הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

וזהו מה שכתב בפרשת בא (סעיף יב): וכן נשים שדרכן לעשות שיער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם, כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן. עכ"ל.

יישר כח על לשונו שהעתקת מהספר "חן וכבוד", ממנו מוכח שהמציאות בזמנו היתה כן.

ופשוט לכל בר דעת שכאשר הוא כותב "דרכן בכך", אין הפשט שדרכן בכך בבית או בחדרן פנימה, שזה אינו נחשב "דרכן". משל למה הדבר דומה, לאדם שיכתוב על אשתו ש"דרכה ללכת בגילוי ראש", ואחר כך יסביר שכוונתו שדרכה ללכת בבית בגילוי ראש...

ואם היית מעתיק את הקטע המלא, ולא רק את השורה הזו, היה נגלה לעין כל רואה כוונתו, דאיירי אך ורק בשיער הרגיל להיות מגולה ברשות הרבים:

"שער של אשה שדרכה לכסותו, ערוה הוא ואסור לקרות ולהתפלל ולברך כנגדו, ואפילו בשער אשתו. ואין חלוק בזה בין אשה כעורה וזקנה וכיוצא.
[א] אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש,
[ב]וכן שערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן בקצת ארצות, מותר לקרות כנגדן, כיון שדרכן בכך ורגילין בהם.
[ג] וכן נשים שדרכן לעשות שער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם, כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן.
[ד] ובסה"ק מקבציאל העלתי דהנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש, מותר לקרות כנגדן".

הנה לפנינו ארבעה אופנים של שיער גלוי שמותר לקרות כנגדו, כולם מדברים ברה"ר, מהיכי תיתי להוציא אופן אחד מהאמצע ולטעון שהוא דוקא בבית? ולשיטתך לצדדים קתני: על בתולות שכתב "דרכן לילך" כוונתו ברה"ר, ועל שערות שיוצאות חוץ לצמתן כתב ש"דרכן בכך" וכווינתו לרה"ר, ואז דיבר על קליעות משתלשלין לאחוריהן וכתב "דרכן בכך" וכוונתו בבית, וסיים בנשים בערי אירופה ש"דרכן לילך" פרועות ראש וכוונתו לרה"ר.

אין צורך להסביר עד כמה זה מגוחך ומופרך. אבל כשמצטטים שורה אחת בלבד, זה יותר נוח.

ובנוסף, כבר כתבתי לעיל להוכיח מדברי הראשונים בברכות כ"ד שההיתר נגד שיער שרגיל להיות גלוי, פירושו שרגיל להיות גלוי ברה"ר, אבל אם רגיל להיות מכוסה ברה"ר, ובבית הוא מגולה, אין זה נחשב גלוי, ומעורר הרהור עקב היותו מכוסה ברה"ר. דאם לא כן, מדוע התירו רק שיער הרווקות ולא שיער הנשואות הרגילות לגלותו בבית (חומרת הזוהר רק במאות השנים האחרונות, לאחר שכתב המג"א לחוש לו).

ואמנם בשו"ת שלמת חיים (או"ח סי' ע"ח) כתב דכל שאין הרהור אין לחוש לו, גם לגבי בני הבית כלפי האשה שמגלה ראשה בביתה (וחולק על המשנ"ב שאסר וכתב שכן פשוט למעיין), אבל מהראשונים לא משמע כדבריו.
 
זאת ועוד, שגם אותן הצמות לא היו גלויות אלא בביתה לפני בעלה, אבל בחוץ היו כל הנשים מכסות את הכל בבגד העוטף את כל גופה ושערותיה ולא רואים את אותן צמות כלל.
ויודע אני שיהיו כאלו שיטענו על דברים אלו שאין זה אלא 'אוקימתא' בדברי הבא"ח ואינו מוכרח וכו', אבל באמת זו לא 'אוקימתא' כלל, אלא זו 'מציאות' פשוטה ומובהקת שהיתה בזמן ובמקום הבא"ח בלי שום ספק, כפי שאמר לי ר' יעקב זמיר ראש מכון מורשת יהדות בבל (והוסיף שבחוץ כולן היו מתעטפות כן, ולא רק 'הצנועות ביותר' וכדומה), וכן ניתן לראות זאת בתמונות כאמור, וממילא ברור ופשוט שלזה נתכוין הבא"ח בדבריו הנ"ל. ובאמת אם ניכנס במחשבתנו ונתחבר למציאות של העבר, ונדמיין לעצמנו כאילו אנו בדור שברשות הרבים כולם עטופות ברדיד ושום דבר לא מתגלה זולת פניה וידיה, ובעת הזו יבוא לפנינו ספר שכתוב בו שמותר לקרוא ק"ש כנגד הצמות הקלועות או כנגד הזרוע מטעם ש"רגיל בהן", יהיה זה פשוט בעינינו כבעיא בכותחא שכוונתו לסיטואציה ביתית, בפני הבעל שהוא רגיל לראותה 'בביתה' עם הצמות מגולות ועם החלק התחתון של הזרוע מגולה, שהרי בחוץ "מאן דכר שמיה", ולא ראה צורך לפרש כי זה היה מציאות פשוטה שבחוץ הכל מכוסה ואין על זה נידון כלל.
בפרט שהרי בחוץ מדובר על סוג בגד אחר, שעוטפים בו את כל הגוף, ולא שייך לדון בו מה מותר לגלות ומה לא, שהרי הכל מתכסה (חוץ מפניה וידיה כמובן), ואם כן, כאשר דנים על חלק מהגוף שמגולה - מובן מאליו שהכוונה כלפי הלבוש של הבית, ולא של בחוץ.

