לחצו כאן – תרומה לשמואל

הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

דוקא כאשר השיער יוצא מן הבשר ממש 'ונראה שהוא מחובר עם הבשר', משא"כ כשהוא תלוש ומובדל היטב מן הבשר לא הוי אלא כקישוט חיצוני, והיינו דבלובשת המגבעת שמדובקים עליה שערות הרי ניכר ששערה מכוסה במגבעת וסביבו נראה המגבעת ולא הבשר, אלא שמעל המגבעת יש שיער, ולכן ניכר בעליל שהוא שיער וקישוט חיצוני בעלמא. וכ"כ כיו"ב בשו"ת סבא קדישא (ח"ב סי' א, ראה להלן שהעתקתיו)

וראה לעיל מה שהגבת על ההמצאה הלא מוכרחת שכביכול הש"ג התיר רק כאשר זה ניכר שמכסה שערה ולא ניכר שהוא שערה, שאין לזה שום מקור, וגם לא רמז בדברי הש"ג, כמו כן גם לגבי מה שכתב בשו"ת סבא קדישא שאינו קשור לדבריך אלא כתב לתרץ ע"י זה הקושיות שהקשו על הש"ג.
 
אע"פ שכתב השלט"ג בתוך דבריו "ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאות נכריות, דא"כ מאי אהני ההוא קישוט הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתראה בעלת שער, אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות", וא"כ לכאו' משמע שזה היה נראה כמו שערותיה, מ"מ זה אינו דהרי על כרחך הוא לא הבין את ה"בעלת שער" שהכוונה שזה היה לבעלת מום כדי להיות תחליף לשער שחסר לה, דהא א"כ מנ"ל דלא היה מעל זה כיסוי אדרבה כמו שאת שערותיה המקוריות אילו היה לה מכסים כך גם את התחליף שלו מכסים

אתה הולך בחושך ולכן אתה מסתבך. ואמנם היו שרצו לתרץ את הש"ג שהולך כפירוש הרמב"ם ולדחות שאר המפרשים, אבל אין צורך להגיע לזה, כפי שכתב ביאור נפלא בהקדמת ספר חן וכבוד ולפיו מיושבות כל הקושיות.

והפשט בגמ' הוא כנ"ל שהיו כל הנשים מוציאות צמה, והאשה החובשת פאה היה שערה דליל ורצתה גם היא להוציא צמה ככל הנשים, והוציאה צמה מפאה נכרית. ועל זה כתב הש"ג דכל אותו קישוט הוא שתראה כבעלת שיער ברה"ר, וממילא פשוט שאינו מכוסה.

וממילא אם כל הנשים היו מוציאות צמה ברה"ר (שזה הפשט "מחוץ לצמתה"), וכדמוכח מראיות רבות שהביא בהקדמת חן וכבוד הנ"ל, גם הפאה שהחליפה את הצמה היתה גלויה.

(וגם לפירושים אחרים באחרונים אין זו קושיה, יש שביארו שהביא ראיה דאסורה לצאת בשבת לרה"ר אבל בחול מותרת (וכשם שיצאה לחצר), יש שביארו שהביא ראיה מהא דאיירי בחצר הרבים שחובה לכסות שם הראש, ועוד. ומה גם שאפשר לומר בפשטות שראה דברי הגאונים והתוס' ושאר הראשונים דאיירי בפאה מגולה, וכך היה פשוט לו).
 
ואילו בשיער נכרית שרי מצד שהוא שיער נכרית שניכר כחיצוני שאינו נראה עם בשרה וכדומה

אין שום הכרח שיהיה ניכר כחיצוני, במקום שפשט המנהג, לא מצד דת יהודית ולא מצד מראית העין. אבל אין גבול לפרשנות שאפשר להעמיס ללא שום צורך בראיה או הוכחה. הנייר הוירטואלי סובל הכל.
 
לכן נראה דכוונתו, ללמוד משם רק שאין האיסור והערוה ב'שיער' סתמא יהיה אשר יהיה, דהא להדיא חזינן ששיער הבתולות מותר, ומוכח דלא כל שיער נאסר, וה"נ בפאה נכרית א"א לאוסרה מצד שסוף סוף זה 'שיער', דליתא וכאמור, ואע"פ שכל אחד מהטעם שלו - דבשיער הבתולות שרי מצד הרגילות ואילו בשיער נכרית שרי מצד שהוא שיער נכרית שניכר כחיצוני שאינו נראה עם בשרה וכדומה, אך מ"מ בתרוויהו אין לאסור מצד עצם היותו 'שיער'.
ולפ"ז יוצא שמדברי הרא"ש אין כוונתו להביא ראיה לעצם הסברא שכאשר זה שיער האשה אינו מחובר שרי, דהא לא מצינו ראיה לזה משם, אלא כוונתו רק לשלול טענת איסור מצד 'עצם היותו שיער'.

משעשע לראות איך אחר כל ה"קושיות" שהקשית בתחילת דבריך, חזרת להבנה הפשוטה שכתבתי לעיל, תוך כדי משחק מילים מצידך, שההיתר הוא "מצד היותו שיער":

ומה שהזכיר רא"ש, כוונתו לדברי הרא"ש שם "שער באשה ערוה בנשים שדרכן לכסות שערן, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות כנגדן", ומזה למדים ששיער שאינו רגיל להתכסות (והכיסוי הוא בשטח הראש, לשיער שנראה עם הבשר) אינו ערוה ומותר לגלותו, וקל וחומר לפאה נכרית שהיא שיער תלוש ורגילים בו.
ולאחר מכן חזרתי וכתבתי:
אין זה אלא בדרך קל וחומר וכפי שכתבתי לעיל, דאם אפילו שיער מחובר אינו ערוה ברגיל לראותו, על אחת כמה וכמה שיער תלוש הרגיל לראותו. ופשוט. ועל זה כתב שאין שיער באשה ערוה אלא במחובר לבשרה.

אלא שהיית חייב להיצמד להמצאה "שרי מצד שהוא שיער נכרית שניכר כחיצוני שאינו נראה עם בשרה" (שלא ישתמע מזה חלילה להתיר את פאות זמננו). אבל אין שום צורך בזה, ושרי מצד קל וחומר, אם שיער בתולה שרגילים בו אינו ערוה מחמת שרגילים לראותו, קל וחומר שיער תלוש שרגילים בו.
 
[ברם אחרי שסבר שבמשנה בשבת מוכח שהנשים היו יוצאות בפאה נכרית מגולה ממילא נהיה מוכרחים לומר שהסברא בזה הוא כנ"ל. אבל אם בשבת מיירי בפאה מכוסה אין שום מקור וסיבה לומר סברא זו והדרינן לפשטות הדברים שאסור].

וכמובן שגם לבדיחה עצובה זו אין שום הכרח, וכנ"ל (על אחת כמה וכמה כאשר אליבא דאמת לא מיירי במסכת שבת בפאה מכוסה). רק לאחר שסימנת את המטרה היית חייב לסיים בזה, שלא ישתמע חלילה שיש ראיה להתיר פאה.
 
ויש שפירשו שכוונת השלטי גיבורים בראייתו מרש"י והרא"ש, היא מכך שלדבריהם 'קול' באשה אינו ערוה אלא לעניין ליהנות מאשה זרה, ולא לעניין ק"ש באשתו [כן מפורש ברא"ש שם, וגם ברש"י יש גירסאות (עי' חידושי הגר"א שם) שגרס "שיער" (במקום שוק) באשה ערוה 'להסתכל' וכן לק"ש וכוונתו שא"א ללמוד שיער מ'אצבע קטנה' כי שיער הוא יותר חיצוני, ולכן גם כאשר השמיענו שאף השיער הוא ערוה מ"מ זהו דוקא בזה משא"כ קול כדלהלן], והטעם בזה הוא משום שקול הוא דבר חיצוני ופחות מ"גוף" האשה, ולכן לא מקרי "ערוה", ולפ"ז למד השלטי גיבורים שממילא גם גבי שיער, אע"פ שהשיער עצמו כן החשיבו אותו כ'ערוה', דיינו בשיער עצמו אבל בפאה נכרית הוי כבר כמו קול, דלא נחשב ערוה (כן פירש הר"ר ברוך מקובר במאמרו המובא בקונטרס 'דעת רבותינו' עמ' 59-60. אבל זה קצת דוחק לומר שבדיוק לשלט"ג היה הגירסא של הגר"א בעוד שבכל הדפוסים אינו כן. וצ"ע).

פלפול מוזר המתאים מאוד לקונטרס "דעת רבותינו".

חזינן בכל האחרונים ללא יוצא מן הכלל – שאף אחד לא התיר מכח סברתו זו לבד

איני יודע כיצד כתבת משפט כל כך מגוחך, אבל לאחר הביאור שהעמסת ברמ"א - ממילא הכל מובן, גם מי שיכתוב את סברת הש"ג תאמר עליו שהתכוון ל"עיין שם" וסמך על ראיותיו, וממילא "כל האחרונים ללא יוצא מן הכלל" לא התירו מכח סברא.
 
וראה גם בישועות יעקב (או"ח סי' עה סי' עה סק"ג), שכתב: "ונראה כי מקור ראיות הש"ג להתיר נשים לצאת בפיאה נכרית, שתים הנה, הנה האחד, ש"ס דשבת דף ס"ד יוצאה אשה בפיאה נכרית, וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שהמה מגבעות של שער שרגילים הנשים לשאת על ראשם. השנית, ש"ס דנזיר אהא דקאמר שם דיכול הבעל להפר נדר נזירות ולומר איני חפץ באשה מגלוחת, ור"מ [סובר דאי"ז טענה, ד]אפשר בפיאה נכרית, ורבנן משום זוהמא יכול לומר איני חפץ בפאה נכרית. מבואר מזה דפיאה נכרית מותרת. אלו הם תוכן דברי השלטי גיבורים". עכ"ל.

לא הבנתי מה רצית מהישועות יעקב. הוא התייחס לשתי ראיות שמצא בדברי הש"ג. מה רצית שיכתוב? ואיך מזה רצית להביא ראיה למסקנה שלך שהש"ג לא נשען בעיקר על סברתו להתיר, וכפי שכתב במפורש "הארכתי בחידושיי"? ולהמצאה שראייתו משבת היא העיקר, וראייתו מברכות היא טפל?
 
מחר אי"ה אגיב על דבריך מכאן והלאה, בדקדוקים שדקדקת בלשון הבא"ח, ועל "מציאות פשוטה ומובהקת שהיתה בזמן ובמקום הבא"ח בלי שום ספק" כאשר ברשותי תמונות ברורות מהזמן ההוא שבאות וטופחות בפניך (במקום לשאול את "ראש מכון מורשת יהדות בבל" ולהתלות בכל מילה שהוא אומר כטובע נאחז בקש, כאילו היה חי בזמן הבא"ח, אפשר פשוט להסתכל במאגר התמונות של מכון מורשת יהדות בבל... בתמונות הבודדות שיש מתקופת הבן איש חי).
 
כאשר ברשותי תמונות ברורות מהזמן ההוא שבאות וטופחות בפניך

יש לך תמונות שהיו "בחוץ" עם צמות גלויות? כי לפי מה שאמר לי ראש המכון הנ"ל, אכן הצמות היו גלויות, אבל לא 'ברשות הרבים' ששם התעטפו בבגד גדול העוטף את כל הגוף כולל אותן 'צמות'. וכן מוכח בכמה מקומות בבא"ח וכפי שהבאתי לעיל.
 
יש לך תמונות שהיו "בחוץ" עם צמות גלויות?

בוודאי, אספתי 7 תמונות כאלה מתוך מאות התמונות שבמאגר (רוב התמונות מהתקופה שאחרי הבא"ח ולא רלוונטיות). ניכר שהתמונות צולמו בחוץ ולא באיזה חדר פנימי. ובזמנם צילום תמונה היה עסק גדול, ולא משהו שעושים כדרך אגב בבית כמו בימינו.

זאת מלבד מה שהעידו לי אישית יוצאי עיראק על מנהג הסבתא שלהם, כך שלא מפיו של "ראש המכון" אנו חיים, ובנוסף לזה התמונות מדברות.

לפי מה שאמר לי ראש המכון הנ"ל, אכן הצמות היו גלויות, אבל לא 'ברשות הרבים' ששם התעטפו בבגד גדול העוטף את כל הגוף כולל אותן 'צמות'.

מה שאתה כותב מתחיל להזכיר את התירוצים המשעשעים על תמונת אשת הגר"ע יוסף במצרים, עם כיסוי ראש שמכסה בקושי את החלק האחורי של ראשה.

אם גם על תמונות ברורות יש תירוצים מוכנים שנשלפים מהשרוול, אפשר לסלף כל דבר.

(ועוד ארחיב בהמשך על דברי הבא"ח, אין טעם להקדים את המאוחר).
 
למיטב ידיעתי, "ישועות יעקב" הוא מהפוסקים האוסרים. אז לא לקחת את "האחרונים שהתירו".​

כתבתי באופן כללי, שמי שדן בדברי השלטי גיבורים, להתיר או לאסור, לא דן בראיותיו מרש"י ורא"ש בברכות, כי כאמור לא זה עיקר הסוגיא אלא רק 'אחרי' שהבין שזו הפאה של הש"ס וממילא צריך לחזר אחרי טעם לדבר. ו'לדוגמא' בעלמא הבאתי מהישועות יעקב ואה"נ שהוא מהאוסרים בפשטות אף שלא הכריע בזה לגמרי [ואח"כ הבאתי גם מהקיצוש"ע טולידאנו שמתיר, ואפ"ה סייג וכתב ש"זהו חידוש גדול", וממילא פשוט שאם אין מקור לזה, א"א לומר כזה "חידוש גדול" מסברת כרס]. וראה עוד בתגובה הבאה.
ומטבע הדברים, הפוסקים שאסרו נזקקו לדחות גם את ראיותיו ממסכת שבת וכו', אבל הפוסקים המתירים לא נצרכו לזה כדי להתיר. חלקם פלפל בראיות, רובם התייחסו לסברות לאסור ולהתיר, וזה היה עיקר המו"מ שלהם.

וכן גם הפוסקים האוסרים. רבי יהודה קצנלנבוגן, האוסר הראשון, ציין בדבריו את הטעמים לאסור, כגון דת יהודית, ששני כיסויים גמורים בעינן מדינא דגמ' וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע, מטפחת ועליה רדיד (ולכן יש לאסור גם מטפחת), ומשום מראית העין, כי הרואה חושב שעוברת על דת משה.

וכאשר דוחים את הטעמים לאסור, ממילא הדבר מותר, ואין צורך להוכיח מהגמ' להתיר (כשם שאין שום הוכחה להתיר מטפחת, ואדרבה מפורש בגמ' לאסור קלתה שהיא מטפחת לשיטת הרמב"ם).​

אקדים הקדמה קצרה כדי שיובן היטב כוונתי. שים לב היטב כדי שלא יהיה שיח חרשים.

ישנם שלשה סוגי גישות באחרונים, א. דנו בדברי השלטי גיבורים, ב. דנו בדברים צדדיים כגון מראית העין וכד', ג. לא דנו כלל אלא העתיקו את השלטי גיבורים בסתמא.

הראיה שלי היא מהסוג הראשון, שהאחרונים ש'דנו' בדברי השלטי גיבורים, הן לאסור והן להתיר, לא דנו כלל מצד מה שהביא השלטי גיבורים מרש"י ורא"ש בברכות, אלא רק במה שהביא השלטי גיבורים מהסוגיא בשבת ובנזיר, ומוכח שהבינו שמצד הסברא להתיר מרש"י והרא"ש לבד אינו מספיק להיחשב ראיה בשביל להתיר, אלא זהו רק נתינת טעם 'אחרי' שאנו מבינים שהפאה נכרית של הש"ס אכן היתה גלויה, ולכן זה היה עיקר הדיון בדבריהם. וממילא אם באמת לא זו הפאה של הש"ס, שהיא היתה מכוסה, חזר הדבר לפשטות הדברים שאסור, וא"א ללמוד היתר מסברא לבד.

הסוג השני של האחרונים - שדנו בדברים צדדיים, אין מהם ראיה ברורה לא לכאן ולא לכאן, כי מן הסתם בעצם ההיתר סמכו על השלטי גיבורים שהוא ראש המתירים, אבל לא התברר בדבריהם האם עיקר סמיכתם הוא על ההבנה שכך היא הפאה של הש"ס, או דלמא גם לולא זה היו מתירים מצד הסברא לבד שהביא השלטי גיבורים לאחר מכן.

וכן הסוג השלישי של האחרונים הנ"ל, שהעתיקו את השלטי גיבורים בסתמא, ג"כ אין ראיה מהם לכאן או לכאן, כמו הסוג השני.

ולכן כאשר לפחות מחלק מהאחרונים (הסוג הראשון הנ"ל) מוכח כהיסוד הנ"ל (שהסברא שנתן השלטי גיבורים היא לא חזקה כדי להתיר מצד עצמה, אלא רק 'אחרי' מה שהבין שזהו הפאה של הש"ס, וכנ"ל), וגם האחרונים האחרים לא סותרים את זה וכאמור, ואדרבה ישנם אחרונים שכתבו להדיא שהסברא הזו היא חידוש גדול, וכן הסברא נותנת, ממילא ודאי שכך יש לנקוט, בפרט שבשאר הגוף בודאי איננו אומרים סברות אלו לחלק בין תלוש למחובר, וממילא כדי להוציא את שיער מהכלל ולומר שהוא סוג אחר של פריצות צריך ראיה חזקה, ואם אין ראיה מהמשנה בשבת, א"א להקל ע"פ הסברא לבד. [אלא שאתה רוצה להביא ראיה מהראשונים בברכות, וגם לזה כתבתי בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' ריא והלאה) שאין ללמוד זה מזה].
אני לא כתבתי שלמדו רק מזה, ולא כתבתי שלמדו מהראיה מערכין וברכות, וממילא לא מובן מה אתה רוצה.

הסברא שהביאו האחרונים היא סברת הש"ג, אין לה הכרח מברכות, ואין לה הכרח מערכין, אבל הסברא לכשעצמה היא סברא חזקה שהסכימו לה האחרונים, ותו לא מידי.

והאחרונים לא התמקדו בדבר אחד, שהרי סוגיית הפאה כוללת עניינים רבים, ולכן הבקשה שלך היא בקשה מוזרה בתכלית, "תראה לי אחרון אחד שלמד רק מכח מה שסיים".​

עיין היטב בתגובה הקודמת, ותבין היטב את כוונתי.


את הסברא הזו לא כתב הש"ג בסיום דבריו, אלא באמצע דבריו: "דשיער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשיער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השיער, אבל שיער המכסה שערה אין כאן משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פרועת ראש".​

כתב גם באמצע וגם בסוף.

עכ"פ מה נפק"מ?
(הנני עונה לדבריך אגב תגובתי להנ"ל)

ויש גם מהאחרונים שהתמקדו במיוחד בראיית הש"ג מברכות, וכך כתב הגאון רבי גבריאל ציננער (קובץ אור ישראל ל"ו):

"עוד יסוד חדש למדין מדברי הש"ג, שכתב שיער באשה ערוה היינו דוקא כשנראה הבשר עמהן אבל השערות לעצמן אינן ערוה כלל, והביא ראיה מרש"י בברכות ולכאורה כוונתו סתומה. אולם איתא שם בפרק מי שמתו (דף כד.) "שיער יוצא בבגדו מהו", ופרש"י שנקב יש בבגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השיער דרך הנקב מהו, מי הוי ערוה לקרות ק"ש נגדו או לא. ולכאורה למה מבעיא ליה דוקא ביוצא דרך הנקב, ולא בשיוכל לראות שם דרך הנקב כשבגדו מגולה, אלא על כרחך דזה פשיטא ליה דבנראה השיער עם הבשר דהוי ערוה, רק בשיער לבדו מבעיא ליה, ומסיק דליכא שום ערוה בשיער לבד כדאיתא התם, וכ"כ החזו"א באורח חיים (סי' ט"ז סק"י) בקיצור הדברים ע"ש".​

אמנם הוא דן 'גם' בסברא מרש"י והרא"ש, אך עדיין אינו ראיה. כי לפני כן הביא שם את השלטי גיבורים בהבנתו שכך היא הפאה שבש"ס, עי"ש באורך, וא"כ מובן שהוצרך לחזר גם אחרי טעמיו של השלטי גיבורים, כמו השלטי גיבורים גופיה שאף שהבין שזו הפאה נכרית של הש"ס מ"מ נזקק לחזר אחר טעם להיתר בזה. אבל אה"נ אם לא זה הפאה נכרית של הש"ס, מהיכ"ת שיתיר את זה, ואע"פ שאין ראיה שלא יתיר את זה מכח הסברא לבד, מ"מ גם אין ראיה להיפך, וממילא הוי כעין הקבוצה השניה או השלישית של האחרונים שכתבתי לפני מספר תגובות. עי"ש ותבין. [ועכ"פ גם אם תתעקש מאיזה סיבה ולא תאמר כן בדבריו, ערבך ערבא צריך, דעיקר הראיה שלי היא מגדולי האחרונים של הדורות הקודמים יותר, לא על זמנינו עם כל הכבוד].

ולגוף דבריו הגבתי על זה בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' ה), עי"ש. וע"ע לקמן בזה.
ויסוד זה הובא כבר בראשונים, וראה מה שכתב שו"ת הראב"ן (סימן צ"ה אות ז), "דאין לחוש להרהור של המביטים בה, דלא שייך הרהור אלא כפי שהיה בסוטה שמגלה לבה ומגלה שערה לגמרי עד שנראה שערה ובשרה, להכי חייש להירהורא, ואע"פ ששערה נראה, כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להרהורא".​

לא מיניה ולא מקצתיה, הוצאת את דברי הראב"ן מהקשרם לגמרי, וכפי שהארכתי בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' ט).
וכן בספר "אור זרוע" (חלק א', הלכות טהרת קריאת שמע ותפילה סי' קל"ג) ורבינו חננאל גרסו בגמ' הנ"ל "שיער יוצא לה בבגדה", וכך כתב באור זרוע: "פירש ר"ח, היה שיער יוצא מתוך בגדה ובשרה מכוסה, אין בו משום ערוה, כי שיער הוא ולא בשר. וזה שקרא רב כהנא על רב מרי שיער שיער, כלומר השיער שיער הוא ולא בשר... והא דאמר שמואל שיער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים, פירש מורי רבינו יהודה בר יצחק דלאו לענין ק"ש איירי [אלא לאיסור הסתכלות כפי שכתב הריקאנטי], וגם אין אנו נזהרין לקרות ק"ש לפני בתולות פרועות ראש".

