ספר כתר שם טוב (גאגין) מהימנותו והיחס אליו

החיד״א כותב במפורש בברכי יוסף (יו״ד סימן רמב) שקיבלנו הוראות מרן גם בדיני איסור והיתר, אלא שבמקומות שיש מנהג קדום ברור — הולכים אחר המנהג. הוא לא כתב שלא קיבלנו את מרן אלא שיש יוצאים מן הכלל, והם מוגבלים ומוגדרים.

יש את דברי החיד"א פה בפורום באשכול הקשור לזה, עם לשונו
הבעיה שלך שראית את לשונו "בטהרת הבית" או "בעין יצחק", ושם הדברים הובאו בטעויות ושיבושי מילים
 
אמת היא שאין אדם פרטי שקובע מסורת — אבל יש שושלת של מסירה.
הרב יצחק איננו "ממציא" מסורת, אלא ממשיך נאמן של שיטה ברורה שהעמיד מרן הבית יוסף, ושאותה ביררו ופירשו גדולי האחרונים הספרדים.
כאשר הוא מדבר על גבולות המסורת, הוא אינו מדבר מדעת עצמו, אלא בשם שיטה שלמה שנמסרה לו מאביו מרן זצ"ל, ומרבותיו לפניו.
כבוד החכם, לדעתי יש לך טעות בעיקר הדברים.

הג"ר יצחק יוסף אכן אינו מדבר מדעת עצמו, אלא רואה עצמו כממשיך של אביו.
אבל לומר ששיטתו היא מ'רבותיו לפניו', דבר זה בלתי נכון כלל.

האמת ניתנת להאמר, כי הגר"ע יוסף חידש שיטת פסיקה מדיליה.
גאון בקי ונורא היה, ודרך לימודו בפוסקים ברר לו דרך לעצמו.
לעתים התאימה עם המקובל, ולעתים לא.
כמובן שלכל כלל בפסיקה תמצא דעות שונות, אבל 'דרך הפסיקה' הכללית היתה אחרת ממה שכתב.
ואף שבפרטי הפסיקה היו מחלוקות מאז ומעולם, מ"מ 'שיטת פסיקה' היתה ברובה ע"פ דברים ברורים.
ועל זה נחלק הגרע"י.

המחלוקת כנגדו היתה דוקא מן הסיבה הזאת גופא.
טענו החולקים: אין לנו לבדות שיטת פסיקה מלבנו בדור הזה, עלינו לצעוד בדרך המסורה לנו.
אבל הגרע"י נחלק עליהם בעוז, וטען כי אם יש מה להשיב, ישיבו, ואין לקבל מרות דברי הפוסקים האחרונים עלינו במקום שדבריהם אינם נראים. דין הכלל כדין הפרט.

מבחינה הסטורית ברור שהגרע"י 'מחזיר עטרה ליושנה' בקבלת פסקי מרן.
אלא - שלא כדבריך - שלא מרן השו"ע הוא זה המחייבנו לקבל דבריו באימה, כי אם חכמי הדורות שקבלוהו.
כמו שלא הרמב"ם הוא המחייבנו, אלא המנהג להורות כמותו.
וממילא כאשר השתנה המנהג, אין משמעות לכך שדעת הרמב"ם אחרת.

צא ולמד מהקדמת מרן הב"י, שכל עיקר הסיבה שנקט כשלשת עמודי ההוראה היא משום ש'הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם', ומטעם זה עצמו כתב ש'במקום שכל חכמי ישראל או רובן חולקים על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך' נוקטים שלא כעמודי ההוראה, ואין בזה משום סתירה לכלל.

ולפיכך, אם נהגו אותם הפוסקים שקבלו דברי מרן והנהיגו כמותו בכ"מ, לנטות מדבריו אחת הנה ואחת הנה, אין זה מזעזע את קבלת ההוראות כלל.

הם לא באו לומר "אנחנו קובעים מתי מרן מחייב ומתי לא", אלא להיפך הם באו לחזק את עקרון הקבלה, לא לפרק אותו.
לא מדויק.
מדבריהם בכל ההלכות, אנו למדים מה 'גדרה' המדויק של קבלת ההוראות.
דרך משל, אם אמצא את החיד"א מחמיר נגד מרן בכמה מקומות, האם תהיה זו סתירה למונח 'קבלת הוראות מרן' או לא?
לפי מה שכתבת כאן, הרי זו סתירה.
לא סתם סתירה, אלא סתירה שאין לה תשובה.
כיצד זה הפוסק ש'אינו קובע לנו מתי מרן מחייב' יכול לפתע לנטות מדרכו, וכל זאת כשוד לא יבש הדיו מההלכה הקודמת בה קרא בעוז כי 'קבלנו הוראות מרן לכל אשר יאמר'.

