ש"צ קבוע שלא ספר יום אחד ורוצה לברך ולהוציא מישהו אחר
הנה בשו"ת יבי"א ח"ח סי' מ"ו אותיות ב'-ד' [וחזר על זה בקצרה בחזו"ע יו"ט עמ' רמ"ח-ר"נ] האריך בנידון זה והביא את מחלוקת האחרונים בזה, והעלה שלא יברך בשביל אחר וכדעת רוב האחרונים עיש"ב. אולם לא התייחס הרב זצ"ל מדוע אין להתיר לו לברך מכח ס"ס, שנצרף את דעת האחרונים שהוא כן מחוייב בדבר, וכן את דעת רוב הראשונים שכל יום מצוה בפנ"ע, שכידוע מצרפים את שניהם בספירת העומר לברך.ובספר ילקוט יוסף ספירת העומר [מהדורת תשע"ט עמ' רכ"ד] כתב בזה"ל: וכן אין להסתמך על ס"ס דשמא כל יום מצוה בפני עצמה ושמא גם בכה"ג איכא דין ערבות, דסברא זו נחשבת כסברא דחויה דיש לנו להכריע הלכה כדברי הפר"ח ודעמיה דהכי מסתברא וא"א לצרף כל סברא לס"ס. וגם אפשר שכיון שספיה"ע בזמן הזה דרבנן אינו נחשב כל כך מחוייב במצוה, דספיקא דרבנן לקולא אע"פ שהוא נגד דעת רוה"פ דס"ל שלא הפסיד המצוה ע"כ.
והנה מה שכתב בסוף וגם אפשר וכו' – תמוה מאוד, שהרי בה"ג הוא דעת יחיד ממש, וכל מה שחששו לו זה משום שדבריו דברי קבלה ולא רצו להורות לברך נגדו, אבל לומר שזה ספק דרבנן זהו דבר שאין לו שחר כלל, דודאי מחוייב גמור הוא במצוה כדעת רובא דרבוותא, ופשוט.
ומה שכתב בתחלה שסברא זו נחשבת כסברא דחויה – כבר הוא עצמו בעמוד שלאחר מכן [קכ"ה] כתב שקשה לומר שסברת עשרה אחרונים נקראת סברא דחויה. וכתב שם טעם אחר דלא מהני הכא ס"ס, כי דוקא כשרוצה לברך לעצמו בזה מהני ס"ס, כגון שמסופק אם ספר יום אחד וכה"ג, והיינו טעמא כדי שיזכה לברך בעצמו על מצוה שיש אומרים שהיא מה"ת, משא"כ בנ"ד לעצמו אין לו ס"ס ראוי ולכן הוא מבקש מאחד מהקהל שחייב בודאי בברכה זו שהוא יוציאו י"ח, נמצא שהוא נכנס לס"ס כדי להוציא את מי שיכול לצאת בודאי, ובכה"ג אין לסמוך על ס"ס בברכות, כי אדרבה מגרעות נתן, שהרי להפר"ח הוא מברך ברכה לבטלה וחבירו השומע הפסיד הברכה ע"כ.
אולם סברא זו שכתב – נסתרת גם היא מדברי כמה אחרונים שכתבו שאפשר לברך מצד ס"ס ומהם המכתם לדוד בסי' ט"ז [אלא שמיאן בזה משום דלא מצא בראשונים מי שסובר דחשיב מחוייב בדבר עי"ש, אולם לדידן דחשיב ספק – אפשר לצרף ספק זה], המאמ"ר באות י' עי"ש, ברכת הבית שער נ' שערי בינה אות כ"א [וז"ל מיהו אם מוכרח להיות ש"צ ומתבייש שלא יספור יש תקנה שיבקש מאחד שלא יברך ויתכוין לצאת בברכתו ואז יכול הש"צ לברך. כן נ"ל. ומותר לעשות כן כמבואר במ"א ס"ק ב'. ומ"מ צ"ע בזה דכיון שהאחר יודע בעצמו לברך והש"צ א"צ לברך לעצמו י"ל דאסור לש"צ לברך, כמו בקידוש דאסור לקדש בשביל היודע כמבואר בסימן רע"ג. ומ"מ י"ל דכיון די"א דיכול לברך אף בדילג מותר בכה"ג וצ"ע ע"כ. הרי שעיקר פקפוקו הוא משום שהשומע בקי, אולם בזה אפשר לצרף את סברת הרבה ראשונים והכרעת הבה"ל שם דס"ל שאפילו בבקי אמרינן אע"פ שיצא מוציא, וסגי בצירוף זה לדחות סברתו היחידאה של בה"ג], תשובות והנהגות ח"ד סי' ק"ו עי"ש. וגם אלו שאסרו לברך זה לא משום שלא מהני ס"ס אלא משום דסבירא להו במוחלט שאין הוא בר חיובא.