והיינו שעיקר הכיסוי הוא על הקרקפת והשיער בשטח זה, אבל השיער היוצא חוצה אינו ערוה, וקל וחומר שיער תלוש.

(וראיתי ל @א. כהן הנ"ל שכתב על זה בפורום לתורה "כרגיל, ראיה לסתור היא" בדברים מביכים של חוסר הבנה משווע, ולא זכינו לזה כאן, ולקמן אעתיק דבריו ואגיב עליהם).​

ראה להלן מה שהגבתי על דבריך, שהחוסר הבנה נמצא אצלך באופן מוחלט, וחבל שאתה מתבטא כך בפזיזות.
ומה שהזכיר רא"ש, כוונתו לדברי הרא"ש שם "שער באשה ערוה בנשים שדרכן לכסות שערן, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות כנגדן", ומזה למדים ששיער שאינו רגיל להתכסות (והכיסוי הוא בשטח הראש, לשיער שנראה עם הבשר) אינו ערוה ומותר לגלותו, וקל וחומר לפאה נכרית שהיא שיער תלוש ורגילים בו.​

השלט"ג דן מצד הפריצות ולא מצד הרגילות, וכדכתב ולכשתעיין וכו' "תמצא דאין איסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא". אלמא כוונתו להוכיח משם ששיער שלא מחובר לשערה 'הוא לא ערוה' דהיינו לא פריצות, ולא להוכיח שזה לא כלול בשיער של הפסוק "וממילא" נוכל להיתלות על היתר ה'רגילות'.

ומה שכתבת על זה:​
אין זה אלא בדרך קל וחומר וכפי שכתבתי לעיל, דאם אפילו שיער מחובר אינו ערוה ברגיל לראותו, על אחת כמה וכמה שיער תלוש הרגיל לראותו. ופשוט.

ועל זה כתב שאין שיער באשה ערוה אלא במחובר לבשרה.​

אתה סותר את עצמך מיניה וביה.

בתחילה אתה כותב שהשלט"ג בא להביא ראיה ש"רגילות" מועילה ממה שמצינו כן בבתולות, ומאידך גיסא אתה מוסיף ש"על זה כתב שאין שיער באשה ערוה אלא במחובר לבשרה", מדוע? האם בגלל שבשיער תלוש מועיל רגילות ובשיער מחובר לא מועיל רגילות? הרי גם בשיער מחובר מועיל – כמו שמצינו בבתולות, אלא שבנשואה יש בעיה צדדית של חיוב כיסוי, אבל עצם הרגילות שאינו מביא הרהור שייך גם במחובר, ואם כן מה שייך לחלק שאין ערוה והרהור אלא בשיער המחובר כאשר זה לא תלוי בזה כלל אלא ברגילות ותו לא?
ומדברי הראשונים בברכות כ"ד שהתירו את גילוי השיער היוצא מכיסוי הראש וכנזכר לעיל, משמע שעיקר הכיסוי הוא לקרקפת הראש, ולכן לא מצינו היתר לאשה קרחת או מגולחת לגלות את ראשה, וממילא גם אין איסור בשיער היוצא מהכיסוי, אלא רק בשיער הנראה עם הבשר.​

הגבתי על זה בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' יב והלאה) באריכות, עי"ש.
וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק ז' סי' פ'): "אודות השאלה שנתקבלה אתמול, אם אשה שאין לה שערות יש [לה] חיוב כיסוי... הנה ילפינן [כיסוי ראש] מדכתיב ופרע את ראש האשה, ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, ובספרי ופרע וכו' לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן, ובמדרש רבה ופרע למה, שדרך בנות ישראל ראשיהן מכוסות, הרי שעיקר הקפידא שהראש יהיה מכוסה, והדיון בפוסקים הוא אם גם על השערות יש קפידא לכסותן כגון השערות שמחוץ לצמתן שיוצאות מהכיסוי, אם זה מדינא דגמ' צריכין לכסות או רק ע"פ הזוהר.

ומסתבר מאוד שאפי' בדברים כמו אלו לא דרשינן טעמא דקרא ולומר שעיקר מה שהקפידה התורה הוא משום צניעות כי השערות הם עיקר היופי של האשה, ובאשה קרחת הכיסוי מוסיף יופי וחן, לכן אין חיוב כיסוי. אלא אין לך מה שאמרה תורה, והרי אנו רואים שבפנויה אפי' היא ערוה אין [בה] דין של כיסוי הראש". עכ"ל.​

הרב אז נדברו ס"ל שחיוב כיסוי הראש הוא רק 'גזירת הכתוב' ותו לא.

אולם בראשונים [וכן באחרונים רבים אחרים] מבואר שטעם איסור פריעת ראש ביסודו הוא מצד הרהור ופריצות, וכפי שהארכתי בבגדי קודש (עמ' רמד והלאה) ובקובץ תגובה הנ"ל (עמ' קד והלאה). עי"ש.

ויש לציין שהאז נדברו הנז' כן כתב עוד בחלק יד (סי' מח), עי"ש שכל דבריו תמוהין טובא, ובתוך דבריו כתב: "לא דנתי מה הדין אם כל המלבושים של מראה הבשר, כיון  שזה לא נוגע למעשה כי לא רגילים בזה".

והוא פלא פלאות, מה יש "לדון" בדבר פשוט כזה ואיזה צד יש להתיר שאשה תראה ערומה ובלבד שתהא 'מכוסה' - בבגד הנראה כבשרה בכל גופה (שלכן כתב שלא דן בזה רק בגלל ש"זה לא נוגע למעשה כי  לא רגילים בזה", אבל אם ינהגו כן ויהיה נוגע למעשה - יתכן שיתיר להן דבר זה)??? ודבריו ז"ל מרפסין איגרי טובא. וגם שאר דבריו שם תמוהין ונסתרין מדברי הראשונים במחכ"ת, וכפי שהארכתי בבגדי קודש (עמ' סז והלאה), עי"ש.
ומבואר כדבריו במדרש רבה (בראשית פרשה י"ז), "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה.

ובאבות דרבי נתן (פרק ט') "מפני מה האשה מכסה את ראשה ואין האיש מכסה את ראשו. משלו משל למה הדבר דומה לאשה שקלקלה מעשיה והיא מתביישת מן הבריות שקלקלה. כך קלקלה חוה וגרמה לבנותיה שיכסו את ראשיהן".

וכן כתב בחידושי הריטב"א (מועד קטן דף כ"ד), "ולכולי עלמא לדברי כל המפרשים ז"ל עיקר עטיפה הוא כסוי הראש וכדאמרינן התם ומכסה ראשה כאבל".​

לא מבואר שם כדבריו ולא כלום. ברור שצריך 'לכסות' את הראש, השאלה עם מה. לא ידעתי מה ראית שם. [ואם כוונתך מצד שרואים משם שהאיסור נובע מהקללה, ללא קשר לצניעות, זה אינו, עי' בבגדי קודש עמ' רמו, ובקובץ תגובה הנ"ל במה שהשבתי על תגובותיך בעניין זה בעמ' קיט והלאה].
וכדברי הגר"ב זילבר כתב גם הגאון בעל שו"ת בני בנים בקובץ תחומין (י"ג): "ולפי הנאמר 'ופרע את ראש האשה' ולא 'את שיער האשה', משמע שגם אם גילחה ראשה היו מגלים את ראשה, ואם כן אסור לאשה לגלות את ראשה אף אם היא קרחת".​

עי' בזה באריכות בקובץ תגובה (עמ' יח).
וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סימן י"א), וזה לשונו: "הרשב"א בחידושיו לברכות (דף כ"ד) הביאו הבית יוסף (ריש סימן ע"ה, ד"ה טפח), כתב דמותר לקרות נגד שיער של אשה שמחוץ לצמתה שאינו מתכסה, ואין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, והובא להלכה ברמ"א (סי' ע"ה סעיף ב'), ופשטות דבריו מורין שאין האשה חייבת לכסות כל שערותיה, ומותרת לגלות צמותיה והיינו שערותיה הקלועות לה מאחוריה".​

ראשית, אף שכך כתב האור לציון מדנפשיה בתחילה בביאור דברי הרשב"א בהיתר ד'חוץ לצמתן', אבל מיד לאחר מכן הביא את דברי החתם סופר (סי' לו) שהביאו המשנ"ב (סי' עה סקי"ד) שפירש דברי הרשב"א לבגד המצמצם השיער שלא יצאו לחוץ, ועל אותו מעט שיוצא מהכיסוי היקל הרשב"א, עי"ש, והמעיין הישר יראה מדבריו שמצדד כהך פירושא (בפרט דמסיק 'ולפי זה זכינו לדין' וכו' והיינו לפי מה שביאר דברי הגמ' ביבמות ע"פ הביאור השני, דהיינו החתם סופר. עי"ש היטב).

שנית, בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' יב והלאה) הארכתי בעניין 'חוץ לצמתן' בראיות ברורות שאי אפשר ללמוד מכך לעניין לגלות מעט שערות ברשות הרבים כפי שרצה האור לציון ללמוד בהו"א.
וכן כתב הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל אב"ד טעלז, בשו"ת "עדות ביהוסף" (חלק א' סי' כ"ט) על המנהג בזמן חז"ל, שגם הבתולות היו יוצאות בשעת חופתן כשראשן מכוסה ושיער יוצא מהכיסוי, וההבדל בינן לבין הנשים הנשואות הוא "דנשים יוצאות ושערן קלועות, ובתולות בשעת הכנסן לחופה היה שערן מסותרות".​

אכן ממנו מוכח שהבין כמוך. אך לא ברור מהיכן הוציא זאת, שהרי כתב זאת בדרך אגב כדי להסביר את הבתולות בכניסתן לחופה, שהיו יוצאין עם הינומא ושיער יוצא לחוץ, ועל זה הוקשה לו אם כן מאי שנא מנשואה הרי גם היא מוציאה שיער לחוץ [וביאר שזה קלוע וזה לא]. ומשמע דפשיט"ל שנשואה מוציאה מעט שיער לחוץ. וצ"ע מהיכן פשיט"ל הכי. ועל כרחך צ"ל דנמשך אחר הרשב"א בשיער היוצא מחוץ לצמתן או אחר המג"א בשם מהר"ם אלאשקר, ואם כן כבר נתבאר בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' יב והלאה) באריכות שא"א להביא מדבריו ראיה בזה, עי"ש באורך רב.
וכתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים סי' קי"ב), שאין הגבלה לאורך הצמה שמותר להוציא מהכיסוי לדעת הרשב"א, ויש להתיר אף בטפח ויותר, כי אין זה ערוה כלל. ורק ראוי להחמיר כדברי החת"ס, לא לגלות אף שערה אחת: "וכוונת הרשב"א ברכות דף כ"ד שכנגד השערות שמחוץ לצמתה שאינה מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד, אפשר הוא אף ביוצאות טפח... והשערות שמחוץ לצמתן שאינן ערוה הוא אף ביותר מטפח".​

עי' מה שכתבתי על זה באריכות בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' נט).
משפט תמוה כזה מלמד על בורות עמוקה, כל השומע ישחק.​

אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה ולהמשיך לגחך על כל מה שלא מסתדר לך, אבל לא תוכל לברוח ממה שכך מוכח באחרונים, וכנ"ל. וכך הסברא הפשוטה. [בנוסף למה שהארכתי מדברי הראשונים שיסוד האיסור הוא הפריצות שבשיער, ולא רק אחרי המצב הקיים שכולן מכסות].
בנוסף לכך שבפני עצמו הוא תמוה - כיצד אפשר לאסור דבר שלא נאסר​

זה גופא 'כלול' באיסור.

כי בראשונים מבואר שאין שום 'ציווי' לכסות את הראש - שתוכל לפלפל שאם 'כיסתה' קיימה את המצוה, ולא משנה במה, ולאסור פאה הוא לאסור דבר שלא נאסר וכו' וכו', אלא מה שנאסר הוא 'פריצות של הנוי שבשיער', ופשוט שלעניין זה אין שום נפק"מ אם זה שיער שגדל בראשה או שהוא הודבק לראשה או שהוא תלוש ומונח על ראשה כאילו הוא השיער המקורי, בהכל זה אותו נוי, ונוי כזה אסרה תורה. והארכתי בזה בבגדי קודש (עמ' רמד והלאה) ובקובץ תגובה הנ"ל (עמ' קד והלאה).
(ועל אחת כמה וכמה, כאשר שגם הדברים שנאסרו במפורש כמו מטפחת, אנו מוצאים דרך להתיר כיום).​

אין שום קשר. עי' מה שכתבתי בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' מד והלאה) באריכות.​
 
נתחיל מהרמ"א:

"מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים (שלטי הגיבורים כט. אות א'), ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם עשויה משערותיה או משיער חברתה. דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושין העשויות לכסות שערותיה האחרות, אע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער" (דרכי משה על הטור סי' ש"ג סעיף ו', על הטור שם סעיף י"ד).

לא הזכיר כלל את הראיה ממסכת שבת, ולא הביא אלא סברת הש"ג ששיער תלוש אינו ערוה ואינו פריעת ראש, ותו לא.

ואחריו אחרונים רבים שציטטו את לשונו, לא נמנה את כולם כדי לא להכביד, והביאם בספר "חן וכבוד" (פרק א') על הסדר, אף אחד מהם לא ראה צורך לפלפל בראיות הש"ס.​

עי' מה שהקדמתי לעיל. הרמ"א הוא כהקבוצה השלישית של האחרונים שהזכרתי שם - שאין ראיה מדבריהם לא לכאן ולא לכאן, אבל עיקר ראייתי היא מהאחרונים שבקבוצה א' שהבאתי שם, עי"ש.
בעל תוס' יו"ט:

"אבל פאה נכרית אפי' דרכה לכסות אינה ערוה, אפילו בגלוי. הגהת אלפסי" (דברי חמודות על הרא"ש ברכות כ"ד).​

גם התויו"ט הוא כהקבוצה השלישית של האחרונים הנ"ל, שאין מהם ראיה לא לכאן ולא לכאן, וכפי שהרחבתי לעיל.
עטרת זקנים:

"ופסק על פי זה בסי' ש"ג שלא אמרו שיער באשה ערוה אלא דוקא שערות הדבוקים לבשרה ממש, אבל בנחתכו אין בהם משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פריעת ראש" (עטרת זקנים סי' ע"ה).​

גם הוא כהקבוצה השלישית הנ"ל, כי בתחילת דבריו כתב: "כל זה כתב רמ"א ע"פ הגה באלפסי פרק במה אשה (שלטי גיבורים שבת כט, א, אות א), ופסק על פי זה בסי' שג שלא אמרו שיער באשה ערוה אלא דוקא שערות הדבוקים לבשרה ממש" וכו'. כלומר בעקבות השלטי גיבורים הוא פסק את החילוק הנ"ל, אבל אם אין מקור לזה, אימא לך שא"א לחלק ולהקל על פי סברא בלבד, וכדמוכח מהקבוצה הראשונה של האחרונים הנ"ל, וכדלעיל.
פרי מגדים:

"עיין מגן אברהם, דפאה נכרית אפי' משערותיה התלושים אין הרהור, ויוצאה לרשות הרבים כך אפי' בשבת, ועיין עטרת זקנים (ס"ק ג'). וכפי דעתי מה שכתב הלבוש (סעיף ב') פאה נכרית "שאינה שלה", היינו תלושה, ומאי שנא משערותיה או מחברתה, שרי... ומכל מקום במדינות שיוצאין בפאה נכרית מגולה, יש להם לסמוך על השו"ע".

לא הזכיר אלא את סברת הש"ג, ללא שום ראיה, וכנ"ל. לאחר מכן הביא "דמדומי ראיה" וכמובן שאינו נשען על דמדום זה.​

גם הוא מהקבוצה השלישית הנ"ל, כי הוא קאי על המג"א, וכפי שפתח "עיין מגן אברהם", והיינו שכתב המג"א להתיר פאה נכרית מהמשנה בשבת (גבי חוטי שיער), ובא הפמ"ג להסביר 'טעמו', דבתלוש אין הרהור, אבל לא התיר רק מחמת הטעם, ולכן אימא לך שאם אין מקור לחידוש זה, הדרינן לפשטות הדברים שאין חילוק בין שיער תלוש למחובר כאשר היא נראית אותו דבר, וכדמוכח מהקבוצה הראשונה של האחרונים הנ"ל, וכן פשטות הדברים, וכנ"ל.
שו"ע הרב:

"ופאה נכרית, אפילו דרכה לכסותה, מותר לקרות כנגדה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, שהוא אסור מן התורה באשת איש" (סי' ע"ה).​

לא כתב לא את הטעם ולא את המקור. ופשוט שפסק כהשלטי גיבורים ותו לא, וממילא הוי נמי כהקבוצה השלישית הנ"ל, ולכן אם הפשט בשלטי גיבורים הוא שרק על פי המקור מהמשנה בשבת חידש דין זה, וכדמוכח מהקבוצה א' של האחרונים הנ"ל, ממילא אם יפול היסוד, יפול הבניין.
שו"ת "נחלת בנימין" (סי' כ"ו):

"וכל זמן שהשערות מחוברות מקרי "שערך" ותאוה המה לעיניים, אמנם אם פאה נכרית על ראשה לא הוי קילוס. וכן אם השערות תלושין, אף שחוזרת ומתקשטת בהם, מכל מקום שוב לא תאוה היא וליכא שבח ולא מקרי ערוה, כך נראה לענ"ד והבן".

אין כאן אלא סברא בעלמא, הרחבה של סברת הש"ג.​

אכן, 'הרחבה' של סברת השלטי גיבורים, וכמו שפתח שם וכתב "ויש להמתיק טעמא דהגהת אלפסי שהובא בדרכי משה וברמ"א הנ"ל" וכו', ואם כן זהו כאמור בקבוצה ג' הנ"ל, שהכל מתבסס על השלטי גיבורים שהביא 'ראיה' מהמשנה בשבת, ועל זה באים האחרונים ונותנים 'סברות' מחודשות, אבל אם אין מקור לחידוש זה, אין שום סיבה ואפשרות לחדש סברות כאלו וכדמוכח באחרונים שבקבוצה א' הנ"ל.
הגאון רבי חיים זלמן צבי שרל זצ"ל, אב"ד אייזפוטע, בספרו "דברי חיים":

"עוד מצינו ענייני מראית העין בשבת פרק ו' משנה ה', יוצאה אשה וכו' ובפאה נכרית. ובתפארת ישראל שם כתב וזה לשונו, "וקשה לי, הרי אסור משום מראית העין, מדמתחזי כפרועת ראש וכו'. ולענ"ד, קושיה מעיקרא ליתא, דהא כיוון דדרך הנשים כן, לעשות פאה נכרית על ראשן, כבר ידוע הוא לכל. וכמו בזמנינו דידוע דנשים צדקניות נושאות על ראשן פאה נכרית. ואם כי [ישנן נשים ש]גם על הפאה נכרית לובשות עוד שבכה, אך בכל זה אין שום מראית עין והוא פשוט".

הרי שלא דן אלא בדחיית טעמי האוסרים ותו לא.​

אין מזה שום ראיה. הדברי חיים הבין שה"פאה נכרית" של המשנה בשבת שם היתה גלויה, וכפי שכתב שם בעצמו בשם התפא"י (עי"ש), והתפא"י הקשה שיש כאן בעיה מצד "מראית העין", ועל זה יישב הדברי חיים שכיון שדרך הנשים בכך אין בזה מראית העין "כמו בזמנינו". והיינו שהבין שבזמן הש"ס היה כמו בזמנינו, דדרך נשים לצאת עם פאה נכרית גלויה. ואין לשאול מדוע לא דן מצד שער באשה ערוה ופריעת ראש, כי לא זה הנושא שלו שם כלל, שהרי כל התשובה שלו סובבת סביב עניינים שונים רבים של "מראית העין", ובין הייתר הסתעף למה שהקשה התפארת ישראל שיש בפאה נכרית משום "מראית העין". עי"ש. וממילא ברור שמדיני "כיסוי ראש" 'נצטרך' לומר בזה איזה סברא וכידוע מהשלטי גיבורים, ורק כדי להבין קושיא צדדית שיש על זה מצד "מראית העין" דן על זה. אבל אם בכלל הפאה נכרית של המשנה לא היתה מגולה, הכל לא מתחיל.

והיינו כקבוצה ב' של האחרונים הנ"ל.
שו"ת ישכיל עבדי:

"ונראה בטעם הדבר, דהוא משום דקים להו לרבנן, שאין יצה"ר שולט אלא בדבר הדבוק בגוף האשה עצמה, היינו הדבר הדבוק בגוף הערוה עצמה, דאין שליטה להיצה"ר אלא בדבר שיש לו נפש חיונית, לא בדבר שאין לו נפש חיונית, ולכן בנתלש מגוף האשה, דניטל ממנו נפש החיונית, הרי פקע ממנו אותה הערוה שהיתה עליו בזמן שהיה דבוק בגוף האשה, דהרי הוא כפגר מת שאין להיצה"ר שליטה בו, ולכן התירו להסתכל בו, דכיון שאין להיצה"ר שליטה בו, הרי לא יבוא לידי הרהור".

ולא הזכיר את סוגיות הגמ' כלל, בהמשך ביאר מדוע אין לחוש למראית העין.​

עי' לקמן שמוכח מדבריו שהוא לא כתב את סברתו אלא לפי מה שהבין שזה הפאה נכרית של הש"ס, ולכן הוצרך לומר ש"קים להו לרבנן" כך.
הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו:

"כתוב בשלטי הגיבורים: מותר לאשה לצאת בפאה נכרית ולגלותה, ולא צריך לכסותה - לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משיער חברתה, דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושים ועשויים לכסות שערותיה האחרות, ואף על גב דעבדא לקישוט, שתהא נראית בעלת שער, עד כאן. והוא חידוש גדול".