אבל כל הפוסקים - שנהגו כמנהגו של החיד"א הנ"ל - הבינו לא כך.
הבינו הם, שלמרות שקבלנו הוראות מרן, מ"מ במקרים מסוימים שבהם יש מקומות לנטות מדבריו, אנו נוטים מהם.
זכותך לחלוק עליהם בכל מהלך דבריהם, אבל לכל הפחות יש להבין דבריהם ושיטתם אל נכון.

ולמען האמת, גם הגרע"י עצמו עשה כן, במקומות שלא מצא מקום לדברי מרן, הורה דלא כוותיה בפה מלא. (אף בלי להסתמך על מנהג וסב"ל ואילו היה ראה וכדו').
למשל במה שהורה שאם התפלל ערבית בפלג המנחה ונזכר שלא הניח תפילין, יניחם בלא ברכה, וזה היפך פסק מרן שכתב שלא יניחם כלל (ולכאורה דעת מרן בזה לחשוש לשיטת הרמב"ם שהמניח תפלין בלילה עובר בלאו, וכיון שכתב התרוה"ד שנחשב ללילה, יש להחמיר).
וגם הוא לא ראה בזה סתירה ל'קבלת ההוראות' שכתב.

כי החיד"א לא בא לומר ש"מרן מחייב כשנוח", אלא להיפך — הוא העמיד את מרן כעמוד ההוראה, והוסיף כללים מתי ניתן לנטות ממנו:
כאשר יש מנהג קדום ברור, או דעת רוב הפוסקים נגדו, או צורך ציבורי גדול.
גם זה אינו נכון.
החיד"א חולק על מרן גם זולת אלו הדברים שציינת.
ואגב, מה יועיל 'רוב הפוסקים נגדו' כאשר מרן הוא עצמו הרב שאנו הולכים לאורו?
בהכרח גם לפי שיטתך שיש משמעות לדברי החולקים על מרן. אינם בטלים בעפרא דארעא.
ואם חוששים להם לחומרא, יהיו מקומות שיסמכו עליהם לקולא.
ושוב: כל זה אינו סותר את קבלת ההוראות.

ולדעתי, דבריך זוקקים אשכול נפרד בבירור מסורת הפסיקה הנהוגה בכל הדורות.
ולכשתתבונן בדברים, תראה כי שיטת הגרע"י היא חידוש.
אין זה אומר מאומה על קבלת הדברים, כי יש חידוש שמתקבל בסופו של דבר, ויש חידוש שנדחה.
אבל את הידיעות ההסטוריות במסורת הפסיקה חשוב להעמיד.
והדברים אכן זוקקים במה לעצמם.

גם לגבי הדלקת נרות וברכת נשים החיד״א לא בא לעקור את מרן, אלא לתעד מנהג שהיה רווח בזמנו, ולברר אם יש לו על מה לסמוך.
הוא לא כתב "כך צריך לעשות", אלא "כך נהגו", ויש בזה צדדים.
זו לא פסיקה נגד מרן זו עדות על מציאות, ובירור אם היא עומדת בכללי הפסיקה.
זו מכבסת מילים, במחילה.
החיד"א לא הסטוריון ולא משקיע זמנו ביצירת פולקלור.
הוא דיין ופוסק.
כשהוא רואה מנהג ומקבל בסבר פנים יפות, אות הוא שלדעתו המנהג שריר וקיים מבחינה הלכתית.
ולפיכך כל מי שסובר שהנוהג כן צריך לשנות מנהגו, הרי הוא חולק על החיד"א בזה.

ואם יהיו הדברים בעוד עשרות מנהגים אחרים, שהחיד"א סובר שהם עומדים בכללי הפסיקה ואינם מהווים סתירה ל'קבלת ההוראות', ויבוא החולק ויאמר שיש לבטלם כיון שהם עומדים בסתירה ל'קבלת ההוראות', נאמר שהוא מייסד שיטה חדשה.

