פנינים מהילקו"י ברכות החדש חלק ב'

[ולמדתם אותם]

בריך שמיה בראש חודש​

בעמ' שמ"ו הביא את דברי היבי"א בח"ה סי' ח' אות ד' שכתב: וכן אני נוהג לומר בריך שמיה בראש חדש. ותמוה מה שהראוני בספר ארחות מרן שמעיד שמרן האבא לא היה נוהג לאומרו, וזה אינו. ולא כך היה מנהגו של מרן זיע"א, ובפרט כאן שביבי"א מעיד על עצמו שכן היה אומרו. ובמקו"א הערנו על ספר ארחות מרן שאין לסמוך עליו שיש בו הרבה חוסר דיוק ע"כ.

ואינו מובן מהי השגתו. אטו לא יתכן שבצעירותו [כשכתב את יבי"א ח"ה] היה נוהג לומר את הבריך שמיה, וכפי שכתב שזה במקום היהי רצון, ולא יכל לבטל את ב' הדברים ולכן אמר את הבריך שמיה במקומו, אבל בזקנותו שכבר היה לו בית כנסת משלו – הפסיק לומר את שניהם. ואין שום סתירה. ומצאנו עוד עד נאמן לזה, בספר מעין אומר ח"ב עמ' שפ"ט, וז"ל: התפללתי בחוה"מ פסח תשס"ה אצל מו"ר נר"ו וראיתי שאין אומרים בריך שמיה בעת פתיחת ההיכל, ואמר לי החזן שם שגם בראש חודש אין מו"ר נר"ו נוהג לאומרו אפילו שבסידור יחוה דעת זה מופיע ע"כ. וע"פ שני עדים יקום דבר, ואין דבריו של אחד במקום שנים.​

 

[ולמדתם אותם]

הגירסא הנכונה בדברי השו"ע בסי' קפ"ד​

בעמ' ש"נ כתב: והראוני למחבר אחד שכתב דהנוסחא הנכונה בדברי הש"ע בדעה הראשונה, להרמב"ם ולר' יונה. ובדעה השניה יש לגרוס רק להרא"ש, וא"כ הרי הזכיר הש"ע הדעה הראשונה בשם רבים והדעה השניה בשם יחיד, וי"ל שדעתו לפסוק כהרבים נגד היחיד. וטען שדברי האחרונים שעמדו בזה ע"ד הש"ע שלפנינו בשם ר' יונה דס"ל כהרא"ש מתבאר שיש שפירשו שכונתו למש"כ ר' יונה 'בשם הגאונים' ויש שמחקו לגמרי ר' יונה מדברי השו"ע, ולפ"ד כולם לא הזכיר השו"ע כלל דר' יונה כהרמב"ם [ס' ה"ב עמ' ש"פ] ונמשך בביאור השו"ע אחר דבריו של ברכת ה'. אולם בהליכו"ע ח"ב עמ' מ"א מבואר דבודאי לא מסתבר שמרן יכתוב ר' יונה ותהיה כונתו דהיינו סברת הגאונים ולא כמו שר' יונה עצמו ס"ל, ודוק היטב בלשון מרן הנז' עכ"ד.

וגם בזה לא מובן מה רצה, ומה הוסיף על דברי ההלכה ברורה שהביא את ההליכות עולם, אלא שדחאו לנכון ש'אף אחד מהאחרונים' לא כתב להגיה 'לר' יונה' והרמב"ם, אלא או רק להרמב"ם, ומוחקים את ר' יונה כלל, או שהכונה לר' יונה 'בשם הגאונים', אבל להעלות את ר' יונה למעלה עם הרמב"ם – לא מצאנו, וא"א להמציא מעצמנו הגהה שאף אחד לא אמרה. ואם לא נראה ההגהה של ר' יונה 'בשם הגאונים' – אז מוחקים לגמרי את ר' יונה, אבל לומר שר' יונה עם הרמב"ם הוא 'רבים' – זה לא מצאנו באחרונים. ודברים פשוטים הם. ואדרבה יענה הילקוט יוסף על הערה זו, ולא יחזור על דברי ההליכות עולם שכבר הובאו בהלכה ברורה.​

 

[ולמדתם אותם]