לא הזכיר אלא את סברת הש"ג ותו לא.​

בעיקרון הוא כקבוצה ג' של האחרונים הנ"ל, עי' לעיל.

אבל יותר מזה, אחרי שסייג וכתב ש"זהו חידוש גדול", ממילא פשוט שאם אין מקור לזה, א"א לומר כזה "חידוש גדול" מסברת כרס, והדר דינא לאסור מדינא.
הגאון רבי בן ציון אבא שאול:

"ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכ"כ הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה), שביאר דברי הרמ"א הנ"ל... והנה הגאון באר שבע (סי' י"ח) האריך לדחות דברי הש"ג מההלכה... ונראה לענ"ד ליישב בס"ד דברי הרמ"א... דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית".

לא דיבר אלא על ענין דת יהודית ותו לא. אין שום רמז לסוגיות הגמ'.​

ע"ז גופא הערתי שמדברי האחרונים משמע שלא כדבריו.

וע"ע באריכות על דבריו בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' מד והלאה).
שו"ת אז נדברו

"הנה מבואר להדיא, שאין כאן מנהג עדות אלא מנהג מקומות, אף שאין לובשים מחמת איסור וצניעות אלא בגלל שלא שייך בהם פאה נכרית, מכל מקום נעשה זה כמנהג המקום שאסור משום מראית העין שזה עיקר הטעם המובא במשנה ברורה, ולא משום דת יהודית".

האריך בזה הרבה, דיבר אך ורק על הטעמים לאסור (כנ"ל) ולא נגע בסוגיות הגמ'.​

זהו כהקבוצה השניה הנ"ל. אלא שהוא באמת סובר שחיוב התורה בעצם כיסוי הראש זה גזירת הכתוב. אך כבר הערתי על דבריו לעיל. עי"ש.
שו"ת פאת שדך - הגרש"ד מונק

כתב בזה ונגע קצת בענין מראית העין, לא נכנס כלל לסוגיות הגמ'.​

הוא כקבוצה ב' של האחרונים הנ"ל, עי' לעיל.
שו"ת אור יצחק - הגר"י עבאדי

כתב באריכות בזה, הביא גמרות רבות אך לא נכנס כלל לסוגיות הגמ' שהש"ג הביא מהן ראיה.​

הוא הבין שאין טעם התורה מצד פריצות אלא ניוול כמפורש בדבריו, ולכן היקל בפאה נכרית, עי"ש בח"א ריש עמ' שפז, אבל כבר התבאר שבראשונים מבואר שלא כדבריו. ואכמ"ל.
ויש להוסיף על הנ"ל שבוודאי גם מי שדן בסוגיות הגמ' וכתב שיש ראיה, או כתב לבאר את ראיות הש"ג מהגמ', לא החזיק מזה לעיקר, וכל מה שכתבת אינו אלא משאלת לב שאין לה שמץ ראיה. וכל סוגיא הלכתית מחודשת כפאה נכרית (שנשות ישראל כיסו בה את הראש רק החל מלפני 500 שנה) דנים בה הפוסקים כפי כללי הפסיקה, האם יש לחוש למראית העין ודת יהודית או לא, ולא נצרכא ל"ראיה מהש"ס" כדי להתירה.​

עי' לעיל מה שהקדמתי, וע"פ זה תתבאר תגובה לדבריך אלו.
ואגב, המג"א והגר"א ועוד אחרונים הביאו ראיה להש"ג מ"חוטי שיער", והתעלמו לגמרי מהראיה שהביא איהו גופיה.​

הם הבינו שהפאה נכרית היתה גלויה בש"ס (אין נפק"מ אם זה מהמשנה של פאה נכרית או של חוטי שיער), ולכן היקלו.
מרן הגאון רבי שלום משאש כתב בשו"ת "שמש ומגן" (חלק ב' אה"ע סי' ט"ו והלאה): "רוב הפוסקים המחמירים היינו משום דת יהודית ומראית העין וכו', וזה היה קודם התפשטות המנהג בכל העולם. וכמו שכתבו בדבריהם 'אם תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה'. לא כן היום שכולם פרצו גדר ונעשה מנהג פשוט, וגם המחמירים יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר".

כיוצא בזה כתב הגר"מ גרוס שליט"א בספרו "אום אני חומה" (דף צ"ד), וזה לשונו: "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".

וכן כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, מח"ס "נטעי גבריאל": "שיטת הפוסקים המחמירים הוא או בשביל חשש מראית העין או משום שהם משיער המת שאסור בהנאה או משום הרהור או משום דת יהודית או משום חוקות הגויים, וא"כ בזמננו שנתפשט שבנות ישראל הכשרות הולכות בפאה נכרית, והקלות דעת וכל שכן נכריות אינן הולכות רק בגילוי שערות ממש, לא שייך כל החששות. ומה שהביא רשימות של כמה גדולים שאסרו, טעם של רובם לא שייך בזמננו". (קובץ אור ישראל ל"ז).

והגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה), כתב: "בזמננו יש מודעות רחוב שבני אדם תולים ברחובות על האיסור של הפאה הנכרית, וכמה הדבר חמור. אבל כפי מה שהוכחנו שכיום הדבר ברור שאין כאן מראית העין, לא שייכים דברי הפוסקים שאסרו הפאה משום מראית העין, כי היום השתנתה המציאות. ולכן מי שתולה מודעה על חומר האיסור, הוא מטעה את הרבים, כי יש על מה לסמוך".

וכן כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, בשו"ת "דת והלכה" (סי' א'): "ויש בזה צורך היום להתיר הדבר לספרדים ותימנים, שאם נעמוד לאסור להו פאה נכרית, יכשלו רובן ככולן של הצעירות במטפחת למחצה לשליש ולרביע רחמנא ליצלן, דהוה גם לדידהו איסור חמור טפי וכמש"כ, ולכן אנן שליחותייהו דקמאי עבדי לצורך השעה להתיר פאות, שיש בזה צורך ודת יהודית יותר מגילוי שערות במקצת. ואין ספק בחשש כהאי גוונא היום בעוונותינו הרבים, והגאונים שאסרו היו מצטרפים להורות כדברינו וזה פשוט".​

ע"ז גופא הערתי שמדברי האחרונים משמע שלא כדברי אחרוני זמנינו הנז'.

וע"ע באריכות בקובץ תגובה הנ"ל. ואכמ"ל.
כל זה הוא דקדוקים של הבל, במה שכתב "נראה לי היתר מכאן", כביכול ההיתר הוא רק "מכאן".​

בפשטות משמע מדבריו אלו שהיתרו מתבסס על כך שהבין שזה הפאה נכרית של הגמ' בנזיר שם, כדכתב "נראה לי היתר מכאן", אילו היה אפשר להתיר מכח סברא וזהו, לא היה צריך להיזקק להיתר "מכאן", דהא בלא"ה יש סברא חזקה שמותר. ואם כי אינו ראיה גמורה, מ"מ לכן כתבתי "ומשמע".
כי כל המעיין בדברי הש"ג יראה שעיקר היתרו הוא לא ראיה מהש"ס שאפשר לדחות בנקל, כמו בגמ' בנזיר שאפשר לומר שהולכת עם פאה בבית, במקום שרגילה לגלות בו שערה וכמבואר בגמ' שבזמנם גילו את השיער בבית ובחצר. אלא עיקר היתרו הוא מה שביאר בדבריו, ששיער תלוש אין בו פריעת ראש ואין בו ערוה:

"ונראה דלא שנא שערות דידה לא שנא שערות של חברתה, כל עוד דעבידי לכיסוי השיער והן תלושות, אע"פ דקישוט הוא לה כדי שתראה בעלת שיער, אין בכך כלום ושפיר דמי". ועל זה כתב "והארכתי בזה בחידושי" ואינם לפנינו.​

זה גופא הנידון, בשלטי גיבורים הביא גם את המשנה בשבת וגם את הסברא שבדבר, השאלה האם היה מתיר גם מצד הסברא לבד או לא.​
 
(זאת בהתעלם מהעובדה שיש הסברים רבים בביאור ראייתו של הש"ג, ושערי תירוצים לא ננעלו בפני אף קושיה שהקשו עליו האחרונים. רק שכאן למרבה הפלא אינך מדקלם כסדר את כל התירוצים שמצאת בספרים, כאשר עשית כשרצית לדחות את הר"ן שכתב בפשטות על נשי דידן ההולכות בזרועות מגולות).​

גם אם מצד הסוגיא עצמה יש הסברים רבים "בביאור ראייתו", מ"מ בראשונים מבואר שהפאה בכלל היתה מכוסה וכפי שהארכתי בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' כג והלאה), ותו לא מידי.
נעלם ממנו שהיו הנשים מוציאות צמתן החוצה, וממילא התקשטו בפאה ברה"ר, וכאשר מוכח גם מהראשונים. ו"הרהור ומכשול" לא שייך בשיער שרגילים בו, כאשר כתבו למעלה מעשרה אחרונים בברכות כ"ד.​

לא מיניה ולא מקצתיה, וכפי שהארכתי על דבריך בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' כג והלאה).
זו שאלה בפני עצמה, כיצד הוציא דין מחודש כזה שלא נמצא בפוסקים קדמונים להתיר. גם הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו זצ"ל כתב שהוא "חידוש גדול", אבל לא דחה מפני זה את הש"ג.​

עכ"פ אחרי שכתב הסבא קדישא שזה דין מחודש, והקיצוש"ע טולידאנו כתב ש"זהו חידוש גדול", ממילא פשוט שאם אין מקור לזה, א"א לומר כזה "דין מחודש" ו"חידוש גדול" מסברת כרס.
והתשובה פשוטה, שכך מנהגם של הפוסקים וגדולי הדור שבכל דור ודור, שכאשר מתחיל מנהג חדש צועקים עליו (וכן ראוי לעשות, וכאשר כתבו הגאונים בעל שו"ת שואל ומשיב ובעל מאמר מרדכי, בספרם מגן גיבורים, על זקנם הר"י קצנלנבוגן, "וגם זקננו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא וכל כוונתן היה לדמות לעכו"ם, ועל כן ליבתהו רוח טהרה לעורר מדנים על זה".

אבל לאחר שפשט המנהג, לימדו עליו זכות ומצאו לו סמך, וביארו שכבר לא שייכים טעמי האיסור, וכאשר כתבו הגאונים הנ"ל בספרם מגן גיבורים.​

אבל אם התברר שאליבא דאמת אין את הסמך הזה, כי מפורש בראשונים שזה לא הפאה נכרית של הש"ס, ממילא נפל היסוד ונפל הבניין.
וכעת נמצאים אנו בדף היומי בתחילת מסכת עבודה זרה, ואפשר לראות את גישתם של תוס' ושאר הראשונים, באשר למנהג הרווח לערוך משא ומתן עם העכו"ם ביום אידם, נגד משנה מפורשת.

ולא עלה בדעתם לומר "ובוודאי יש לעורר על המנהג הרע הזה שפשט בישראל", או לפזר פשקווילים בכל גבול ישראל על האיסור החמור שמפורש במשנה, אלא מנהג ישראל הלכה הוא, ורק צריך למצוא לו טעם (ואם באמת אין טעם, והוא מפורש נגד ההלכה, אז יצאו נגדו הפוסקים וביטלוהו). ואכן מצאו לו כמה טעמים, אם משום איבה (ודחו), אם משום שאינם עובדי ע"ז כיום, וכו'.

ורק בימינו התפשטה הרעה החולה שאברכים צעירים שעוד לא נוגב החלב משפתותיהם, יוצאים נגד מנהג ישראל שהוא מנהג פשוט עשרות ומאות שנים, בלשון מדברת גדולות, לאמור "כך דייקתי בראשונים"... (עד שיבוא רעהו ויהפוך לו שלייתו על פניו).​

פיטומי מילי בעלמא. הדברים ברורים ללא ספק בראשונים, וכפי שביארתי והוכחתי בקובץ תגובה הנ"ל, אם אתה רוצה להמשיך להטמין ראשך וראש אחרים בחול (בעצם בשיער), זו כבר בחירה שלך.
בהיותי לומד בפסק דין הנזכר של פאה נכרית, ומחפש בספרים, לא יכולתי להתעלם, ונראה לי חובה קדושה לדבר ולהעיר לפני רבותי. במה שראיתי בירחון הנכבד אור תורה כסלו תשמ"ט, נערים אפרוחים שלא נתפקחו עיניהם בד' אמות של הלכה, מכניסים עצמם בין ראמים, בלי ראיות והוכחות, רק בעלי אסופות. והמה אוספים ומונים דברי הפוסקים האוסרים למיניהם, החיים והמתים,​

גם איהו (הגר"ש משאש) גופיה בתחילה אסף ומנה את המתירים למיניהם כרשימה בעלמא בלי להיכנס כלל לראיותיהם והוכחותיהם של הבאר שבע והאוסרים, רק כבעלי אסופות, עי' בתבואות שמש (ח"ג עמ' רעח). עי"ש. ואחר כך בעמ' רפ כתב: והנה מדבריו [של היביע אומר] עצמם בחלק ד' חאה"ע סי' ג' וחלק ה' חאה"ע סי ה' "הרוחתי" כמה פוס' המסייעים להתיר שלא הזכרתים וכו', עכ"ל, כלומר ש"הרוויח" שהתווספו ברשימה עוד כמה מתירים, בלי להיכנס לגוף הראיות כלל. ורק אחרי בערך עשר שנים התכתב בזה עם הגר"מ לוי באור תורה, ונכנס קצת יותר לטעמי האוסרים (והודפס בספרו שמש ומגן ח"ב).
עד שנלאו למצוא הפתח ועלה להם כמנין פאה ויותר. ואם יחפשו עוד ימצאו חמש פאות, בלי שהזכירו בדבריהם אף פוסק אחד שמתיר, ובלי שראו והבינו גם תוכן דברי האוסרים וטעמם. ואח"כ פוסקים הלכה וזה לשונם, "המורם מכל האמור אין שום היתר לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, והשומע ישמע, והעובר חטאו ישא ואנחנו נקיים". עכ"ל. על זאת ידוו כל הדווים, שנתקיים בנו בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, ואוי לדור שכך עלה בימיו, שנער בן י"ז שנה שכתבנו עליו בוצין בוצין וכו', עמד במקום גדולים ונעשה גדול ואחראי בעד כל הדור, עד שהגיע לקלל עם קדוש וטהור ובכללם רבנים ואדמורי"ם וראשי ישיבות ואבות בתי הדין ספרדים ואשכנזים, לומר עליהם חטאם ישאו. ולא ידע למי מקלל, לדור שלם הסומך על דברי גדולי הפוסקים המפורסמים, ולא חש לקמחיה לדבר גבוהה ולא ירא משאתם שמא ישרפוהו בהבל פיהם. וע"ז אמר הפסוק באיוב, ועתה צחקו עלי צעירים ממני לימים אשר וכו'.​

אין ספק שיש אחרונים שהתירו, אבל מה נעשה ובדברי הראשונים מבואר כדברי האוסרים, ולכן בודאי שכך יש לנקוט.

לא באתי לקלל ח"ו אף רב ואף גדול, אלא לדון בדברי הלכה כמו מי יש לנקוט, ותו לא.


וכן כתב הגר"ע יוסף בפתיחה לספרו "יביע אומר" (חלק ט'), וזה לשונו: "וראיתי לנכון להעיר כאן ולהתריע על תקלה חמורה, אודות כמה מצעירי הצאן, בחורי ישיבה, שלא הגיעו להוראה, ולא הוסמכו מגדולי הדור, ומעיזים פניהם לכתוב כמה מאמרים בהלכה, וחולקים על רבותיהם, אע"פ שלא הגיעו לקרסוליהם, ולא ירדו לסוף דעתם. ומפרסמים את דבריהם ברבים, באיזה ירחון להלכה ולמעשה, ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, ואין הכרעתם מכרעת, כי יסוד כל דבריהם ע"פ סברת הכרס, ללא הוכחות מדברי הפוסקים אשר מדבריהם אנחנו חיים. וישנם טועים וחושבים שדבריהם הלכה למעשה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו... ואלו התלמידים הצעירים שלא הרבו תורה "כראוי" ומבקשים להתגדל בפני עמי הארץ וקופצים ויושבים בראש להורות לישראל, הם המחריבים את העולם ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות, ועליהם נאמר, אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים".​

הוא כתב מפורש "יסוד כל דבריהם ע"פ סברת הכרס, ללא הוכחות מדברי הפוסקים אשר מדבריהם אנחנו חיים", ואם כן אין לזה קשר לנידון דידן, שבאמת באנו לדון בזה בדברי האחרונים שיש אוסרים ויש מתירים, ושבראשונים מבואר כהאוסרים, ותו לא מידי.
והגם שגדול הדור הגר"ע יוסף הרשה לעצמו לצאת נגד מנהג ישראל של פאה נכרית, הרי לא עשה מזה "איסור דאורייתא" (ואדרבה דחה כל מי שניסה לומר כן, רק כתב שעיקרו דאורייתא),​

זה אינו. בשו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סי' ג אות ג) מבואר שסבר שזה איסור תורה, וז"ל: "נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכתבו האוסרים, שהם רוב הפוסקים, ומכל שכן דהוי איסור תורה. (ואף למה שכתב הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מ"מ עיקר האיסור לצאת בפריעת ראש לרה"ר הוי מהתורה)". עכ"ל.

מוכח דסובר שהצד לאסור בנידון הוא מהתורה, וכך נוקט.

[ואין לומר דמה שכתב "דהוי איסור תורה" לא קאי על הפאה אלא על ה'פריעת הראש' עצמה (וכוונתו דלכן יש להחמיר בפאה נכרית מכיון ש'עיקר האיסור' הוא מהתורה). זה אינו, שהרי מיד כותב שלהגרש"ק זה דרבנן, ושם ודאי קאי על הפאה, לא הפריעת ראש עצמה (שהרי רק על הפאה כתב הגרש"ק שהיא דרבנן, עי"ש), ומינה דמה שכתב קודם לכן שזה מהתורה קאי נמי על הפאה. ופשוט].

ולזה נראה שהתכוין הגר"מ לוי בשו"ת תפלה למשה (ח"ה עמ' תעח בהערה), עי"ש.
והיקל לגרושה ואלמנה, וגם לנשואות שבאו לפניו בכל מיני מקרים, כאשר ראה שזה לא מגיע מכיוון הבעל אלא מכיוון האשה, היקל אפי' בצורך כל דהוא (כמבואר בשו"ת מעין אומר חלק י"ב).​

ודאי לא מדובר בצורך כל דהוא.

עי' מה שכתבתי לך בזה בקובץ תגובה בעניין הפאה (עמ' קסח) ובקובץ תגובה בעניין השוק (עמ' נו), ואכמ"ל.
כמו כן, לא הרשה לעצמו לצאת נגד מנהג ישראל ללכת בחצאית המכסה את הברך, והשאר בגרביונים.​

כבר הארכתי בזה דיו בפורום השכן. ואכמ"ל.
אבל אצל הצעירים החכמים בעיניהם פאה היא "איסור דאורייתא" מהטעם שבדו להם​

זה לא "הצעירים החכמים בעיניהם", אלא כמה וכמה אחרונים, וכפי שהארכתי בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' צג והלאה), וכדמוכח בראשונים.​
בחפזונך להמציא המצאות שכחת שהיתה לש"ג תשובה ערוכה בזה ע"פ כללי ההלכה, לא סתם "ראיה ממסכת שבת" כפי שנוהג הרב זילברשטיין לחדד את האברכים עם ראיה מהגמ' וכך פוסק הלכה למעשה.

וכן כתב הש"ג בסוף דבריו: "תמצא דאין איסור בשיער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא, ועוד הארכתי בזה בחידושי בס"ד".​

אין לחכם מה שעיניו רואות, לפנינו מה שהביא ראיה זה מהמשנה בשבת, אם אין ראיה משם, נפל היסוד ונפל הבנין. כפי שכתבתי לעיל האחרונים שדנו בדבריו דנו במשנה בשבת ובסוגיות שם ולא כתבו שבלאו הכי יש כר נרחב להתיר מצד עצם הסברא שהביא השלטי גיבורים, וכל שכן שלא כתבו שבלא"ה גם אם ידחה כל הראיות להיתר עדיין אפשר להתיר מפני שהאריך בזה בחידושיו...
ודרך הממציאים המצאות לא לדקדק בכל הדברים, כמו שהמציאו על המג"א שהתיר רק "בחצר", ושכחו מסוף דבריו, שם שלח את המעיין לסימן ש"ג סעיף י"ד, העוסק ביציאה בחוטי שיער לרה"ר.​

המציאו הרבה דברים, ואתה כדרכך משליך את כל מי שממציא המצאות כלפי כל מי שלא סובר כמוך ואוסר את הפאה.
התבאר לפי דמיונך, אולם כבר הארכתי בהוכחות שלא מיניה ולא מקצתיה, אלא להיפך - מבואר בראשונים שהפאה היתה גלויה, וכאשר מפורש בתוס' שהפאה היתה גלויה, והוא כותב "דמחכו עלה" זאת אומרת שיראו את הפאה ברשות הרבים, וכן בתוס' ר"י הזקן: "ואי חזו להו כלל מחייכי עלה". ואוסרי הפאה מצטטים ממנו בהתלהבות שהפאה היתה תחת הסבכה (עד שמצאו אחד מהראשונים שכתב כן), וחושבים לעבוד בכך על מאן דהו.

ומפורש ברבינו פרחיה שכתב "וכן בחידושי רבינו פרחיה ב"ר ניסים (למסכת שבת סד:), שהוא אחד מהראשונים: "ובפאה נכרית. כלומר שמתקשטין בו מי שאין להן שיער ארוך. אין יוצאין אלא לחצר ולא לרשות הרבים, דלמא נפלה ואתיא לאיתוייה. והא דשרינן שתצא האשה בפאה נכרית לחצר הוא שיהא ילדה בשל ילדה, אבל ילדה בשל זקנה אסור, שמא תתבייש מחברותיה ותתירם ותעבירם ד' אמות בכרמלית. אבל זקנה בשל ילדה מותר, דכיון ששבח הוא לה ואינה מתביישת, אין כאן חשש איסור כלל".

