לחצו כאן – תרומה לשמואל

דעת הרמ"ע מפאנו בענין 'סתם ויש' בדברי מרן

שהב"י רוצה "לחוש" לדעה המחמירה הוא כותב זאת במאות מקומות, ולא סותם "והכי נקטינן".
שאלה טובה, מדוע פעם כתב כך ופעם כך.
זה כבר שאלה אחרת.
זו בדיוק השאלה, האם יש הבדל בין המקומות או לא. והיא שייכת לשאלה בשורה הקודמת והמאוחרת שכאן.
יש מקומות שיש מחלוקת שקולה בראשונים והב"י מכריע כשיטה אחת ולא כותב "סתם ויש".

יש מקומות שדעת ג' עמודי הוראה ורוב ככל הראשונים לפסוק משהו, ובכל זאת כותב "סתם ויש"

יש לך הו"א שכאן "נחוש" וכאן "לא נחוש"!?
זו שאלת נוספת.
כבודו שאל מה יאמרו בעלי השיטה הנ"ל לגבי 'יש להקל' ועל זה עניתי.

אבל בעומקם של דברים, היא היא השאלה הנ"ל, שחוזרת ונשזרת לאורך כל הדרך:
מפני מה שינה מרן את טעמו לכתוב כאן סתם ויש וכאן סתם בלבד.
מפני מה כאן כתב 'ויש לחוש' וכאן לא.
מפני מה כאן חלק כבוד וכאן לא.

ורק לכשנתבונן בדבר זה, נוכל להשכיל כי מה שנקטת לדרכי הכרעה ('מחלוקת שקולה בראשונים' מול 'דעת עמודי הוראה ורוב ככל הראשונים'), אינם כללי הפסיקה היחידים של מרן.
יש לו טעמים נוספים להכרעותיו, שבהם יתיישבו הרבה מן ה'סתירות' שיש בהכרעותיו, כמו גם הסתירות שיש בין פסקיו ובין דבריו בהקדמה (כי הלומד דבריו בהקדמה בטוח הוא כי יש בידו די השב והכרע לכל המחלוקות בתלמוד, אולם ראה זה פלא, רבו הסתירות כמו רבו עד שבכל סימן וסין אנו נזקקים להכרעתו של מרן. ובכן עלינו להבין את הדברים בשורשם, מה היא דרך פסיקתו, ואלו כללים לא חש לכותבם לרוב פשיטותם אצלו ואצל כל פוסק. אי"ה לכשאתפנה לעניינים אלו, ברצוני לערוך על כך אשכול נפרד ולהראות שכל הקדמת הב"י אינה אלא כללים ה'נוספים' על כללי הפסיקה המורגלים בכל הדורות, ואינם כללים 'מחליפים' העומדים לעצמם).
ואכן כל הענין זוקק אשכול בנפרד, ופניות מיוחדת.

וב"ה שזכית לעסוק במקצוע יקר שכזה.
 
י"א 'סתם ויש' אין כאן הכרעה. (ובזה יש 2 דעות).
לדעתי אין בזה שתי דעות, כי גם הכותבים 'חוסר הכרעה' לא נתכוונו מעולם שאין עדיפות לסברא אחת על חברתה.
והעד, היד מלאכי שנתקשה טובא בדברי הב"ח בזה לאורך כל הדרך, עד שיישב שזו כוונתו.
וכן הוא טבע הלשון כנודע. אכמ"ל.

ולימוד כללי 'סתם ויש' לדעתי אינו מתחיל כלל מלשונות מרן, כי מרן לא חידש לנו סגנון לשון שלא היה מעולם. ואם היה כן, היה לו לכתוב 'קונטרס הכללים' כדי שנדע מה כוונתו בחידוש השפה ההלכתית הלזו.
הדברים מדברים בעד עצמם, שאם מרן היה דורך בדרך חדשה, מאחריותו כפוסק היה להעמידנו בקרן אורה ולא להשאירנו במבוכה.
אם על דקדוק לשון ההלכה הוא משיג על הטור בכמה מקומות, מחשש טעות הקורא, על טעות סדרתית בגופי הלכה פעמים אין ספור - עאכו"כ.

