הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

[משיב כהלכה]

וכ"כ הג"ר בוגיד סעדון הנ"ל בספרו 'רבות בנות' (עמ' סח), וז"ל: אחרי לבישת החלוק מעטפים כל גופם עד הרגל בטלית (ובקיץ עושין אותו של פשתן דק ובחורף של צמר) וחוגרים אותו תחת זרועותיהם ויורד העיטוף עד סוף רגליהם ומשאירים חתיכה ממנו מצד שמאל לתת אותו על ראשם ויורד עד סוף ידיהם לצד ימין עד מקום החגור ומראהו צבעוני וקורין אותו "פוטה" וזה המלבוש לובשים אותו בבית, וכשיוצאין לחוץ עוטפים עליו עוד מלבוש אחר דוגמתו, אלא שהעליון הוא כלו לבן וקורין בערבי ספסארי. עכ"ל. וכ"כ בספרו מגיד חדשות חלק י (עמ' שפד), שהיו לובשות בבית 'פוטה', ובחוץ 'ספסארי'.
וכן מובא בספר אחרון הגאונים בטוניסיה (ח"ב עמ' 83): לנשות ג'רבא היה בגד הנקרא "פוטה", בבית פנימה התקשטו בפוטה צבעונית ויפה [א.ה. הוא הבגד שרואים בתמונות], אך בצאתן לרחוב התעטפו בצנעה ובפשטות ולבשו אך ורק פוטה "ספסארי" לבנה וחלקה ללא צבעים. עכ"ל.
וכ"כ הגאון רבי חיים ביתאן שליט"א רבה הראשי של טוניסיה, בספרו המאיר לחיים (חלק ט, בדברי הספד שבסוף הספר עמ' ט), וז"ל: הנשים הנשואות לא היו יוצאות מבית רק אם לבשו ספסארי [מין מלבוש המכסה את כל הגוף בצבע לבן] מעל ה"פוטה". עכ"ל.

כל זה אינו מעלה ואינו מוריד, כי ראינו בתמונות שגם עם הבגד הלבן העליון היו הצמות גלויות. והתירוץ ש"פתחו את הבגד לצורך התמונה" הוא הבל.

אגב עדויות, בכתב העת "מהות" (כ"ד), כותב אחד על מסעו לתוניס בשנת 95: "שבת בג'רבה היא חויה מוזרה ומיוחדת... האם, עקרת הבית, ישבה על הרצפה בצד ולא הצטרפה לשולחן הסעודה של הגברים: הבנים, החתן, הנכדים והאורחים. הרבנית לבושה בגדים מסורתיים, וצמתה יוצאת מתחת לכיסוי ראשה. האם זו צמה טבעית או פאה נכרית? הג'רבאים מתנגדים לפאה נכרית ודורשים כיסוי מוחלט של שיער האשה. כיצד מתיר הרב לרבנית לגלות את צמתה? לא נתברר לי".

המשמעות היא שגם אם תאמר שבחוץ כיסו את ראשן וגופן באיזה כיסוי שתרצה, עדיין בביתן היו הצמות גלויות לכל דיכפין, כל אורח מבקר ובני הבית שאינם רשאים לראות את שערה (כגון חתנים ונכדים).

 

[משיב כהלכה]

ואמת נכון הדבר שלא בכל המקומות נהגו באותו בגד גדול וכפי שהזכרת, אבל באמת במקום שלא נהגו בבגד גדול - גם לא נהגו בהוצאת הצמות מחוץ לכיסוי.

נהגו, וכפי שרואים בתמונות, והמוחש לא יוכחש.

 

[משיב כהלכה]

ונמצא שאין שום מקור שהיו 'מוציאות את הצמות' בגלוי ברשות הרבים.

בגלל התעקשותך הרווחנו עוד הרבה הרבה מקורות, שלא לדבר על אוסף התמונות. יישר כח.

 

[משיב כהלכה]

מתוך מכתב של הרב עובדיה שפורסם כעת.

מדבר על צניעות כללית, מכף רגל ועד ראש, כפי שרואים גם בתמונות של אותן נשים שהוציאו צמות. אין קשר לנדון דידן.