וכן בגאונים מובא שהפאה שימשה את הכלה כל ימי חופתה, ולשיטתך צריך להעמיד שהכלה היתה ספונה בביתה שבעה ימים.

וכן ב"חוטי שיער" פירש רש"י שקולעת בהן שערה, ובגמ' אמרו שלא תצא ילדה בשל זקנה, שגנאי הוא לה. ותמוה כיצד קולעת בהן שערה, ומאידך יוצאת לרה"ר ונראים החוטים. אלא וודאי שכל זה היה גלוי ברה"ר, גם צמתה וגם שיער תלוש (בדומה לפאה נכרית) שהיתה קולעת בו שערה.

כל זה מבלי לדבר על זה שבוודאי הפאה היתה גלויה בחצר, ואז אתה צריך ליישב את מה שהוכיחו דאיירי בחצר הרבים, או מה שהוכיחו שאסור לצאת לרה"ר משום הלכות שבת אבל מצד צניעות מותר לצאת בחול, או מה שהוכיחו שלא היו גוזרים שתשכח ותצא לרה"ר אם היה בזה איסור מצד צניעות.

ומה שמובא בראשונים שהפאה תחליף לשיער, אין זה סותר כלל שהוא שימש גם לנוי.

(כתבתי על קצה המזלג, לא כאן המקום להאריך, כבר הפרכתי את האוקימתות הדחוקות שנדחקת אליהם בנדון זה, ולקמן אפריך מה שהשבת על זה).​

אתה יכול להעתיק ולהדביק שוב ושוב את מה שכתבת, אבל המעיין שרוצה לראות הדברים שהשבתי ופרכתי את כל דבריך הנ"ל, יעיין בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' כג והלאה) באריכות.
ההגיון שלך מעוות. אין שום טעם לפלפל בסברא של שיער תלוש גרידא, כאשר יש סברות צדדיות לאסור, כמו שיחשבוה שהולכת בשערותיה (מראית העין), וכן הרהור ומכשול, ועוד איסורים שפירט שם.​

הסבא קדישא שם אסר פאה נכרית מדאורייתא [ראה לקמן], ואם איתא שגם לולא הראיה ממס' שבת וכד' עדיין אפשר להתיר (או לכה"פ שלא יהיה דאורייתא) מסברא גרידא, בודאי היה דן בזה.
זו ראיה לסתור, שאע"פ שהוא חידוש גדול, פסק כמותו להלכה ולא חלק עליו, וכאשר כתבתי לעיל.​

ראה לעיל שהגבתי על זה.
אכן הרמ"א לא נחת לגמ', כי הספיק לו סברת הש"ג, ותו לא מידי.

הרמ"א הוא מהקבוצה ג' של האחרונים הנ"ל, ואין ראיה ממנו לא לכאן ולא לכאן, וכפי שפתחתי דבריי, עי"ש.
לפי ההגיון העקום שלך​

חבל שזו הרמה וזו צורת השיח איתך, וכנ"ל.
אין צורך להתייחס לשו"ע ולרמ"א, ולכל גדולי האחרונים, שהרי הם לא זכו ללמוד גמ' כמו שצריך, ולפי עיונם החלש היה נדמה להם שיש היתר מהגמ', עד שבא אברך צעיר ששמו @א. כהן וגילה עפר מעיניהם והראה להם מה הפשט בגמ' ובראשונים, שאין שום היתר, וגם הראשונים שמדבריהם מוכח שהפאה היתה גלויה, יש לו הסבר מיוחד שלפיו הפאה היתה מכוסה. וממילא אין לפסוק אלא כפי שהסיק האברך דידן, ולהזיז את כל גדולי האחרונים הצידה.​

פיטומי מילי בעלמא.

הבאר שבע מגדולי האחרונים כתב שהפאה נכרית היתה מכוסה, האחרונים בקושי דחו את ראיותיו, ומי ש'דן' בדבריו (כמו היעב"ץ הסבא קדישא ועוד) רובם הסכימו עם דבריו, ובוודאי שיש משקל גדול יותר למי שדן בראיות מאשר מי שרק העתיק את השלטי גיבורים ותו לא, וגם מי שדחה קצת ראיות מהבאר שבע מ"מ לא התייחס לכל ראיותיו, וגם דבריו צ"ב (ואכמ"ל), ועל אחת כמה וכמה כאשר מתווסף לכל זה דברי ראשונים רבים שמבואר כדברי הבאר שבע [וכדברי עוד אחרונים רבים שנקטו כמוהו], והאחרונים לא התייחסו ולא דנו בדברי הנך ראשונים, ממילא בודאי שכך יש לנו לנקוט, דאם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה. ועוד, דגם אם תרצה לומר שבראשונים מסויימים היה מקום לפלפל (אע"פ שפשט דבריהם לא כך), מ"מ אחרי שיש שני ראשונים מפורשים (תוס' ר"י הזקן, וספר הנר) שכתבו בפירוש שהפאה היתה תחת הסבכה, ואלו לא נדפסו בזמן האחרונים, בוודאי שכן יש לפרש גם בכוונת שאר הראשונים שבלא"ה פשט דבריהם שהפאה היתה מכוסה, כמו השיער עצמו (כי הפאה היתה תחליף לו) וכאמור.

ויעוי' ביו"ד סי' צח לעניין תערובת מין במינו ומין בשאינו מינו, שהרמ"א כתב דאזלינן בתר שמא, וכ"כ המהרש"ל, וכן כתבו ג"כ הב"ח והלבוש, וכן נראה לכאו' ג"כ מריהטת לשון הט"ז, ומבואר שכל גדולי ההוראה נמשכו בזה אחר דברי הרמ"א, ואח"כ בא הש"ך והוכיח בראיות עצומות שלא ייתכן דאזלינן בתר שמא אלא בתר טעמא, ואחר דברי הש"ך הסכימו לזה כל האחרונים וכן נקבע ההלכה בפשיטות בלי ספק, וכמוש"כ שם הפמ"ג, ואף שאין להשוות הדברים לגמרי כמובן, אבל יש להראות מכל זה שזה פשוט שא"א להכריע ההלכה על פי מה שגדולי בעלי ההוראה נמשכו אחר דברי פוסק מפורסם, דאי"ז בהכרח שנחתו בזה לכל הטענות והראיות שיש בזה, ועיקר קביעת והכרעת ההלכה היא לפי מה שרואים נטיית גדולי האחרונים שדנו בעומק הדברים ונשאו ונתנו בזה, וזה דבר פשוט וידוע לכל יודעי דת ודין.

גם אל תשכח שאתה עצמך מחזיק בביאור מחודש ב"פאה נכרית" ואתה מודה שזה כנגד כל האחרונים בהבנת דברי המשנה והראשונים ומאריך להוכיח שאין בזה כל פסול וכו' וכו', אלא שכאשר זה לא מסתדר לך אתה מאריך במילים מזלזלות, וחבל שזו הרמה.
וכבר כתב החזון איש במכתבו אל הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, "אין לנו לחזור ולמנות את כל האוסרין והמתירין, שהרי אין אנו יודעים את כל החכמים האוסרים והמתירים. ומחר ידפיסו עוד כת"י וישתנה הדבר, וכבר עמד על זה התומים [רבי יהונתן אייבשיץ] שרבותינו שרוב תורתנו אנו לומדים מפיהם, עליהם אנו סומכים" (פאר הדור חלק ד' עמ' קפ"ד).

ועוד שם (בעמ' קפ"ה): "בשולי ספר פלוני שנאמר בו כאילו דברי המגן אברהם מגומגמין [וכפי שרצה לומר בספר מנחת אלעזר על דברי המג"א בהיתר פאה נכרית, שיצא בחריפות נגד האוסר ודחה דבריו] העיר החזון איש בכתב ידו לאמור: "חס ושלום, דברי המג"א ברורים, ואף במקום שאפשר לחלוק צריך לכתוב בלשון תלמיד לפני רבו, וזה "מגן אברהם" הוא רבינו ואנו כולנו תלמידיו".

ובנדון הפאה כתב הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה: "רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים".

וראה עוד בדברי הגר"מ שטרנבוך (דת והלכה סימן א): "מאחר שפשטות הרמ"א, ולבוש, ופמ"ג, והגר"א בביאורו לשו"ע, וכן המשנה ברורה, והפוסק האחרון מהספרדים "כף החיים" מסיק להלכה שהסכמת האחרונים כרמ"א להתיר פאה נכרית, ודלא כ"באר שבע" ע"ש, והלא אלו הם הפוסקים שסומכים עליהם אפי' באיסור סקילה, וא"כ בזה גופא יש למיקל עמוד גדול לסמוך עליו".

וקדם להם הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל, בעל ספר "טעם המלך", הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ז. נדפס בשנת תקפ"ו):

"מי יכול לדון את מי שהתקיף ממנו בעל מגן אברהם ז"ל ודעימיה. וגם רבינו מורנו הרמ"א פה בסי' ע"ה, ויותר מזה בדרכי משה סי' ש"ג, כתב בפירוש שמותר לצאת אשה בשערות גלויות בין אם שערות עצמה בין של חברתה. וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע"ה מסכים עם הרמ"א שמותר לצאת לאשה בשערות גלויות פאה נכרית אלא שמחלק בין שערות עצמה אחר שנתלשו לשערות חברתה. וא"כ לפ"ז יש לסמוך עליהם כעל יתד התקוע, כי מבארם אנו שואבים ומפיהם אנו חיים ועיני כל העדה עליהם, והם המה עמודי הוראה".​

אכן, הרבה אחרונים ציטטו את השלטי גיבורים והרמ"א וכו' ותו לא, ולא דנו בזה, וממילא בודאי שיש לנקוט כהאחרונים האחרים - שדנו בזה יותר, שבודאי יש להם משקל יותר בהלכה, ובפרט שבראשונים מבואר כדבריהם. וע"ע בתגובה הקודמת שעל פיה יש להשיב גם על דברים אלו.
לא כתב באות א' אלא הוה אמינא, כהמשך לדברי השואל "אם דינה כמו שיער ראשה שאסור לגלותה משום הרהור, דלפעמים היא יותר יפה משיער ראשה ומייפה אותה יותר, ואתי לידי הרהור", ואז דחה אותו, אבל לא "הבין מסברא שצריך לאסור זאת" כפי שהמצאת.​

התכוונתי לאות א' של 'התשובה' של הישכיל עבדי, לא לאות א' של 'השאלה'. ושם כתב "ולכאורה מדוע נשתנו מדין בגדי צבעונין שלה, וכו', לכל הפחות בזמן שהן עליה ומייפין אותה, הרי אם מסתכלין בה, עלול לבא לידי הרהור". כלומר הוא הבין שמסברא צריך לאסור, ואחר כך 'הוצרך' לתת סברא בזה מכח השלטי גיבורים. אבל אם אין מקור לשלטי גיבורים אין טעם 'להתעקש' לומר בזה סברות מחודשות.
ולמעשה דבריו שם אינם מתחילים, ולא נצרכא כלל למה שתירץ לאחר מכן. שהרי מה שהביא ראיה מבגדי צבעונין היא ראיה לסתור, דמאחר שפאה הרי היא קישוט חיצוני ואין היא שערה הטבעי של האשה שאסרה התורה, יש להביא ראיה להיתר הפאה מהא דאסור להסתכל בבגד צבעוני של אשה,​

לא הבנת את דבריו. הוא הבין בדברי השלטי גיבורים ששיער תלוש אינו ערוה כלל, ומותר אפילו "להסתכל" עליו, ועל זה הקשה מאי שנא מבגדי צבעונין, וכלשונו: "והנה ממ"ש דאינם ערוה, משמע דמותר לקרות לפניהם, וכן אפילו להסתכל בהם, כיון דאינם מגופה, ולכאורה מדוע נשתנו מדין בגדי צבעונין שלה" וכו'.

ואף שאמת נכון הדבר שאין דבריו מוכרחים בזה, די"ל שעיקר כוונת השלטי גיבורים היא רק לענין יציאה לחוץ וכן ק"ש 'כנגד' פאה נכרית, אבל לא 'להסתכל' על הפאה נכרית ואין זה תלוי בזה, אבל מ"מ כך הוא הבין, ומפני זה הקשה, כמפורש בדבריו. וממילא מוכרח שהסברא שנתן אחר כך ששער תלוש אינו ערוה היא אך ורק כדי 'להסביר' את מה שכתב השלטי גיבורים, אבל אם נפל היסוד של השלטי גיבורים, אין טעם ואפשרות לחדש סברות מחודשות כאלו, וכפי שהבין מתחילה [ואף שכאמור הוא הבין שההיתר של השלט"ג הוא בעניין ההסתכלות, וא"כ י"ל שיש ראיה מדבריו באות א רק שלא היה אומר סברא זו לולא השלט"ג דוקא בעניין ההסתכלות, אבל לעניין היציאה לחוץ אין ראיה שלא היה אומר סברא זו, מ"מ גם לאידך גיסא אין ראיה שהיה אומר סברא זו, ולכן א"א להסתמך על סברא זו כאשר הוא עצמו לא כתב אותה אלא בעניין מסויים שנדחה].​
 
אתה החלטת שרבנן כלל לא דיברו בזה, על סמך מה שהמצאת, וכעת אתה חושב שגם הגאון רבי עובדיה הדאיה שהיה ה"משיב" של הדור, ראש ישיבת המקובלים בית אל וחבר בית הדין הרבני העליון, יסכים בשמחה עם כל משוגותיך. אבל כבר הפרכתי כל דבריך בנוגע למנהג בזמן חז"ל והראשונים, כנ"ל וכפי שעוד אכתוב בהמשך.​

זה לא "אני" החלטתי, אלא "הראשונים" החליטו, וכפי שהתבאר בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' כג והלאה, ובעוד דוכתי). וממילא בוודאי שרבי עובדיה הדאיה היה מסכים עם דברי הראשונים, ולא היה חולק עליהם. [ואה"נ שיש לך פשט חדש כנגד כל האחרונים בהבנת המשנה והראשונים, אבל כבר הפרכתי (בקובץ תגובה הנ"ל) את כל דבריך שאינם נכונים בעליל, וכמפורש בדברי התוס' ר"י הזקן וספר הנר, ועוד ראשונים רבים (כפי שהבאתי שם). עי"ש].
עכ"פ כאשר הישכיל עבדי כתב "קים להו לרבנן" הוא לא התכוון לחז"ל אלא לרבנן המתירים פאה, שלטי הגיבורים הרמ"א וסיעתם, שאין הרהור בשיער תלוש ואינו ערוה כמו שיער מחובר הנראה עם הבשר יחד, כי אין בו נפש חיונית, וכולי עלמא יודו ששיער המונח על השולחן אינו "ערוה".​

ברור שסברא של "נפש חיונית" שכאשר אין נפש חיונית הוי כ"פגר מת" שלא שולט בו היצר הרע, היא לא ניתנת להיאמר אלא מדברי חז"ל, ש"קים להו" הכי, ולא יתכן שהשלטי גיבורים או הישכיל עבדי או כל חכם אחר, ימציא כן מעצמו. וכל שכן שעל ידי זה תצטרך להמציא שהנפש חיונית הזו תלויה ועומדת רק בשיער אבל בגוף אין נפק"מ וכו' וכו', שבודאי חילוקים אלו אינם ניתנים להיאמר מסברת כרס גרידא. והבוחר יבחר. [וממילא אם אין חז"ל כזה (מאחר שהפאה של הש"ס היתה תחליף ל'שיער' עצמו, ומכוסה כמו השיער), שוב אי אפשר לומר ש"קים להו לרבנן" הכי כאשר אין רבנן כזה וכאמור].

ובעניין ה"שיער המונח על השלחן" עי' מה שהשבתי על זה בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' קעז).
לא כתבו כן "אחרוני זמננו" אלא הגר"ע יוסף לבדו (ונגרר אחריו הרב רצאבי הנ"ל),​

לא יודע מה אתה רוצה, לא כתבתי "כל" אחרוני זמנינו, אלא כתבתי "אחרוני זמנינו, והסברתי למי התכוונתי, דהיינו להגר"ע יוסף ולרב רצאבי (ועוד כמה רבנים שאינם מפורסמים ואין טעם להביאם), ודבריהם נכונים וברורים [ואמנם אילו זו היתה הפאה נכרית של הש"ס היינו נזקקים 'להבין' ולתת בזה איזה טעם אפילו מחודש, אבל לפי מה שהתבאר שלא זה הפאה נכרית של הש"ס, א"א להיתלות ב'דברי נביאות' אלו].
אבל אם היה נכנס לדיון בדבריהם, הרי מדברי עצמו איכא פרכא מיניה וביה לדברים, שהרי בהערות בכת"י לשו"ת יביע אומר (הנדפס מחדש) כתב בהיתר גילוי "שתי אצבעות" מהראש עצמו: "נראה להקל לפי דעת המהר"ם אלשקר סימן ל"ה, שכל שנהגו לגלותו לא שייך הרהור כלל ומותר". ואם על שיער מחובר כך, על אחת כמה וכמה שיער תלוש, שכל שנהגו לגלותו לא שייך בו הרהור כלל.​

ראשית, הוא סה"כ הביא שהמהר"ם אלאשקר כתב שבמעט שער אם נהגו לגלותו שפיר דמי, אבל לא התכוין לומר שכל דבר אם רגילים לגלותו שפיר דמי. וזה פשוט. [חבל שלא כתבת שיש סתירה לדברים מ"פניה ידיה ורגליה" שתלוי אם רגילים לגלותו, ואם בשר עצמו כך - שיער על אחת כמה וכמה...].

שנית, אין זה קשור כלל לדברי הישכיל עבדי הנ"ל, שלא כתב להתיר מצד הרגילות וכד', אלא מצד שיש הבדל בין שיער תלוש לשיער רגיל, ששיער תלוש הוי כ"פגר מת" ולא שולט בו היצר הרע. וזה אכן דברי נביאות.
ויסודו של הש"ג הובא כבר בראשונים, וראה מה שכתב שו"ת הראב"ן (סימן צ"ה אות ז), "דאין לחוש להרהור של המביטים בה, דלא שייך הרהור אלא כפי שהיה בסוטה שמגלה לבה ומגלה שערה לגמרי עד שנראה שערה ובשרה, להכי חייש להירהורא, ואע"פ ששערה נראה, כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להרהורא".​

הוצאת דברים מהקשרם לגמרי, וכפי שהארכתי בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' ט-י), עי"ש באורך.
וכן כתב ה"מאורי אור": "וגם החוש מכחיש, דשיער אינו [מעורר] הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום".​

בראשונים [וכן באחרונים רבים אחרים] מבואר שטעם איסור פריעת ראש ביסודו הוא מצד הרהור ופריצות, וכפי שהארכתי בבגדי קודש (עמ' רמד והלאה) ובקובץ תגובה הנ"ל (עמ' קד והלאה), ולא רק 'תמהון' אחרי המצב העכשווי שכולן מכסות [וגם מפשטות לשונו משמע שאין בו שייכות להרהור כלל, אלא רק 'תמהון' שעלול להטריד בשעת ק"ש, וזה ודאי אינו גם לשיטתך. אכן אי"ז מוכרח כ"כ].

גם מה שהביא ראיה שלא אסרו לקרות כנגד פנים יפות, כבר כתבו הראשונים ששאני התם שרגיל בזה, ואם תאמר שגם בשיער רגיל בזה [אם יתרגלו לגלות או לחבוש פא"נ עכ"פ], אז כמו כן נאמר שגם בשוק וירך מותר אם רגילים בזה, אלא מה, אי אפשר ללמוד מאחד לשני, וא"כ גם בשיער א"א ללמוד אותו מפנים. ועוד שלענין יציאה לחוץ בפניה גלויות יש טעם נוסף, והוא מה שכתב הצמח צדק ועוד אחרונים, שאין למדין אפשר משאי אפשר.

ובעניין ה"שיער המונח על השלחן" עי' מה שהשבתי על זה בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' קעז).
דבריו נסתרים מדברי הראשונים כמלאכים שכתבו במפורש שכל שיער שרגילים בו אין בו הרהור כלל, ולא רק מהר"ם אלשקר שהוא מגדולי האחרונים כתב כן, וכאשר ציין לו הגר"ע יוסף, אלא כל הראשונים שביארו מדוע מותר לקרוא ק"ש נגד שיער הבתולות שרגילים בו, ושיער הנשואות היוצא מחוץ לכיסוי, והטעם - כיוון שרגילים באותו שיער, וממילא לא מביא הרהור וטרדה להקורא ק"ש מולו.​

ראשית, אין זה קשור כלל לדברי הישכיל עבדי הנ"ל, כי הוא לא כתב להתיר מצד 'רגילות' - שיכולה להיות לדבריך גם בשיער עצמו (אילולא איסור התורה), אלא מצד שההרהור עצמו תלוי ועומד באם השיער מחובר או לא [אילו היה רוצה להתיר מצד הרגילות, היה כותב שאפילו אם בעיקרון 'שולט' היצר הרע בתלוש כמו במחובר, בכל זאת כאשר חובשת פאה נכרית ורגילה לצאת עמה שפיר דמי כי רגילים בה]. ואלו אכן דברי נביאות שלא ניתן לאומרם אלא כאשר היה זאת ה'פאה נכרית' של הש"ס ואנו נזקקים לנסות 'להבין' מה טעם ההיתר בה, ולכן 'נצטרך' לומר ש'קים להו לרבנן' שיש חילוק בין שיער תלוש למחובר, אבל אם אין רבנן כזה, אין טעם ואפשרות ל'המציא' דברי נביאות אלו 'מעצמנו'.

שנית, כבר דחיתי דבריך בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' ריא והלאה), שאין קשר כלל בין הראשונים בברכות שם לבין יציאת אשה לרשות הרבים בשיער [או פאה] גלוי, עי"ש באריכות.

ולמעשה נגד טענת "הרהור" אין מה לעשות, כי כל אחד יכול לבוא ולצעוק "הרהור", כאשר ברור לכל בר דעת שאין הרהור כאשר ברחובה של עיר הולכות אלפי נשים, מהן חילוניות המגלות ראשן לגמרי, מהן נערות המגלות ראשן לגמרי, ומהן נשואות ההולכות בפאות.

