דעת הרמ"ע מפאנו בענין 'סתם ויש' בדברי מרן
- יוזם האשכול איתן
- תאריך התחלה
נוריאל עזרא
חבר קבוע
- הצטרף
- 15/2/25
- הודעות
- 481
הנה לשון הש"ך שם סימן עו:
"....ואל תקשה דא"ב למה כתב מהרמ"א כלל על דברי הש"ע בקצת מקומות דיש חולקים אמ"ש דמהני תפיסה כיון דדעתו דמהני תפיסה הא ודאי לאו קושיא היא דהאיך ישמיט דעת החולקים ולא יזכיר דעתם כלל הלא יהיה לבעל דין מקום לחלוק ולומר אי הוה ידע דיש חולקין לא הוה סתם כהש"ע וכדתנן בריש עדיות למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים שאם יאמר אדם כך אני מקובל אמרינן לו כדברי פלוני שמעת ועוד תנן התם שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו בו' ופי' הראב"ד לומר שאם יראה לב"ד האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון ויסמוך עליו כלומר ויקבע הלכה כמותו כמו שמצינו באמוראים שקבעו הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואף ע"פ שהמרובים חולקים עליהם ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו האחרונים יכולים לדחות דברי הראשונים בו' עד כאן לשונו ועוד שבאולי יש קצת מקומות דנוהגים כהיש חולקים שיש להם על מה שיסמוכו ובמ"ש בתשובת מנחם עזריה ריש סימן צ"ו ועוד כתבתי בזה בספרי ש"ך בסי' רמ"ב טעם על מה שבהרבה מקומות כתבו הפוסקים או מהרמא"י כן ויש חולקין או וי"א אע"פ דלא ם"ל הכי ע"ש...." ע"כ
[רק שזה לא סתם וי"א ברמ"א (כמו שזכרתי) אלא למה הרמ"א מביא י"א אף שסובר כסתם של השו"ע ועכ"פ הש"ך מבין שזה היינו הך ולומד מזה לזה ומשווה והיוצא מדבריו שההלכה כסתם לגמרי ונכתב הי"א כי כך וכך סיבות]
לשון הש"ך בענין כבר הביאה למעלה הרב @מקור נאמן וראה מש"כ שם.
ועל המשפט הזה יש להוסיף קצת דברים:
מלשון זו (ממה שציין הש"ך לרמ"ע בזה) מבואר שהש"ך הבין שכוונת הרמ"ע לומר שזו סיבת כתיבת הי"א, שיש מקומות שנהגו כמותם.
וזה שלא כמו שכתבתי למעלה בביאור לשונו של הרמ"ע, כי לדעתי מה שהביא את הי"א הוא 'היכא דאיכא למיחש לסברא אחריתי', ומה שנהגו כן בקצת מקומות הוא רק סיבה שיש תוקף לדעה זו עד שיש לחוש לה. אבל הש"ך מבין שאין זה משפיע על מקומות אחרים, אלא מתייחס רק למקומות שנהגו כן. ואדרבה, אפילו במקומות ההם זה מחליש את מנהגם, והרי זה כאומר להם: אע"פ שמנהגכם להחמיר אינו לפי ההלכה, שהרי הלכה כסתם, מ"מ יש לכם ע"מ לסמוך.
אמנם לענ"ד מלבד מה שנתבאר לעיל בדברי הרמ"ע, הנה גם אם נבאר שכוונת הש"ך לפרש 'היכא דאיכא למיחש' דהיינו שהמקומות ההם בלבד אית להו למיחש, הרי סו"ס הוא מוציא מזה רק ש'יש להם ע"מ שיסמוכו', ואיזה 'כבוד' נותן זה לבעלי סברא זו?
ואולי יש לדחוק ולומר שהכבוד הוא בעצם מה שדעתם אינה בטלה אלא יכולים לסמוך עליה.
ובקצרה, לפי הש"ך נמצא שהלכה כהסתם לגמרי, במקום שאין מנהג כהי"א. והי"א נכתב רק למקום שנוהגים כן, כדי לומר להם שיכולים להמשיך במנהגם.
נוריאל עזרא
חבר קבוע
- הצטרף
- 15/2/25
- הודעות
- 481
במחילה לא ראיתי דבריו, ובכל אופן הוא הביא מסימן רמב בשו"ע ואני הבאתי דבריו בסימן עו בתקפו כהן ובכך מילאתי חובי מהודעתי הראשונה:
יוסף
חבר חדש
- הצטרף
- 5/5/25
- הודעות
- 97
אלה שסוברים שיש לחוש ליש לומדים שגם כשמרן נוקט כצד מסויים הוא כעיקר, אבל לא שאין לחוש לדברים. וכן באופן שיש קולא בדבר, היינו שיש לצרף לשאר צדדים להקל.