ושוב אומר: בייסוד שיטה חדשה אין פגם ופסול מצד עצמו, אבל זכותם של המשמרים את שיטתם הישנה למחות בכל תוקף על שינוי השיטה.
אבל להפוך את היוצרות ולומר שהחולקים על הגרע"י הם המחדשים, זה לא יתכן.
 
כבוד החכם, לדעתי יש לך טעות בעיקר הדברים.

הג"ר יצחק יוסף אכן אינו מדבר מדעת עצמו, אלא רואה עצמו כממשיך של אביו.
אבל לומר ששיטתו היא מ'רבותיו לפניו', דבר זה בלתי נכון כלל.

האמת ניתנת להאמר, כי הגר"ע יוסף חידש שיטת פסיקה מדיליה.
גאון בקי ונורא היה, ודרך לימודו בפוסקים ברר לו דרך לעצמו.
לעתים התאימה עם המקובל, ולעתים לא.
כמובן שלכל כלל בפסיקה תמצא דעות שונות, אבל 'דרך הפסיקה' הכללית היתה אחרת ממה שכתב.
ואף שבפרטי הפסיקה היו מחלוקות מאז ומעולם, מ"מ 'שיטת פסיקה' היתה ברובה ע"פ דברים ברורים.
ועל זה נחלק הגרע"י.

המחלוקת כנגדו היתה דוקא מן הסיבה הזאת גופא.
טענו החולקים: אין לנו לבדות שיטת פסיקה מלבנו בדור הזה, עלינו לצעוד בדרך המסורה לנו.
אבל הגרע"י נחלק עליהם בעוז, וטען כי אם יש מה להשיב, ישיבו, ואין לקבל מרות דברי הפוסקים האחרונים עלינו במקום שדבריהם אינם נראים. דין הכלל כדין הפרט.

מבחינה הסטורית ברור שהגרע"י 'מחזיר עטרה ליושנה' בקבלת פסקי מרן.
אלא - שלא כדבריך - שלא מרן השו"ע הוא זה המחייבנו לקבל דבריו באימה, כי אם חכמי הדורות שקבלוהו.
כמו שלא הרמב"ם הוא המחייבנו, אלא המנהג להורות כמותו.
וממילא כאשר השתנה המנהג, אין משמעות לכך שדעת הרמב"ם אחרת.

צא ולמד מהקדמת מרן הב"י, שכל עיקר הסיבה שנקט כשלשת עמודי ההוראה היא משום ש'הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם', ומטעם זה עצמו כתב ש'במקום שכל חכמי ישראל או רובן חולקים על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך' נוקטים שלא כעמודי ההוראה, ואין בזה משום סתירה לכלל.

ולפיכך, אם נהגו אותם הפוסקים שקבלו דברי מרן והנהיגו כמותו בכ"מ, לנטות מדבריו אחת הנה ואחת הנה, אין זה מזעזע את קבלת ההוראות כלל.


לא מדויק.
מדבריהם בכל ההלכות, אנו למדים מה 'גדרה' המדויק של קבלת ההוראות.
דרך משל, אם אמצא את החיד"א מחמיר נגד מרן בכמה מקומות, האם תהיה זו סתירה למונח 'קבלת הוראות מרן' או לא?
לפי מה שכתבת כאן, הרי זו סתירה.
לא סתם סתירה, אלא סתירה שאין לה תשובה.
כיצד זה הפוסק ש'אינו קובע לנו מתי מרן מחייב' יכול לפתע לנטות מדרכו, וכל זאת כשוד לא יבש הדיו מההלכה הקודמת בה קרא בעוז כי 'קבלנו הוראות מרן לכל אשר יאמר'.

אבל כל הפוסקים - שנהגו כמנהגו של החיד"א הנ"ל - הבינו לא כך.
הבינו הם, שלמרות שקבלנו הוראות מרן, מ"מ במקרים מסוימים שבהם יש מקומות לנטות מדבריו, אנו נוטים מהם.
זכותך לחלוק עליהם בכל מהלך דבריהם, אבל לכל הפחות יש להבין דבריהם ושיטתם אל נכון.