לפיכך (ומעוד טעמים) פשיטא לי שאין כוונת מרן אלא ללשון המורגלת אצל בעלי הוראה.
מה שתפרש בדברי הרשב"א והרי"ף כשמביאים סתם ויש, יש לך לפרש בדברי מרן.
ולמעלה בקודש, מה שתפרש במשנת רבינו הקדוש בסתם ויש, או יש ויש (כמבואר במתני' דעדויות פ"א), תפרש בדברי מרן. והכל הולך אל מקום אחד.
 
שווה כל מאמץ לקרוא ולהחכים.
ייש"כ.
באמת נראה שמלאכה גדולה עשה ובחכמה רבה כתב.
אלא שצריך פנאי לעבור על דבריו במתינות.

ואני בדברי הנ"ל רציתי להכריח (את שהביא לו סיוע מהרבה אחרונים) מדברי הרמ"ע גופייהו.
שלא תהיה זו רק 'מחלוקת אחרונים' גרידא, אלא יובן ההכרח לזה מתוך הלשון בעצמה.

ונמתין לח"ב.
 
עי' גם בדברי הש"ך בפלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר (בסוף סי' רמב):
וכ"ת א"כ למה כתב המחבר או שאר פוסקים בכמה מקומות אפילו באיסור דאורייתא דעת היחיד החולק ... אי נמי משום שמצינו בכמה ארצות ומקומות מחולקים בדינים ונהרא נהרא ופשטיה לכך כתבו דברי יחיד כי אולי יש מקום או מדינה שמורים כן שיש להם על מה שיסמכו וכ"כ בתשו' מנחם עזריה ר"ס צ"ז וז"ל דע כי המחבר ההוא רבן של בני הגולה זה דרכו בש"ע הקבוע להוראה להביא תחלה דעת היותר מוסכמת והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א א"כ מה שסתם תחלה (בס"ס נ"ו) כדעת הגאונים להתיר הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו ולא זכר הסברא הב' אלא לחלוק כבוד לבעלה שגם גדולים ורבים הם ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו (כמ"ש הרב שם שכן עיקר וכן נוהגין ע"ש) עכ"ל א"נ כשהמחבר תופס א' בחזקת גדול נגד קטן ולא ברירא ליה מילתא שהוא גדול נגד קטן אי עביד להחמיר כדברי הקטן לא מהדרינן עובדא וכדכתב ג"כ הב"ח א"נ משום שאולי יזדמן הדין ההוא במקום אח' שיהיה שם עוד איזה צד היתר (כדאיתא בס"ס נ"ז ע"ש) וכה"ג אשכחן טובי בפוסקים דמצטרפים כמה צדדים להיתר א"נ משום שאפשר שימצא בחבורים אחרים ג"כ כדעת היחיד בענין שיהיו שקולים או היחיד יהא רבים וכמו שמצינו כן הרבה פעמים או אפשר לענין שבעל נפש יחמיר לעצמו כדברי היחיד או הקטן דאע"ג דהלכה פסוקה דהלכה כרבים מ"מ בספרי הפוסקים אולי יש לאותו יחיד ראיה ברורה מן הש"ס או התוספתא או ירושלמי או אולי ימצא עוד ספרים אחרים כן:

מדבריו משמע שהתירוץ הראשון של "לחלוק כבוד לבעלה" אינו משום שיש להחמיר כאותו דעה, שהרי הביא הענין להחמיר רק בתירוצו האחרון.
 