וביותר, דלא מובן מה שכתב דהכא עושה ס"ס בשביל השני ולא בשביל עצמו, שהרי כאן הוא מוציא 'גם' את עצמו וגם את חבירו. וגם מה שכתב בעמ' רכ"ו שם: ועוד דס"ס מהני בספיה"ע כדי שיוכל להמשיך לספור בברכה בכל הימים ולא יפסיד את המצוה לגמרי ע"כ. גם זה נסתר מדברי האחרונים הנ"ל דלא ס"ל סברא זו. וגם שהרי יכול להוציא את חבירו בכל יום מכאן ואילך, ולא רק באותו היום.
ומה שכתב שחבירו יפסיד הברכה על הצד שהוא פטור מהדבר – כבר עמד בזה בספר תשובות והנהגות הנ"ל וכתב: אכן אותו אדם שבשבילו בירך הש"ץ להוציאו, נראה דיבקש מעוד אדם שחייב בברכה ודאי ולא ספר שיוציאנו ג"כ בברכתו. והיינו משום דלפמ"ש הרי אי"ז מועיל לכל הדעות, וע"כ ישוב וישמע עי"ש.
וע"כ נראה שאם הוצרך אדם לברך כגון שהוא ש"צ וכדומה ולא נעים לו לומר למישהו אחר שיברך ויוציא אותו, יכול לבקש מחבירו שלא יברך, והוא -הש"צ - יברך להוציאו, ויסמוך על הסוברים שהוא נקרא מחויב בדבר [אלא שאינו יכול לקיים בפועל את חיובו], בצירוף רוב הראשונים החולקים על בה"ג, אלא שחבירו ישמע את הברכה ויספור שוב לאחר מכן ממישהו שודאי חייב, כדי שיצא הוא יד"ח בברכה לכו"ע.
רב קהלה שלא ספר יום אחד ורוצה לברך מדין כבוד התורה
בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' צ"ו נשאל בנידון זה האם יכול לספור בשאר הימים משום שהוא רגיל לספור ברבים ואיכא כבוד התורה ובזיון אם לא יספור, והשיב שבמקום הדחק כזה אפשר לסמוך על דעת הראשונים בסי' תפ"ט דכל יום מצוה בפ"ע ויספור בשאר ימים בברכה וכו'. ועיין כיו"ב או"ח סי' צ"ב ס"א לענין נצרך לנקביו דאע"פ דאית ביה תועבה מעיקר הדין מתירין כה"ג ע"ש במ"א ביאור הלכה ד"ה היה, ומכ"ש כאן דאיכא מחלוקת הראשונים, וכבר ידוע מש"כ הש"ך יו"ד סי' רמ"ב דבשעת הדחק בדרבנן אפשר לסמוך על דעת יחיד עכת"ד. ובספר ילקוט יוסף שם עמ' רכ"ד הקשה על דבריו אמאי התיר בסתם לברך ולא הצריך אפי' לבקש מאחר שיצא י"ח בברכתו שיהא כאן ס"ס ובפרט באיסור ברכה לבטלה החמור עי"ש עוד.