 

[משיב כהלכה]

הרי מדינא דגמ' וההלכה היהודית- אשה אינה מכסה את פניה והפוך במשנה מבואר ש- "רעולות", וכמו שמפרשים שם המפרשים שזה כנשי הערבים

תלוי, יש ויש. בגמ' שבת דף פ' מובא שהיו מקומות שכיסו את פניהן והותירו רק עין אחת. המקילות גילו שתי עיניים. כמו כן, המושג "רעולות" במשנה פירושו בנות ישראל שבארצות ערב (ראה במפרשים). אך גם בארצות ערב היו מנהגים שונים, גם בענין הרדיד וגם בענין כיסוי הפנים, כדמוכח מהרמב"ם.

כמו כן, בספר חן וכבוד הוכיח מהכתובים שבזמן אמותינו הרוב לא כיסו את פניהן.

להלכה נפסק שלא חובה אך כאמור תלוי במנהג, במקום שכך נהוג - זה חובה מדין דת יהודית.

 

[משיב כהלכה]

וכן כתב הגאון רבי אברהם דניאל, רב שכונת רמות בירושלים (הובא בשו"ת דברות משה בובליל חלק ב' עמ' מ"א) על דברי הבן איש חי, והוסיף עדויות משלו:

"הכוונה פשוטה שאותן נשים היו מכסות ראשיהן במטפחת כדין, אלא שהיו מטלטלים מעט מצמות ראשיהן מחוץ למטפחת לאחור, וכמו שכתב בשו"ת מהר"ם אלשקר שכן מותר מן הדין ושכן נהגו בנות ישראל ואין פוצה פה, וכמו שראינו בעינינו בנשים זקנות מדור שעבר צנועות וחסודות שהיו עושות כן, והדבר נפוץ בזקנות מעדת הכורדים והבוכרים. ולזה כתב הבן איש חי שלצורך הטבילה יסתרו קליעות שערן מערב שבת וישלשלום בין הבגדים, וכדי שלא יהיה ניכר עליהן, יכינו פאה כאותן קליעות וזה יניחו במקום אותן צמות. אבל עיקר ראשיהן פשיטא שהוא מכוסה כדין במטפחת".

וכן כתב הרה"ג רבי מרדכי עבאדי בספרו נופת צופים (מסכת שבת עמ' ל"ח): "ומלבד כל זה, זהו דבר הלמד מעניינו שהנה זאת האשה שיצאה מבית הטבילה ואין שערותיה קלועות, מה לה להתבייש לצאת לרה"ר כך, דאם דרכה ללבוש פאה נכרית שלימה תלבש גם עתה פאה נכרית שלימה, ולא ידעו אם צמותיה קלועות או לא, ואם דרכה לכסות את כל ראשה במטפחת, תכסה גם עתה, ולא ידעו כלום. אלא בודאי מדובר שזאת מכסה את כל ראשה בכיסוי ותמיד צמותיה מגולות, ועתה צמותיה אינן קלועות ומתביישת לצאת כך לרחוב, ועל זה נתן הרב ז"ל עצה שצמותיה יהיו מפאה נכרית".

 

[משיב כהלכה]

וכמו שראינו בעינינו בנשים זקנות מדור שעבר צנועות וחסודות שהיו עושות כן, והדבר נפוץ בזקנות מעדת הכורדים והבוכרים

בחיפוש קליל מצאתי שכן כתב יעקב יהושע בספרו "ילדות בירושלים הישנה" (עמ' 34): "נשים שעלו ארצה מהבלקן שמרו על לבושן עוד שנים רבות... משנישאו שמו על ראשיהן את ה"יאזמה" שמתחתה בצבצו קצותיהן של הצמות".

ודבריו זהים למה שכתב יצחק זאלקינד בספר זכרונותיו (נפטר בתש"א) כנער חב"די על מראה נשות ירושלים בשנת תרנ"א לערך, בזמנו של הבן איש חי: "את היאזמה (מטפחת הראש) היו לובשות הנשים הספרדיות הצעירות באופן שקצות קווצות צמותיהן היו גלויות, וכן שיער הרקות מעל למצח".