וכן כתב הגאון רבי יוסף משאש: "מידי הוא טעמא בבתולות משום שאין הרהור ברגיל לראות, הוא הדין בנשואות הרגילות האידנא, אין הרהור ברגיל, וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה אלפי נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר".​

כבר ביארתי באורך בבגדי קודש (עמ' רמד והלאה) ובקובץ תגובה הנ"ל (עמ' קד והלאה), שבראשונים [וכן באחרונים רבים אחרים] מבואר שטעם איסור פריעת ראש ביסודו הוא מצד הרהור ופריצות, ולא רק אחרי המצב העכשווי שהיא רגילה לכסות ולפתע מגלה.
אלא מאי, אדם שהושרש אצלו האיסור, נכנס לדמיונות שאשה זו חובשת פאה ועוברת על איסור חמור כדי להחטיאו, ומזה נגרם ההרהור (וכל המפרסם איסור, גורם לזה בעקיפין).

וכן כתב הגר"ב זילבר בשו"ת אז נדברו: "ודמות ראיה שהאיסור גורם ההרהור, והרי בתולות פנויות יש שסוברים בשיטת השו"ע באה"ע סי' כ"א שנוהגות שלא ללכת בפריעת ראש, ואפי' הכי פסק באו"ח סי' ע"ה שאין איסור לקרות ק"ש כנגדה, ובנכריות מסתפק המ"ב דמותר, משמע אפי' אם דרכן לכסות, ויתכן שזה יותר מדמות ראיה שהאיסור גורם ההרהור וכאמור".

וכן כתב במפורש בשו"ת רבי עזריאל חלק א' (סי' ח'), שם שאל השואל על ההיתר לבתולות ללכת בשערן, וזה לשונו: "איני יודע טעם נכון, דלדעתי בבתולות שהולכים לגמרי בפירוע ראש יש הרהור יותר ויותר מנשים שהולכים רק קצת בגילוי שיער, ובש"ס קאמר סתם "שיער באשה ערוה" ואשה משמע גם פנויה". וענה לו הגר"ע הילדסהיימר: "הרהור תלוי באיסור, ומים גנובים ימתקו, ומשום דמותר לבתולות לילך, ע"כ ליכא הרהור בזה" [כצ"ל]. ע"כ לשון התשובה. וכוונתו שהאיסור גורם את ההרהור, ומפני זה אין הרהור בבתולה, כי התירו לה לגלות שערותיה. וממילא הוא הדין גם לפאה נכרית, שאחר שהתירוה עשרות הפוסקים, אין בה הרהור יותר, כי האיסור גורם את ההרהור, וכשיודעים שהדבר מותר, אין מהרהרים.

וכעין זה כתב הגאון רבי אלחנן פרץ שליט"א, ראש אבות בתי הדין "חוקת המשפט", בספרו "חוקי חיים" (סי' נ"א): "ולכאורה מדוע אין הרהור בשיער בתולה, ומותר לקרוא ק"ש כנגדה, והרי האיסור לקרוא ק"ש מול שיער גם משום הרהור נגעו בה, ראה לשון המשנ"ב סק"י וסקי"ג.

ונראה שהחילוק ביניהם הוא, דכיוון שנשואה צריכה לכסות את הראש ואינה מכסה, הרי מראה שאינה צנועה, ולכן איכא הרהורא באשה שמפגינה חוסר צניעות. אבל בתולה שלא צריכה מן הדין לכסות ראשה, אין בזה הפגנת חוסר צניעות, ואין בזה איסור. ולפ"ז פרועת ראש בבתולה, שאסור להמג"א שפיר איכא הרהור.

וכן לפ"ז מובנת חומרת המשנ"ב דגם נשים הרגילות לכסות ראשן, גם בהם שייך הרהור, דסוף סוף אכתי פריצותא הוא גבן. ולפ"ז לא שייכים דברי תרומת הדשן כלל לפאה נכרית, ומשום דאמנם איסור גילוי ראש הוא משום פריצותא דגברי, ומדוע בבתולות אין אנו חוששים לפריצותא זו, ובהכרח כמו שנתבאר דפריצותא זו מקורה מעצם הענין של גילוי הראש שלא כדין. אולם גילוי כדין או כיסוי כדין, אף שנראה כמגולה, מכל מקום כיוון שנראית להדיא שעושה כדין, אין בזה איסור לדעת המשנה ברורה". עכ"ל.​

הוצאת את דבריהם מהקשרם, הם לא כתבו שאדם שהושרש אצלו האיסור - הוא מדמיין שיש בזה הרהור ולכן יש לו הרהור בזה, אלא כתבו שאחרי שיש 'איסור עצמי' [מגזירת הכתוב] לכסות את הראש, ממילא יש בזה הרהור, אבל אם הוסר האיסור עצמי כגון שכיסתה את ראשה במאן דהוא, אפילו בפאה נכרית, ממילא הוסר גם ההרהור, וביאר שם האז נדברו שיש בזה "עניין רוחני". עי"ש.

ולגוף דבריהם, כל זה היה נכון אילו חיוב כיסוי ראש האש לא היה אלא  'גזירת הכתוב', ורק יש דבר 'צדדי' נוסף - שהגילוי הוא "גם" גורם הרהור (וכפי שכתב שם האז נדברו), ולכן יתכן לומר שיש כאן איזה "עניין רוחני" שהדבר הצדדי הזה של ההרהור מתווסף דוקא כאשר יש את ה"איסור" עצמו של הגזירת הכתוב, אמנם לפי מה שהתבאר לעיל שאין זה נכון אלא 'כל' האיסור כאן אינו אלא 'רק' פריצות, ואין כאן שום 'גזירת הכתוב' כלל, ממילא מוכח דגרימת הרהור שעל ידי גילוי השיער אסורה, וכפי שכבר התבאר בבגדי קודש (עמ' רמד והלאה) ובקובץ תגובה הנ"ל (עמ' קד והלאה) ש"יסוד" האיסור כאן הוא מצד פריצות, אפילו אם כ-ו-ל-ן ילכו כך, ולא רק בגלל ש"מפגינה חוסר צניעות" וכו' וכו'. [ובעניין מה שהביא רבי אלחנן פרץ מחומרת המשנ"ב - עיין מה שכתבתי בזה בבגדי קודש פרק ו אות ו באריכות. וכן בעניין החילוק בין בתולה לנשואה - הארכתי בספר עמ' רסו והלאה, ובקובץ תגובה הנ"ל עמ' קפו והלאה].

תמיהתך נובעת מחוסר הבנה בסיסי.

יש חילוק ברור בין תמונת הגוף, סרטי תועבה, תמונות נשים וכדו', שהוא ערוה בעצם, וגם תמונתו מעוררת הרהור לרואה, לבין שיער שאינו ערוה בעצם אלא ערוה מדרבנן, והראשונים סייגו זאת לשיער שרגיל להיות מכוסה, אבל אם רגיל להיות גלוי אינו ערוה כלל.

ובפרט שהותר לרווקות (וכאשר כתב הגר"ע יוסף להוכיח משיער שהותר בבתולות, דא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה), ואף אחד לא אסר משום שהוא "תמונת ערוה" של הנשואות, וקל וחומר ששיער המונח על השולחן אינו ערוה כלל, להבדיל מתמונת גוף האשה המונחת על השולחן, שתעורר הרהור בוודאי.

וממילא אין שום קושיה מבגד צמוד, ובצבע הבשר (אלא בגרביונים שמעיקר הדין אין צורך בכיסוי כלל ואכמ"ל, וכפי שכתב הגר"מ פיינשטיין), ולא קרב זה אל זה.​

שוב, אתה עושה סלט בין הפרשנויות שלך (שהגבתי עליהם בקובץ תגובה הנ"ל, ואין טעם לכפול כאן שוב את הדברים) לבין מה שכתב הישכיל עבדי.

הישכיל עבדי לא כתב סברא מצד 'רגילות' [כי לזה לא היה נזקק לחלק שהיצה"ר לא שולט בדבר התלוש אלא אפילו אם הוא שולט מ"מ רגילים בזה] כדי שתוכל לחלק בין דבר לדבר שבזה מועיל רגילות ובזה לא וכו', אלא כתב שהטעם שפאה נכרית לא מביאה הרהור, משום "דאין יצר הרע שולט אלא בדבר הדבוק בגוף האשה עצמה, היינו הדבר הדבק בגוף הערוה עצמה, דאין שליטה להיצר הרע אלא בדבר שיש לו נפש חיונית, לא בדבר שאין לו נפש חיונית". מטעם זה עצמו ניתן להתיר לראות סרטי תועבה [או לפרסם תמונות של נשים בראש כל חוצות] יען ש"אין לזה נפש חיונית, והרי הוא כפגר מת שאין ליצר הרע שליטה בו", וכן בשאר הגוף יכוסה בבגד צמוד ובצבע הבשר שפיר דמי מכיון שזה רק דבר חיצוני והרי הוא כפגר מת ויצר הרע לא שולט כלל בזה. וזה ודאי לא ניתן להיאמר.
ועתה הלא תבוש בזלזול שלך בהאי גאון וקדוש, לומר עליו "דברי נביאות על דברי נביאות", כאשר אין זאת אלא חוסר הבנה משווע מצידך, ואמנם הגר"ע כתב עליו "דברי נביאות", אבל אתה הוספת זלזול על זלזול, והעולה על כולנה המצאתך שכביכול "בתחילה גם הוא אסר מצד הסברא"... והמצאתך הנלעגת שכביכול יודה לך כי "לא קים להו לרבנן".​

לא כתבתי 'על האי גאון וקדוש' שזה דברי נביאות על נביאות, כי הרי הוא בא לתת טעם לשלטי גיבורים שהבין שזה הפאה נכרית של הש"ס, וממילא על כרחו 'הזדקק' לתת בזה איזה טעם ו'להבין' זאת ולזה אמר ש"קים להו לרבנן" שאין זה מביא הרהור.

רק כלפי מי שמתעקש לומר את דבריו גם אחרי שהוכח מהראשונים דלא כהשלטי גיבורים, ואין שום 'רבנן' כזה שתוכל לומר ש"קים להו לרבנן" הכי, בפרט שבשאר הגוף בודאי לא אומרים סברא זו וכנ"ל, אכן אינו אלא דברי נביאות על דברי נביאות ואינו נכון כלל, וכנ"ל.
כבר כתבתי לעיל שסברת הש"ג (שהוא מגדולי האחרונים) מבוארת למישרין בדברי הראשונים (הלא הוא הראב"ן),​

וכבר התבאר לעיל שהוצאת את דברי הראב"ן מהקשרם לגמרי.

ומה שהמצאת "כנראה כוונתו בזה" אין לזה שום שחר, כי בדבריו קבע יסוד להלכה שכל שיער תלוש יש לו דין של בגד, ואין בו משום פרועת ראש או שיער באשה ערוה, וכדבריו פסקו האחרונים,​

זה אינו, וכדלהלן.
ואפי' אם תאמר שכל דבריו לא באו אלא להתיר פאה של קוקו היוצא מהכיסוי, הרי על סמך דבריו אפשר להתיר כל פאה, וכאשר התירו האחרונים בפשטות,​

ההיפך ממש הוא הנכון.

אם נאמר כהפירוש המחודש שהבאת, שהיו מגלות צמות, א"כ מזה גופא חזינן שכיסוי הראש עצמו חמיר טפי, שהרי גם אם יהיבנא לך טעותך שכיסוי הראש של התורה הוא מעין גזירת הכתוב, מ"מ מה שנהגו בנות ישראל מדת יהודית לכסות את קלתה זהו ודאי מצד תוספת צניעות שראו לנכון בנות ישראל לנהוג בה, וגם אתה מודה בזה, וא"כ ממה שהקפידו על כיסוי הראש עצמו ולא הקפידו על גילוי הצמות על כרחך שהבינו דשיער במקום הראש חמיר טפי, ואם כן מובן מאליו שא"א לומר שמהצמות אנו למדים ש"מראה השיער אין בו בעיה כלל"... וללמוד ממראה השיער של הצמות בעלמא למראה של שיער הראש עצמו דהיינו על ידי פאה וכדומה, דלא קרב זה אל זה כלל.
וכאשר העיד ה"אפי זוטרי" שפשט המנהג בכל איטליה כדברי הש"ג, באופן שלא ניכר כלל בין נשואה לבתולה.​

כנראה הוא הבין בשלטי גיבורים שמיירי בפאה שלימה על כל הראש, אבל לא שלמד ממקצת שיער לכל הראש, שא"א ללמוד זה מזה וכנ"ל.​
 
ומה שכתב שהבשר נראה עם השיער, כוונתו בשר הקרקפת, שנראה שהשיער יוצא מהבשר, ורק השיער בשטח הראש יש לאסור מחמת זה, ד"כיסוי הראש" בעינן ולא השיער, אבל השיער היוצא חוצה ולא נראה הבשר עמו, אע"פ שהוא מחובר לבשרה, אינו ערוה כלל (וזו הראיה שהביא מברכות כ"ד ורש"י שם), וממילא על אחת כמה וכמה שיער תלוש המונח על ראשה.
וכל אשה אע"פ שיש לה שיער מרובה, הרי רואים את השיער יוצא מהראש, בין בתחילת שערותיה ובין באמצע שערותיה כאשר נחלק השיער לצדדים. וקושייתך אינה קושיה כלל.​

אז לפי דבריך יוצא שרק המעט "שיער שרואים אותו יוצא מהראש" הוא ערוה, שהרי כתב "שאין איסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה, וגם שהבשר נראה עם השיער".

ומה שכתבת שגם השיער שבאמצע ראשה בכלל זה כי רואים את הקרקפת "כאשר נחלק השיער לצדדים", הוא תמוה, דהרי באופן רגיל לא רואים את הבשר עם השיער, וא"כ שוב לא הוי ערוה, ומה איכפת לן שיראו בשר "כאשר נחלק השיער לצדדים" כשבפועל לא חילקוהו, וגם אם חילקוהו מ"מ רק במקום החילוק יתחייב כיסוי דהא כתב להדיא דהוי ערוה רק כאשר "הבשר נראה עם השיער"?
ומטרת הש"ג היתה להקל ולא להחמיר, דבעינן שני תנאים לפרועת ראש: א. שהשיער יהיה מחובר לבשרה. ב. שנראה הבשר עם השיער. אבל בהינטל אחד מהתנאים, הרי אין בזה פריעת ראש ואין בזה שיער באשה ערוה, ופשוט.​

ראשית, כבר התבאר לעיל בתגובה הקודמת, שלפי דבריך יוצא שרק מעט מהשיער שבצדדים חייב כיסוי, והשאר לא.

שנית, לשון השלטי גיבורים הוא: "דשער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השיער אבל שער המכסה שערה אין כאן משום שער באשה ערוה וגם לא משום פרועת ראש". עכ"ל. ומדכתב "ונראה גם" ולא "וגם נראה" בשרה עם השיער, משמע דהכל חדא הוא ופרושי קמפרש, דהיינו שעל ידי שהן דבוקין לבשרה - נראה בשרה עם השיער.

והיינו כנ"ל, דאיירי כלפי קצוות הראש, דעל זה כתב שאסור משום שהוא דבוק לבשרה ורואים את זה כי גם בשרה נראה עמה, משא"כ כשזה ניכר ומובדל מן הבשר לא הוי לשיטתו אלא כקישוט חיצוני. ואינן "שני תנאים" כפי שכתבת. וממילא לא משמע כדברי הישכיל עבדי שטעם ההיתר הוא סתמי "בגלל שאין שליטה ליצה"ר בדבר תלוש" ותו לא. [עכ"פ גם אם נאמר כדבריו, כבר התבאר לעיל שכל זה ניתן להיאמר רק אם זה הפאה שהיתה בש"ס, משא"כ לפי מה שהתבאר מהראשונים שהפאה היתה תחליף לשיער ומכוסה כמו שהשיער מכוסה, אין מקור לחדש זה, וא"א לומר סברא מחודשת זו מעצמנו. עי' לעיל באריכות].
ושוב, דבריך נשענים כרגיל על הנחת יסוד שגויה, כאשר המעיין בדברי הש"ג יראה דבעינן שני תנאים לאיסור, ותנאי ראשון - שיהיה השיער מחובר, וממילא אם השיער תלוש, אע"פ שנראה כמחובר, לית לן בה.​

הגבתי לעיל בסמוך.

ומה שהעמסת כן בשו"ת סבא קדישא, כנראה סמכת על הקוראים שלא ילכו לעיין בפנים, ולכן הוצאת את דבריו מהקשרם, שהם נכתבו בהמשך לדבריו לפני כן, שצ"ל שהכובע שבו מדובקת הפאה (לפי איך שהבין את ציור הרמב"ם) מונח על הסבכה, ולכן יש לחוש לדלמא שלפא ומחויא, כי יכולה לשלוף הפאה בלי שיתגלה שיער ראשה (וכאשר תירצו עוד אחרונים את שיטת הש"ג, שהפאה מונחת על כיסוי כלשהו).

ועל פי הדברים האלה כתב ליישב דעת הש"ג במה שציטטת, מדוע אין לחוש משום מראית העין שיחשבו שהולכת בשערותיה, כי ניכר שאינו שערה. אבל לא מחמת שנראה מחובר לבשרה, כפי שהעמסת לאחר שהוצאת דבריו מהקשרם.​

אינו מובן כלל מה אתה רוצה, ועוד אינך בוש להוסיף האשמות שוא של הוצאת דברים מהקשרם, ולהוציא עלי שם רע כאילו באתי לבדות על מאן דהוא ו"סמכתי על הקוראים שלא ילכו לעיין בפנים..".

אבל כל הפוסל – במומו פוסל.

בשו"ת סבא קדישא שם כתב ע"פ מה שיישב את השלטי גיבורים מהקושיא הידועה היאך חיישינן בשבת דלמא שלפא את הפ"נ, הרי יתגלה בשרה, וכתב ע"ז (בד"ה שבתי ובד"ה וכי) משום שמתחת לזה יש שבכה, ועל פי זה כתב (בד"ה וא"כ) שאם כן גם לעניין גילוי ראש (בלי קשר לשבת) אין ללמוד מזה היתר לפאה נכרית רגילה, וז"ל: "נראה דגם למה שלמד היתר השלטי גיבורים מהש"ס וע"פ פירוש הרמב"ם, אינו כי אם כשהמגבעת הוא על גבי השבכה שניכר לכל שהוא כן שאינו מגופה והוא לקישוט בעלמא כמו שאר קשוטין, אבל אם יהיה מגבעת של שער מפאה נכרית ע"ג שערה מבלי שום הפסק, גם השלטי גיבורים מודה דלא מהני ואינו חוצץ להציל מאיסור פריעת ראש". עכ"ל. ואיני יודע מהיכן הכנסת את ה"מראית עין" כאן כאשר מפורש בדבריו ש"אינו חוצץ להציל מאיסור פריעת ראש".

[ואמנם הוא לא דקדק כן מעצם הלשון של השלט"ג שכתב "שנראה בשרה עם השיער" אלא מכח הקושיא מדיני שבת, אבל מ"מ הביאור בדבריו שווה, וזהו מה שכתבתי "ונמצא לפי זה שבפאה שנראית ממש כאילו זה מחובר לבשרה, כפאות דהאידנא, גם לשלטי גיבורים אסור, וכ"כ בשו"ת סבא קדישא" וכו', ולא כתבתי שגם הוא דקדק כן מלשון השלט"ג הנ"ל, אלא אכן הוא דקדק כן ע"פ הקושיא שהיתה לו משבת, ואה"נ אני הוספתי לדייק כדבריו גם מלשון השלט"ג גופיה, אבל אין בזה נפק"מ].
גם זה אינו נכון כלל, כי לא דיבר אלא על מה שאסרו החולקים על הש"ג (משום מראית העין וכדו'), "לאפוקי ממה שנראה מהרבנים החולקים על דבריו דגם בזה יש לאסור משום פרועת ראש", וכידוע שרובם ככולם אסרו מדרבנן עד לאחרוני האחרונים והממציאים בדורנו המצאות חדשות, והמילים "פרועת ראש" לא מורים על איסור דאורייתא, כדכתב הטור (אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו) "ואיזו היא דת יהודית יוצאת וראשה פרוע" ומבאר דאע"פ ששערה מכוסה במטפחת, והוא איסור דת יהודית מדרבנן.​

ראשית, גם החולקים על השלט"ג כגון הבאר שבע שהביא שם נראה שאסרו רק מצד מראית העין ולא מצד פריצות דאורייתא, וכפי שהארכתי בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' צד), גם בדברי הבאר שבע וגם בדברי עוד אחרונים, עי"ש.

וכן נראה שהבין הסבא קדישא הנ"ל גופיה, דכתב שם בד"ה עוד ראיתי בתשובה של הבאר שבע, וכו', על מה שכתב הבאר שבע שגם אם נאמר שהפאה נכרית היתה גלויה מ"מ כל זה בחצר אבל בחוץ אסור, וכתב על זה הסבא קדישא "ואיני מבין דבריו, דא"כ תקשי ליה דלמה הוצרכו לאסור ברה"ר משום גזירה, תיפוק ליה דאסור משום פרועת ראש דהוי דאורייתא דבלא"ה לא תצא". ואילו הבאר שבע היה סובר שזה אסור רק מדרבנן, לא היה לו לסבא קדישא לנקוט לשון זו על דבריו. וגם את"ל שכתב לשון זו על דבריו מפני שאיהו גופיה ס"ל הכי ולא בדעת הבאר שבע, מ"מ בדעת עצמו מיהא מוכח דהכי ס"ל - דהוי דאורייתא, ולא כפי שכתבת.

שנית, כן מוכח גם בלשון הסבא קדישא לפני כן - בד"ה וא"כ, שכתב "דלא מהני ואינו חוצץ להציל מאיסור פריעת ראש", ופשוטו כמשמעו שפאה נכרית "לא מועילה" ו"אינה חוצצת" מהאיסור המקורי של פריעת ראש, דהיינו איסור תורה.