ולמען האמת, גם הגרע"י עצמו עשה כן, במקומות שלא מצא מקום לדברי מרן, הורה דלא כוותיה בפה מלא. (אף בלי להסתמך על מנהג וסב"ל ואילו היה ראה וכדו').
למשל במה שהורה שאם התפלל ערבית בפלג המנחה ונזכר שלא הניח תפילין, יניחם בלא ברכה, וזה היפך פסק מרן שכתב שלא יניחם כלל (ולכאורה דעת מרן בזה לחשוש לשיטת הרמב"ם שהמניח תפלין בלילה עובר בלאו, וכיון שכתב התרוה"ד שנחשב ללילה, יש להחמיר).
וגם הוא לא ראה בזה סתירה ל'קבלת ההוראות' שכתב.


גם זה אינו נכון.
החיד"א חולק על מרן גם זולת אלו הדברים שציינת.
ואגב, מה יועיל 'רוב הפוסקים נגדו' כאשר מרן הוא עצמו הרב שאנו הולכים לאורו?
בהכרח גם לפי שיטתך שיש משמעות לדברי החולקים על מרן. אינם בטלים בעפרא דארעא.
ואם חוששים להם לחומרא, יהיו מקומות שיסמכו עליהם לקולא.
ושוב: כל זה אינו סותר את קבלת ההוראות.

ולדעתי, דבריך זוקקים אשכול נפרד בבירור מסורת הפסיקה הנהוגה בכל הדורות.
ולכשתתבונן בדברים, תראה כי שיטת הגרע"י היא חידוש.
אין זה אומר מאומה על קבלת הדברים, כי יש חידוש שמתקבל בסופו של דבר, ויש חידוש שנדחה.
אבל את הידיעות ההסטוריות במסורת הפסיקה חשוב להעמיד.
והדברים אכן זוקקים במה לעצמם.


זו מכבסת מילים, במחילה.
החיד"א לא הסטוריון ולא משקיע זמנו ביצירת פולקלור.
הוא דיין ופוסק.
כשהוא רואה מנהג ומקבל בסבר פנים יפות, אות הוא שלדעתו המנהג שריר וקיים מבחינה הלכתית.
ולפיכך כל מי שסובר שהנוהג כן צריך לשנות מנהגו, הרי הוא חולק על החיד"א בזה.

ואם יהיו הדברים בעוד עשרות מנהגים אחרים, שהחיד"א סובר שהם עומדים בכללי הפסיקה ואינם מהווים סתירה ל'קבלת ההוראות', ויבוא החולק ויאמר שיש לבטלם כיון שהם עומדים בסתירה ל'קבלת ההוראות', נאמר שהוא מייסד שיטה חדשה.

ושוב אומר: בייסוד שיטה חדשה אין פגם ופסול מצד עצמו, אבל זכותם של המשמרים את שיטתם הישנה למחות בכל תוקף על שינוי השיטה.
אבל להפוך את היוצרות ולומר שהחולקים על הגרע"י הם המחדשים, זה לא יתכן.
כרגיל
דברי פי חכם חן
נהנים מכל מילה !
יש''כ
 
לא מדויק.
מדבריהם בכל ההלכות, אנו למדים מה 'גדרה' המדויק של קבלת ההוראות.
דרך משל, אם אמצא את החיד"א מחמיר נגד מרן בכמה מקומות, האם תהיה זו סתירה למונח 'קבלת הוראות מרן' או לא?
לפי מה שכתבת כאן, הרי זו סתירה.
לא סתם סתירה, אלא סתירה שאין לה תשובה.
כיצד זה הפוסק ש'אינו קובע לנו מתי מרן מחייב' יכול לפתע לנטות מדרכו, וכל זאת כשוד לא יבש הדיו מההלכה הקודמת בה קרא בעוז כי 'קבלנו הוראות מרן לכל אשר יאמר'.

אבל כל הפוסקים - שנהגו כמנהגו של החיד"א הנ"ל - הבינו לא כך.
הבינו הם, שלמרות שקבלנו הוראות מרן, מ"מ במקרים מסוימים שבהם יש מקומות לנטות מדבריו, אנו נוטים מהם.
זכותך לחלוק עליהם בכל מהלך דבריהם, אבל לכל הפחות יש להבין דבריהם ושיטתם אל נכון.