עוד לפני שניגש לדון ב"מציאות פשוטה ומובהקת" בזמן הבא"ח, הנה מדבריו גופא מוכח לא כן.

וזה לשונו שהעתקת: "נשים ההולכות לטבילה בליל שבת לא יקלעו שערות ראשם, אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום".

גם כאן מצוטטת שורה אחת מתוך קטע שלם, שכאשר קוראים אותו, ההבנה מתחדדת.

"נשים ההולכות לטבילה בליל שבת לא יקלעו שערות ראשם, אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום. ואותם העשירים שדרכם לתלות תכשיט זהב, על ידי חוטין שקולעים אותם בשערותיהם שיהיו סרוחין לאחוריהם, לא יעשו כן בשבת, אלא יתפרו חוטין אלו שתלוי בהם התכשיט, בכובע שלהם שקורין בערבי פי"ס, ואז יהיה ג"כ סרוח על גבם בשבת כדרכו".

פשוט מהדברים שהתכשיט התלוי בשערות היה גלוי, דאי לא תימה הכי, מנא ליה "מנהג העשירים" שהוא מדבר עליו כמנהג ידוע ומפורסם, שרק עשירים נוהגים בו, אם מדובר בבית גרידא?

ואם מדובר ברה"ר, היכן הוא ה"רדיד" המכסה את שערותיה הקלועות ואת התכשיט התלוי בהן?

(וכן הוא בגמ' לגבי טוטפת וסרביטין, "אמר רב הונא: עניות עושין אותן של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב", וכן הוא לגבי "עיר של זהב", שבראשונים איתא שהוא היה סמל לנשים חשובות הרוצות להבליט חשיבותן, ראה ריטב"א למסכת שבת נ"ט, וברור ופשוט שאם זה היה בבית לבד, לא היה שייך בזה חילוקים בין עשירות לעניות, שכל המטרה בזה הוא להבליט חשיבותה כלפי נשים אחרות).

והיות והמציאות בזמנו של הבא"ח היתה דלא כדבריך, אלא הוציאו פאות המשתלשלות מהכיסוי (אי אפשר להציג כאן תמונות, אבל זה נראה בבירור), והלכו כך ברה"ר, כי בזמנם לא היה מושג כזה של מצלמה ביתית, היא נוצרה בעולם רק 50 שנה לאחר פטירת הבן איש חי, כדי להצטלם היו הולכים למקום מיוחד (גם לא נראה שמדובר בתמונות ביתיות שצולמו באופן ספונטני), ממילא אין שום טעם בהצעת הבן איש חי לשלשל את השיער הטבעי בין החלוק ובין הבגד וללבוש פאה נכרית, כאשר כל זה ממילא מכוסה.

והגם שאתה נתלה בכל כוחך בר' יעקב זמיר שהוא "ראש מכון מורשת יהדות בבל" (לפי מה שראיתי הוא רק אחראי על ספריה וארכיונים) שנראה בקושי אברך בן 50, הוא לא היה חי בזמן הבן איש חי.. בוידאו הזה הוא מדבר על הוצאת הספר חוקי הנשים, אולי הוא המו"ל המצנזר? (דאם כן אתי שפיר מה שהוא מנסה "להעיד" נגד המציאות).

לבקשתי נסרקו היטב 10,000 תמונות בארכיון המרכז למורשת יהדות בבל, מתברר שרוב תמונות הנשים במאגר הן מתקופה מאוחרת יותר, לאחר פטירת הבן איש חי, וכמה תמונות בודדות נשתיירו מאותה תקופה של הבן איש חי. לפחות ב-7 תמונות נראות נשים צנועות וכשרות מוציאות צמות קלועות משתלשלות מכיסוי ראשן, בדיוק כפי שתיאר הבן איש חי.

מנהג דומה למנהג זה בתקופת הבא"ח היה בימי מהר"ם אלשקר שהוא בתפר בין הראשונים לאחרונים, וכן הוא מוזכר בערוך ובש"ס כמנהג פשוט, וכך הוא מתאר: "ואין זה צריך לפנים, דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל, אדרבה, שהתירוהו בפירוש, ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו, ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל, ואפשר דאפילו בעודן על אדמתן, בזמן שבית המקדש קיים, כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים, דאמרינן התם עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא, רב אמר בת צדעא, שנאמר אם אשכחך ירושלם וגו', ופירש בעל הערוך ז"ל, דכתיב בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעתה, ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט, וטחה אותו שיער, ואינה קולעת אותו אלא מטילה כנגד פניה זה עושה בת עניים. אבל עשירה שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיה כאבלות ויתייפו ע"כ. וזה המנהג בעצמו הוא מנהג הנשים היום, שהאשה קולעת כל שערה ומשיירת שיער הצדעים יורד על פניה והוא הנקרא בלשון חכמים בת צידעא כמו שנתבאר".

