אתה בתור תלמיד הראש''ל צריך לשבח את זה שמעמידים את האמת על תילה גם בתקיפות. וד''ב.
וע' במקו''א שהבאנו דברי הרמב''ם בחילוק בין הרב עצמו לתלמיד באגרת הרמב"ם לתלמידו רבי יוסף ברבי יהודה אבן עקנין.
ואם הכריחו הזמן והענין והצריכו לדבר ולומר שאיני בעל דת ולא בעל מעשים טובים יאמר זה, וכל זה כולו בני, חי השם יתברך, לא יזיקני ולא יכעיסני. ואפילו ראיתיו בעיני ושמעתיו באזני או עשה לפני לא הייתי חושש אלא אדרבה הייתי נכנע אליו ומשיבו דברים טובים נאים ורכים או אשתוק או אשיב לפי הענין דברים נאים ודברי ענוה כפי הצורך והשעה. כי מה שהסכיל מן האמתיות יותר גדול מזה הרבה מאד, ואני לא אנצח לעצמי כי כבוד נפשי ומעלת מדותי אצלי יותר כבוד משאנצח הכסילים בלשוני ובדבורי. והאי צורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה,
אולם הוא ממשיך: "אבל הבן (רבי אברהם בן הרמב''ם) השם יחייהו הדין עמו שיתקנא בזה, שאני אביו, ורבו, ואינו יכול לסבול העלבון".
וכך יש פסק מהרמב''ם כלפי תלמיד שלא יכול לסבול עלבון רבותיו, ומקנא לכבודם. אע''פ שרבותיו נוהגים בשתיקה והכנעה. יש דין מחאה על כבוד ת''ח.