסודות העמוקים של דיני רודף ונרדף: האם הנרדף חייב להציל את עצמו רק ב"אחד מאברי הרודף" (לפצוע אותו ולא להרוג), או שרשאי להורגו מיד?.
המשל"מ ורבי שלמה איגר: הנרדף עצמו אינו צריך לדקדק ב"אחד מאבריו" ויכול להרוג את הרודף. לכן, הרודף נחשב "גברא קטילא" (אדם שמותר להורגו) כלפי הנרדף.
הגרי"ז: דחה את הרעיון ש"גברא קטילא" חל גם על אדם אחר שאינו הנרדף. לדעתו, רק הנרדף פטור מהריגת הרודף כשניתן להציל באבר.
תירוץ הגרש"ר: הנרדף פטור מדיוק באבר הרודף כי הוא "בהול על נפשו" ואינו יכול לדקדק. מצב זה הופך את הרודף ל"גברא קטילא" כלפי כל אדם, אך זאת רק בהקשר של דיני רודף. במקרה זמרי ופנחס, פנחס הוא ה"רודף" כלפי זמרי, אך פנחס אינו חייב מיתת בית דין, ולכן הדין מורכב יותר.