עי' גם בדברי הש"ך בפלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר (בסוף סי' רמב):
וכ"ת א"כ למה כתב המחבר או שאר פוסקים בכמה מקומות אפילו באיסור דאורייתא דעת היחיד החולק ... אי נמי משום שמצינו בכמה ארצות ומקומות מחולקים בדינים ונהרא נהרא ופשטיה לכך כתבו דברי יחיד כי אולי יש מקום או מדינה שמורים כן שיש להם על מה שיסמכו וכ"כ בתשו' מנחם עזריה ר"ס צ"ז וז"ל דע כי המחבר ההוא רבן של בני הגולה זה דרכו בש"ע הקבוע להוראה להביא תחלה דעת היותר מוסכמת והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א א"כ מה שסתם תחלה (בס"ס נ"ו) כדעת הגאונים להתיר הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו ולא זכר הסברא הב' אלא לחלוק כבוד לבעלה שגם גדולים ורבים הם ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו (כמ"ש הרב שם שכן עיקר וכן נוהגין ע"ש) עכ"ל א"נ כשהמחבר תופס א' בחזקת גדול נגד קטן ולא ברירא ליה מילתא שהוא גדול נגד קטן אי עביד להחמיר כדברי הקטן לא מהדרינן עובדא וכדכתב ג"כ הב"ח א"נ משום שאולי יזדמן הדין ההוא במקום אח' שיהיה שם עוד איזה צד היתר (כדאיתא בס"ס נ"ז ע"ש) וכה"ג אשכחן טובי בפוסקים דמצטרפים כמה צדדים להיתר א"נ משום שאפשר שימצא בחבורים אחרים ג"כ כדעת היחיד בענין שיהיו שקולים או היחיד יהא רבים וכמו שמצינו כן הרבה פעמים או אפשר לענין שבעל נפש יחמיר לעצמו כדברי היחיד או הקטן דאע"ג דהלכה פסוקה דהלכה כרבים מ"מ בספרי הפוסקים אולי יש לאותו יחיד ראיה ברורה מן הש"ס או התוספתא או ירושלמי או אולי ימצא עוד ספרים אחרים כן:

מדבריו משמע שהתירוץ הראשון של "לחלוק כבוד לבעלה" אינו משום שיש להחמיר כאותו דעה, שהרי הביא הענין להחמיר רק בתירוצו האחרון.
ייש"כ על הבאת דברי הש"ך.
אכן דעתו נראית שמפרש שכוונת הרמ"ע לומר 'והיכא דאיכא למיחש לסברא אחריתי' היינו שהיכן שיש מקומות שנוהגים כן, ימשיכו לנהוג כן כי י"ל עמ"ש.
אבל דעה זו צ"ע אצלי, כי מלבד מה שהיה די לו למרן לכתוב בהקדמתו בדרך כלל שהנוהגים איסור במה שכותב בספרו, ימשיכו במנהגם, וממילא אין לו שום צורך לחזור על כך בכל דין ודין, עוד בה, שיש הרבה הלכות שכתב מרן בלשון סתם ויש, ולא שייכת בהם תורת מנהג כלל (מפני שהדבר אינו מצוי או שהוא דבר שבצנעא וכדו'), ושם לא יגהה מזור פירוש זה.
וגדולה מזו, כבר הראיתי למעלה שדעת הרמ"ע בדין ההוא עצמו שכתוצאה מדברי מרן והכרעתו, הורה לשואל שגם אם יחמיר 'ברוך יהיה' כי יש לו על מי להישען. ולא משמע כלל שבמקומו של השואל נהגו לאסור.
 
אגב, דבריו לא מובנים, לאסור את הבשר גם קודם הבישול הוי בדיעבד, כיון שיצטרך לזרוק אותו. מה הסברא לחלק בין קודם הבישול לאחר הבישול.