ופשוט שכאשר הוא מדבר על כך שנהגו לגלותו, וכך נהגו בזמן התלמוד, ואשה עושה תכשיטיה, וזהו "מנהג הנשים כיום", כל זה לא משמע "בבית" אלא משמע על מנהג נפוץ שכולם רואים אותו.

כמו כן אם דיבר בבית, לא היה לו כלל להאריך בזה, שהרי מפורש היתרו בגמ' כתובות ע"ב, וכך הבינו רוב ככל הראשונים, וגם מי שחלק לא חלק אלא בחצר, אבל בבית פשוט היתרו, ורק הזוה"ק החמיר בזה וחלק על התלמוד בבלי. וכן בגמ' יומא (דף מ"ז) ביטלו חז"ל את דברי קמחית ואמרו לה "הרבה עשו כן ולא הועילו", וגם ממעשה קמחית משמע שהיתה מיוחדת בזה לכסות שערה גם בבית.

וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל, בספרו "רוח חיים" (חלק אב"ע סי' כ"א אות ג'): "כתב הרב מהר"ם אלשקר בתשובה סי' ל"ה, דנשים הבאות ממקום שנהגו לכסותו, אם אין דעתן לחזור - יכולות לגלותו, הביא דבריו מוה"ר כנסת הגדולה בסי' זה בהגה"ט אות ח' יעויין שם. וכמו דהנשים הבאות מערי פראנקיאה לערי טורקיאה יע"א ואין דעתן לחזור, שצריכות לנהוג איסור לכסות השיער שלהן, אפילו יהיו השערות פאה נכרית, דנותנים עליהם חומרי המקום שבאו להתיישב והרי הן ככל תושבי העיר ההיא לכל דיניו, דהא אפילו בפאה נכרית ומשי איכא סרך איסור". עכ"ל. ומדבריו משמע בפשטות שמדבר על מנהג גלוי וידוע ברשות הרבים, שהיו מגלות צמותיהן, ואותן הנשים עם שיער דליל היו עושות צמה מפאה נכרית כנהוג בזמן הגמ', ועל זה כתב שהיכן שלא נהוג יש בו סרך איסור.

ולא ראה צורך לפרש כי זה היה מציאות פשוטה שבחוץ הכל מכוסה ואין על זה נידון כלל.

להאמור לעיל, זה בדיוק להיפך: הוא לא ראה צורך לפרש כי זה היה המציאות הפשוטה שהיו מגלות צמותיהן ברה"ר.
 
וכן מתבאר גם ממה שכתב (שנה שניה פרשת צו אות ט), וז"ל: "אם זו האשה נזדמנה טבילתה ליל שבת ואם תטבול מוכרחת להיכשל בכמה איסורים של קליעת שער וכיוצא, כי היא אשה חדשה ומוכרחת להתקשט לפני בעלה", ע"ש, משמעות הדברים היא שהקליעות היו מיועדות "לפני בעלה" בביתה, ולא ברשות הרבים.

אין שמץ ראיה משם, בוודאי שעיקר הקישוט הוא לפני בעלה ולא לפני אחרים, וזו מטרת הקישוט.

ומלשונותיו בכל מקום אפשרי שדיבר על פאה, מוכח שמדובר בקישוט מפורסם וידוע לכולי עלמא, וכן בספרו בן יהוידע לעירובין דף ק' בד"ה "ומגדלת שיער כלילית", כתב עוד וזה לשונו: "דהא ודאי אם השיער סתור אינו שבח לה, דהוי כלילית, אך אחר שקולעתו הוא שבח, כי תתנאה בזה, וכנראה בחוש הראות דהאשה מביאה פאה נכרית ועושה אותם קליעות להתנאות בם, ולכן מנה הכתוב השיער בכלל הקישוטין, דכתיב "שערך כעדר העזים" והיינו בהיותו קלוע".
 
וע"ע בספרו בן יהוידע (עירובין ק:) שכתב "שיהיה שערה קלוע כדי שתתנאה בעיני בעלה" (ולא נראה שהכוונה ברה"ר, שהרי בעלה נמצא עמה בבית יותר מאשר בחוץ, בפרט בזמנם

כנראה שכחת לצטט את הנ"ל מאותו ספר ומאותו מקום, שהנראה בחוש הראות (לכולי עלמא) שהאשה מתנאה בפאה נכרית.

ופשוט שתתנאה בעיני בעלה שייך גם ברה"ר, וכן הוא ביומא (דף ע"ח), שכלה מותרת בנעילת הסנדל ביום התענית, כדי שלא תתגנה על בעלה. ונעילת הסנדל הוא דבר שיוצאים בו לרה"ר.

