קריעת נשים
בגמ' בדף כ"ב ע"ב מבואר בפשיטות שהאשה חייבת בקריעה עי"ש. וכ"פ כל הפוסקים פה אחד כולל מרן השו"ע בסי' ש"מ סי"ד עי"ש. וכן נהגו ברוב תפוצות ישראל.והנה בשו"ת רב פעלים ח"ג יו"ד סי' כ"ז כתב השואל בתוך הדברים: כי פה העיר בגדא'ד אין נוהגים הנשים לעשות קריעה באנשים כלל. והרב פעלים בתשובתו גם חזר על הדברים: ומנהג הנשים של עיר בגדא'ד אין עושין קריעה כלל והיא עשתה חמום בבכיה וצעקות גדולות כמנהג הנשים וכו'. ועוד חזר על זה בסוף התשובה: לפי מנהג עיר בגדא'ד דאין הנשים נוהגין לעשות קריעה כלל, ואין לנשים סימני אבלות כי אם חמום של בכיה וצעקות גדולות וטפוח על ראשיהם עי"ש. הרי שסבר וקיבל את מנהג בגדאד הנ"ל ולא העיר עליו מאומה.
ובשו"ת יבי"א ח"ו יו"ד סי' ל"ב אישתפוך חמימי על מנהג בגדאד ושתיקת הבא"ח למנהג זה, וזת"ד: נוראות נפלאתי על מה ששנה ושילש בניחותא שמנהג בגדאד שאין הנשים קורעות על מת, והרי מנהג זה בניגוד לדברי רבותינו בש"ס ובפוסקים ובשו"ע בלי כל חולק, ועכ"פ היה לו להעיר שמנהג זה מנהג גרוע הוא ויש לבטלו, לבל ייכשלו בני אדם כשיראו בדבריו שמביא מנהג זה ויחשבו שיש איזה סמך למנהג זה וכו'. ובהמשך כתב: ומכ"ש למנהג זה שהוא בניגוד גמור לדברי רבותינו חכמי התלמוד וכל הפוסקים, שבודאי לא נעשה ע"פ הוראת חכם, רק הנשים נהגו כן מעצמן בלי כל יסוד מוסד, הא ודאי שאין לו כל ערך של מנהג וכו'. ועוד כתב: ואם יתעקש אותו חכם [שהורה בא"י כדעת הבא"ח] וימשיך להורות כן, צריך לגעור בו בנזיפה ומחינן לה במרזפתא דנפחא עד שיודה על האמת, ויחדל מלהכשיל ולהטעות תמימים שאינן מבחינים בין הוראה לשיבוש עיש"ב.
אולם, יש להקשות, דלדידיה מי ניחא? והרי בדיני קריעה נהגו בהרבה דברים נגד דינא דגמ' והשו"ע, שדין 'המתאבל עליו מתאבל עמו' [מו"ק כ' ע"ב ושו"ע סי' ש"מ ס"ד] לא נוהג בזמננו, וכפי שכתב הרמ"א שם, וגם אחרוני הספרדים, וכפי שהביא הארץ חיים שם. וכן דין קריעה על העומד בשעת יציאת נשמה [שבת ק"ה ע"ב ושו"ע סי' ש"מ ס"ה], שכתב השו"ג [שהובא בארץ חיים שם] שבירושלים ושאר מקומות לא נהגו בזה, וכתב איזה טעם לדבר עי"ש. וכן דין קריעה על אדם כשר [שו"ע סי' ש"מ ס"ו] – כתב הרמ"א שלא נוהגים בזה, ובב"י תמה על מנהג העולם בזה, מ"מ נהגו להקל בזה, וכפי שהביא הארץ חיים שם בשם השו"ג עי"ש. וכן דין קריעה על חכם ות"ח ששואלים אותו הלכה בכל מקום [מו"ק כ"ה ע"א ושו"ע סי' ש"מ ס"ז] כתב הרמ"א וכן השו"ג שלא נהגו בזה. והרואה במקורות הנ"ל יראה שהסברות שלא לקרוע הם נגד פשטות הגמ' ורוב הראשונים, והם סברות יחידאיות, ואעפ"כ סמכו עליהם שלא לקרוע.
וא"כ, יש לתמוה אמאי ניחא ליה למרן הגרע"י זצ"ל בביטול מנהגי הקריעה הנ"ל שהם מוסכמים בגמ' ובראשונים ובשו"ע. אטו איכפת לן מתי והיכן ביטלו דינא דגמ'? האם יש הבדל בין ביטול דינא דגמ' לפני 300 שנה בירושלים ובשאר מקומות לבין ביטול דינא דגמ' בבגדאד לפני כ150 שנה? אידי ואידי דינא דגמ' ושו"ע נינהו ולא נהגו בהם מחמת טעמים קלושים, ולא הורו לשנות את המנהג ולחזור לדינא דגמ', וממילא גם מנהג בגדאד שנשים לא קורעות מצטרף לשרשרת המנהגים הנ"ל שנהגו בקריעה נגד דינא דגמ', והשאירום חכמי הדור על מתכונתם.
ואם כי בודאי שבא"י ושאר המקומות שלא נהגו מנהג זה – יש לקרוע כעיקר הדין. אולם אין לההביל ולתמוה על מקום שנהגו שלא לקרוע וכנ"ל.