ועי' גם באור לציון (ח"ה כד,א):
אולם כשהיתה הכף בת יומה, הרי כתב מרן בסתם שמשערים במה שנתחב ממנו בקדירה בלבד, אלא שהוסיף שי"א שבכף מתכת משערים בכל הכף משום חם מקצתו חם כולו. וראה בב"י שם שכן דעת רבנו פרץ ודלא כהטור שלא חילק בזה, ע"ש. וכבר נתבאר בספר אור לציון תשובות ח"ב במבוא הספר ענף א' אות י"ג, שבמקום שכתב מרן בסתם כדעה אחת, והוסיף שיש חולקים ומחמירים, אף שהלכה כסתם, הביא מרן את סברת היש אומרים כדי לומר שבמקום שאפשר בקל יש להחמיר, ע"ש, וכיון שכן, לענין האוכל דחשיב דיעבד אפשר להקל, ודי לחשב במה שנתחב בקדירה, ואם יש שישים כנגד מה שנתחב בקדירה, האוכל והסיר מותרים, וכמ"ש בשו"ע שם סעיף ג'. וראה גם בבא"ח שנה שניה פרשת קרח אות ו', ע"ש. וראה בכה"ח שם אות ט"ז. אולם לענין הכף שצריכה הגעלה, כיון שהוא ענין של לכתחילה, שבקל יכול להגעיל את כל הכף, יש לחוש לשיטת רבנו פרץ דאמרינן חם מקצתו חם כולו, ויש להגעיל את כל הכף.
 
לדעתי אין בזה שתי דעות, כי גם הכותבים 'חוסר הכרעה' לא נתכוונו מעולם שאין עדיפות לסברא אחת על חברתה.
...

באופן עקרוני זה נכון, אבל ישנם פוסקים שכותבים להדיא על סתם ויש, ומכיון שבשו"ע לא הכריע הלכה כדברי המיקל/מחמיר.
ויש עוד כמה לשונות מהם מוכח דס"ל להכותב שאין כאן הכרעה כלל.
ויש מי שכותב מפורש, שהשו"ע כתב ב' דעות כדי לתת ללומד להתבונן ולבחור לו דרך. (כמובן שהי"מ חלק ע"ז בנחרצות).
יש לי ים של חומר בנושא - ספר שלם ובו אינספור ציטוטים לכאן ולכאן.
 
באופן עקרוני זה נכון, אבל ישנם פוסקים שכותבים להדיא על סתם ויש, ומכיון שבשו"ע לא הכריע הלכה כדברי המיקל/מחמיר.
ויש עוד כמה לשונות מהם מוכח דס"ל להכותב שאין כאן הכרעה כלל.
אם תוכל להעלותם בפורום, אשמח.
 
....

עוד אציין שבעוד בש"ך ביורה דעה בכללים שלו הביא את הרמ"ע בסתמא ואפשר לפלפל בדבריו מה הבין, מונח בזכרוני שהש"ך בספרו תקפו כהן דן בסתם וי"א ברמ"א ואומר שזה כמו מה שכתב בשו"ע ובזכרוני מונח שהוא מוכרע שהבין כסתם לגמרי ואינו לפני כעת ובע"ה אבדוק אח"כ ואעדכן.
הנה לשון הש"ך שם סימן עו:
"....ואל תקשה דא"ב למה כתב מהרמ"א כלל על דברי הש"ע בקצת מקומות דיש חולקים אמ"ש דמהני תפיסה כיון דדעתו דמהני תפיסה הא ודאי לאו קושיא היא דהאיך ישמיט דעת החולקים ולא יזכיר דעתם כלל הלא יהיה לבעל דין מקום לחלוק ולומר אי הוה ידע דיש חולקין לא הוה סתם כהש"ע וכדתנן בריש עדיות למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים שאם יאמר אדם כך אני מקובל אמרינן לו כדברי פלוני שמעת ועוד תנן התם שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו בו' ופי' הראב"ד לומר שאם יראה לב"ד האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון ויסמוך עליו כלומר ויקבע הלכה כמותו כמו שמצינו באמוראים שקבעו הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואף ע"פ שהמרובים חולקים עליהם ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו האחרונים יכולים לדחות דברי הראשונים בו' עד כאן לשונו ועוד שבאולי יש קצת מקומות דנוהגים כהיש חולקים שיש להם על מה שיסמוכו ובמ"ש בתשובת מנחם עזריה ריש סימן צ"ו ועוד כתבתי בזה בספרי ש"ך בסי' רמ"ב טעם על מה שבהרבה מקומות כתבו הפוסקים או מהרמא"י כן ויש חולקין או וי"א אע"פ דלא ם"ל הכי ע"ש...." ע"כ