אחד בירך וחבירו ענה אמן אם יברך בעצמו או יאכל בלי ברכה
​

בעמ' שצ"ט כתב: והראוני למחבר אחד שכתב שכאשר בחורים יושבים לאכול בישיבה פת שחרית או סעודה אחרת ונוטלים ידים או בני הבית, שכ"א מברך המוציא לעצמו וקדם אחד מהם ובירך בקו"ר המוציא וחבירו ענה אמן שוב לא יברך בעצמו ויאלכ בלי ברכה אפילו שלא כיון עליו כי חוששים שיצא י"ח וכמ"ד מצוות א"צ כונה [ה"ב חי"א עמ' י"ז]. וגם כאן נמשך אחר מש"כ בספר ברכת ה' וכו'. ואמנם 'זו טעות בהבנה', דכיון שהשומע לא נתכוין לצאת י"ח ובדעתו לברך בעצמו הו"ל כנתכוין להדיא שלא לצאת י"ח ובזה בודאי שצריך לברך בעצמו אף שענה אמן וכו' עיש"ב.

והקורא השגה זו מבין שזוהי סברתו של ההלכה ברורה 'וטעה בהבנה', אולם גם כאן כנראה שלא 'הראו לו' את 'המקורות' של ההלכה הזו, שכתב בסי' רי"ג בירור הלכה י': וכן פסק בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (סעיף ד'), שיש לחוש לאומרים שמצוות אינן צריכות כוונה ובדיעבד אף בלא כוונת שומע ומשמיע אינו חוזר ומברך עי"ש שהאריך בזה עוד. ולדברי הילקוט יוסף הגר"ז 'טעה בהבנה' ח"ו. ואם כי באמת נראים בזה דברי הילקוט יוסף 'לדינא', וכפי שגם הפסקי תשובות בסי' רי"ג האריך לבאר ולהסביר בדברי הגר"ז ובהלכה למעשה עי"ש, מ"מ צורת ההשגה שזו 'טעות בהבנה' לא ראויה, מאחר וההלכה ברורה הסתמך על אחד מגדולי האחרונים, ודוק היטב.​

 

[ולמדתם אותם]

קושיא על היבי"א מדוע לא הביא את תירוצו השני של הב"י​

בעמ' ת' כתב: והנה בשו"ת בנין עולם כתב שהמברך ברכת המוציא ושמע ברכת המוציא מחבירו מותר לו לענות אמן אחריו אע"פ שעדיין לא טעם ואין זה הפסק כלל דלא גרע מגביל לתורי עי"ש. אולם בשו"ת יבי"א ח"ח סי' כ' כתב שנעלם מעינו מ"ש הב"י בסי' נ"ט שרק בברכות ק"ש שאינו מברך וציונו על ק"ש ס"ל להרא"ש שמותר לענות אמן אחר ברכת הש"צ משא"כ בברכת המצוות דעלמא אסור להפסיק בין הברכה למצוה עי"ש. והמחבר הנ"ל כתב להעיר על דברי מרן זיע"א שפלא שלא הזכיר כלל מפירושו השני של הב"י ושדין זה תלוי בשני התירוצים [ה"ב ח"ד שו"ת אוצר"י סי' ח']. ותימה, דמה שלא הביא דבריו לתירוץ השנהי הוא משום שאינו להלכה כלל שהרי בשולחנו הטהור פסק שלא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל משום דהוי הפסק עכ"ד.

וגם בזה נראה שלא הבין כלל את צורת וסדר הדברים, שהרי היבי"א שם 'הקשה' על הבנין עולם שנעלם ממנו דברי הב"י. וע"ז כתב ההלכה ברורה שאין זו קושיא ולא נעלם ממנו דבר זה שהרי בב"י יש עוד תירוץ, וממילא זה תלוי בשני התירוצים, ואין כאן העלמה עי"ש. ואני מוסיף לבאר את דבריו, שהרי האשכנזים פוסקים שכן עונים אמן לאחר הבוחר בעמו ישראל באהבה וכפי שכתב הרמ"א בסי' ס"א, וע"כ אין כאן 'קושיא' על הבנין עולם, ודוק היטב.​

 

[ולמדתם אותם]

האם סומכים על חזקה דרבא 'לכתחלה'​

בעמ' ת"ע כתב: ומכאן יש להעיר על מש"כ מחבר אחד לחלוק על מרן הבא, וכתב שלכתחלה אין הנער מוציא יד"ח עד שיהיה בן י"ג שנה וידוע שהביא ב' שערות [ה"ב]. ולהאמור מבואר בקדמונים שזו חזקה אלימתא, ורק לענין חליצה מחמירים, ולא מובן למה חלק ע"כ.