וכן הוא בשבת (דף ס"ד), שאסרו חכמים לצאת לחצר בתכשיטים, והתירו כבול ופאה נכרית, כדי שלא תתגנה על בעלה. ואיירי שם בחצר הרבים, בחצר שאינה מעורבת.

וכן הוא בריטב"א למסכת שבת (דף נ"ט) שגזרו חכמים על העטרות לכלות, אבל לשאר נשים התירו כדי שלא תתגנה על בעלה. ובגמ' סוטה (דף מ"ט) מבואר שעטרות לכלות הוא "עיר של זהב" שהוא תכשיט בצורת ירושלים וחובשות אותו הנשים ברה"ר, כדאמרינן בגמ' שבת (דף קל"ח) שרבי אליעזר מתיר לצאת עמו בשבת, כי דרכה של אשה חשובה לצאת בעיר של זהב, כדי להראות חשיבותה על חברותיה (ראה בריטב"א הנ"ל). וגם האוסר, אסר רק בגלל שנחשב משאוי.

וכן הוא ברבינו יהונתן על הרי"ף למסכת שבועות (דף ה מדפי הרי"ף), ובבית הבחירה למאירי מסכת שבת (דף ס"ד), שאשה בימי נדותה אסורה לכחול ולפרכס, שלא יחמוד אותה בעלה, וזקנים הראשונים היו דורשים "והדוה בנדתה שתהא יושבת בבגדי נדות", ובא ר' עקיבא והתיר כדי שלא תתגנה על בעלה, ודרש את הפס' באופן אחר.

וכן הוא בפסקי רי"ד למסכת כתובות (דף ד'), שגם הכלה הנמצאת בתוך שלושים לאבלות, מותר לה להתקשט בתכשיטים כדי שלא תתגנה על בעלה. וכתב בים של שלמה כתובות (פרק א'), "אין מונעין תכשיטין לכלה שאירע לה אבל, אפילו אירע לה אבל תוך שלשים יום לשמחתו, אין מונעין תכשיטין ממנה, אפילו תוך ימי אבילות, אף שאין הכרע כל כך לדבריהם, ראוי להקל, דאבילות דרבנן, וכדי שלא תתגנה על בעלה הוא דאורייתא". ופשוט שתכשיטים הם ברה"ר, ופרק שלם במסכת שבת עוסק בזה.

וכן הוא בכתובות (דף י"ז), "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה, כדי לחבבה על בעלה". וב"ים של שלמה" שם ביאר שמדובר בהתבוננות ולא בראיה בעלמא: "דווקא להסתכל קאמר, דומיא דהמסתכל בקשת, שהוא דרך עיון והבטה, אבל דרך ראיה בעלמא שרי, אפילו בשאר אשה". ואמנם לא נפסקה הלכה כר' יונתן, אבל מוכח שלשיטתו הותר איסור הסתכלות כדי לחבבה על בעלה ושלא תתגנה בעיניו.
 
שאלה צדדית, יש מישהו שעוקב אחרי כל הררי המלל של ב' הצדדים כאן?!
הרי ודאי שב' הצדדים כאן לא ישכנעו אחד את השני.
ומי שקרא את כל ההתכתבות הענקית ביניכם, ודאי שברור לו כצד אחד, וסובר שהצד השני מפטם במילי. (ואם לא ברור לו ודאי שהוא מסובך כבר מספיק, ורק יסתבך יותר מהמשך המו"מ).
 
אם הדיון היה מסודר, כאשר אחד מגיב ואחד עונה, היתה אפשרות כלשהי לעקוב אחרי הררי המלל. באופן שאחד קופץ לתוך דברי חבירו ומשיב, בוודאי שמאוד קשה לעקוב, בפרט כאשר אני משיב על דבריו האחרונים וחוזר ומשיב על דבריו הראשונים.
 
כתבתי באופן כללי, שמי שדן בדברי השלטי גיבורים, להתיר או לאסור, לא דן בראיותיו מרש"י ורא"ש בברכות, כי כאמור לא זה עיקר הסוגיא אלא רק 'אחרי' שהבין שזו הפאה של הש"ס וממילא צריך לחזר אחרי טעם לדבר. ו'לדוגמא' בעלמא הבאתי מהישועות יעקב ואה"נ שהוא מהאוסרים בפשטות אף שלא הכריע בזה לגמרי [ואח"כ הבאתי גם מהקיצוש"ע טולידאנו שמתיר, ואפ"ה סייג וכתב ש"זהו חידוש גדול", וממילא פשוט שאם אין מקור לזה, א"א לומר כזה "חידוש גדול" מסברת כרס]. וראה עוד בתגובה הבאה.

