בקיצור גם במכתב "ההבהרה" מבואר שרוב ככל הגיורים תקפים חוץ מאלה שהייתה "אומדנא מוכחת" שהקבלת מצוות במרמה.
וכמעט ואין מקרים כאלה שהדיינים יודעים בוודאות את מסתרי ליבם של המבקשים להתגייר.
ולכן במכתב הראשון מרן זצוק"ל התיר באופן גורף את כל הגיורים.
ובגלל שיש כאלה שהבינו שמתיר גם את אלה שהייתה "אומדנא מוכחת" שהקבלת מצוות במרמה.
לכן הסביר את כוונתו.
ובקצרה, ממכתב המחאה הראשון
(מוצא"ש נח - ב' חשון תשע"א) עד למכתב הראשון של הרב עובדיה
(ט שבט תשע"א) סה"כ כ-3 חדשים, לא הבינו אחד את השני.
ולכן שבוע אחד לאח"מ
(מוצא"ש יתרו - יח שבט תשע"א) יצא מכתב מחאה נוסף (ערב הפגנה אדירה ונידוי ופיצוץ), ובו כתוב: "ונידון דידן, הכל יודעים שלא היה בכוונת הגרים הללו לקבל על עצמם שום עיקר מעיקרי הדת לא שבת ולא כשרות ולא טהרת המשפחה וכל אחד יודע וכמעט יכול לומר בנקיטת חפץ שגויים אלו אין כוונתם לקבל יהדות".
ובמקביל הרב עובדיה מנותק מהמציאות ולא מבין שעל זה בעצם נסוב הויכוח איתו, האם הגיור הצבאי חשיב גיור ע"מ לקבל מצות או לא?
והוא גם מנותק מהמציאות שרוב החיילים הללו ממשיכים לחיות גויים גמורים. מה שגורם לו לחשוב שיש כאן גיור אמיתי.
ואז הוא שולח את הבן שלו שיסביר בעצם את מה שהוא אמר מעיקרא, ורק אז נופל האסימון לכל הרבנים, שהם פשוט לא הבינו אחד את השני, וכולם אמרו אותו דבר כל הזמן.
האמת, לא כ"כ משכנע.
יותר נראה שיש פה משהו הרבה יותר מהותי, כמו שכתבתי.
הגר"ע התייחס לגיור הצבאי כגיור אמיתי, וההצרה בפני הדיין הצבאי הספיקה לו (אפי' שבפועל אינם שומרים מצות).
ולאחר שבא הדבר לידי פיצוץ חזר בו והוציא הבהרה.
(והמכתב עם הרב עמאר כולל את זה בדיוק, שאם יש אומדנא דמוכחא אז הגיור בטל, אבל הגיור הצבאי אינו בבחינת אומדנא מוכחא ואפשר לסמוך עליו, ולא משנה מה שבפועל לא שומרים מצות. ולכן המכתב ההוא לא הספיק למתנגדים עד שיצאה הבהרה, דהיינו שחזר בו מהתובנה הראשונה).