והסיבה שלא הבין למה חלק היא משום שלא עיין במה שציין ההלכה ברורה לשו"ת אוצרות יוסף ח"ג סוף סי' ג' ששם הביא וראה וידע את הקדמונים שזו חזקה אלימתא, אולם כתב בשם הערך השלחן (שם סק"ד) שכדברי המגן אברהם פסק בשו"ת התשב"ץ חלק ג' (סימן קעא), דמן הדין היה לבודקו לענין ברכת המזון שהביא שתי שערות. וכן פסקו כמה אחרונים. וסיים: ועיין לעיל בבירור הלכה (סימן לט סק"ב) שכתבתי להוכיח מדברי כמה ראשונים דחזקה דרבא חשיבא חזקה גמורה אף לענין מצוות דאורייתא, ודוקא לענין חליצה החמירו משום חומר איסור ערוה, ושכן כתבו הנודע ביהודה והכתב סופר ועוד אחרונים. ואף על פי שכתבתי שם לחוש לדברי המגן אברהם להחמיר במצוות דאורייתא, מכל מקום נראה שלענין ברכת המזון במקום הצורך כשאי אפשר בענין אחר יש לסמוך על הים של שלמה והב"ח והעולת תמיד, דסבירא להו דלענין להוציא את הגדול שפיר סמכינן אחזקה דרבא עכ"ד. הרי שראה וידע, והכריע שלכתחלה יש להחמיר משום שגם בראשונים יש מי שסובר כמג"א, והוא התשב"ץ, והרבה אחרונים סוברים כמותו, ולכן 'לכתחלה' יש להחמיר כמותו.​

 

[ולמדתם אותם]

אמירת יעלה ויבא בתוך הרחמן​

כתב בעמ' תפ"ד: והראוני למי שכתב לחלוק על מרן, דאם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז בר"ח וחומ"ה לא יאמר יעלה ויבא בהרחמן, וחילקו בין יעלה ויבא שמוזכר בו שם שמים זכרנו ה' וכו' ואין לומר לבטלה, לבין על הנסים [ה"ב ח"ט סי' קפ"ח]. אולם למעשה אין שום מניעה מלומר יעלה ויבא בהרחמן, ואף שהרמ"א כתב לחוש בזה משום הזכרת שם ה' אולם כבר תמה עליו במג"א וכו' ואף שבספר בגדי ישע כתב ליישב דעת הרמ"א מ"מ לפי מה שנתבאר ביחו"ד ח"ה סי' מ"ג דכשאינו אומר שם ה' דרך ברכה אלא דרך בקשת רחמים ליכא איסור הזכרת שם ה' לבטלה וכן הרי הוא בדרך הזכרת רחמים ושבח, ואין כאן חשש הזכרת ה' לבטלה, ונמצא שבחנם חלקו על מרן זיע"א עכ"ד. וכ"כ עוד בעמ' תקמ"ג עי"ש.

והרואה דבריו מבין שאכן דעת הרב עובדיה שיש לומר בהרחמן ודלא כרמ"א. אולם זו טעות והטעיה, דהמעיין בשו"ת יחו"ד הנ"ל יראה שלמעשה מודה לרמ"א שאין לומר, וז"ל: המגן אברהם שם תמה באמת על זה, שהרי אומרים תחנות כל היום, אף על פי שיש בהן הזכרת שמות, ומשום שדוקא בברכה שאינה צריכה יש לאסור, ולא בנוסח תחנה, ולמה תיגרע אמירת יעלה ויבוא. וצ"ע. ע"כ. אולם בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן שם כתב, שמכיון שבנוסח יעלה ויבוא יש הזכרת שמות, לא רצו לאומרו בתוך הרחמן אף על פי שאין שום איסור בדבר, שהרי אומרים תחנות ובקשות כל היום אף שיש בהן הזכרת שמות, כי לא אסרו אלא להזכיר את ה' לבטלה או בברכה שאינה צריכה. ע"כ. ומבואר יוצא שבעצם אין בזה שום איסור מן הדין, ורק לא רצו לאומרו בתוך הרחמן משום חסידות וכדומה, להרחקה בעלמא. (ועיין בספר בגדי ישע שם. ויש להשיב על דבריו) ע"כ. הרי שמסכים 'לפסק ההלכה' של הגר"ז כדעת הרמ"א שלמעשה 'לא רצו' לאמרו בתוך הרחמן, אלא שתמה על 'טעמו והסברו' של הבגדי ישע, אבל על הדין לא חלק, וכהסברו של הגר"ז. וזה כפסק ההלכה ברורה.​