וכן כתב בספר "היהודים הגרוזים בגרוזיה" (עמ' 92, המחבר נפטר בשנת תרפ"ט) על מנהג נשות גרוזיה הנשואות: "היא לא היתה יוצאת רעולת פנים כנשי הדגסטנים, כמו כן ברחוב היתה מהלכת גלוית פנים. גם את שערותיה לא גזזה אחרי נישואיה, וכל אשה יחד עם יופיה הטבעי היתה מהוללת בצמותיה העבותות ובפאותיה הארוכות והמסולסלות. בימות החול נשאה על ראשה מטפחת צמר או משי... על ראשה 'מצחון' צר ועגול כקשת, עטוף קטיפה מרוקמה ועליו כילה דקה מהודקה בסיכת זהב ומופשלת מאחוריה. צמות עבות וקלועות השתלשלו על גבה, ומשני צדי לחייה פאות ארוכות ומסולסלות, הרחבות מלמעלה והולכות צרות למטה ומגיעות עד החזה".

לסיכום, מלבד עשרות התמונות ישנן גם עדויות ברורות בספרים על המנהג בעיראק, תוניס, ג'רבה, כורדיסטן, בלקן, בוכרה, להוציא צמות מבעד למטפחת הראש, צמות שהיו גלויות גם עם הרדיד, וגם עם המעיל הלבן המכסה את הרדיד (היכן שהיה נהוג), שהנשים היו לובשות אותו כשהוא פתוח והצמות היו גלויות.

וגם במקומות שהיו נוהגות לצאת לשוק עטופות ברעלה מכף רגלן ועד קודקודן, הרי בביתן ובסביבת ביתן הצמות היו גלויות בפני כל עובר ושב, כפי שהעידו תיירים שונים שהצמות היו גלויות "לעין כל רואה", ולא הקפידו בחתנים, נכדים, אורחים זרים, וכל דיכפין שהזדמן לביתם, כמו כן היו מקפידות בזה דוקא ביציאה לשוק, אבל לא בכל יציאה קצרה מביתן או בעמידה בפתח ביתן.

 

[אביעד]

הרב @משיב כהלכה אין שום איסור לגלות את השער בבית גם אם יש איש זר ובפשטות גם לא בבית של הצלם
האיסור הוא ברשות הרבים וזה הגיוני למדי שבבית הצלם הם יורידו את הכיסוי העליון

 

[משיב כהלכה]

ההיתר לגלות בבית ובחצר הוא היכא "דלא שכיחי רבים" היינו אם לפעמים יכנס לחצרה אחד שיראה אותה באקראי, באופן זה לא עשתה איסור. וכן בפני בני ביתה הקרובים (בעלה ובניה).

אבל לכתחילה כאשר יש אדם זר בבית בוודאי שאין שום היתר לגלות הראש בפניו. קל וחומר כשהולכת לבית אחר של אדם זר (כגון חנות הפוטו).

אלא מאי, אותו כיסוי "איזאר" היה לתוספת צניעות בשוק ותו לא, ולא הקפידו עליו בפני כל אדם זר, או ביציאות קלות מהבית, בעמידה בפתח הבית וכיו"ב.

 

[אביעד]

ההיתר לגלות בבית ובחצר הוא היכא "דלא שכיחי רבים" היינו אם לפעמים יכנס לחצרה אחד שיראה אותה באקראי, באופן זה לא עשתה איסור. וכן בפני בני ביתה הקרובים (בעלה ובניה).

אבל לכתחילה כאשר יש אדם זר בבית בוודאי שאין שום היתר לגלות הראש בפניו. קל וחומר כשהולכת לבית אחר של אדם זר (כגון חנות הפוטו).

אלא מאי, אותו כיסוי "איזאר" היה לתוספת צניעות בשוק ותו לא, ולא הקפידו עליו בפני כל אדם זר, או ביציאות קלות מהבית, בעמידה בפתח הבית וכיו"ב.

ואם ישבו שתיים בסעודת שבת אצלה מה הדין?

 

[משיב כהלכה]

אני חוזר שוב: גם אם ישב אדם אחד בשולחן, חייבת לכסות את הראש. אין שום היתר לחשוף בפני אדם זר את מה שטעון כיסוי.

התירו רק אם באקראי יראה אותה אדם אחד שנכנס לחצר, וכמובן שכאשר רואה אותו צריכה ללכת ולכסות ראשה.

 

[משיב כהלכה]

צא וראה בריטב"א (שבת ס. ד"ה הואיל) בשם ר"י בעל התוס', שבסילוק מחט שאינה נקובה איכא "גילוי שיער מועט", ע"ש, ומוכח שהקפידו גם על גילוי שיער מועט שכזה, ולכן הותר שם לצאת איתה לרה"ר כי היא לא תשלוף את זה (אפילו שעלול להתגלות רק קצת שיער כאמור), ע"ש, וכל שכן על צמות שלימות שלא היו מגלות כלל ברה"ר.