לא הבאת "דוגמא בעלמא" אלא ידעת היטב שדוקא הפוסקים האוסרים ברצונם לדחות דבריו התמקדו בסוגיות הגמ', וכן הוא עד עצם היום הזה, שהאוסרים (כל המדברים בזה בפני התמימים שלא מכירים את הסוגיא) מתמקדים אך ורק בסוגיות הגמ' במקום לדון בעיקרו של ענין שהוא האם יש צד הלכתי לאסור פאה או אין, כפי שדנים בכל נושא הלכתי שבעולם. ולכן הבאת דוקא "דוגמא" מהפוסקים האוסרים.

ומהגרר"ב טולדנו הבאת ראיה לסתור, שהרי בוודאי אין זה "חידוש גדול" אם הוא מפורש להדיא בגמ'.
 
שכחת להזכיר שכמו כן "רב אחד" רצה לומר שהבן איש סובר כהאוסרים פאה נכרית, והעמיד בפאה מכוסה, וטעה בתלתא. טעה גם לפי המציאות (כדלהלן), וטעה גם לפי דברי הבא"ח שאינם מובנים לשיטתו (כדלהלן), וטעה גם בדעת הבא"ח לגבי גילוי שיער באופן כללי, כמובא בספרו "חוקי הנשים" (פרק י"ז):

"הביטו הנשים, על אנשי אירופה: מנהגם לא להיסתר מפני זרים, ובכל זאת מלבושיהם מסודרים, לא מתגלה מגופם רק פניהם וצווארם, כפות ידיהם וראשם. ואמת נכון מגולה שערם, ולפי הדין שלנו אסור הדבר, אבל יש להם איזה התנצלות, כי אומרים לא נתיישב המנהג הזה אצל כל נשותיהם מבנות אומתם, וחוץ לאומתם נעשה גילוי השיער כמו גילוי פניהם וכפות ידיהם, ואינו גורם הרהור אצל האנשים במבט עיניהם" [ובמקור הערבי מופיע כאן עוד משפט, שצונזר במהדורא העברית, וזה לשונו בתרגום חופשי: "אלו דבריהן אשר ישיבו על מנהגן זה, ולנו אין מענה שנוכל להשיבן"]. עכ"ל.

ולפי דברי הבא"ח שהשמיט המשמיט (וחשב שאף אחד לא ישים לב לכך) יוצא שגילוי הראש לשיטתו אינו דאורייתא אלא מדרבנן (כפי הפוסקים הסוברים כך ובראשם תרומת הדשן בדעת הרמב"ם) ולפיכך כתב שאין לנו מענה שנוכל להשיבן, שהרי אם מדובר באיסור דאורייתא שאינו תלוי במנהג או ברמת הפריצות שלו, הרי איסורו קיים לעד ואע"פ שאינו גורם הרהור כלל.

ועכ"פ קל וחומר בן בנו של קל וחומר בפאה נכרית לשיטתו שיהיה מותר בשופי, אחר שאין זה איסור דאורייתא כלל אלא יש שרצו לאסרו מדרבנן מכל מיני טעמים שאינם שייכים היום, ובפרט כאשר כתב במפורש שגילוי השיער נחשב כיום כגילוי הפנים ואינו גורם הרהור (וכאשר כתב גם הגר"ע יוסף ביבי"א ח"ו או"ח סי' י"ג, וסתר עצמו כאשר אסר פאה מטעם זה).

ידידי, בבקשה ממך לפני שאתה מגיב משהו, תבדוק שלא הגבתי על זה כבר.

לדוגמא על החוקי הנשים הנ"ל, הגבתי בקובץ תגובה הנ"ל עמ' קלט. וכן על עוד דברים.
 
ישנם שלשה סוגי גישות באחרונים, א. דנו בדברי השלטי גיבורים, ב. דנו בדברים צדדיים כגון מראית העין וכד', ג. לא דנו כלל אלא העתיקו את השלטי גיבורים בסתמא.
הראיה שלי היא מהסוג הראשון, שהאחרונים ש'דנו' בדברי השלטי גיבורים, הן לאסור והן להתיר, לא דנו כלל מצד מה שהביא השלטי גיבורים מרש"י ורא"ש בברכות, אלא רק במה שהביא השלטי גיבורים מהסוגיא בשבת ובנזיר, ומוכח שהבינו שמצד הסברא להתיר מרש"י והרא"ש לבד אינו מספיק להיחשב ראיה בשביל להתיר, אלא זהו רק נתינת טעם 'אחרי' שאנו מבינים שהפאה נכרית של הש"ס אכן היתה גלויה, ולכן זה היה עיקר הדיון בדבריהם. וממילא אם באמת לא זו הפאה של הש"ס, שהיא היתה מכוסה, חזר הדבר לפשטות הדברים שאסור, וא"א ללמוד היתר מסברא לבד.
הסוג השני של האחרונים - שדנו בדברים צדדיים, אין מהם ראיה ברורה לא לכאן ולא לכאן, כי מן הסתם בעצם ההיתר סמכו על השלטי גיבורים שהוא ראש המתירים, אבל לא התברר בדבריהם האם עיקר סמיכתם הוא על ההבנה שכך היא הפאה של הש"ס, או דלמא גם לולא זה היו מתירים מצד הסברא לבד שהביא השלטי גיבורים לאחר מכן.
וכן הסוג השלישי של האחרונים הנ"ל, שהעתיקו את השלטי גיבורים בסתמא, ג"כ אין ראיה מהם לכאן או לכאן, כמו הסוג השני.
ולכן כאשר לפחות מחלק מהאחרונים (הסוג הראשון הנ"ל) מוכח כהיסוד הנ"ל (שהסברא שנתן השלטי גיבורים היא לא חזקה כדי להתיר מצד עצמה, אלא רק 'אחרי' מה שהבין שזהו הפאה של הש"ס, וכנ"ל), וגם האחרונים האחרים לא סותרים את זה וכאמור, ואדרבה ישנם אחרונים שכתבו להדיא שהסברא הזו היא חידוש גדול, וכן הסברא נותנת, ממילא ודאי שכך יש לנקוט, בפרט שבשאר הגוף בודאי איננו אומרים סברות אלו לחלק בין תלוש למחובר, וממילא כדי להוציא את שיער מהכלל ולומר שהוא סוג אחר של פריצות צריך ראיה חזקה, ואם אין ראיה מהמשנה בשבת, א"א להקל ע"פ הסברא לבד. [אלא שאתה רוצה להביא ראיה מהראשונים בברכות, וגם לזה כתבתי בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' ריא והלאה) שאין ללמוד זה מזה].