.​
לא הבנתי איזה "הוכחה" יש כאן, אכן לדעת ת"ק שהפאה היא תחליף מושלם לשערותיה, וכן כתב בקונטרס נגד חבישת פאה, תיתי לו שכר שיחה נאה:

"העולה מדברי הגמרא, שאין כל הבדל בין הפאה נכרית לשיער הטבעי לענין יופיה של האשה. כלומר למרות שהבעל יכול להפר כל נדר בנוגע ליופיה של אשתו, ואפילו אם מדובר רק בחסרון קטן ביותר ביופיה בעיני בעלה, כמו שכתב ברמב"ם הלכות נדרים פרק יב' וז"ל: "בדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול (את עיניה) או שלא תתקשט... או שלא תלבש רקמה" עכ"ל, אפילו הכי לענין שצריכה האשה לגלח את כל ראשה בסוף נזירותה אין הבעל יכול להפר את נזירותה, כיוון שאפשר לה בפאה נכרית. רואים שאפילו לבעל המתבונן באשתו מקרוב אין כל חסרון ביופיה של אשתו המגולחת, כי "אפשר בפאה נכרית". ולכן הפאה הנכרית היא תחליף מושלם של השער לענין יופיה של האשה". עכ"ל.

וגם ר"מ שסבר "איידי דזוהמא לא ניחא ליה", אין זה משום שלא נראה כשיער (למרות שבחרת במתכוון את ביאור המאירי שמתאים לתזה שלך על "פאות קש" בעבר הרחוק), אלא מפני שאחרי הכל מדובר בשיער של אשה אחרת, וזה גורם לו לסלוד מכך (שמענו גם מאנשים רחוקים מדת שהתנגדו שהאשה תלבש פאה, מסיבה זאת).

וזה מדוייק מדברי התוס', "ואינו מגופה - מגני לבעל". ומדברי הרא"ש: "ור' מאיר סבר דמזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה שער אשה נכרית". ומובן מדבריהם שלפי מראה עיני הבעל נראה כשיער לכל דבר, אבל הידיעה שזהו שיער של אשה אחרת, מפריע לו.

ופשוט וברור שהיופי של הפאה הוא כמו היופי של השיער בדיוק, אבל על זה כתב הש"ג שלא אסרה תורה אלא שיער המחובר לבשרה, ועל זה אמרו חז"ל שיער באשה ערוה, אבל אין ערוה ואין פריעת ראש בשיער תלוש, דהוא אמנם יפה אבל דינו כבגד יפה.
ועל זה כתב הישכיל עבדי דקים להו לרבנן (היינו רבותינו המתירים פאה) ששיער תלוש אינו גורם הרהור כשיער מחובר, כי אמנם יפיו הוא כשיער, אבל אין בו יצר הרע של ערוה אלא יפה כמו בגד יפה, וכמו שיער יפה המונח על השולחן.

ובטעם הדבר יש לומר בפשטות כפי שהבאתי לעיל מהאחרונים, שהאיסור גורם את ההרהור, והאיסור הוא בשערותיה המחוברים דוקא, אבל לא בשערותיה התלושים.​

הארכת בכל זה לחינם ולא ענית כלום. הישכיל עבדי טוען ש"דבר תלוש הוי כפגר מת ולא שולט בו היצר הרע", ומהגמ' בנזיר מוכח שאפילו בשביל בעלה זה מספיק, כל שכן בעיני אחרים. מה שאתה מוסיף שה"איסור גורם את ההרהור" וכו' וכו', זה כבר הוספה שלך שכבר דחיתי לעיל, אבל אין לזה שום קשר לדברי הישכיל עבדי ולמה שכתבתי שמהגמ' בנזיר מוכח שלא כדבריו.
אבל אין צורך לזה כלל, כי כפי שכתבתי כבר כתבו הראשונים שכל שיער שרגילים בו אינו מביא הרהור, ואפילו שערה המחובר לראשה אינו מביא הרהור להרגיל בו, וקל וחומר פאה לכל הרגיל לראותה בשיער זה.​

אכן, לפי מה שכתבת מעצמך לקשר שני סוגיות שאינם קשורות וללמוד מהראשונים בברכות לסוגיא של פריעת ראש, אכן אין צורך למה שחילקו השלטי גיבורים והישכיל עבדי ואחרונים אחרים נוספים שהבאת לעיל, אלא מספיק לומר "שכיון שרגילים בזה אינו מביא הרהור אפילו אם זה היה השיער עצמו" (ששם יש רק בעיה צדדית של איסור דאורייתא), ומדלא כתבו כן מוכח דגם הם לא סוברים כמוך. וכפי שכבר כתבתי בקובץ תגובה (עמ' ריא והלאה) שאין ראיה משם כלל. עי"ש באורך.
לא הבנתי למה חזרת וכתבת את הדברים שמופיעים באותו עמוד ממש, במקום לציין להם. עכ"פ, הגבתי על זה לעיל.​

כפלתי זאת אגב ההמשך שלא הובא לעיל.
משעשע ממש, להחליט שהראיה משבת היא ראיה מכרעת ושאר הראיות אינן אלא "נתינת טעם"...

ולמעשה כל הראיות שהביא אינן אלא סמך בעלמא ליסוד שכתב, וכנ"ל. ואין נפק"מ כלל אם יש ראיה או אין ראיה (למרות שאם רוצים אפשר ליישב כל קושיה שהקשו על ראיותיו).​

כבר התבאר לעיל.​
 
מה שהקשית הביא הבאר שבע (סי' י"ח) בשם מהרי"ק, "דא"כ מאי קמבעיא ליה לרבי יוסי בר חנין בפרק חלק לענין עיר הנדחת פאה נכרית של צדקניות מהו אי כגופה היא וניצול או כמלבושה היא ונשרף פשיטא כמלבושה היא כיון דעביד להוסיף קשוט בעלמא דמאי שנא קשוט זה משאר מלבוש שלה של קשוט", ונכדיו דחו דבריו (בספר מגן גיבורים):

"ומה שהביא [מהרי"ק] ראיה מסנהדרין דף קי"ב, דאיבעיא לן בשיער נשים צדקניות מהו, לא זכינו להבין כוונתו, והמעיין שם ובערכין דף ז' יראה הראיה מבואר להיפך, ורש"י פירש שם בהדיא בערכין ד"ה "ובפאה נכרית" דרגילות היו הנשים ששערן מועט לקשור שערות חברותיהן בשערן. ועיקר איבעיא היא אם הוא כנכסים ושללה הוא או כמלבוש אף שאין עתה עליה, ע"ש".

וביאר הגאון רבי אליעזר פולק (בקובץ אור ישראל):

"ומש"כ המג"ג "מבואר להיפך" היינו דלא כב"ש שכתב שהאיבעיא היא אם כגופה או כמלבושה, ומזה מקשה איך יתכן שיהיה כגופה אם זה ככובע וכו'. אבל לפי האמת האיבעיא היא אם כמלבושה או כנכסיה, וא"כ פשיטא שאינה כגופה, ואדרבה יש צד שהיא כ"נכסיה", ואם נפרש כרש"י שקושרת בשערה, פשיטא שלא גרע מלבושה, ואיך יש צד שיחשב כנכסיה. והכל לפי הבנת הב"ש שלרמב"ם צריך להיות כמלבוש ולא כגופה.

ונראה שהב"ש דייק מלשון הגמ' "אי דמחובר בגופה כגופה דמיא", אבל הרי רש"י להדיא פירש שהכוונה היא כמלבושה. וביותר מוכח כן מסוגיא דערכין (דף ז.) שהזכירו במג"ג ע"ש, שם מבואר בהוה אמינא בגמ' שסברה הגמ' לומר שריב"ח היה לו ספק אפי' במחובר לגופה דילמא דינו כנכסיה, וגרע משאר מלבושים. ולכן כתבו המג"ג שמשמע שם "להיפך", דלשיטת הב"ש איך שייך הוה אמינא לומר שפאה גרע מלבושה, אדרבה לב"ש יש לומר שיותר כגופה מלבושה, או עכ"פ כלבושה אבל לא גרע.

ומש"כ המג"ג "מבואר להיפך" היינו דלא כב"ש שכתב שהאיבעיא היא אם כגופה או כמלבושה, ומזה מקשה איך יתכן שיהיה כגופה אם זה ככובע וכו'. אבל לפי האמת האיבעיא היא אם כמלבושה או כנכסיה, וא"כ פשיטא שאינה כגופה, ואדרבה יש צד שהיא כ"נכסיה", ואם נפרש כרש"י שקושרת בשערה, פשיטא שלא גרע מלבושה, ואיך יש צד שיחשב כנכסיה. והכל לפי הבנת הב"ש שלרמב"ם צריך להיות כמלבוש ולא כגופה". ע"כ דבריו.​

ראשית, מה שהבאת אולי מיישב את ה'ראיה שהבאתי שלא כדבריו', אבל עדיין לא מסביר את מה שהביא מהגמ' בערכין להיפך - 'ראיה לדבריו', וכפי שכבר הערתי לעיל דמהגמ' שם (ז.) לא מבואר אלא ששיער תלוש לא נחשב כגופה לגמרי, ולכן מועיל בזה אמירת שכיב מרע של 'תנו שערי לבתי' [דאילו זה היה נחשב כגופה לגמרי לא היה מועיל בזה אמירה כזו - כמו שלא מועיל בידיה], אבל מנין דלא נחשב פריצות כמו שערה? מה העניין זה לזה.

שנית, אעיקרא גם את הראיה שהבאתי 'שלא כדבריו' לא דחית כלל, כי הראיה שהבאתי היא לא מהגמ' בסנהדרין שהבאת בשם הבאר שבע ששם תוכל לדחות שמה שכתוב בגמ' שם "כגופה דמיא" לאו דוקא הוא, והכוונה 'כמלבושיה', אלא הראיה היא מהגמ' בערכין (ז.:), ועל זה לא כתבת שום דחייה, דשם מבואר שזה נחשב כמו גופה, דתנן התם (ז.) "האשה שנהרגה נהנין משערה", ושם עמוד ב' אוקימנא באומרת 'תנו שערי לבתי' ובפאה נכרית, ואמרינן דאי לא אמרה תנו שערי לבתי – אין נהנין משערה וכגופה דמי, ואם איתא שפאה נכרית שימשה כ'כיסוי' קשה מאד מדוע אין נהנין משערה, הרי אינו אלא כאחד ממלבושיה. אלא משמע שהפאה לא שימשה ל'כיסוי' אלא להחליף את השיער, ולכן חשיב שפיר כגופה. וזאת מלבד פשט הלשון "כגופה דמי".

ומה שכתב הרב פולק שהבאת, להביא ראיה להיפך מהמשך הגמ' בערכין שם, שסברה הגמ' בהו"א לומר שריב"ח היה לו ספק אפי' במחובר לגופה דילמא דינו כנכסיה, וגרע משאר מלבושים, ואם הפאה היתה תחליף לשערה היאך היה הו"א דדינו כנכסיה, ע"כ, הנה גם למטוניה קשה אותה קושיא בדיוק, מאי שנא פאה מכל המלבושים והיאך הו"א דדינו כנכסיה (ואף שלבאר שבע זה יותר קשה כי הוא ס"ל דהפאה היתה קיצוני לצד השני דהיינו כגופה ולא כהשלט"ג שזה 'רק' כלבושה, מ"מ גם לשלט"ג קשה דעכ"פ מדוע הו"א דאולי נחשב כ'נכסיה' והלא זה לבוש ומאי שנא מכל מלבושיה וכאמור. ואין נפק"מ אם זה 'קשה' או 'יותר קשה', ומה שתתרץ לזה יתורץ גם לזה. ואדרבה כדברי הבאר שבע משמע מתחילת הגמ' וכנ"ל).

וכנראה צ"ל, שמה שהגמ' שאלה "והא מיבעיא ליה לרבי יוסי בר חנינא" וכו', לא דהיה לה הו"א ממש שספיקו היה בפאה נכרית על ראשה דא"כ בודאי דהוי כגופה או מלבושיה, ולא כנכסיה, אלא כתבה כן בדרך של קושיא ותירוץ כדמצינו דוכתי טובא בש"ס שהגמ' מפרשת את הדברים בתור קושיא ותירוץ אע"פ שידעה מעיקרא את התירוץ, וכמ"ש הרשב"א (שבת ה סוע"ב) "אורחא דתלמודא לברר דבריו דרך קושיא ותירוץ". וכ"כ עוד בשו"ת שלו ח"ד (סי' מג) "שדרך התלמוד הוא לברר דבריו דרך קושיא ותירוץ". וכ"כ התוס' בסוכה (ט. ד"ה מנין) "אורחא דהש"ס לפרש דבריו דרך קושיא ותירוץ". וכ"כ החיד"א בפתח עינים (שבת נד:) "דאורחיה דש"ס לסדר הסוגיא בדרך קושיא ותירוץ כידוע". ולכן אין לפלפל כ"כ על ה"הוא אמינא באחד מהצדדים של ספיקו של רבי יוסי בר חנינא".

ושו"ר להגר"ד מהורדונה בעל "חמודי דניאל" בספרו מוצל מאש עמ"ס ערכין (שם ד"ה והא), שעמד בזה, וז"ל: והא מבעיא ליה לר' יוסי ברבי חנינא. באמת שאין הענינים דומים כלל, דכאן לא נאסר אלא אם יהיה כגופה ממש אבל אם יהיה כמלבושים לא נאסר, דהא בגדי המת שהולך בהן כשמת לא נאסרו כמ״ש בש״ע או״ח סי׳ שי"א סעיף ד׳ ע"ש בט"ז סק"ד ובמ"א ס"ק ט"ז ע"ש, אבל שם אם יהיה כמלבושים, נצולים, ואינן נאסרים אלא א״כ יהיה כממון דעלמא מסחורה וכדומה, ע״ש בסנהדרין פרק חלק דף קי״ב ע"א ברש״י גבי בעיא זו ע״ש, והגמרא הכי קאמר כיון דכאן בלא אמר תנו נאסר ש"מ דהוי כגופא ממש, כל שכן דשם ניצול. עכ"ל. כלומר שזה גופא כלול בשאלת הגמ', דאם הכא אמרינן שזה כגופה ממש [דאל"כ היה אמור להיות שמותר בהנאה], כל שכן שם בספיקו של רבי יוסי בר חנינא היה צריך להיות כן. וע"ז משני דאכן איהו איירי בתלוי על יתד.

ויש לי עוד להאריך בזה, וכעת עמד קנה במקומו.
ואליבא דאמת נראה שלא רצה הש"ג אלא לומר דהנה מצינו מנהג בגמ' שהלכו בפאות ברה"ר ותו לא.​

אתה יכול לכתוב כל דבר "אליבא דאמת", אבל ניתי ספר וניחזי מה אליבא דאמת "באמת".

לשונו שם: "ולכשתעיין סוף פרק קמא דערכין וכו' תמצא דאין איסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא".

מפורש דכוונתו להוכיח משם ששיער שלא מחובר לשערה 'הוא לא ערוה' דהיינו לא פריצות, ולא להוכיח סתם ש"מצינו מנהג בגמ' שהלכו בפאות ברשות הרבים". [אלא שהשלטי גיבורים כתב כן לפי מה שסבר שמצינו כבר בש"ס שנשים היו יוצאות בפאה נכרית כמו שהקדים להביא מהמשנה בשבת, דלפ"ז הרי בהכרח נצטרך לחזר אחר איזה טעם להיתר בזה, ולזה הביא את הגמ' בערכין (מלבד רש"י והרא"ש דלהלן), דחזינן התם דלא נחשב כשערה 'לגמרי' כיון שהוא תלוש, דאילו היה נחשב כבשרה לא היה מועיל לומר 'תנו שערי לבתי', אלמא זה לא נחשב כשערה ממש וכנ"ל, וה"נ נלמד לעניין ערוה, שזה לא נחשב כשערה ממש. אבל כמובן אחרי שראינו שבראשונים מבואר שהפאה נכרית שבש"ס היתה מכוסה (או שהיתה במקום שלא דורשת כיסוי – לפי הביאור של החן וכבוד), ממילא חזר הדבר לפשטות הדברים שאסור ואי אפשר ללמוד מערכין לבד כמובן וכפי שהתבאר היטב].

אלא שלפני כן למד מהגמ' בערכין גם את עצם מה שנהגו בפאה נכרית. וכפי שהבאת:​
ולמעשה השלטי גיבורים ציין זאת בדבריו: "ואע"ג דאמרינן סוף פ"ק דערכין דהוי כגופה ממש, מ"מ לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה, דהא אותן הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם, ובנשואות מיירי התם".​
אבל אחר כך הביא משם גם ראיה לסברתו וכנ"ל, ובזה ע"כ הביאור הוא כדלעיל.
ומדברי רש"י שם, "רגילות היו נשים ששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פאה נכרית", משמע דמדובר ברגילות, לא רגילות בבית ובחצר אלא רגילות בעלמא.​

אכן היה רגילות שהפאה נכרית תהיה על ראשן הן בבית ובחצר והן בחוץ, אלא שבבית זה היה גלוי ובחוץ מכוסה, בדיוק כמו שערותיה המקוריות.
וצ"ל בפשטות כפי שהבאתי מהקדמת ספר חן וכבוד, שכל הנשים הוציאו צמה, ואותן נשים עם שיער דליל השתמשו בפאה נכרית כתוספת שיער, על מנת להוציא צמה. ומזה הביא הש"ג ראיה שאין בשיער זה משום ערוה.​

לא 'צריך לומר' כך כלל.

שהרי לדבריך אינו מובן כלל, דמכיון שלדעתך השיער 'עצמו' מותר - בגילוי הצמות הללו המקוריות, ורק מי שלא היה לה שיער כל כך היתה לובשת פאה נכרית, אם כן מדוע הוצרך השלטי גיבורים להתיר 'פאה נכרית' כאשר השיער עצמו מותר שם [כי זה במקום שאינו מחוייב כיסוי לדעתך]?

ובאמת מיד לאחר מכן הרגשת בזה, והסתבכת:​
ובאמת היה יכול להביא ראיה מהא דמותר אפילו שיער מחובר היוצא מחוץ לכיסוי, ולא רק שיער תלוש, אלא שהעדיף להביא ראיה מפאה נכרית שהיא הנדון שלו, ובלשונו: "והרי פאה נכרית הוי ממש כעין אלו הקרניא"ל", שהנשים נשאו בקליעת שערן. ולא היה זה אלא סמך בעלמא, להוכיח כי מצינו פאה נכרית הנהוגה גם בימי קדם, ולא שהוכיח מכאן את ההיתר. ואולי מפני שהיתר הוצאת צמתן אינו מפורש בגמ' אלא רק משמע מדברי הגמ' והראשונים, וגילוי הפאה ברה"ר מפורש בגמ', לכן העדיף להביא ראיה מהפאה.​

והרואה יראה שאלו דברים שלא ניתנים להיאמר ואין להם שחר כלל.

דהנה זה לשון השלטי גיבורים: "דשיער באשה ערוה לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השיער, אבל שיער המכסה שיער אין בו משום שיער באשה ערוה", וכן אחר כך כתב: "דעבידי לכיסוי השיער והן תלושות". עכ"ל. אלמא רק שיער ש'מכסה שיער' ו'הן תלושות' אין בו משום שיער באשה ערוה, אבל לא השיער המקורי הדבוק לבשרה שהוא בודאי הוי ערוה.

עוד מתבאר מדבריו אלו, שאותו פאה נכרית דעסיק ביה היתה מונחת על השיער ומכסה אותו, ולא צמות היוצאות מחוצה לו כפי שרצית לומר.
לא זה ראייתו אלא כפי שכתבתי, דחזינן שהיו נשים הולכות עם פאות בזמן הש"ס, ותו לא מידי.

ונעלם ממך דבריו, "ואע"ג דאמרינן סוף פ"ק דערכין דהוי כגופה ממש, מ"מ לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה, דהא אותן הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם, ובנשואות מיירי התם".​

הגבתי על זה היטב לעיל לפני מספר תגובות, שהשלט"ג הביא שני פעמים את הגמ' בערכין, אתה הבאת את הראשון ואני הבאתי את השני, עי"ש.
והיה פשיטא ליה שאין שום קשר בין "כגופה ממש" לענין עיר הנידחת לבין העובדה שהשיער אינו ערוה ואינו פריעת ראש (אם כי לגופו של ענין אפשר לפלפל בדברים וכנ"ל במג"ג, אבל הוא לא נכנס לזה).​

עיקר כוונתו לומר שאע"פ שלעניין הנאה מהמת זה נחשב כגופה, מ"מ אין זה מוכרח שיחשב כשערותיה ממש לעניין יציאה לחוץ, ולא תלי זה בזה. אבל מ"מ לא נחת לכך שעצם זה שהפאה נחשבת כגופה משמע כהבאר שבע שהמציאות היא שהפאה שימשה לתחליף לשיער ולא לכיסוי דאם לכיסוי היתה צריכה להיחשב כבגד שמותר בהנאה ולא כגופה. [וגם את"ל שזה באמת גופא מה שהרגיש אח"כ, ולכן כתב "ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפא"נ" וכו', הרי דחה זאת רק בכך ש"אם כן מאי אהני ההוא קישוט" וכו', אולם כבר התבאר דאהני בשביל הבית ששם אכן זה היה גלוי (וכן בשביל הבליטה אף בחוץ) וכדמשמע בראשונים, ולכן בודאי שיש לנקוט כפשטות הדברים, שמכיון שמבואר בגמ' שהפאה נחשבת כגופה, משמע שזה שימש כתחליף לשערותיה ולא לכיסוי, כי אם לכיסוי היה צריך להיחשב כ'בגדי' המת שמותרין בהנאה, וכנ"ל].
תיקון טעות: הפאה נכרית שבש"ס היתה גלויה, וכדמוכח מהראשונים וכנ"ל, וממילא שיער גרידא אין בו משום פריעת ראש או ערוה. ואפי' שיער המחובר היוצא חוץ לכיסוי, ועל אחת כמה וכמה שיער תלוש שאינו שלה וכבגד דמיא.​

בראשונים מוכח שהפאה היתה תחליף לשיער ו'מכוסה', וכפי שהארכתי להשיב על דבריך בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' כג והלאה). עש"ב.