ולמען האמת, גם הגרע"י עצמו עשה כן, במקומות שלא מצא מקום לדברי מרן, הורה דלא כוותיה בפה מלא. (אף בלי להסתמך על מנהג וסב"ל ואילו היה ראה וכדו').
למשל במה שהורה שאם התפלל ערבית בפלג המנחה ונזכר שלא הניח תפילין, יניחם בלא ברכה, וזה היפך פסק מרן שכתב שלא יניחם כלל (ולכאורה דעת מרן בזה לחשוש לשיטת הרמב"ם שהמניח תפלין בלילה עובר בלאו, וכיון שכתב התרוה"ד שנחשב ללילה, יש להחמיר).
וגם הוא לא ראה בזה סתירה ל'קבלת ההוראות' שכתב.
הטעות שלך היא לא בזיהוי העובדה שיש נטיות ממרן אלא בהבנת מה הופך אותן ללגיטימיות.
החיד"א, השדי חמד, ר' חיים פלאג'י כשנטו, זה היה מתוך כללים ברורים: מנהג קדום, רוב הפוסקים, צורך ציבורי.
הם לא אמרו "קיבלנו את מרן, אבל נחליט לבד מתי לא לקבל" אלא ביררו מתי השיטה עצמה מאפשרת לנטות.
ההבדל הוא בין פוסק שפועל בתוך גבולות המסורת, לבין מי שקובע לעצמו את הגבולות.
ומרן הרב עובדיה?
גם כשהורה שלא כמרן תמיד הסביר למה זה לא סותר את הכלל, ולא הפך את החריג לכלל חדש.
אז כן, קבלת הוראות מרן כוללת גם כללי נטייה.
אבל ברגע שאתה הופך את הכללים לשרירותיים
זו כבר לא קבלה, זו שלילה בתחפושת של המשך.
 
ה היה מתוך כללים ברורים: מנהג קדום,
מצויין
אז הדלקת נר שבת זה מנהג קדום
וכן שנשים יברכו על לולב זה גם מנהג קדום

חדש ימינו כקדם

אתה לא מונח בפרטים, וזה כבר מביך אותי להגיב
 
זו מכבסת מילים, במחילה.
החיד"א לא הסטוריון ולא משקיע זמנו ביצירת פולקלור.
הוא דיין ופוסק.
כשהוא רואה מנהג ומקבל בסבר פנים יפות, אות הוא שלדעתו המנהג שריר וקיים מבחינה הלכתית.
ולפיכך כל מי שסובר שהנוהג כן צריך לשנות מנהגו, הרי הוא חולק על החיד"א בזה.

ואם יהיו הדברים בעוד עשרות מנהגים אחרים, שהחיד"א סובר שהם עומדים בכללי הפסיקה ואינם מהווים סתירה ל'קבלת ההוראות', ויבוא החולק ויאמר שיש לבטלם כיון שהם עומדים בסתירה ל'קבלת ההוראות', נאמר שהוא מייסד שיטה חדשה.

ושוב אומר: בייסוד שיטה חדשה אין פגם ופסול מצד עצמו, אבל זכותם של המשמרים את שיטתם הישנה למחות בכל תוקף על שינוי השיטה.
אבל להפוך את היוצרות ולומר שהחולקים על הגרע"י הם המחדשים, זה לא יתכן.
לא מכבסת מילים, אלא דיוק שיטתי.
החיד"א ודאי היה פוסק, לא היסטוריון אבל הוא גם לא היה מהפכן.
כשהוא מקבל מנהג, זה לא כי כל מנהג הופך אוטומטית להלכה, אלא כי הוא ראה בו עמידה בכללי הפסיקה: קדמות, רווח, סמך בפוסקים.
אבל אתה לוקח את עצם קבלת המנהג והופך אותה לראיה שכל מנהג שהחיד"א לא ביטל, הוא בהכרח מחייב.
זו לא פסיקה זו קריאה סלקטיבית. ואם תאמר: "מי שמבקש לבטל מנהג שהחיד"א קיבל מייסד שיטה חדשה"
אדרבה, מרן הרב עובדיה לא ביטל מנהגים סתם, אלא בירר אם הם עומדים באמת בכללים שהחיד"א עצמו הציב. וכשלא עמדו לא פחד לומר את האמת.
אז לא, הוא לא ייסד שיטה חדשה. הוא פשוט החזיר את הכללים למרכז, במקום להפוך את החריגים למסורת.
ומי שמוחה על כך בשם "שיטה ישנה"
שיבדוק אם זו באמת שיטה, או פשוט הרגל שהפך לאידיאולוגיה.
 