הקדמתך משובשת לחלוטין. האחרונים שפסקו כהש"ג הלכו כל אחד בדרכו, הם לא "העתיקו" בנוסח העתק הדבק אלא כל מעתיק הסכים עם סברת הש"ג, והם לא "דנו בדברים צדדיים" אלא דנו בגוף הסוגיא, מראית העין היא האיסור הגדול והבולט בסוגיא זו ולכן כמה מהאחרונים התמקדו אך ורק בזה, כי היה פשוט להם שדת יהודית ופריצות משתנים לפי הזמן והמקום ולא ראו צורך לדבר בזה בכלל.

ומי שציין לסברת הש"ג, פירוש הדבר שהספיקה לו סברת הש"ג ולא היה צריך כלום יותר מזה, היות ושיער תלוש הוא כבגד ואין לו שום קשר לכיסוי ראשה או לשיער באשה ערוה המחובר לראשה.

ולכן גם אין שמץ ראיה מאותם אחרונים שדנו בראיות הש"ג, כי הם דנו גם בראיות הש"ג כחלק ממכלול הדברים של המשיגים עליו. אבל אין לזה שום משמעות כלפי סברת הש"ג שהיא יסוד בענין זה (ולמעשה גם הגר"ע יוסף שהוא האוסר הבולט בדורנו מסכים ליסוד זה ששיער תלוש נחשב כיסוי, ולכן התיר פאה לגרושה ואלמנה החייבת בכיסוי, וגם פסק שעדיף מגילוי ראש, וכו').

ולאחריה לא נותר אלא לדון בגוף הסוגיא, הטעמים לאסור - דת יהודית, מראית העין.

וכפי שלכיסוי המטפחת אין ראיה מהגמ' אלא להיפך, יש ראיה לאסור, אבל הפוסקים שהתירו מטפחת בימינו לא דנו אלא מצד דת יהודית, או מצד זה שלא בעינן ב' כיסויים אלא כיסוי אחד טוב.
 
בפרט שבשאר הגוף בודאי איננו אומרים סברות אלו לחלק בין תלוש למחובר

בשאר הגוף אין מציאות של תלוש ומחובר, אלא רק בשיער, וגם יש חילוק מהותי בין הגוף לבין השיער, כפי שהארכתי לעיל. כי תמונת הגוף מביאה הרהור, אבל שיער המונח על השולחן לכולי עלמא הוא שום דבר.
 
ואם אין ראיה מהמשנה בשבת, א"א להקל ע"פ הסברא לבד. [אלא שאתה רוצה להביא ראיה מהראשונים בברכות

לא אני הבאתי ראיה מהראשונים בברכות אלא הש"ג עצמו, וכבר כתבתי לעיל שמגוחך ומופרך הדבר להחליט שהראיה משבת היא ראיה מרכזית ושאר הראיות אינם אלא טפלים אליה.

ואליבא דאמת כל הראיות אינם אלא סמך בעלמא, ברור ופשוט שכל ראיה אפשר לדחות ואפשר גם להשיב על הדחיה אבל אי אפשר לפסוק הלכות על סמך ראיות כאלה (וכפי שאין שמץ ראיה להתיר מטפחת, רק אוקימתות שונות ומשונות שאליבא דאמת כולן מופרכות).
 
כתב גם באמצע וגם בסוף.

עכ"פ מה נפק"מ?

הצגת זאת כסיום דבריו, כמשהו שולי שהוא כתב בסוף דבריו, ובזה רצית לחזק את מה שהמצאת שאף אחרון לא פסק להתיר על סמך סברת הש"ג (מה שנוגד את המציאות, כאמור לעיל).
 
לא מיניה ולא מקצתיה, הוצאת את דברי הראב"ן מהקשרם לגמרי וכפי שהארכתי בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' ט).