והנה מה שהקשה למה לא הצריך לבקש מאחר וכו' – כבר נשאל בזה השה"ל גופיה בח"ד סי' קנ"ז, והשיב דהוא ס"ל כהפר"ח וסיעתו דלא מהני עצה זו עי"ש. ומה שהקשה איך היקל באיסור ברכה לבטלה החמור ללא ס"ס וכו' ופסק שם שלא כדברי השה"ל – הנה כה"ג מצאנו בשו"ת יבי"א ח"ח יו"ד סי' ל"ב במקרה של ס"ס בברכות במקום שלום בית וכבוד האשה וכו', והשיב תשובה ארוכה להיתרא, והסתמך על דעת רוב הפוסקים שברכה שאינה צריכה מדרבנן, וכתב בתוך הדברים [אות ג']: וכ"ש לפי מ"ש הרה"ג בעל קהלות יעקב בספרו שיעורין של תורה, שאפי' לדברי המג"א דס"ל שלדעת הרמב"ם איסור ברכה שא"צ הוי איסורא דאורייתא, אין זה אלא בזורק ברכה מפיו שלא לצורך כלל, אבל מי שטועה( וסבור שהוא) [או סומך על דעת איזו פוסק ש]צריך לברך ברכה זו, לכ"ע לא הוי אלא איסור דרבנן. ע"ש. וכן משמע מדברי הרב מטה יהודה (בקונטרס שבט יהודה דמ"א ע"ב, בהערותיו על שו"ת נחפה בכסף סי' ו). ע"ש. וכן כתב בשו"ת אבני צדק (חלק או"ח סימן יז). ויובא להלן בסמוך. וה"נ בנ"ד שכסבור הוא שחייב בפדיון בנו, ומברך כהלכה לפי דעתו, בודאי דהוי רק איסור דרבנן, וא"צ להודיעו, שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, דהיינו לאו דלא תסור. ואע"פ שבברכות אנו מחמירים גם במקום ס"ס וכו' כתב המכתם לדוד (סי' ג דף ח ע"א) ד"ה ומה, וכבר כתבנו דכל היכא דאיכא תרי ספיקי תו ליכא לא ריחא ולא קיוהא דאיסורא כלל, משום שהספק ספיקא מועיל להתיר כל איסורים שבתורה, וגם איסור ברכה לבטלה כאחד מהם. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"א הכהן בס' ברית אברהם (מע' ס אות ב). ע"ש. הילכך יש להורות בנ"ד שאין להודיעו כלל, דשב ואל תעשה עדיף, שגדול כבוד הבריות, וגדול השלום עיש"ב. ואם כי כאן אינו אותו הנידון ממש, מ"מ בודאי שאפשר לקחת את הסברות הנ"ל ולסמוך עליהם במקום של כבוד הבריות וכבוד התורה, ולצרף את הדעות שאין כאן ברכה לבטלה דאוריתא לכו"ע אלא דרבנן, ובמקום כבוד הבריות וכבוד התורה אפשר לעבור על איסור דרבנן של ברכה לבטלה לדעת בה"ג, וכבר כתבנו שבכל דהוא מצרפינן כנגד סברא יחידאה של בה"ג.
וא"כ צדקו דברי השה"ל שהתיר לרב קהלה לברך במקום כבוד התורה וכבוד הבריות גם אם לא מוציא אחרים יד"ח, כגון שנזכר ברגע האחרון ואין לו אפשרות לבקש ממישהו שלא יברך, כיון שאז יודע הדבר ושוב יהיה בושה וכדומה.