''תאמין לי שאני לא מכיר אותו ולא קראתי אפילו פעם אחת בספריו תאמין לי אבל מפורסם כאחד מגדולי הפוסקים וגם שמעתי שהתיר עגונות וכו'''

@חיים גולדברג
עכשיו הכל מובן ...
נ''ב מה ראית לבוא להגן על רב שלא שמעת את שמעו ולא למדת את ספריו ?!
 
הטעות שלך היא לא בזיהוי העובדה שיש נטיות ממרן אלא בהבנת מה הופך אותן ללגיטימיות.
החיד"א, השדי חמד, ר' חיים פלאג'י כשנטו, זה היה מתוך כללים ברורים: מנהג קדום, רוב הפוסקים, צורך ציבורי.
הם לא אמרו "קיבלנו את מרן, אבל נחליט לבד מתי לא לקבל" אלא ביררו מתי השיטה עצמה מאפשרת לנטות.
ההבדל הוא בין פוסק שפועל בתוך גבולות המסורת, לבין מי שקובע לעצמו את הגבולות.
ומרן הרב עובדיה?
גם כשהורה שלא כמרן תמיד הסביר למה זה לא סותר את הכלל, ולא הפך את החריג לכלל חדש.
אז כן, קבלת הוראות מרן כוללת גם כללי נטייה.
אבל ברגע שאתה הופך את הכללים לשרירותיים
זו כבר לא קבלה, זו שלילה בתחפושת של המשך.

כלומר, יש כאן הנחיות ברורות מתי לא מקבלים הוראת מרן, - מנהג קדום, רוב הפוסקים, צורך ציבורי וכו'.
אז מדבריהם אנחנו למדים על עוד כמה וכמה הוראות כאלו, ועל פיהם אנו בונים את המבנה ההלכתי הספרדי.
 
''תאמין לי שאני לא מכיר אותו ולא קראתי אפילו פעם אחת בספריו תאמין לי אבל מפורסם כאחד מגדולי הפוסקים וגם שמעתי שהתיר עגונות וכו'''

@חיים גולדברג
עכשיו הכל מובן ...
נ''ב מה ראית לבוא להגן על רב שלא שמעת את שמעו ולא למדת את ספריו ?!
נכון, פעם כתבתי שלא קראתי בספריו. ואז התחלתי לקרוא.
אתה יודע יש כאלה שמעדיפים להישאר עם הדעה שכתבו לפני שקראו.
אני פשוט בחרתי ללמוד לפני שאני מדבר.
ממליץ גם לך לנסות. זה משנה חיים.
 
זה הבעיה
שהתחלת לקרוא

תתחיל ללמוד ולאחמ"כ תקרא שם
אז אתה אומר שהבעיה היא שהתחלתי לקרוא?
אדרבה זו בדיוק הבעיה של חלק מהציבור:
שהוא לא התחיל לקרוא, אבל כבר סיים לפסוק.
אני בחרתי ללמוד גם את מה שלא גדלתי עליו.
אתה מוזמן להישאר עם מה ששמעת
אני מעדיף לברר מה שנאמר.
 
אני עוקב אחרי ילקוט יוסף כבר קרוב ל40 שנה ...
מה שהיה עד פטירת האבא, ומה שיש במהדורות שיצאו אחרי, הבדל שמים וארץ ...
אבל תודה על הסגולה
אולי נפרסם את זה, ונעשה קצת כסף, או משהו בסגנון ...
אם אתה עוקב אחרי ילקוט יוסף כבר 40 שנה
אז ודאי אתה יודע שהבדל בין מהדורות זה לא "שמים וארץ", אלא בירור והעמקה.
כך נראית פסיקה חיה לא משתנה מהותית, אלא מתחדדת ומתבררת.
 
גם אני הייתי בעבר חסיד של הרב יצחק, עד שהראו לי אחד על אחד - בנושא מסויים (ועוד אחד, ועוד אחד).
רק התנאי היה, לקרוא אותו ולקרא את הדעה הנגדית, כמנותק מכל אמוציה. פשוט מה כתוב, מול מה כתוב.
זה היה קשה, אבל זה עבד.
ממליץ בחום.
 