[רק שזה לא סתם וי"א ברמ"א (כמו שזכרתי) אלא למה הרמ"א מביא י"א אף שסובר כסתם של השו"ע ועכ"פ הש"ך מבין שזה היינו הך ולומד מזה לזה ומשווה והיוצא מדבריו שההלכה כסתם לגמרי ונכתב הי"א כי כך וכך סיבות]
 
הנה לשון הש"ך שם סימן עו:
לשון הש"ך בענין כבר הביאה למעלה הרב @מקור נאמן וראה מש"כ שם.
ועל המשפט הזה יש להוסיף קצת דברים:
ועוד שבאולי יש קצת מקומות דנוהגים כהיש חולקים שיש להם על מה שיסמוכו ובמ"ש בתשובת מנחם עזריה ריש סימן צ"ו
מלשון זו (ממה שציין הש"ך לרמ"ע בזה) מבואר שהש"ך הבין שכוונת הרמ"ע לומר שזו סיבת כתיבת הי"א, שיש מקומות שנהגו כמותם.
וזה שלא כמו שכתבתי למעלה בביאור לשונו של הרמ"ע, כי לדעתי מה שהביא את הי"א הוא 'היכא דאיכא למיחש לסברא אחריתי', ומה שנהגו כן בקצת מקומות הוא רק סיבה שיש תוקף לדעה זו עד שיש לחוש לה. אבל הש"ך מבין שאין זה משפיע על מקומות אחרים, אלא מתייחס רק למקומות שנהגו כן. ואדרבה, אפילו במקומות ההם זה מחליש את מנהגם, והרי זה כאומר להם: אע"פ שמנהגכם להחמיר אינו לפי ההלכה, שהרי הלכה כסתם, מ"מ יש לכם ע"מ לסמוך.
אמנם לענ"ד מלבד מה שנתבאר לעיל בדברי הרמ"ע, הנה גם אם נבאר שכוונת הש"ך לפרש 'היכא דאיכא למיחש' דהיינו שהמקומות ההם בלבד אית להו למיחש, הרי סו"ס הוא מוציא מזה רק ש'יש להם ע"מ שיסמוכו', ואיזה 'כבוד' נותן זה לבעלי סברא זו?
ואולי יש לדחוק ולומר שהכבוד הוא בעצם מה שדעתם אינה בטלה אלא יכולים לסמוך עליה.

ובקצרה, לפי הש"ך נמצא שהלכה כהסתם לגמרי, במקום שאין מנהג כהי"א. והי"א נכתב רק למקום שנוהגים כן, כדי לומר להם שיכולים להמשיך במנהגם.
 
לשון הש"ך בענין כבר הביאה למעלה הרב @מקור נאמן וראה מש"כ שם.
במחילה לא ראיתי דבריו, ובכל אופן הוא הביא מסימן רמב בשו"ע ואני הבאתי דבריו בסימן עו בתקפו כהן ובכך מילאתי חובי מהודעתי הראשונה:
עוד אציין שבעוד בש"ך ביורה דעה בכללים שלו הביא את הרמ"ע בסתמא ואפשר לפלפל בדבריו מה הבין, מונח בזכרוני שהש"ך בספרו תקפו כהן דן בסתם וי"א ברמ"א ואומר שזה כמו מה שכתב בשו"ע ובזכרוני מונח שהוא מוכרע שהבין כסתם לגמרי ואינו לפני כעת ובע"ה אבדוק אח"כ ואעדכן.
 
מצ"ב טיוטא זמנית של ליקוט מדברי הפוסקים אודות סתם ויש (כ-2/3 מהחומר),

לפני כל קטע מובאת כותרת קצרצרה על התוכן.

מקווה שנגעתי בעיקרי הדברים.
 

קבצים מצורפים

ראשי תחתית