 

[ולמדתם אותם]

מי שלא אמר רצה ולא יודע אשר נתן האם חוזר לראש או לרחם​

כתב בעמ' תקכ"ו: והראוני למי שכתב שחוזר לראש ברהמ"ז וי"א שחוזר לרחם [ה"ב עמ' תע"ח] ובברכת ה' כתב שחוזר לראש]. ואיני יודע אמאי לא נצמד לדברי מרן האבא שחוזר לרחם. ואף שבהליכות עולם בהערה סיים וצ"ע, הנה בהלכה למעלה הכריע שחוזר לרחם, דבכל מקום שיש צד ברכה לבטלה מכאן או מכאן תופסים כפי מה שנראה כעיקר הדין ולא חוששין לסב"ל כי הרי בכל אופן יש סב"ל עכ"ד.

וכאן הגדיל לעשות, שתמה על דבריו כשהעתיקו לא נכונה, דהוא העתיק שכביכול ההלכה ברורה פסק 'בסתם' לחזור לראש, וב'יש' לחזור לרחם. אולם ז"ל ההלכה ברורה בסי' קפ"ח סי"ט: אם שכח להזכיר מעין המאורע בברכת המזון, וחתם "בונה ירושלים" ונזכר, ואינו יודע לומר ברכת "אשר נתן", (ואין לו סידור שכתוב בו נוסח ברכה זו), לדעת רבים מהפוסקים אם הוא בדבר שאם לא אמרו מחזירין אותו, כגון שלא אמר "רצה והחליצנו" בשבת, צריך לחזור לראש ברכת המזון, ואין הדבר מועיל אם יאמר "רצה והחליצנו" או "יעלה ויבא" קודם ברכת "הטוב והמטיב". ויש אומרים שאינו חוזר אלא לתחלת ברכת "רחם" ע"כ. הרי שלא הכריע כלל לחזור לראש. ובהערה שם האריך טובא לצדד לכאן ולכאן, ואדרבה נראה יותר דס"ל לחזור לרחם עי"ש. וגם בהליכות עולם נשאר בצ"ע 'למטה' [שזה העיקר בדעתו כנודע]. ולכן אין כאן שום השגה אלא טעות בהעתקה.​

 

[ולמדתם אותם]

חולה האוכל דבר איסור האם מברך או לא​

בעמ' תרכ"ח כתב: ודלא כמ"ש בס' ה"ב [ח"י עמ' פ'] וצירף את דעת הראב"ד דס"ל שיש לברך על מאכל איסור בכל ענין, וא"כ הוי ס"ס לברך ע"כ. אלא שאין אונ עושים ס"ס בברכות, ובד"כ אין השביעה באה מהפת אלא משאר מאכלי איסור. ומאן דעבדינן ס"ס בברכות כשמרן פסק לברך היינו דוקא כשיש רוב הראשונים שפסקו כמו שפסק מרן, וכאן רוב הראשונים פסקו נגד מרן, הרא"ה, הריטב"א הפרדס אהל מועד המאירי שטמ"ק ועוד ע"כ.

אולם גם בזה אין השגה, דגם הכא יש לנו ראשונים רבים שסוברים לברך, דעל מאכל איסור דעת הראב"ד, ההשלמה, הרא"ש, הרמ"ך ותר"י, ספר השולחן, הריב"ש, חוט המשולש ועוד [והובאו בשעה הציון של ההלכה ברורה אות ו' עי"ש] שמברכים. ולגבי חולה האוכל דבר איסור – דעת הרשב"ץ שמברך וכדעת מרן, וא"כ שפיר הוי ס"ס ודעת רבים מהראשונים כדעת מרן ואפשר לברך.​

 

[ולמדתם אותם]

אם קטן רשאי לזמן​

בעמ' תרע"ה כתב: והראוני בה"ב שדחה דברי היפ"ל [שקטן רשאי לזמן] דמ"ש קטן וגדול היינו בחכמה וכמ"ש הרמב"ם. אולם 'לא הבין' דברי היפ"ל, דודאי היפ"ל ידע דאפ"ל בשו"ע דקטן דהכא לא מיירי בקטן בשנים אלא בחכמה, אלא כל כוחו של היפ"ל בא מהזוה"ק וכו' עי"ש.