ובדעת הרמ"ע מפאנו שמעתי ראיה ברורה מהחלקת מחוקק, שהנה מרן כתב באבן העזר סימן כח סעיף יג וזה לשונו: היה לו חוב ביד אחרים, ואמר לה: הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה, במעמד שלשתן, הרי זו מקודשת, וי"א שאינה מקודשת. אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן, אפי' היא מלוה בשטר והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה, אינה מקודשת אלא בספק. עד כאן.
ולסיכום, קדשה במעמד שלשתן הסתם סובר שהיא מקודשת, ויש אומרים שאינה מקודשת. ואם קדשה בשטר חוב דאחרים הוא ספק קידושין.
ובחלקת מחוקק סעיף קטן כב תמה למה בחושן משפט בדין מעמד שלשתן לא הביא מרן את שיטת היש אומרים, וכתב דרק בערוה החמורה רצה לחוש לה, (ושמע מינה מדבריו דחוששין ליש). ובסעיף קטן כה כתב החלקת מחוקק דממה שכתב מרן גבי מעמד שלשתן סתם ויש וגבי שטר כתב ספק, משמע שהוא תופס כסתם שהיא מקודשת ודאי. ובהג"ה שם ציין לתשובת מנחם עזריה הנ"ל.
זה לא כ"כ משנה מה היתה כוונת הב"י, אלא מה קבלנו אנו ומה לא.
וכמו שכתב החיד"א שהשו"ע כוונתו לפסוק בודאי כהסתם, אלא שהבאים אחריו קבלו עליהם לחוש להיש.
וה"ה כשהי"א מיקל, אפשר בהצטרף להם סניף נוסף או שהעה"ד והפס"מ להקל כמותו.
זה כבר נידון אחר שגם הארכתי עליו.
אבל רוב הפוסקים שכתבו "לחוש" לדעת היש כתבו זאת "בדעת השו"ע" ועל זה כתבתי את הנ"ל ואני באמצע...
(הראיות הכי חזקות הם שישנם כמה וכמה הלכות שמביאם בשו"ע בתורת סתם ויש, ובמקום אחר מביא את דעת הסתם לבדה)
על עצם הנושא מה דעת מרן יש הרבה מה להתווכח ולדון,
על עצם הנושא מה דעת רוב הפוסקים, באמת לא זוכר אך אינו כ"כ חשוב,
השאלה המרכזית היא, מה עלי לעשות למעשה היום, וזה ברור לחוש לכתחילה לדעת המחמירים ולסמוך בשעה"ד על המקילים.
עכשיו קראת ל"יש לחוש" - "שעת הדחק"???
- ולא הבנתי למה כל כך "ברור" לך לחוש לכתחילה, אם דעת מרן לפסוק כמו הסתם לגמרי? מה זה שונה מהלכה אחרת שסתם בה להתיר?
לא הבנתי מה לא הבנת, כשהיש מחמירים חוששים אליהם לכתחילה, וכהיש מקילים סומכים עליהם בשעה"ד או בצירוף קולא נוספת וכדו'.
וכמו שכתבו הפוסקים.
כי אנו לא עובדים אצל מרן, בדיוק כמו שאנו לא עובדים אצל הרמ"א. - השאלה היא מה קבלנו.
וכמו שהשו"ע מחייב יותר מהרמ"א בגלל שאת השו"ע קבלנו, ה"ה קבלת השו"ע גופה מחייבת אותנו רק בגדרים שקבלנו ולא בגדרים שהמחבר התכווין אליהם. וזה פשוט וברור.
ולמה שנקבל הלכה בשו"ע יותר מאשר כתב "סתם ויש"!?
(הטעם היחידי שנוכל לומר הוא שמרן השו"ע גופיה חשש ליש אומרים כמו שכתבו כמה אחרונים, אבל אין סיבה "שסתם" נחמיר בדבר, ועל זה אני באמצע לכתוב עשרות רבות של הוכחות שהשו"ע גופיה דעתו כסתם)
גם בזה מצאנו ראינו להרבה מהפוסקים שהחמירו לכתחילה נגד מרן (א"נ הקילו בצירוף עוד סניף).
ממ"נ, אם כדבריך שהסיבה היחידה שהפוסקים חששו נגד מרן בסתם ויש היא בגלל שמרן גופיה חשש, א"כ תבריה פומיה דמר לגזיזיה.