העתקתי כל דבריך מתוך פורום לתורה:

לא מיניה ולא מקצתיה. להיפך, מה שהבאת הוא ממש ראיה לסתור לדבריך.

כתבת דמיירי באופן שראשה מכוסה, אלא שפרעה את צמתה היוצאת מהכיסוי ולכן לא נראה בשרה יחד עם השיער, ומותר. ע"כ דבריך.

ובאמת גם באור לציון (ח"א סי' יא עמ' לז בהערה) רצה לבאר כך דמיירי בצמתה היוצאת מחוץ לכיסוי [ובתחילה חשב שהוא היתר גמור לכולם, ואח"כ כתב שזהו רק באלמנה], עי"ש.

חלמא טבא חזית, האור לציון כותב דבריו על הרשב"א שנפסק להלכה ברמ"א והוא לא עוסק באלמנה אלא בכל נשות העולם. ועליו הוא כותב שפשטות דבריו שהאשה יכולה לגלות צמותיה.

ועל פי זה יישב את הגמ' ביבמות (ששם מדובר באלמנה), שפרעה צמתה, והוא בדיוק כפי שכתב בהקדמת חן וכבוד.

ולאחר שהקשה על החת"ס, שלפיו לא מובן הגמ' ביבמות, כתב שאליבא דהחת"ס אפשר ליישב שדוקא אלמנה מותרת לפרוע צמתה אבל לא נשואה. אבל בוודאי לא חזר בו ממה שכתב שפשטות דברי הרשב"א היא שהנשואה מותרת לגלות צמתה.

אור לציון.jpg
 
אולם אף שאה"נ יתכן דמיירי בש"ס שם רק לגבי צמות, מ"מ מהראב"ן הנ"ל שהבאת מוכח שבאופן רגיל הנשים לא היו מגלות כלל אפילו את אותן צמות, דגם זה אסור, ורק הכא גילתה אותם לפי שעה.
דאף דבגמ' ביבמות קאמר "סתרי" מזייך, ולכאורה היה מקום לדייק שהשיער עצמו היה כבר מגולה והכא רק 'סתרה' אותו, מ"מ בראב"ן הנז' כתב "ואף על פי ששערה נראה", ולא "ואף על פי ששערה סתור", אלמא הנידון הוא סביב הגילוי שכעת שערה 'נראה'. [וכן מוכח מרש"י בסנהדרין קי. כדלהלן].
ומוכח שהשיער באמת היה מכוסה ורק עכשיו גילתה אותו, אבל שאר הנשים היו מכסות גם את אותן צמות.

הארכת לפלפל בזה לגודל הענין שהיסוד שכתב השלטי גיבורים מפורש להדיא בראשונים, והעלית חרס בידך.

ומשם מוכח להיפך, שאינה צריכה אלא לסתור השיער שהוא כבר מגולה ונמצא מחוץ לכיסוי (ומרש"י אין הוכחה, כדלהלן).

ומה שאתה מצטט מהראב"ן זהו תירוצו, והוא מתייחס לשיער הסתור, כי צמה שהיא מנהג ישראל נדוש אינו מעורר הרהור, אבל שיער סתור שאינו דבר נדוש (אלא רק בתולה ביום חופתה) מעורר הרהור, ועל זה כתב לחלק - בין אם שערה נראה עם בשרה, לבין אם שערה נראה ללא בשרה.
 
ואבאר יותר. בראב"ן הקשה שם סתירה בדברי רבי יהודה, דמחד גיסא גבי גילוי הלב והשיער הנאים 'בסוטה' – חשש רבי יהודה להרהורא (עי' סוטה ז. ח.) – אע"פ שזה עשוי לניוול ובגדיה אינם של נוי (עי' מאירי סוטה שם), ומאידך חזינן בדברי רבי יהודה ביבמות (קטז:) שהאלמנה באתה בוכיה לפני בית דינו כאשר היא קרעה את בגדיה וסתרה את שערותיה [וטענה שבעלה נפטר ורוצה היתר להתחתן, עי"ש], אלמא רבי יהודה לא חייש להרהורא.
ואם איתא כדבריך - שכל הנשים היו מגלות צמותיהן, א"כ קושיא מעיקרא ליתא, דהרי אין בזה שום איסור וכולן היו עושות כן ולא רק אותה אלמנה המדוברת שם, ומה מקשה הראב"ן מגילוי שיער כזה שדרוש כיסוי (כההיא דסוטה) דחייש ר"י להרהורא לגילוי שיער שלא דרוש כיסוי (כההיא דאלמנה) דלא חייש ר"י להרהורא? אתמהה.

לא הבנתי כלל מה אתה רוצה, כל הנשים היו מגלות צמתן כשהיא קלועה, אבל אותה אלמנה פרעה צמתה, ועל כך הקשה הראב"ן - מדוע לא חייש להרהורא בפריעת צמתה.

ואע"פ שהצמה גלויה, אבל פריעתה (שלא כנהוג) מביאה הרהור וכנ"ל, ועל זה חילק הראב"ן בין שיער הנראה עם הבשר לבין שיער הנראה לבדו.
 