אדרבה, זו ראיה לסתור.

המקור לכל דברי הראשונים הוא רש"י, בהגמ' שבת (דף ס') שיש מחט ש"אשה אוגרת בה שערה", ופירש רש"י: "שערה היוצא חוץ לקישוריה כורכתו סביב המחט, ותוחבת המחט בשבכה מתחתיה, שלא יראה שערה". ובדומה לזה אמרו בגמ' שם (דף נ"ז) שהיה להם גם "כליא פרוחי", ופירש רש"י: "מצנפת קטנה, לאחר קישוריה שקולעת ראשה וכסתה, יש שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה, והן נקראין פרוחי, על שמפריחין ויוצאין לחוץ, ואוגדתן לתחת קישוריה על ידי מצנפת קצרה".

ואם כיסו את הראש יחד יחד עם הצמה הקלועה, לא מובן כיצד יצאו שערות מהמטפחת, בפרט שהיו מכסות בשני כיסויים. ומדוע כל הנשים בכל הדורות שהקפידו על כיסוי ראשן בשלימות, לא היו צריכות למחט הנ"ל ולא למצנפת הנ"ל. כמו כן גם אפשר לראות בימינו שאצל הנשים החובשות מטפחת לא יוצאות שערות מהמטפחת בלא כוונה, אלא רק מצוי שהמטפחת מחליקה לאחור ונראה הראש עצמו, או שנראה שיער הצדעים.

ועל כרחך צ"ל שהוציאו צמה, וכך יחד עם הצמה יש שערות בודדות שיוצאות לחוץ, ואת אותן שערות היה צריך לאגוד במחט או במצנפת ולהחזירן לכיסוי.

וכמובן שאם כיסו ברדיד לא היה שייך כלל כל הנ"ל, רק שבגמ' לא כיסו ברדיד אלא בכיפת צמר ומעליה שבכה (ומהשבכה היו יוצאות צמות) ויש על כך ראיות רבות.

ומה שהביא הריטב"א שהקפידו על גילוי שיער מועט, פירושו שהקפידו על גילוי שיער מועט של שערות שיצאו חוץ לצמה, כי אע"פ שגילו צמותיהן, לא גילו שיער שאינו קלוע. ועיקר היופי בזמנם היה שיער קלוע, אבל שיער שאינו קלוע היה ביזיון.

 

[אביעד]

אני חוזר שוב: גם אם ישב אדם אחד בשולחן, חייבת לכסות את הראש. אין שום היתר לחשוף בפני אדם זר את מה שטעון כיסוי.

התירו רק אם באקראי יראה אותה אדם אחד שנכנס לחצר, וכמובן שכאשר רואה אותו צריכה ללכת ולכסות ראשה.

מקור

 

[משיב כהלכה]

בגמ' כתובות ע"ב אמרו שבמבוי חייבת לכסות לפחות במטפחת (קלתה), "ודרך מבוי - דלא שכיחי רבים", ומיעוט רבים שניים.

רשב"א ריטב"א ותוס' רא"ש הביאו ירושלמי: "יש מבוי שהוא כחצר ויש חצר שהוא כמבוי חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר" (לשיטת הירושלמי שחייבת לכסות ראשה בחצר).

ובנימוקי יוסף שם לשיטת הבבלי: "עלה בידינו דבחצר שאין רבים בוקעין שם אינה חוששת בפריעת ראשה ממש".

ומגן אברהם (סימן עה ס"ק ד): "ועסי' קט"ו בא"ע שם משמע דוקא בשוק אסור אבל בחצר שאין אנשים מצויים שם מותרים לילך בגילוי הראש וכ"כ התו' בכתובות" (ורוב הראשונים).

ופשוט שאין היתר לאשה לחשוף את שיער ראשה שהיא רגילה לכסות, בפני אדם זר, בנימוק שהיא "בבית". כי כל מה שנהגו בבית ובחצר לגלות הוא בחצר שאין רבים בוקעים, דהיינו שלפעמים עובר שם אדם אחד ובכגון דא נהגו להתיר והובא בגמ' ונפסק להלכה ע"י רוב הראשונים.