ואעתיק את לשונו של היפ"ל בסי' ר"א אות ב', ויראה הקורא 'מי לא הבין' את דברי היפ"ל: ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך רשאי. והיינו לקטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין כמש"ל בסי' קצ"ט ס"י ויע"ש בעניותי באות ד' עי"ש. הרי ש'כל כוחו' של היפ"ל הוא לפי 'הפשט' ולא לפי הזוהר.

עוד כתב בילקוט יוסף שם: ומה שהמחבר הנ"ל הביא מהמשנ"ב [ס"ק כ"ז] דאין ליתן לקטן ממש לברך. הנה לא דק, שבמשנ"ב מדבר כאשר המזמן מוציא י"ח את כולם בבהמ"ז, ולא כמו שנהגו בזמננו שכ"א מברך לעצמו. ופלא שלא שמו לב לזה עכ"ד.

ולא יאומן כי יסופר, על 'השגה' כזו, ואעתיק את לשון המ"ב שציין בעצמו בסי' קצ"ט אות כ"ז: וכל אלו הדעות הוא רק לענין צירוף שיהיה מצטרף לשלשה ולעשרה אבל שיהיה הוא המזמן ויוציא אחרים בבהמ"ז לכו"ע אינו מוציא עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד וידוע שהביא שתי שערות שבהמ"ז הוא מן התורה ובשל תורה אין סומכין על חזקה זו דמסתמא הביא מיהו אם המזמן אינו אומר כי אם נברך וכל בהמ"ז מברך כ"א ואחד לעצמו כמנהגנו [וכמבואר בסימן קפ"ג ס"ז] לית לן בה, דכיון שהוא בן י"ג שנה סמכינן בזה על חזקה: ע"כ. הרי שמפורש בדבריו שגם בזמננו שכל אחד מברך – 'רק בן י"ג שנה' מהני מדין חזקה ולא בקטן ממש. וזה כדברי ההלכה ברורה.​

 

[ולמדתם אותם]

יין מבושל שנהפך לתמצית האם מברכים עליו ברכת נפשות​

בעמ' תשי"ט כתב: ולענין ברכת נפשות הראוני בס' ה"ב [עמ' קע"ו] שפסק שיש לברך כיון שמדברי הב"י בשם האר"ח מתבאר שברכתו שהכל ומסתבר דה"ה בזה לענין ברכה אחרונה, וכן משמע מהתשב"ץ וכו' אין לחוש בזה לשיטת הבית יהודה וכו'. אולם לא עיין היטב בדברי מרן אאמו"ר שהרי ציין לתשובת הר"ן סי' לגבי דיבס הנעשה מענבים אם יש בזה דין יין נסך והקורא את כל תשובת הר"ן יראה שדעתו בנ"ד דאין לברך עליו נפשות שאין זה ברור דלא חשיב יין, וכיון שמצינו לראשון שכתב דלא כהארח"ח והתשב"ץ יש לנו לחוש לסב"ל עי"ש.

אולם הקורא את כל תשובת הר"ן יראה שטעמו שלא ברור דלא חשיב יין זה משום שהוא כבר נאסר לפני שנהפך לדיבס ואיסורו לא פוקע עי"ש, אבל לגבי ברכות דאזלינן בתר השתא – גם לדעתו לא חשיב יין. ובאמת שאף אחד מהאחרונים לא הביא שהר"ן חולק על הארח"ח והתשב"ץ, והטעם ברור כנ"ל, ולכן גם בזה דברי ההלכה ברורה ברורים.​

 

[ולמדתם אותם]

שהחיינו על גרעיני הפירות​

בעמ' תש"נ כתב: הראוני בה"ב [ר"ב בירור הלכה ט"ז] שחלק על מרן האבא זיע"א והביא משו"ת הרדב"ז לגבי פרי בוסר שכל שאינו עיקר הפרי, אף שברכתו האדמה אין מברכים עליו שהחיינו, ולמד מזה לגרעיני הפירות שאין הם עיקר הפרי וכו'. אולם להלכה, הגם שנלמד כן בדעת הרדב"ז מ"מ אפשר לומר שהוא מיירי לענין פרי בוסר שבו יש חסרון שעדיין אןי הפרי ראוי לאכילה כ"כ ועליו לא נתקן ברכת שהחיינו, משא"כ בגרעין של הפרי אף שאינו מעיקר הפרי אולם אפשר שכל שהפרי גמור ועליו נתקן ברכה זו גרעינו נמשך אחריו, נמצא שבחנם חלק על יבי"א וחזו"ע עכת"ד.

