גם מה שכתבת שמה שכתב הראב"ן בתירוצו "ואף על פי ששערה נראה, כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להרהורא" כוונתו בזה גופא כדברי השלטי גיבורים ששיער שלא נראה עם הבשר אינו ערוה – במחילה הוצאת דברים מהקשרם.
כי כוונתו פשוטה לעניין אחר לגמרי. דכאמור שם הקשה מדוע רבי יהודה לא חשש להרהורא באותה אלמנה ש"קרעה את בגדה ופרעה שערותיה" – דמשמע מזה שהתגלה 'בשרה' ו'שערותיה' ולא חשש לזה, בשונה מאצל סוטה שכן חשש בגילוי הלב והשיער, ועל זה תירץ, דשאני בההיא דאלמנה, דלגבי הבשר – באמת לא היה גילוי בשר, ומה שכתוב שקרעה את בגדיה – הכוונה רק לבגדים החיצוניים (יתכן שהכוונה לרדיד), ומה שגילתה את שערה – לא חייש רבי יהודה בגלל זה לבד, כי רק כאשר איכא גם גילוי בשר וגם גילוי שיער – כמו בסוטה שמגלים גם את ליבה וגם את שערותיה - חייש רבי יהודה להרהורא, משא"כ כאן באלמנה שרק שערותיה היו גלויות, לא חייש להרהורא.
נמצא דאין שום קשר מהראב"ן הנ"ל לא לדברי השלטי גיבורים ולא להקדמה של חן וכבוד.
ודע עוד, דאין ללמוד ממ"ש הראב"ן שרבי יהודה התיר כאן כיון שאין בשרה נראה אלא רק השערות - שאין הרהור בשערותיה בלא הבשר, דהא א"כ כבר תלמד מחכמים שגם גבי בשר אין הרהור, אלא הביאור הוא דדוקא בכה"ג דהתם אין לחשוש בזה כ"כ להרהור, וכמו שפירש בזה המאירי (סוטה שם): שאין החשק מצוי בדבר שעיקרו עשוי לנוול ושכבר הוחלפו בגדיה בבגדים שאינם של נוי. עכ"ל. אלמא ההיתר מצומצם דוקא במקרה שם (ויתכן שזהו גם בצירוף שאין זה ממש ברשות 'הרבים', אלא רק בפני הדיינים, דבהא פחות איכא למיחש למכשול, ויל"ע). וזה פשוט.
וכן מוכח בסנהדרין (קי.) הנ"ל דג"כ מובא לשון זו "וסתרה למזייה" ומבואר שם שזה באיסורא כמובן, וא"כ פשוט שגם מאי דאמרינן ביבמות הנ"ל לשון זו ממש "סתרי מזייך" אין זה משום שאכן זה מותר וכך הנשים היו נוהגות כדכתב הכותב, אלא הוא רק היתר מצומצם שם, וברור.
[בפרט שמשמעות דברי הראב"ן היא דהכא אין לחוש להרהור השיער באופן כללי (מכיון שאין עמו גם גילוי בשר), ולא שההיתר הוא רק בשערות מסויימים כצמותיה, ועל כרחינו דהכא שאני וכנ"ל].
וכן מוכח מדהקשה הראב"ן הנ"ל רק אליבא דרבי יהודה, ולא על רבנן, ולכאורה צ"ב דהא גם לרבנן דלא חיישי להרהורא ודאי שאין סוברים שאין חשש הרהור בכל גוונא בבשר ובשיער, וא"כ גם לשיטתם יקשה מאי טעמא הותר גילוי בשר בקריעת בגדי האלמנה וכן פריעת שערה, ומדוע הקשה הראב"ן רק אליבא דרבי יהודה
סוטה דף ח, "למימרא דר' יהודה חייש להרהורא ורבנן לא חיישי".
מגרה בך את הדוב הוא ענין אחר, ופירושו משסה בך את הדב. כאן הוא ענין של גירוי היצר שהוא הרהור, ופשוט.