סוטה דף ח' - "ר' יהודה חייש להרהורא"

[אלישמע]

[מפוצל מאשכול אחר]

@משיב כהלכה
רק להבנה מה כוונתך "אבל הקושיה גדולה יותר אליבא דרבי יהודה שמפורש חשש להרהור",
האם לר' יהודה דסוטה ? כי לפי מה שראיתי מקופיא שם הטעם הוא לא משום הרהור, אלא שלא יתגרו בה.

 

[משיב כהלכה]

סוטה דף ח, "למימרא דר' יהודה חייש להרהורא ורבנן לא חיישי".

 

[אלישמע]

סוטה דף ח, "למימרא דר' יהודה חייש להרהורא ורבנן לא חיישי".

זה רק למימרא, ולמסקנא "אמר רבה הכא טעמא מאי שמא תצא מב"ד זכאית ויתגרו בה פרחי כהונה".

 

[משיב כהלכה]

זה התירוץ מדוע כאן חשש להרהורא, ובנסקלת לא חשש.

 

[אלישמע]

ממש לא, זו דחייה גמורה והסבת החשש למקום אחר "שמא יתגרו בה".

 

[משיב כהלכה]

היינו הך, שיתגרו בה פירושו שיהרהרו בה.

ואין שם דחיה והסבה אלא חילוק פשוט מדוע כאן יהרהרו וכאן לא.

 

[אלישמע]

ממש לא, אילו היה היינו הך לא היו משנים את הנוסחה לשמא יתגרו בה.

 

[משיב כהלכה]

אין שום דקדוק בשינוי הנוסח, זה הפשט.

יתגרה יצרם = יהרהרו.

 

[אלישמע]

אסביר,
למימרא וכו' אינו ויכוח האם יש הרהור או לא, אלא האם חוששים אליו או לא.
כלומר האם צריך לקחת אותו בחשבון ולחוש אליו או לא.
ומכיון שמצאנו סתירה בר"י שכאן חשש וכאן לא, השיבה הגמ' שהחשש שלו הוא אחר, והיינו שמא יתגרו בה.
והיינו, שמתחילה סברנו שר"י חושש לרואים שמא יהרהרו, ודחתה הגמ' שבאמת גם ר"י לא חושש להרהור ולא זו הסיבה שאין פורעים את ראשה, אלא חושש לכבוד האשה שלא יתגרו בה, ולכן בנסקלת שאין לחוש כי לא יהיה במי להתגרות מפשיטים אותה, משא"כ בסוטה שמא תצא זכאה מב"ד ויתגרו בה ויציקו לה לכן אין מגלים את ראשה.

 

[משיב כהלכה]

זה אינו הפשט, אלא הגמ' הקשתה שכאן חשש להרהור וכאן לא חשש, ותירצה שהנסקלת מתה וכבר לא יהרהרו בה, אבל הסוטה אולי תצא זכאית ויהרהרו בה הרואים אותה (במקרה זה, פרחי כהונה).

כל מה שכתבת לא נגע ולא פגע, הגמ' לא דחתה "שבאמת גם ר"י לא חושש להרהור" אלא הסבירה מדוע חשש להרהור וחילקה בין המקרים.

גם אין לזה קשר לכבוד האשה, או שיציקו לה, פירוש הדבר "יתגרו בה" שיהרהרו בה ותו לא.

והקשתה הגמ' מדוע לא יהרהרו באחרת, ותירצה שאין ליצר אלא מה שעיניו רואות.

ואולי רש"י יעזור לך: "וכי תימא אתי לאגרויי באחרנייתא - על ידי שראו את זו ערו' מתגרה יצרם בנשים אחרות".

 

[אלישמע]

הרהור וגירוי הם שני דברים שונים. (הריני מגרה בך את הדוב).
ולכן הגמ' שינתה לשונה מהשאלה (הרהור) לתירוץ (יתגרו).
וזו גם כוונת רש"י.

 

[משיב כהלכה]

מגרה בך את הדוב הוא ענין אחר, ופירושו משסה בך את הדב. כאן הוא ענין של גירוי היצר שהוא הרהור, ופשוט.

 

[אלישמע]

מגרה בך את הדוב הוא ענין אחר, ופירושו משסה בך את הדב. כאן הוא ענין של גירוי היצר שהוא הרהור, ופשוט.

אם גירוי לשון הרהור, אזי הריני מגרה בך את הדוב הוא טעות.
ואם הוא לשון שיסוי, הרי שזה בדיוק מה שאני מנסה להסביר לך.
(ואגב; לדבריך הו"ל לגמ' למימר: "אמר רבה הכא טעמא מאי שמא תצא מב"ד זכאית, והתם הא מסתקלא").

 

[משיב כהלכה]

זה מה שהגמ' אומרת, ובמקום להתמקד בשאלה ובתירוץ עצמם אתה מתמקד בזוטות. שינוי הלשון אין בו שום נפק"מ.

מגרה בך את הדב פירושו שיסוי, רש"י: "משליח בך. מְגָרֶה בְךָ, וְכֵן "וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם" , לְשׁוֹן שִׁסּוּי".

כאן זה ענין של גירוי היצר שפירושו הרהור.

 

[משיב כהלכה]

אגב, הראב"ן כותב במפורש שרבי יהודה דסוטה חייש להרהורא. אני רק ניסיתי להסביר לך את פשט הגמ'.

 

[אלישמע]

הראב"ן מבאר את דברי הגמ' ר"י חייש להרהורא, ואינו קשור לפשט שלך בגמ'.

 

[אלישמע]

אני עושה שוטנשטיין לקטע הגמ', מי שמבין אחרת אשמח לשמוע.

ר' יהודה אומר אם היה לבה וכו'. למימרא דר' יהודה חייש להרהורא חש לרואים שלא יבואו לידי הרהור, ורבנן לא חיישי לא חשו אליהם (ועל האדם לשמור את עצמו).
והא איפכא שמעינן להו, דתניא האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו, והאשה שני פרקים אחד מלפניה ואחד מלאחריה מפני שכולה ערוה (אבל ראשה ולבה מגולים) דברי ר' יהודה אלמא לא חייש להרואים, וחכ"א האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה אלמא חיישו להרואים.
אמר רבה, הכא בסוטה טעמא מאי אר"י אם היה לבה וכו', שמא תצא מב"ד זכאית שלא יבדקוה המים ותמצא טהורה ויתגרו בה פרחי כהונה (פרש"י: ויתגרו בה, ויהיו רודפים אחריה כל ימיה). וחשש ר' יהודה לשלומה שלה שלא ירדפו אחריה (ולא להרהור הרואים), התם ביוצאת ליהרג הא מסתלקא הרי היא מסתלקת, ואין חשש לשלומה.

מישהו מבין אחרת? נא להגיב רק על זה!

 

[משיב כהלכה]

אני עושה שוטנשטיין

אולי כדאי באמת שתעיין בשוטנשטיין, שאין בהיר ממנו.

 

[אלישמע]

אולי כדאי באמת שתעיין בשוטנשטיין, שאין בהיר ממנו.

הצג קובץ מצורף 7110

נו ?

 

[משיב כהלכה]

(ועל האדם לשמור את עצמו).

לא נכון, אלא שהם סוברים שבמעמד ניוול וביזוי הסוטה אין חשש להרהור.