יפה כתבת הרבה, אבל פספסת דבר אחד:
החיד"א, רבי חיים פלאג'י, השדי חמד כולם נטו ממרן מתוך השיטה, לא מחוץ לה.
הם לא אמרו "מרן לא מחייב", אלא "כך קיבלנו את מרן — עם כללי נטייה ברורים".
אבל כשאתה אומר שמרן מחייב רק כי אחרים קיבלו אותו, וממילא אפשר לנטות ממנו מתי שנראה
אז אתה לא ממשיך את המסורת, אתה מפרק אותה מהיסוד.
ומרן הרב עובדיה?
הוא לא חידש שיטה הוא החזיר את ההכרעה למקום שלה.
הוא לא אמר "איני מקבל את האחרונים", אלא "איני מקבל פסיקה שמבוססת על תחושות ולא על כללים".
אז כן, גם הוא נטה לפעמים —
אבל תמיד מתוך מסגרת, לא מתוך תחושת בעלות על ההלכה.
ומי שמבלבל בין נטייה מתוך שיטה לבין פסיקה לפי מצב רוח
לא מבין מהי מסורת, ולא מהי אחריות.
ביקשתי לקרוא במתינות..
כלל זה יהא נקוט בידך, עזוב הלשון ותפוס הענין.
אף אחד לא קיבל הוראות מרן בגלל שהתרגש ממנו.
אין פסיקה אחת בעולם שמבוססת על תחושות. המבסס עצמו על תחושות אינו נקרא פוסק בכלל ואין להביאו לדיון.
לעומת זאת החושד בפוסק ידוע ומפורסם כמורה הוראה ואומר שכל פסקיו הם לפי תחושות, ראוי לנזיפה.

כולם מבינים שקבלנו הוראות מרן משום שזו סמכות הלכתית טהורה.
בזה אין מחלוקת כלל.

המחלוקת היא בעצם האפשרות של נטיה מפסקי מרן מחמת שיש הרבה אחרונים שחולקים, או מחמת המנהג.
כל בני ספרד קבלו עליהם הוראות מרן. ואין צורך לציין לספריהם.

וכללי הנטיה הברורים, הם עצמם שנויים במחלוקת.
אין לי מושג למה אתה מבדיל בלשון בין הבא"ח לבין הגרע"י.
שניהם נטו לפעמים מדברי מרן, ולשניהם יש תשובות מדוע נטו.
אז למה הראשון נתפס בעיניך כהולך 'נגד המסורת' והשני כצועד שלוב זרוע עמה.
הכי בגלל 'מספר המקרים'?
הלא אם 'כלל נטיה' אחד כולל בתוכו עשרות דוגמאות, נמצא שלאמיתו של דבר אין אלא מקרה אחד דלא כמרן, וכבר נתבאר שאין בו נטיה.
אדרבה, מרן הרב עובדיה לא ביטל מנהגים סתם, אלא בירר אם הם עומדים באמת בכללים שהחיד"א עצמו הציב. וכשלא עמדו לא פחד לומר את האמת.
גם זו טעות.
הגרע"י חולק גם על כללי החיד"א עצמו.
דרך משל: אם מרן היה רואה דברי האריז"ל היה חוזר בו.

אבל בר מן דין, הרי כשאתה אומר שהגרע"י 'לא ביטל סתם' אלא כשהם 'לא עומדים בכללים', הרי לפניך מנהגים רבים שהחיד"א סבר וקיבלם אף שהם נגד דעת מרן, והגרע"י נחלק עליו.
ומעתה ממה נפשך: אם קבלת המנהגים ההמה סותרים לכללי החיד"א, תהיה לנו קושיא על החיד"א עצמו, ונצטרך להתאמץ ליישב דבריו.
ואם אינם סותרים לכללי החיד"א, תהיה לנו קושיא על הגרע"י, כיצד חלק על החיד"א.

אלא האמת היא שלא כך לומדים את הדברים.
יש להבין הכל מן השורש ולהינצל מכל המבוכות הללו.
אין החיד"א מחויב לכללים שאתה מציב לו, ואין הגרע"י מחויב לכללים שמציב החיד"א.

יש כאן מחלוקת בין החיד"א לבין הגרע"י, וכדרכה של תורה.
לא זה מודה לזה ולא זה מודה לזה.
ואין בכך שום פגם.
ואם תרצה אמור 'אלו ואלו דא"ח'.