ולפ"ז הא דקתני 'סתרי' מזייך, כלול בתוכו גם 'גילוי' שערותיה יחד עם הסתירה ותרוויהו איתנהו, א"נ הכוונה שתסתור את צבירת קליעותיה - הנמצאות תחת הכיסוי כמבואר בראשונים - ותוציאן לחוץ ותגלם.

ברור ופשוט שהלשון "סתרי מזייך" פירושו אך ורק סתירת השיער ולא גילויו, ולשיטתך היה צ"ל "גלי שערך וסתרי מזייך".

גם מה שכתבת "כמבואר בראשונים", מבואר להיפך. ולא רק בראשונים אלא גם בחז"ל, וכן מפורש במדרש תנחומא בפרשת תצוה, "מבעד לצמתך, האשה הזו כשגודלת [=קולעת] שיער ראשה, היא נותנת את השיער לאחריה, והוא נאה לה". ומדנקט אשה, משמע נשואה ולא נערה פנויה.

ולשיטתך לא מובן מדוע הראב"ן מדבר על הרהור ולא על פריעת ראש שאסורה לאלמנה, ומדוע לא נחשבת פריעת הצמה לפריעת ראש. וגם מהגמ' שמשמע ממנה שכך היה דרך נשים אבלות, לא מובן מנין ההיתר, הרי גם אלמנה חייבת בכיסוי ראש.
 
וכן מפורש ברש"י סנהדרין (קי. ד"ה וסתרתה), וז"ל: "וסתרה למזייה", כל מי שהיה בא לקרוא רואה "ראשה פרוע" וחוזר. עכ"ל. ובפשטות היינו כההיא דכתובות עב. "יוצאה וראשה פרוע" שפירושו בודאי מצד 'גילוי' הראש (ולא כחידוש השבות יעקב שכבר דחוהו האחרונים, ואכמ"ל).

אין שום קשר לרש"י הזה, כי שם מדובר על אשה בתוך ביתה, ששם היתה ללא כיסוי כלל, רק צמות קלועות (כי בזמנם שיער קלוע היה סמל היופי, ופרוע היה מאוס), ולא נותר לה אלא לפרוע קליעת שערה, וממילא היה ראשה פרוע לגמרי.

וישבה בפתח האוהל, כך שכל הנכנס נתקל בה וברח.
 
[ובאמת שגמרות אלו עמומות ולא זכינו לראשונים ואחרונים שיבארו אותם, ולכן צריך ללכת בדרך ישרה ולא להוציא מזה דברים שלא מוכרחים או סותרים למה שידוע עד היום].

אכן, רק שאתה הלכת בדרך עקומה מאוד וכנ"ל.

ואין זה סותר אלא אדרבה מתיישב יפה מאוד עם מכלול הראיות מהגמ' מהראשונים ומהאחרונים שהביא בהקדמת ספר חן וכבוד. דהנה כל הראשונים מדברים על שיער "שחוץ לצמתה" אבל מהיכן באה צמה זו?
 
גם מה שכתבת שמה שכתב הראב"ן בתירוצו "ואף על פי ששערה נראה, כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להרהורא" כוונתו בזה גופא כדברי השלטי גיבורים ששיער שלא נראה עם הבשר אינו ערוה – במחילה הוצאת דברים מהקשרם.
כי כוונתו פשוטה לעניין אחר לגמרי. דכאמור שם הקשה מדוע רבי יהודה לא חשש להרהורא באותה אלמנה ש"קרעה את בגדה ופרעה שערותיה" – דמשמע מזה שהתגלה 'בשרה' ו'שערותיה' ולא חשש לזה, בשונה מאצל סוטה שכן חשש בגילוי הלב והשיער, ועל זה תירץ, דשאני בההיא דאלמנה, דלגבי הבשר – באמת לא היה גילוי בשר, ומה שכתוב שקרעה את בגדיה – הכוונה רק לבגדים החיצוניים (יתכן שהכוונה לרדיד), ומה שגילתה את שערה – לא חייש רבי יהודה בגלל זה לבד, כי רק כאשר איכא גם גילוי בשר וגם גילוי שיער – כמו בסוטה שמגלים גם את ליבה וגם את שערותיה - חייש רבי יהודה להרהורא, משא"כ כאן באלמנה שרק שערותיה היו גלויות, לא חייש להרהורא.
נמצא דאין שום קשר מהראב"ן הנ"ל לא לדברי השלטי גיבורים ולא להקדמה של חן וכבוד.

כתבת שהוצאתי את דבריו מהקשרם, אבל לא הסברת מדוע. כתבת תשע שורות ללא שום תוכן, וסיימת - נמצא שאין שום קשר בין הראב"ן לבין השלטי גיבורים, כאשר שפתיו ברור מיללו - אין הרהור אלא כאשר נראה הבשר עם השיער, ולא השיער לבדו. מילה במילה כדברי השלטי גיבורים.
 
ראשי תחתית