עוד כתבתי לעיל, שגם לדבריך אין שום ראיה ממעט שיער להרבה שיער, דאף שזה שיער מקורי וזה שיער נכרי, סו"ס בזה הפריצות היא יותר גדולה, ואדרבה מדהקפידו בנות ישראל לכסות את כל ראשיהם, והקפידו על כיסוי הראש עצמו ולא הקפידו על גילוי הצמות [לשיטתך] על כרחך שהבינו דשיער במקום הראש חמיר טפי, ואם כן מובן מאליו שא"א לומר שמהצמות אנו למדים ש"מראה השיער אין בו בעיה כלל"... וללמוד ממראה השיער של הצמות בעלמא למראה של שיער כל הראש עצמו דהיינו על ידי פאה וכדומה, דלא קרב זה אל זה כלל. וכנ"ל.
גם כאן הערוה היא בשר הקרקפת והשיער שבשטחו,​

זה גופא הנידון, האם הערוה באשה היא בשר הקרקפת והשיער שבשטחו או השיער באופן כללי. ובשביל להביא 'לזה' ראיה אי אפשר ללמוד 'מגבר' ששם מדובר על האבר עצמו, וא"כ הערוה הוא הבשר ולא השיער, משא"כ כאן שמדובר על מה דאמרינן "שיער באשה ערוה" ופירש הנמוק"י (וכ"ה כוונת רש"י וכנ"ל) שהשיער עצמו הוא דבר תאוה, מהיכא תיתי להמציא שזהו רק ביחד עם "בשר"? וגם אם תרצה בכל זאת לחדש זאת, "ראיה" מערוות הגבר ודאי אין כאן, וכאמור.

ולפיכך גם אשה קרחת חייבת בכיסוי וכאשר הארכתי לעיל בראיות,​

עי' בזה באריכות בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' יח).
ומאידך גיסא השיער היוצא מחוץ לכיסוי אינו ערוה, וכאשר האריכו הראשונים, להיפך הגמור מדבריך שהערוה היא על השיער דוקא, דא"כ מה לי תוך הכיסוי מה לי חוץ לכיסוי.​

עי' בזה באריכות בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' יב-יח).
ומה שפירש רש"י שהשיער תאווה הוא, אינו אלא סמך בעלמא מהכתוב משיר השירים,​

אין נפק"מ אם הלימוד מהפסוק הוא סמך בעלמא או לימוד גמור, סו"ס מה שאנו לומדים זהו ש"שיער תאוה הוא", וכדפירש"י והנמוק"י, בלא קשר לבשר כלל, וכן פשט הגמ' ש"שיער באשה ערוה", ללא קשר לבשר כאמור. בשביל לחדש שזהו דוקא ביחד עם הבשר צריך מקור מאשה, לא מגבר שלא נאמר בו "שיער באיש ערוה", אלא רק האבר עצמו הוי ערוה ותו לא (אפילו לא הירך).
דאם הילפותא היא ממה שמשבח קרא בגוה, למה לא כללו בגמ' שם בגדרי הערוה גם שיניים צוואר ופנים, שגם עליהם כתוב בשיר השירים פרק ד' פסוקים ב'-ד'. וכן כתב הגאון רבי יצחק עבאדי בשו"ת אור יצחק אה"ע סימן ג.

וביאר דהיינו טעמא דכל הני דלא הוי ערוה משום שהם מקומות הגלויים תמיד, ולכן אין זה מביא לידי הרהור אם לא מכוון לזה, מה שאין כן שיער אשה כיוון שדרכו להיות מכוסה כדילפינן מ"ופרע ראש האשה", לכן כשהוא מגולה שייך לומר שיער באשה ערוה, כמו בכל מקום בגוף שדרכו להיות מכוסה. עכ"ל.

ואה"נ כשאינה רגילה לגלות שערותיה כלל, הפכו כל שערותיה לערווה, ומאידך גיסא כאשר רגילה להוציא שערה מהכיסוי, אין ערוה במה שיוצא וכאשר כתבו הראשונים ונפסק להלכה ברמ"א סי' ע"ה.​

דבריך הן ערבוב דברים.

אתה סובר שההרהור בשיער תלוי ברגילות (ועי' מה שהשבתי על זה באריכות בקובץ תגובה הנ"ל עמ' ריא והלאה), אבל אין לזה שום קשר לשלטי גיבורים שכתב שההרהור קיים רק בשיער המחובר לבשרה ונראה עמו, דהא לדבריך אין נפק"מ באיזה שיער מדובר – בהכל אם רגילים אינו מביא הרהור (ורק יש בעיה צדדית של חיוב התורה עצמו לכסות בקום שחייב בכיסוי, אבל השלט"ג דן מצד הפריצות ולא מצד הרגילות, וכדכתב ולכשתעיין וכו' "תמצא דאין איסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא". אלמא כוונתו להוכיח משם ששיער שלא מחובר לשערה 'הוא לא ערוה' דהיינו לא פריצות, ולא להוכיח שזה לא כלול בשיער של הפסוק "וממילא" נוכל להיתלות על היתר ה'רגילות').

מעניין שלגבי קול ושיער עשית "גזירה שווה" כהרף עין, אבל כאשר כל הראשונים כותבים ששיער שרגיל בו אינו ערוה, וקול שרגיל בו אינו ערוה, מהם שכתבו במפורש "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה", זה כבר לא היה בכוחך ללמוד מאחד לשני שהכל חדא מילתא, ואין הבדל בין שיער וקול לבין שוק, שכולם נאמרו בחדא מחתא.​

אין שום קשר. כאן הגמ' עצמה אמרה במפורש ש"שיער באשה ערוה" ו"קול באשה ערוה", ואת שניהם למדה מפסוק בשיר השירים. כל השאלה היא 'איך לומדים מהפסוק בשיר השירים', רש"י פירש את קול "מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא", ופשוט שדרך הלימוד בשיער הוא על אותו דרך. משא"כ בדברי הראשונים מוכח מיניה וביה מה הם התכוונו, וכפי שהארכתי בבגדי קודש פרק ו, וכפי שהארכתי עוד בקובץ תגובה על השוק.
לא זכינו כאן למה שכתב "לקמן", ולכן אעתיק את דבריך מ"פורום לתורה":

הגדרת "שיער באשה ערוה" אליבא דהאור זרוע וסיעתו היא לענין הסתכלות, כאשר כתב הריקאנטי, והיינו שאסור להסתכל בשערה, ועל זה כתב האור זרוע ששיער היוצא בבגדה [היינו שיער היוצא מחוץ לכיסוי הראש] אינו בגדר "שיער באשה ערוה" כלל, גם לא לאיסור הסתכלות, כי אינו כלום. ולשיטתו, היתר שיער שחוץ לצמתה מבואר בגמ' להדיא.

וממילא מה שכתבת "ראיה להדיא לא כמו ההקדמה של חן וכבוד", לא נגע ולא פגע. וראיה גדולה היא ששיער בפני עצמו אינו כלום.​

לשונו של האור זרוע, כך הוא: "פירש ר"ח, היה שיער יוצא מתוך בגדה ובשרה מכוסה, אין בו משום ערוה, כי שיער הוא ולא בשר. וזה שקרא רב כהנא על רב מרי שיער שיער, כלומר השיער שיער הוא ולא בשר, וכו', והא דאמר שמואל שיער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים, פירש מורי רבינו יהודה בר יצחק דלאו לענין ק"ש איירי, וגם אין אנו נזהרין לקרות ק"ש לפני בתולות פרועות ראש".

הוא דן על קריאת שמע מול שיער היוצא בבגדה, והסביר שהטעם שמותר אע"פ דאמרינן ששיער באשה ערוה, משום שהאיסור שם הוא רק לעניין הסתכלות, שאסור להסתכל על השיער, אבל לעניין ק"ש מותר. נמצא שלא בא לחלק בין שיער תלוש שלא נראה עם הבשר לשיער מחובר [כהשלט"ג] ולא בין שיער היוצא מחוץ לראש לשיער הראש עצמו [כהחן וכבוד, ואדרבה מבואר שאין חילוק בזה - דאל"כ קושיא מעיקרא ליתא ומאי הקשה משמואל], אלא בין איסור הסתכלות לבין איסור ק"ש.

ואם תרצה ללמוד מעצם מה שהתיר לקרוא ק"ש כנגד השיער, ולא אסר מצד הרהור, זה כבר עניין אחר באופן כללי על כל שיער, ולא קשור לחילוק של השלטי גיבורים בין שיער תלוש שלא נראה עם הבשר לשיער מחובר או של החן וכבוד בין שיער היוצא מחוץ לראש לשיער הראש עצמו, אלא כאמור על כל שיער באשה הוא אמר שמותר לקרוא ק"ש, ורק איסור הסתכלות יש בזה. ולזה היית יכול להביא מראשונים נוספים שסברו כן, אבל הבאת את 'האור זרוע' כי חשבת שהוא מחלק בין השיער המחובר לשיער היוצא, ולזה ביארתי דליתא. [ובגוף הדבר בעניין מה שכתבו הראשונים הנ"ל ששיער באשה ערוה נאסר רק על הסתכלות ולא על ק"ש, אין להביא ראיה ששיער באופן כללי לא מביא הרהור, וכפי שכתבתי בבגדי קודש (עמ' רסא-רסב), ותוספת על זה כתבתי בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' פב והלאה). ע"ש].​
 
גם הדיוק המשעשע שכתבת ששיער היוצא "בבגדו" אינו ערוה אבל בבגדה הוא ערוה, הוא דיוק של הבל, כי לגרסת "היוצא בבגדו" איירי בדבר אחר לגמרי, והוא ערוה של איש, והיתה לגמ' הוה אמינא שהשיער הוא בכלל ערוה, וקמ"ל שבפני עצמו הוא.​

אכן, דוקא בגלל זה שלגירסא זו איירי בדבר אחר לגמרי, לכן לא הוי ערוה, כי בגבר הערוה הוא הבשר ולא השיער שבפני עצמו הוא וכפי שכתבת, אבל כאשר השיער עצמו הוא ערוה, דהיינו באשה, אע"פ שהוא רק יוצא בבגדה ולא ניכר עם הבשר – הוי ערוה, דאל"כ הדבר קל וחומר, אם שיער אינו נטפל לשיער [אצל אשה שהשיער הוא הערוה, והיוצא ממנו אתה טוען שאינו ערוה ולא נטפל לשיער של הראש עצמו] כל שכן ששיער אינו נטפל לבשר [אצל הגבר שהערוה הוא הבשר].
ומבלי להיכנס לכל מה שכתבת "בהמשך", אכתוב בקיצור ששיער באשה ערוה אינו קשור כלל לדין כיסוי הראש, שהוא סוגיא אחרת לגמרי בכתובות ע"ב, שאינה משום צניעות אלא משום שכך הוא מנהג בנות ישראל שהחל מאז קללת חוה (המוזכר בתורה ולכן נקרא "דת משה") וכאשר כתב רש"י בביאורו העיקרי שם.

ובפרט להרמב"ם והרי"ף (כנ"ל בדברי הגר"ע) שאסרו יציאה בגילוי ראש ועם זה שיטתם להתיר ק"ש נגד כל שיער ואע"פ שרגיל להיות מכוסה (ומה שאמרו בגמ' שיער באשה ערוה היינו להסתכל עליו).

ומה דאיתא "פריצות" בלשונות הראשונים פשוט הוא, דקאי על אשה שכולם מכירים אותה שרגילה לכסות, או שהתחתנה זה עתה וחייבת בכיסוי, ואע"פ כן פורצת גדר והולכת בשערה.

אבל האחרונים למדו מסוגיית "שיער באשה ערוה" שמנהג הנשים לגלות השיער שחוץ לכיסוי, וכן מנהג הרווקות לגלות השיער ולא לכסותו כלל, וכך נפסק להלכה במהר"ם אלשקר, ברמ"א ובאחרונים, להתיר גילוי השיער הזה ברה"ר על סמך סוגיית "שיער באשה ערוה", וכנ"ל לגבי שוק וקול דנו האחרונים הלכה למעשה אם מותר לשמוע קול ואם מותר לגלות שוק, וכאשר הארכתי בפורום לתורה.

ועסקינן הכא בפאה נכרית, שאיננה שיער מחובר שעליו נאמר "שיער באשה ערוה" בברכות כ"ד, או שהוצרך לכיסוי בכתובות ע"ב, וא"כ מהיכי תיתי לאסרו משום "צניעות" כאשר הראשונים כותבים במפורש שאין בזה חסרון צניעות, ולכן הרואה אינו נטרד ומותר לקרוא ק"ש נגד שיער שרגיל להיות גלוי.

וזאת למודעי, שהנדון ב"שיער הרגיל להיות גלוי" אינו בבית ובחצר, דא"כ מה הרבותא בשיער הרווקות, או בשיער שחוץ לצמתה, תיפוק ליה גם בנשואות שמגלות כל ראשן, שהיה מנהגם לכסותו בבית ובחצר בפשטות, ולרוב ככל הראשונים הותר לגלותו בחצר, ולכולי עלמא מותר לגלותו בבית, רק הזוה"ק החמיר בזה.

אלא וודאי "רגילות לגלות" אינה אלא ברה"ר, וכל מה שרגילות לכסותו ברה"ר, מעורר הרהור גם בבית. ולפ"ז מובן מה שדייקו האחרונים מדברי הראשונים בענין הרווקות, ולא העמידו "דאיירי בבית ובחצר".​

הגבתי על כל זה באריכות בקובץ תגובה הנ"ל. ותו לא מידי.
גם שיער באשה ערוה אינו משום "נוי" (למרות הגזירה שווה שעשית ברש"י) אלא משום דרגיל להיות מכוסה וכדמוכח מהראשונים, אבל אם רגיל להיות גלוי, למרות ה"נוי" אינו ערוה כלל.

והוא הדין ערוות איש, ואין לזה קשר למאיסות או לא מאיסות, כל עוד היה הוה אמינא שהשיער קשור לזה, גם הוא היה נחשב ערוה, היינו הרהור וטרדה להקורא ק"ש מולו.

וממילא כל הפלפול על החילוק בין נוי שיער מחובר לנוי שיער תלוש, ליתא.​

כפי שכבר ציינתי לעיל, השלטי גיבורים לא בא להביא ראיה מצד ה'רגילות' - שזה שייך בכל השיער, אלא בא לחלק בין סוגי השיער ולהוכיח "שאין איסור בשער אשה אלא במחובר ונראה הבשר עם השיער", כדכתב להדיא "ולכשתעיין בסופ"ק דערכין (ז.) ופרק מי שמתו (ברכות כד.) בדברי רש"י שם ובדברי הרא"ש תמצא דאין איסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא". ולא נחת כלל לעניין 'רגילות'. ולזה אין שום ראיה מהשיער של הגבר שאינו אלא מצד שהוא טפל לבשר הערוה עצמו ונחשב כמוהו (וע"ז אמרינן דלא הוי ערוה, דאינו טפל), ולא מצד הנוי שבו כמו שהוא גבי שיער האשה. וכנ"ל באריכות.
ומה שחזרת שוב וכתבת שאצל האשה השיער ערוה ולא הבשר, ליתא. דמדינא חיוב הכיסוי הוא על בשר הקרקפת (כנ"ל), וענין שיער באשה ערוה הוא רק פועל יוצא מהיות השיער בשטח זה מכוסה, ומה שרגיל להיות גלוי - אינו בכלל זה.​

ליתא, וכנ"ל.
כבר ביארתי שאין זה אלא בדיחה עצובה, לקחת אחת מראיות הש"ג ולהפוך אותה ל"מרכזית", ואת השאר ל"ראיות זוטות", שבהינטל הראיה ממסכת שבת כבר אינן נחשבות למאומה...

(מה גם שהראיה ממסכת שבת שרירא וקיימת, רק אני כותב לשיטתך).​

כבר התבאר שהדברים ברורים ובהירים שראיותיו מערכין ורש"י ורא"ש בברכות אינם אלא נתינת טעם אחרי ראיותיו משבת, ואינם ראיות חזקות מצד עצמם, ולכן בהינטל הראיה משבת (כפי שהארכתי בקובץ תגובה הנ"ל עמ' כג והלאה), א"א להתיר מסברא מחודשת כזו. וכנ"ל.
אין זה אלא בדרך קל וחומר וכפי שכתבתי לעיל, דאם אפילו שיער מחובר אינו ערוה ברגיל לראותו, על אחת כמה וכמה שיער תלוש הרגיל לראותו. ופשוט.

ועל זה כתב שאין שיער באשה ערוה אלא במחובר לבשרה.​

הגבתי על זה לעיל.
לא הבנתי כלל מה רצית לומר בקטע המבולבל הזה. וכבר דחיתי לעיל את ההבנה העקומה והמוזרה שלך בדברי הש"ג. ואדרבה, להיפך ממש, מבואר בדבריו להדיא שההיתר הוא מצד שזה שאין זה השיער שלה, ושני תנאים צריך כדי לאסור: א. שיהיה השיער מחובר. ב. שיראה עמו הבשר.​

התבאר לעיל.
כל הכבוד על הגילוי העצום שהעתקת מתוך הקדמת הספר חן וכבוד,​

אל תתלהב. העתקתי זאת מספר דברי שלום (עמ' מא):
1750851821898.png
היה רצוי להעתיק את הקטע המלא (בהשמטת קטעים שכבר כתבתי בהם לעיל):

הש"ג קבע בדבריו יסוד הלכתי ששיער תלוש דינו כבגד, אין בו משום ערוה לק"ש וגם אינו נחשב לפריעת ראש. והביא לזה ראיה מברכות (דף כד.) ורש"י ורא"ש שם... וכמו כן, שאין אומרים "שיער באשה ערוה" בדבר הרגיל בגילוי, כי אינו ערוה בעצם, וממילא יש להתיר גם לבישת פאה, כפי שהתירו הראשונים שם את שיער הבתולות. ולאיסור פריעת ראש הצריך הש"ג שני תנאים: שיהיה השיער מחובר, ושיראה הבשר עם השיער.

ויסוד זה הובא כבר בראשונים...

ומכיון שאין אנו יודעים את המציאות שהיתה בזמן הש"ג, יתכן אפילו שגם הוא דיבר על פאה שאינה מכסה את כל הראש אלא רק מכסה את מקום קליעת שערותיה, וזה מדוייק בלשונו שכתב "נשים היוצאות בכיסוי הראש שלהן" כלומר שראשן מכוסה בכיסוי, אלא ש"במקום קליעת שערותיהן נושאות שערות חברותיהן", דהיינו שבמקום קליעת הצמה קושרות פאה נכרית ומגלות אותה. ולזה הביא ראיה מהגמרא, שגם אז היו הולכות כך [וראה עוד לעיל בביאור ראייתו]. אלא שבדבריו חידש יסוד הלכתי חשוב, להתיר כל סוג של פאה, ובלבד שאין השיער מחובר לראש, וכתב שגם שיער המכסה שיער העשוי לקישוט אין בו משום ערוה ואינו נחשב לפריעת ראש.

ויסוד זה נפסק להלכה ע"י גדולי הפוסקים הבאים אחריו, רמ"א מג"א ופרישה ועוד רבים, ונשלל ע"י הפוסקים האוסרים, הר"י קצנלנבוגן, ב"ש וסיעתם, שאף הם דנו בפאה שלימה המכסה את כל הראש ולא רק בפאה כעין צמה. וע"פ פסק הש"ג והשו"ע להתיר פאה, התפשט המנהג בכל איטליה, לכסות הראש לגמרי בפאה, עד שלא ניכר כלל בין נשואה לבתולה, וכנ"ל בשו"ת "אפי זוטרי", ומסתמא החל המנהג להתפשט עוד בזמן הש"ג, שהרי הר"י קצנלנבוגן והב"ש שחיו מעט אחרי הש"ג, דנו כבר בפאה נכרית שלימה ולא כעין צמה.

והיה מקום לומר שגם הרמ"א דיבר על פאה שהיא כעין צמה קלועה מאחריה (ולכן נקט זאת בסי' ע"ה אגב שיער היוצא מחוץ לצמתה, ולא הביא דין זה באבן העזר סי' קט"ו, וכן התיר גם פאה שדרכה לכסותה, ומדוע שאשה תכסה את הפאה שלה). אבל מלשונו "בתלושין העשויות לכסות שערותיה האחרות" משמע בפשטות דאיירי בפאה שלמה כמו בימינו. ואין סתירה בין הדברים, כי יתכן שדיבר על פאה שהיא צמה קלועה, ועם זאת הדגיש בתוך דבריו שגם בפאה שלמה יהיה מותר, וכדעת הש"ג, שבשיער תלוש אין דין ערוה ואין בזה פריעת הראש, עד כדי כך שאפי' אם דרכו להיות מכוסה, אין בו הרהור כלל. וכתב זאת גם בדיני שבת, ללא קשר לק"ש. כי אין נפק"מ בין צמה לבין פאה שלימה, אלא משום מראית העין ודת יהודית ובחוקותיהם וכו', שכל הדברים הללו אינם שייכים במקום שנהגו בפאה, ולכן התירו האחרונים לבישת פאה על סמך דברי הרמ"א והש"ג.

ואחריהם הלכו עשרות האחרונים שהתירו פאה, ואע"פ שחלק מהם פלפלו בראיות הש"ג מהגמ', לא התייחסו לראיותיו אלא כסמך בעלמא, והתירו פאה מסברא ששיער תלוש דינו כבגד, תוך שהם שוללים את טעמי האוסרים.​

התבאר היטב לעיל ובקובץ תגובה הנ"ל.
וראה לעיל מה שהגבת על ההמצאה הלא מוכרחת שכביכול הש"ג התיר רק כאשר זה ניכר שמכסה שערה ולא ניכר שהוא שערה, שאין לזה שום מקור, וגם לא רמז בדברי הש"ג, כמו כן גם לגבי מה שכתב בשו"ת סבא קדישא שאינו קשור לדבריך אלא כתב לתרץ ע"י זה הקושיות שהקשו על הש"ג.​

וראה לעיל מה שהגבתי על זה.
אתה הולך בחושך ולכן אתה מסתבך. ואמנם היו שרצו לתרץ את הש"ג שהולך כפירוש הרמב"ם ולדחות שאר המפרשים, אבל אין צורך להגיע לזה, כפי שכתב ביאור נפלא בהקדמת ספר חן וכבוד ולפיו מיושבות כל הקושיות.

והפשט בגמ' הוא כנ"ל שהיו כל הנשים מוציאות צמה, והאשה החובשת פאה היה שערה דליל ורצתה גם היא להוציא צמה ככל הנשים, והוציאה צמה מפאה נכרית. ועל זה כתב הש"ג דכל אותו קישוט הוא שתראה כבעלת שיער ברה"ר, וממילא פשוט שאינו מכוסה.