אבל לא דעה אחת יש כאן, כי אם שתים.
הגרע"י אינו ממשיך של החיד"א אלא נטל חלק מכלליו ונחלק על חלק מהם.
 
גם אני הייתי בעבר חסיד של הרב יצחק, עד שהראו לי אחד על אחד - בנושא מסויים (ועוד אחד, ועוד אחד).
רק התנאי היה, לקרוא אותו ולקרא את הדעה הנגדית, כמנותק מכל אמוציה. פשוט מה כתוב, מול מה כתוב.
זה היה קשה, אבל זה עבד.
ממליץ בחום.
מכבד את הכנות שלך, באמת. אבל אם כל מה שצריך כדי "להתפכח" זה לראות מחלוקת אחת או שתיים —אז כנראה שלא הבנת מהי שיטה. כי שיטה לא נבחנת לפי מקרה בודד, אלא לפי עקרונות עקביים. וגם אם תמצא מקום שבו אפשר לחלוק —זה לא הופך את כל המפעל לפסול, אלא רק מוכיח שהוא חי, נושם, ומתמודד. אז כן, תקרא גם את הדעה הנגדית אבל אל תתבלבל: היכולת לחלוק לא מבטלת את העומק, האחריות והמסורת שמאחורי הפסיקה. היא רק מחייבת אותך ללמוד עוד לא למהר לשפוט.
 
ביקשתי לקרוא במתינות..
כלל זה יהא נקוט בידך, עזוב הלשון ותפוס הענין.
אף אחד לא קיבל הוראות מרן בגלל שהתרגש ממנו.
אין פסיקה אחת בעולם שמבוססת על תחושות. המבסס עצמו על תחושות אינו נקרא פוסק בכלל ואין להביאו לדיון.
לעומת זאת החושד בפוסק ידוע ומפורסם כמורה הוראה ואומר שכל פסקיו הם לפי תחושות, ראוי לנזיפה.

כולם מבינים שקבלנו הוראות מרן משום שזו סמכות הלכתית טהורה.
בזה אין מחלוקת כלל.

המחלוקת היא בעצם האפשרות של נטיה מפסקי מרן מחמת שיש הרבה אחרונים שחולקים, או מחמת המנהג.
כל בני ספרד קבלו עליהם הוראות מרן. ואין צורך לציין לספריהם.

וכללי הנטיה הברורים, הם עצמם שנויים במחלוקת.
אין לי מושג למה אתה מבדיל בלשון בין הבא"ח לבין הגרע"י.
שניהם נטו לפעמים מדברי מרן, ולשניהם יש תשובות מדוע נטו.
אז למה הראשון נתפס בעיניך כהולך 'נגד המסורת' והשני כצועד שלוב זרוע עמה.
הכי בגלל 'מספר המקרים'?
הלא אם 'כלל נטיה' אחד כולל בתוכו עשרות דוגמאות, נמצא שלאמיתו של דבר אין אלא מקרה אחד דלא כמרן, וכבר נתבאר שאין בו נטיה.
יפה כתבת ש"עזוב הלשון ותפוס הענין" אז בוא נאחז בעיקר: לא מדובר כאן על עצם הנטייה מדברי מרן, אלא על המסגרת שבתוכה היא נעשית.
הבא"ח נטה מדברי מרן פעמים רבות אבל הוא לא קיבל את עקרון קבלת הוראות מרן כפסק מחייב, אלא ראה עצמו ממשיך פסיקה בבלית עצמאית. זו לא שאלה של מספר מקרים זו שאלה של שורש סמכות. לעומת זאת, מרן הגר"ע יוסף זצ"ל העמיד את מרן הבית יוסף כסמכות מחייבת, וכל נטייה שלו נעשתה מתוך כללים ברורים: רוב הפוסקים, מנהג קדום, צורך ציבורי, ספק דאורייתא והכול מנומק, מבורר, ומיוסד.
אז כן שניהם נטו. אבל האחד נטה מתוך שיטה שמעמידה את מרן כעיקר, והשני נטה מתוך שיטה שמעמידה את מרן כאופציה.וזה ההבדל בין מי שממשיך מסורת למי שמכבד אותה, אבל לא רואה עצמו כבול אליה. וזה הבדל לא בלשון אלא במהות.
 
ראשי תחתית