רב קהלה שלא ספר ורוצה לספור ולהוציא מישהו אחר
הנה בהצטרף ב' הסברות הנ"ל, גם מצד כבוד התורה וכבוד הבריות, וגם מצד שמוציא אחרים יד"ח – נראה שבודאי יכול לברך, ולית דין צריך בשש, וכן מתבאר מדברי הפסקי תשובות בסי' תפ"ט אות כ"ב עי"ש, ובעקבותיו פסק כן להדיא בספר הליכות מועד [מלכה] פסח עמ' ת"ב-ת"ה עי"ש.ומה מאוד יש לתמוה על ספר ילקוט יוסף שם עמ' רכ"ה שהביא את פסק ההליכות מועד [בשם 'אחד ממחברי הזמן'] וכתב עליו: ואמנם צריך לידע גם את כללי הפסיקה דהיאך לא נחוש לסב"ל, ובפרט שבחזו"ע משמע שגם לרב אין היתר לעשות כן, ואיני יודע אם עיין בתוך דברי הכנה"ג והפר"ח וגנת ורדים ומאמר מרדכי וחקרי לב והחיד"א לראות את משמעות דבריהם ע"כ.
דהנה מה שכתב שצריך לידע את כללי הפסיקה – אה"נ, ואדרבה לפי מה שכתבנו, לפי כללי הפסיקה לית דין צריך בשש שאפשר להורות לברך, וכפי שהארכנו במקורות ובסברא.
ומה שכתב שבחזו"ע משמע שגם לרב אין היתר – אה"נ, ועליה אנו דנים שאין דבריו מובנים מדוע החמיר בענין זה כ"כ, ודברי ההר צבי והשה"ל וההליכות שלמה והתשובות והנהגות ושאר האחרונים נראים ומסתברים יותר, ואפשר לפסוק כמותם אע"פ שבחזו"ע לא משמע כן, ואין בזה כל השגה.
ומה שכתב ואיני יודע אם עיין וכו' – איני יודע איך כתב דבר כזה, ומה ראה לכתוב כן, ויש במשפט זה ובכל צורת ההשגה הנ"ל מיעוט כבוד התורה, וכן לא יעשה, ודי בזה.
נמצא, שרב קהילה שלא ספר יום אחד ורוצה לכוין להוציא מישהו יד"ח בברכה יכול לעשות כן, ואין בזה שום איסור, דיש בזה כמה וכמה צדדים להתירא, וכפי שפסק בספר הליכות מועד, ויפה דן ויפה הורה.
אלא שמה שכתב בספר הליכות מועד שם בהערה ס"ד שיכול גם מכאן ואילך לספור בברכה [בצירוף שהשלים הספירה שהחסיר], אף אם באחד הימים אינו סופר בפני הציבור ואין את החשש של כבוד התורה, כיון שאם לא יעשה כן נמצא שמגלה למפרע שלא עשה כהוגן כשבירך על הספירה בציבור ע"כ. בזה במחכ"ת אין דבריו נכונים [וכפי שהשיג עליו הילקוט יוסף שם], ומפורש בשו"ת מכתם לדוד סוף סי' ט"ז דהא מלתא דפשיטא שלא מן השם הוא זה ואין זה עולה על הדעת כלל להתיר עי"ש. והסברא שכתב שמגלה למפרע וכו' – אינה מובנת, דכשספר בציבור היה לו ס"ס ולכן ספר, משא"כ ביום אחר שאין לו את הספיקות הללו – לא סופר.
סיכום
ש"צ קבוע שלא ספר יום אחד ומתבייש לתת לאחר לספור – יכול לבקש מאחר שלא יספור, והש"צ יברך ויוציא אותו בברכה, משום שיש פוסקים שסוברים שהוא מחויב בדבר אלא שאין לו יכולת לספור, ומצרפים אותם לדעת רוב הראשונים שכל יום מצוה בפ"ע ובס"ס מברכים, וכפי שפסקו אחרונים רבים.רב קהילה שלא ספר יום אחד ומתבייש לתת לאחר לספור וגם לבקש מאחר שיוציאו, ויש בזה גם כבוד התורה, יכול לברך בעצמו ולסמוך על הפוסקים שבכה"ג אין איסור דאוריתא של ברכה לבטלה, ואיסור דרבנן נדחה מפני כבוד הבריות וכבוד התורה.
אם הרב הנ"ל יכול לבקש ממישהו אחר שיוציא אותו יד"ח בברכה, ומרויח את ב' הדעות הנ"ל – הדבר מועיל בשופי, ועדיף שיעשה כן.