וממילא אם כל הנשים היו מוציאות צמה ברה"ר (שזה הפשט "מחוץ לצמתה"), וכדמוכח מראיות רבות שהביא בהקדמת חן וכבוד הנ"ל, גם הפאה שהחליפה את הצמה היתה גלויה.​

כבר הגבתי על אותו "ביאור נפלא", בקובץ תגובה הנ"ל (עמ' נא והלאה, ובעוד דוכתי שם) באריכות.
(וגם לפירושים אחרים באחרונים אין זו קושיה, יש שביארו שהביא ראיה דאסורה לצאת בשבת לרה"ר אבל בחול מותרת (וכשם שיצאה לחצר), יש שביארו שהביא ראיה מהא דאיירי בחצר הרבים שחובה לכסות שם הראש, ועוד. ומה גם שאפשר לומר בפשטות שראה דברי הגאונים והתוס' ושאר הראשונים דאיירי בפאה מגולה, וכך היה פשוט לו).​

יתכן, אבל עכ"פ הוא לא הבין ש"בעלת שיער" הכוונה שזה יהיה תחליף 'לשיער', אלא תחליף לכיסוי. וזה בדיוק מה שכתבתי בדעתו. עיין היטב בדבריי.
אין שום הכרח שיהיה ניכר כחיצוני, במקום שפשט המנהג, לא מצד דת יהודית ולא מצד מראית העין. אבל אין גבול לפרשנות שאפשר להעמיס ללא שום צורך בראיה או הוכחה. הנייר הוירטואלי סובל הכל.​

כבר ביארתי לעיל שכן נראה מלשון השלט"ג, ולא כתבתי כן "ללא שום ראיה או הוכחה".
משעשע לראות איך אחר כל ה"קושיות" שהקשית בתחילת דבריך, חזרת להבנה הפשוטה שכתבתי לעיל, תוך כדי משחק מילים מצידך, שההיתר הוא "מצד היותו שיער":

ומה שהזכיר רא"ש, כוונתו לדברי הרא"ש שם "שער באשה ערוה בנשים שדרכן לכסות שערן, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות כנגדן", ומזה למדים ששיער שאינו רגיל להתכסות (והכיסוי הוא בשטח הראש, לשיער שנראה עם הבשר) אינו ערוה ומותר לגלותו, וקל וחומר לפאה נכרית שהיא שיער תלוש ורגילים בו.
ולאחר מכן חזרתי וכתבתי:
אין זה אלא בדרך קל וחומר וכפי שכתבתי לעיל, דאם אפילו שיער מחובר אינו ערוה ברגיל לראותו, על אחת כמה וכמה שיער תלוש הרגיל לראותו. ופשוט. ועל זה כתב שאין שיער באשה ערוה אלא במחובר לבשרה.

אלא שהיית חייב להיצמד להמצאה "שרי מצד שהוא שיער נכרית שניכר כחיצוני שאינו נראה עם בשרה" (שלא ישתמע מזה חלילה להתיר את פאות זמננו). אבל אין שום צורך בזה, ושרי מצד קל וחומר, אם שיער בתולה שרגילים בו אינו ערוה מחמת שרגילים לראותו, קל וחומר שיער תלוש שרגילים בו.​

כפי שביארתי לעיל, מבואר במשך כל דברי השלטי גיבורים שבא לחלק בעצם השיער, בין שיער תלוש למחובר, ובפשטות היינו משום שבתלוש ניכר שהוא חיצוני, אבל גם אם תתעקש שלא זו הסיבה, מ"מ כאמור כוונתו ברורה לחלק בין סוגי השיער (תלוש או מחובר) דזה ערוה ומביא הרהור וזה לא, ולא קשור לרגילות כלל וכלל. וכפי שכתבתי לעיל.
וכמובן שגם לבדיחה עצובה זו אין שום הכרח, וכנ"ל (על אחת כמה וכמה כאשר אליבא דאמת לא מיירי במסכת שבת בפאה מכוסה).​

התבאר לעיל.
רק לאחר שסימנת את המטרה היית חייב לסיים בזה, שלא ישתמע חלילה שיש ראיה להתיר פאה.​

כל הפוסל – במומו פוסל. ואכן 'סימנתי מטרה' להבין היטב את דברי הראשונים.
איני יודע כיצד כתבת משפט כל כך מגוחך, אבל לאחר הביאור שהעמסת ברמ"א - ממילא הכל מובן, גם מי שיכתוב את סברת הש"ג תאמר עליו שהתכוון ל"עיין שם" וסמך על ראיותיו, וממילא "כל האחרונים ללא יוצא מן הכלל" לא התירו מכח סברא.​

אכן כל האחרונים לא התירו מכח סברא בלבד, וכפי שהתבאר היטב לעיל, ואיני רואה טעם לחזור שוב.
לא הבנתי מה רצית מהישועות יעקב. הוא התייחס לשתי ראיות שמצא בדברי הש"ג. מה רצית שיכתוב? ואיך מזה רצית להביא ראיה למסקנה שלך שהש"ג לא נשען בעיקר על סברתו להתיר, וכפי שכתב במפורש "הארכתי בחידושיי"? ולהמצאה שראייתו משבת היא העיקר, וראייתו מברכות היא טפל?​

הישועות יעקב 'סיכם' את תוכן השלטי גיבורים וראיותיו, וכתב שראיות השלטי גיבורים להתיר נשים לצאת בפאה נכרית "שתים הנה", שבת ונזיר, ולא כתב שיש לו עוד ראיה נוספת להתיר, ומשמע שרש"י והרא"ש זה לא עיקר הראיה, אלא היא ראיה אגבית לסברא 'אחרי' שאנו מבינים שזה הפאה נכרית של הש"ס בשבת ונזיר, אבל א"א להביא 'ראיה' משם בלבד כדי להתיר לנשים לצאת בפאה נכרית.​
 
בוודאי, אספתי 7 תמונות כאלה מתוך מאות התמונות שבמאגר (רוב התמונות מהתקופה שאחרי הבא"ח ולא רלוונטיות). ניכר שהתמונות צולמו בחוץ ולא באיזה חדר פנימי.​

אדרבה לייתי תמונות וניחזי (תוכל לשלוח לי בפרטי). אני לא מאמין כלל וכלל שיש לך תמונות של נשים 'ברשות הרבים' עם צמות גלויות. זה פשוט לא היה ולא נברא.
ובזמנם צילום תמונה היה עסק גדול, ולא משהו שעושים כדרך אגב בבית כמו בימינו.​

אדרבה, היא הנותנת, בגלל שזה היה "עסק גדול", בדרך כלל לא היו "צלמי רחוב" שמסתובבים ומתעדים נשים ברחוב ההומה, כי ציוד הצילום לא אפשר זאת בקלות, וגם הנורמות החברתיות של צניעות ופרטיות (במיוחד כלפי נשים) מנעו זאת [וכל שכן שלא היו יוצאים לעמוד ו"להצטלם" בחוץ, זה פשוט מגוחך, רשות הרבים שימש את הנשים למעבר הכרחי בעלמא וכמה שפחות להסתובב וכל שכן שלא להצטלם], אלא עשו מאמץ מכוון להצטלם, לרוב במקומות ובאופנים ששונים מהליכה שגרתית ב"רשות הרבים".

היום, שלכל אחד יש מצלמה בכיס או בבית, ויכול להתנייד איתה בנקל ולכל מקום, ולצלם 300 תמונות בשתי דקות, אם אנו רואים איזה תמונה בסתמא - אנו מיד מדמיינים את זה שזה היה בחוץ וכד'.

אבל בזמנו, צילום תמונה אכן היה עסק מסורבל ולא אירוע ספונטני, כי מצלמות באותה תקופה היו גדולות, כבדות, דרשו חצובה, לוחיות צילום זכוכית (ולא פילם), וזמני חשיפה ארוכים, גם תהליך הפיתוח היה מורכב. כל זה הפך את הצילום למורכב, יקר, ולא נייד כמו היום.

בפועל מרבית הצילומים הממוקדים באנשים נעשו במקומות צילום ייעודיים פרטיים. אנשים הגיעו לשם במיוחד כדי להצטלם, או לחילופין היו מוזמנים לבתים פרטיים כדי לצלם תמונות למזכרת משפחתית או לאירועים מיוחדים, ולא שיקפו את לבוש הרחוב היומיומי. כלומר הצילום היה מבוים ומתוכנן, והתרחש במרחב פרטי או חצי פרטי הן כמעט תמיד תהיינה תמונות שצולמו בתוך בית (חצר פנימית, חדר אירוח, בטקסים משפחתיים פנימיים, או במקרים נדירים של אומנות/תיעוד שאינו משקף את הליכת היומיום ברשות הרבים על פי ההלכה והנורמה החברתית המקובלת), ולא שיקף כלל את הלבוש או ההתנהלות ברשות הרבים, כי אף אחד לא קרא לצלם לבא ולצלם אותו באמצע הרחוב. וגם כאשר תמונה צולמה "בחוץ" אין זה אומר שהיא צולמה "ברשות הרבים", אלא גם חצרות בתים וכד', יכולים להיחשב "בחוץ" אך לא בהכרח ב"רשות הרבים" ההלכתית או במקומות בהם הייתה חובת כיסוי מקסימלית. [אמנם היו כמובן גם תמונות של חוץ, אך אלה נטו להיות צילומי נוף, מבנים, שווקים (לרוב מנקודת מבט גבוהה או מרחוק), אירועים המוניים (ושם באמת רואים שהנשים עטופות בבגד הגדול על כל גופה וכפי שהארכתי לעיל), אך לא כללו כמעט אף פעם צילומים רגילים של נשים ברחוב העיר ההומה כפי שהן מתהלכות ביומיום, כי צלם שיצא לרחוב עם ציודו הכבד היה זה אירוע בפני עצמו, והיה מתעד את הסביבה הכללית או קבוצות גדולות, אך כמעט ולא "לוכד" אנשים פרטיים, ובטח לא נשים].

הניסיון להסיק מתמונות אלו על מנהג הצניעות ברה"ר הוא הוצאת דבר מהקשרו ההיסטורי והמציאותי לחלוטין.
זאת מלבד מה שהעידו לי אישית יוצאי עיראק על מנהג הסבתא שלהם, כך שלא מפיו של "ראש המכון" אנו חיים, ובנוסף לזה התמונות מדברות.​

עם כל הכבוד לעדויות אישיות של כל מיני אנשים למיניהם, יש לזכור שהבנת מנהגים היסטוריים, ובפרט פרטי הלכה ומציאות דורות קודמים, דורשת בירור מעמיק ומבוסס מחקר, ולא הסתמכות על זיכרונות נקודתיים של אנשים שונים. ואפרט.

ראשית, אותו "עדות אישית" של נכד על סבתו, איני יודע מה בדיוק אמר לך, כי עדות כללית אינה בהכרח משקפת את כל הפרטים המדויקים, המגבלות וההקפדות שהיו נהוגות בדורות קודמים, ובפרט לא את מכלול הכללים הנוגעים ללבוש ברשות הרבים, כי ייתכן שה"סבתות" עליהן מדובר חיו בתקופה מאוחרת יותר, בה המנהגים כבר החלו להשתנות, והורידו מעליהן את הלבוש החיצוני. וכן יתכן שהעדויות מתייחסות לסיטואציות ספציפיות, כמו שהייה בחצרות בתים או אירועים פרטיים, ולא ליציאה יומיומית לרחובות העיר ההומים.

שנית, כאשר עומדת "עדות אישית" של אדם אנונימי שאינו ידוע, כנגד דברים ברורים ונחרצים של מישהו קצת יותר מוסמך (בלשון עדינה) כמו ראש מכון מורשת יהדות בבל, המייצג מחקר רב שנים, תיעוד היסטורי מקיף, איסוף עדויות רבות ומגוונות, וניתוח תמונות בהקשרן הנכון – הרי שאין מקום להשוואה. סמכות מחקרית כזו מהווה בסיס מוצק ואמין הרבה יותר לבירור המציאות ההיסטורית.

כאשר העליתי את טענתך שהצמות היו 'גלויות' ברשות הרבים בפני הרב יעקב זמיר שליט"א, ראש המכון הנ"ל, הוא גיחך והשיב כי "מי שאומר את זה אין לו שום מושג בהלך רוח שהיה בבגדאד באותה תקופה". והוסיף שמדובר בדבר פשוט ומוחלט שאינו נתון לוויכוח "מי שיקרא את הספרים המתארים את הימים ההם בבגדאד וקצת חקר בעניין, יודע בלי שום ספק שברשות הרבים היו לובשות בגד גדול העוטף את כל גופן, כולל אותן צמות. בגד זה נקרא 'איזאר', הוא היה מעין גלימה גדולה, עשויה מסוגי בדים שונים (מהם יקרים ומהם פחות), אשר נכרכה סביב כל הגוף ממש, החלה מהראש למעלה, עטפה את כל הגוף, והשתלשלה עד לעקבים. תכליתו הייתה כיסוי מוחלט, כך שהצמות, בין אם שיער טבעי ובין אם פאה נכרית, היו מכוסות לחלוטין. אך את הפנים עצמן ה'איזאר' לא כיסה, ולשם כך היה קיים כיסוי רשת מיוחד שנקרא 'פושי' (רשת סבכה בצבע שחור דק וקשיח, שהיה ניתן להרים לצורך ראיה ברורה וכדומה, המוזכר אף ב"חוקי הנשים" פרק י"ז של הבא"ח)". עכ"ד.

בפרט שיש תמונות שמציגות את נשות בגדאד ברשות הרבים, ומראה אותן עטופות מכף רגל ועד ראש, באופן שהצמות, בין אם שיער טבעי ובין אם פאה נכרית, היו מכוסות לחלוטין. וזאת מלבד דבריו הברורים של הבא"ח בכמה מקומות המעיד גם כן על זה וכפי שהבאתי לעיל.
מה שאתה כותב מתחיל להזכיר את התירוצים המשעשעים על תמונת אשת הגר"ע יוסף במצרים, עם כיסוי ראש שמכסה בקושי את החלק האחורי של ראשה.​

איני יודע מי אמר את אותם "תירוצים" כאשר שם הדברים ידועים שבאותה תקופה כך היה אצל נשות רבנים שונים, גילוי מחצה ראש גם ברשות הרבים, והיה זה פירצה ידועה, ולא היה ביד הרבה רבנים [כולל הגר"ע וכפי שאמר בעצמו לאחד מידידיי] למחות, והיא היתה בין היחידות שבכלל כיסו את הראש, וכמובא בספר אביר הרועים (עמ' 142) שכתב שסבתו הרבנית מרגלית ע"ה היתה כמעט יחידה בין חברותיה שנהגו בכיסוי הראש אחר נישואיהן באותן ימים קשים, כי השאר נותרו בגילוי השער בעוה"ר, ע"ש. ואכמ"ל.

אבל אין לזה שום קשר לדיון אודות תמונות של נשות בגדד בתקופת הבא"ח, שבזה אנו לא באים לומר ש'צריך לומר' שהמציאות היתה כך וכך, אלא זה דבר ידוע מצד עצמו שהמציאות ההיסטורית הברורה, כפי שמתועד ומוכח, היא שבזמנו ובמקומו של הבא"ח, נשות בגדאד היו יוצאות לרשות הרבים כשהן עטופות ב'איזאר' וב'פושי' - כיסוי מלא ומוחלט שאינו משאיר מקום כלל לגילוי צמות. ואין זה "אוקימתא" מסברא לתרץ קושיא וכד' אלא מציאות הברורה מצד עצמה.

הניסיון לערבב בין מקרים שונים כל כך, רק מסיט את הדיון מהבירור הענייני של המציאות האמיתית.
אם גם על תמונות ברורות יש תירוצים מוכנים שנשלפים מהשרוול, אפשר לסלף כל דבר.​

עם כל רצונותיך לגחך כל דבר שלא מסתדר לך, ולהשוות הדברים ל"תירוצים משעשעים" או לטענה כי אני עלול "לסלף כל דבר", בכל זאת, הדיון כאן הוא הלכתי והיסטורי, ודורש כבוד הדדי ורצינות. וחבל שהרמה שלך היא רדודה כזו.

ולמעשה אין כאן כל "סילוף" או "תירוץ" הנשלף מהשרוול, אלא כפי שהדגשתי לעיל ואני מדגיש שוב, מדובר בביאור "מציאות" פשוטה ומובהקת שהייתה בזמנו ובמקומו של הבן איש חי, ע"פ כמה מקורות מוסמכים [מכון יהדות מורשת בבל, תמונות, ולשונותיו של הבא"ח עצמו], שברשות הרבים היה להם בגד גדול הנקרא 'איזאר' העוטף אתת כל גופה ממש, כולל אותן צמות.

זה אינו "תירוץ" מוכן, אלא הבהרת הקשר, והצגת תמונה שלימה, מבוססת על המציאות כפי שהייתה, כפי שהוכח לעיל.

דברים אלו מלמדים כי דווקא הניסיון להסתמך על תמונות אלו כהוכחה לגילוי צמות ברשות הרבים הוא הוא ה"סילוף" האמיתי, שכן הוא מתעלם באופן מוחלט מההקשר ההיסטורי, הטכנולוגי והחברתי של אותה עת, ובהתעלמות מדברי הבא"ח המפורשים בכמה מקומות, כפי שהבאתי לעיל.​
 
הבא"ח (שנה ראשונה פרשת ויקהל הלכה יג) כתב בזה"ל: נשים ההולכות לטבילה בליל שבת לא יקלעו שערות ראשם, אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום. עכ"ל.
ומזה רב אחד רצה לומר שה"בן איש חי סובר כהשלטי גיבורים שמותר לצאת בפאה נכרית", והוכיח כן מדבריו הנ"ל.
וכל מי שיודע את המציאות שהיתה בזמן הבא"ח, מבין לבד שאין דברי אותו רב נכונים כלל וכלל, וטעה בזה בתרתי.

שכחת להזכיר שכמו כן "רב אחד" רצה לומר שהבן איש סובר כהאוסרים פאה נכרית, והעמיד בפאה מכוסה, וטעה בתלתא. טעה גם לפי המציאות (כדלהלן), וטעה גם לפי דברי הבא"ח שאינם מובנים לשיטתו (כדלהלן), וטעה גם בדעת הבא"ח לגבי גילוי שיער באופן כללי, כמובא בספרו "חוקי הנשים" (פרק י"ז):

"הביטו הנשים, על אנשי אירופה: מנהגם לא להיסתר מפני זרים, ובכל זאת מלבושיהם מסודרים, לא מתגלה מגופם רק פניהם וצווארם, כפות ידיהם וראשם. ואמת נכון מגולה שערם, ולפי הדין שלנו אסור הדבר, אבל יש להם איזה התנצלות, כי אומרים לא נתיישב המנהג הזה אצל כל נשותיהם מבנות אומתם, וחוץ לאומתם נעשה גילוי השיער כמו גילוי פניהם וכפות ידיהם, ואינו גורם הרהור אצל האנשים במבט עיניהם" [ובמקור הערבי מופיע כאן עוד משפט, שצונזר במהדורא העברית, וזה לשונו בתרגום חופשי: "אלו דבריהן אשר ישיבו על מנהגן זה, ולנו אין מענה שנוכל להשיבן"]. עכ"ל.

ולפי דברי הבא"ח שהשמיט המשמיט (וחשב שאף אחד לא ישים לב לכך) יוצא שגילוי הראש לשיטתו אינו דאורייתא אלא מדרבנן (כפי הפוסקים הסוברים כך ובראשם תרומת הדשן בדעת הרמב"ם) ולפיכך כתב שאין לנו מענה שנוכל להשיבן, שהרי אם מדובר באיסור דאורייתא שאינו תלוי במנהג או ברמת הפריצות שלו, הרי איסורו קיים לעד ואע"פ שאינו גורם הרהור כלל.

ועכ"פ קל וחומר בן בנו של קל וחומר בפאה נכרית לשיטתו שיהיה מותר בשופי, אחר שאין זה איסור דאורייתא כלל אלא יש שרצו לאסרו מדרבנן מכל מיני טעמים שאינם שייכים היום, ובפרט כאשר כתב במפורש שגילוי השיער נחשב כיום כגילוי הפנים ואינו גורם הרהור (וכאשר כתב גם הגר"ע יוסף ביבי"א ח"ו או"ח סי' י"ג, וסתר עצמו כאשר אסר פאה מטעם זה).
 
חדא, לא מיירי בפאה נכרית על כל הראש כמו המצוי היום, אלא בקצוות הכיסוי ראש מעל האזניים היו מוציאות שיער קלוע כ'צמות' ומשתלשלות אחורנית וחוזרות ונכנסות מתחת לכיסוי מאחורה, כפי שניתן לראות בתמונות מנשות בגדד באותה תקופה [ושם רואים שגם אצל הנשים הזקנות שבודאי שערן המקורי היה לבן או נוטה ללבן, בכל זאת הצמות הללו היו שחורות ממש, וזהו מפני שהיו מניחות צמות העשויות משיער זר וזהו ה'פאה נכרית' שכתב. וגם הצעירות היו משתמשים בהן אם היה שיערן דליל, או בשבת כשהיא צריכה לטבול ושערה צריך להיות סתור כשטובלת ואינה יכולה לקולעו אח"כ, דאסור לעשות צמות בשבת, כדלהלן. וכיו"ב].

בוודאי שלא מיירי בפאה נכרית המצויה כיום, שזה לא היה בעיראק אלא מעט מזעיר נכנס אצל בודדות. אלא בפאה נכרית שהיא תוספות שיער כתחליף לצמות שהיו רגילות להוציא מחוץ לכיסוי, ובדיוק כפי שהיה בזמן הגמ', שכל אשה ששערה היה דליל השתמשה בפאה נכרית (ועולם כמנהגו נוהג, גם כיום נשים בכל העולם משתמשות בפאה נכרית כתוספות שיער, ובמקרה של קרחת משתמשות בפאה שלימה).

והיות ונהגו להוציא צמות, השתמשו בפאה נכרית בשעת הצורך, ופשוט. ואלה הם דברי הבא"ח הברורים והמפורשים:

"נשים ההולכות לטבילה בליל שבת לא יקלעו שערות ראשם, אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום".
 
ראשי תחתית