ואינו מובן כלל, האם משום חילוק שאינו מוכרח כלל [שהגרעין נמשך אחר הפרי] אפשר 'להורות לברך', וזה נקרא 'בחנם' לחלוק על יבי"א?? אדרבה הרוצה לחלק כן יביא ראיה לחילוק זה, וכל עוד אין ראיה, וגם אין בזה סברא כלל – א"א לברך, ויפה עשה ההלכה ברורה שחשש לסב"ל כנגד אביו בזה.​

 

[ולמדתם אותם]

האם יש הבדל בין ברכת הפופקורן לברכת הבמבה​

בעמ' תשצ"ז כתב: ותמוה מאד מ"ש מחבר אחד לברך על פופקורן בפה"א ואילו לגבי במבה נמשך אחר ברכת ה' ופסק לברך שהכל [ה"ב]. ומאי שנא, הרי שניהם נעשים מזן מיוחד של תירס ובעיקר שאינו ראוי לאכילה רק ע"י ניפוח או ריסוק וכו' עי"ש.

ותמיהה זו היא מחמת שלא עיין במקורות ההלכה בבירור הלכה אות ל"א ששם התייחס להדיא לשאלה זו וכתב: ואמנם לענין פת שנעשית מקטניות לפי מה שיבואר בס"ד בשו"ת אוצרות יוסף שבסוף הספר (סימן י') מברך שהכל אפילו אם דרך לעשות מהם פת, מכל מקום בגרעיני תירס קלוי יש לומר דלא חשיב נשתנית צורתם, שהרי הם גרעינים קלויים שמחמת קלייתם נפתחו ונתנפחו, ודרך הוא לאוכלם כשהם קלויים באופן זה, ומה גם שעדיין נשאר בתוכם חלק מצורת הגרעין, וגם לא נתרסקו מחמת קלייתם עי"ש. והרי גם האור לציון שפסק כדעת הבא"ח שעל פירות מרוסקים מברכים שהכל – כתב שעל פופקורן מברכים האדמה משום שלא נשתנו מחמת גריעותא של ריסוק אלא מחמת התפחה עי"ש. ולא מובן איך הקשה הילקוט יוסף קושיא כזו שכל מי שלומד סוגיא זו יודע מחילוק פשוט זה.​

 

[ולמדתם אותם]

ברכת הבמבה​

כתב בעמ' תשצ"ט: ומה שכמה מרבני הזמן קישרו ד"ז לדין תמרים שמיעכן ומהם בספר ה"ב שנמשך כדרכו אחר ס' ברכת ה', הנה 'טעו בעיון', ולא שמו לב שאין זה קשור כלל למחלוקת בדין תמרים שמיעכן, דהכא גם להחולקים כיון שדרכו בריסוק וא"א לאוכלו אלא ע"כ ריסוק או ניפוח ונועד לכך חשיב במילתייהו קיימי גם אחר הריסוק וכו' ושאני מפלאפל ולדר שהיו ראויים לאכילה גם בלא הריסוק וכו'. וגם לא דמי ללדר וממתק קוקוס הנעשים ע"י בישול ממש בתערובת חומרים אחרים ואית בהו התנאים הנז' גם נשתנה שמו ונשתנה טעמו ונשתנה צורתו ונעשה ע"י תערובת ונתבשלו וכו' וחבל שהחולקים לא רצו להבין זאת והתעלמו מדברי רי"ו דלהלן והתה"ד וכו' עי"ש.

וגם בזה הטעה את הקורא התמים שכביכול סברות ודעות אלו נעלמו מעיני ההלכה ברורה, וכנראה לא קרא את דבריו בשו"ת אוצרות יוסף ח"י ס"י, ואעתיק את סיכום הדברים שם: המורם מכל האמור שעל פת שנעשית מקטניות, אפילו במקום שדרכם לגדל הקטניות במיוחד לשם עשיית פת, לדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם שפסק בשלחן ערוך כוותייהו, וכן אליבא דפירושו הראשון של רבינו יונה, יש לברך שהכל נהיה בדברו, ואין לברך האדמה. והנה לפי כל מה שנתבאר לעיל, נראה פשוט שהוא הדין בזה לענין חטיפים שנעשו מתירס מנופח, והוסיפו להם תבלינים ושאר דברים עד שנשתנה טעמם לגמרי, שמברך עליהם שהכל נהיה בדברו מכמה טעמים, חדא שהרי ידוע הדבר שנשתנו בצורתם ובטעמם לגמרי ממה שהיו מתחלה ואין ניכר שהם מתירס כלל בין מחמת צורתם ובין מחמת שנשתנה טעמם שינוי טעם גדול כל כך מחמת שמוסיפים להם דברים אחרים עד שאין ניכר כלל מאיזה מין מאכל הם עשויים, ובזה יש לומר דלכולי עלמא מברך שהכל אפילו אם גידלו את אותו תירס במיוחד לשם עשיית חטיפים אלו. ואין זה מסתבר להוציא מן הכלל תירס שנתמעך ונשתנו גם צורתו וגם טעמו לגמרי משאר מיני דברים שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ז' (חלק אורח חיים סימן כט) הנ"ל שכל שנשתנו צורתם וטעמם מברך עליהם שהכל.ע"כ. הרי שחשב וידע מסברות אלו אלא שס"ל שאפ"ה ברכתו שהכל. ואם כי יכול הילקוט יוסף לחלוק עליו 'בסברא' ובהבנת הדברים, אבל להציג לקורא כאילו הם 'טעו בעיון' ולא יודעים את הפוסקים הנ"ל ולא רוצים להבין, ומתעלמים – זהו שקר מוחלט, וביזוי ת"ח ממש.​

 

[ולמדתם אותם]

ביצה שעירו עליה רותחים מע"ש – האם יש בה בישול בשבת או לא​

בעמ' תתק"כ כתב: בשו"ת יחו"ד ח"ג סי' כ"ב מבואר שמותר לחזור לערות עליה רותחין בשבת וכו'. ויש מי שחלק על מרן האבא ודימה זאת לתבשיל שנתבשל כמאב"ד שיש בזה בישול [ה"ב]. ונמשך אחר החכם מכ"ר בשו"ת תפלה למשה [ח"ד סי' כ"א]. אולם במחילה 'לא עיינו טוב', דיש לחלק בזה, דמאב"ד חשיב כלא נתבשל כ"צ, וכאשר גומר את הבישול הוי בישול גמור, אבל ביצה שעירו עליה רותחין ונעשית ביצה רכה נחשבת כמבושל כל צרכה ואין בזה בישול וכו'. ותמוה שבשיעורים שמסר ומדבר בנושא זה אומר ברבים שמרן ביחו"ד התיר איסור סקילה ואיסור חטאת ח"ו ע"כ.

אולם גם בזה מר ניהו הוא 'שלא עיין טוב' בהלכה ברורה סי' שי"ח בירור הלכה אות ק"ט שכל הסוגיא שם זה בעצם הדבר האם ביצה רכה נחשבת כל צרכה או מאב"ד, והאריך להוכיח שהיא נקראת מאב"ד, ולכן אסור. והילקוט יוסף לא ענה על טענותיו וראיותיו של ההלכה ברורה בזה, ובודאי שהאמת כדבריו.​

 

[ולמדתם אותם]

שיעור חום שהיס"ב לחומרא​

בעמ' תתקכ"א כתב: מרן אאמו"ר כתב בכמה דוכתי שהוא באופן שא"א לשתות בלי לקררו תחלה, והגרשז"א כתב שהוא בשיעור של 45 מעלות. וחכ"א כתב לחלוק על האבא, שלענין דין בישול אחר בישול בלח יש להחמיר שכל שאין בו 80 מעלות יש בו משום בישול אחר בישול [ה"ב עמ' רי"ג]. ואיני יודע למה חלק בחינם על גדולים, הגרשז"א ומרן אאמו"ר שלדעתם זה הרבה פחות מחום של 80 מעלות עכ"ד.

וגם בזה הטעה את הקורא שכביכול ההלכה ברורה 'חלק מעצמו' על הגדולים הנ"ל, וכנראה לא הראו לו את השעה"צ של ההלכה ברורה בסי' שי"ח אות ק"י ששם הביא את כל הגדולים בזמננו, והביא את הגרשז"א הנ"ל. אולם הביא את האור לציון והאגרות משה שכתבו שצריך לחוש עד 80 מעלות, ולכן פסק להחמיר כמותם. ואין זה 'לחלוק בחינם' על הגדולים, אלא להחמיר בספיקא דאורייתא כדעת גדולים אחרים, ובפרט שהביא שם שהרבה דחו את ראייתו של הגרשז"א עי"ש.​

 

[ולמדתם אותם]

אוכל שהובא במלחמה בשבת מחוץ לתחום במזיד האם מותר באכילה​

בעמ' תתקל"ה כתב: במלחמת יוה"כ הובא אוכל לחיילים הנמצאים בתעלת סואץ בעיצומו של יום שבת ברכב. ומרן זצ"ל השבי בזמנו להתיר לאכול את מה שהובא בשבת, שכל שלא נעשה מעשה בגופו אין לאוסרו משום מעשה שבת. ומחבר אחד חלק בספרו על מרן האב זצ"ל [אוצרות יוסף סי' שי"ח ב'] וגם כאן נמשך אחר מנוח"א וכו' ומרן השו"ע בסי' ת"ה ס"ט וכו' והשגה זו נוראית כאלו נעלם ממרן זיע"א דברי הרמב"ם והשו"ע וכו'. אולם בודאי שלא נעלם, ואדרבה המשיג לא עיין טוב במה שהסביר בזה המ"מ, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם [באיסור תחומין] יותר משל תורה [הוצאה מרשות לרשות] לפי שדבריהם צריכים חיזוק ע"כ. נמצא שאין כאן כל הערה על מרן אאמו"ר זיע"א עכת"ד עיש"ב.

וכל הרואה משתומם על 'תשובה זו', שהרי המ"מ לא כתב להתיר כשיש גם איסור תחומין דאורייתא, דהיינו בי"ב מיל, שהרי בכלל י"ב מיל – גם אלפיים אמה, ואם בזה החמירו – כשהלך יותר מזה והגיע לאיסור דאוריתא – איסור שבו להיכן הלך??, וכל מה שכתב זה שבהוצאה מרשות לרשות גרידא לא החמירו כפי שהחמירו בתחומין דרבנן, והדברים פשוטים מאוד. וע"ע בשו"ת אוצרות יוסף שם חלק כ"ה סי' ב' באריכות עצומה בדברים נכונים מאוד, שאין להתיר דבר זה כלל, וכל מן דין סמוכו לנא.​

 

[ולמדתם אותם]

לתועלת המעיינים, מצורף קובץ עם כל ההשגות הנ"ל.

 

[אור יעקב]

פסיקה תמוהה, דבר שהיה מנהג פשוט אצל כל הספרדים לברך וכמו שפסקו מרן החיד''א והבא''ח, אסור לענות אמן, (אפילו שזה לא "וציונו"). ואילו דבר שהמנהג ברור לא לברך והוא נגד מרן ואומרים וציונו מותר לענות אמן.

פתחת את הספר בפנים???

אתה רוצה לחלוק על זה שנשים מברכות, תחלוק.

לדעת מרן הגרע"י זצוק"ל אסור להם לברך והסביר מרן שליט"א בטוב טעם ודעת שא"א לומר ס"ס כי הספק שאין סב"ל בברכות השבח לא מחייב ברכה.
משא"כ בספירת העומר שהס"ס קיים ועומד.

 

[אור יעקב]

שמעתי שיש שם מדבקה מצורפת בכריכת הספר שם נמנו חמישים מקומות שחכם פלוני חלק 'סתם' על מרן האבא.
אפשר להביא צילום?

לא ראיתי ולא שמעתי.

 

[כהנא דמסייע]

פתחת את הספר בפנים???

אתה רוצה לחלוק על זה שנשים מברכות, תחלוק.

לדעת מרן הגרע"י זצוק"ל אסור להם לברך והסביר מרן שליט"א בטוב טעם ודעת שא"א לומר ס"ס כי הספק שאין סב"ל בברכות השבח לא מחייב ברכה.
משא"כ בספירת העומר שהס"ס קיים ועומד.

מה אתה מתעצבן.....

תמחל לי גם אם לא פתחתי אותו בפנים ראיתי את כל הסוגיות האלו בעיון רב, ולדעתי זו פסיקה תמוהה, הסברתי תמיהתי, הרי להיפך יש ראיה מהש''ס בברכות ס. שאין אומרים סב''ל בברכות השבח וכן דעת הב''ח וא''ר ורעק''א ועוד רבים.

ואם היית לומד בעיון יבי''א (לא בשביל ליישב מישהו) היית מבין שברכה עם "וציונו" הרבה יותר קשה שנשים יברכו מברכת השבח.