ואם באמת אין סיבה שנחמיר, אז למה הפוסקים כן החמירו וחששו להיש ?
סתם הערה צדדית, בלי להכנס כעת לדיון הנ"ל:
המחלוקת בין הסוברים שהלכה כהסתם לגמרי, לבין הסוברים שהיא רק 'דעה עיקרית', בהנחה שנחלקו בדעת מרן עצמו, כדברי כבודו,
יכולה להיות מוכרעת רק ע"י שנכריח שלדעת מרן 'אין שום משמעות' לדעה שהזכיר בשם י"א. (לא לקולא בשעה"ד ולא לחומרא היכא דאפשר).
ודבר זה קשה מאוד להוכיח.
כי אם במקומות מסוימים הביא דעה עיקרית וטפלה (סתם ויש) ובמקומות אחרים הביא רק דעת העיקר (סתם לבדו) יש לבע"ד מקום לטעון - באופן כללי, שסמך על המקום ההוא, ובאופן פרטי, שיש איזה חילוק בדין השני שכאן אין להסתמך על הדעה הטפלה ויש לשוב 'לעיקר הדין'.
ולא זאת באתי לברר, אלא רק מה דעת מרן.
ומנגד יש הרבה אחרונים שכתבו שהעיקר כסתם לגמרי, ובאתי לברר שהם העיקר.
החמירו כי סברו בדעת השו"ע להחמיר.
ובאתי לבאר שהעיקר כאחרונים שכתבו שדעתו שאין להחמיר.
בכלל לא קשה "מאוד"...
עשרות מקומות שכותב בבית יוסף "והכי נקטינן" - "וכן הלכה" וכדו' ומביא בשו"ע סתם ויש. (ובב"י לא הזכיר כלל שיש לחוש למחמירים)
עשרות מקומות שבבית יוסף הביא שדעת הסתם היא ג' עמודי ההוראה או ב' עמודי הוראה ורוב הפוסקים. ובהקדמה לב"י ולא בשום מקום כתב שיש לחוש לדעה השניה.
עשרות מקומות שבשו"ע הביא סתם ויש ובמקום אחר כתב כדעת הסתם.
והיד עוד נטויה...
שאלת: ולמה שנקבל הלכה בשו"ע יותר מאשר כתב "סתם ויש"!?
הגבתי: שגם בזה לא בהכרח הולכים כמרן.
ועליהם בדיוק כתבתי (עוד בהודעותי הקודמות) שהרבה פעמים הורו דלא כמרן, והם המה למדונו לחוש להיש.
כלומר, דלא כמרן. (מרן סבר שהעיקר כהיש, והם הורנו שבזה לא קבלנו הו' מרן).
לא, אלא החמירו כמו שכתבו מפורש, שלא קבלו בזה דעת מרן.
(חוץ מאלו שכתבו שמרן עצמו רצה להחמיר).
אבל רובם ככולם שהחמירו כתבו זאת "בדעת השלחן ערוך".
כמה כבר כתבו שדעת השלחן ערוך כמו הסתם לגמרי - אולם לא קבלנו את דעתו בענין זה?
לענ"ד על זה אנו דנים.
ראשית, כשיש עשרות מקומות ובכ"ז יש מחלוקת, הרי לריבוי הדוגמאות - אם לא נשווה את חכמינו (הסוברים שיש מקום לחוש לדעה הטפלה) כטועים ובורים - בהכרח נצטרך לומר שבזה עצמו פליגי.
וכעת לדוגמאות הנ"ל, כבודו מביא כאן שלש דוגמאות למה שהב"י נקט כדעה עיקרית, ולדעתו יש מהם הוכחה שזו הדעה הבלעדית.
א) מצד הלשון - 'נקטינן' ו'הלכה' שמשמעה שכך 'תופסים להלכה'. ומבין כבודו דהיינו שאין מקום לדעות האחרות כלל.
ב) מצד הענין - שלפי כללי ההוראה של מרן הב"י כך הלכה, ולא נכתב בשום מקום לחוש לחולקים.
ג) מצד לשונו של מרן - שהגם שבמקום אחד מביא שתי דעות, במקום אחר מביא את העיקרית בלבד.
ויש לדון באופן עקרוני על שלשת מיני ההוכחות הנ"ל.
א) האם לשון 'נקטינן', שמשמעה בודאי שכך הלכה, מורה שאין מקום לשאר הדעות?
דבר זה אי אפשר להוכיח מהלשון עצמה, שהרי על זה גופא אנו דנים. וגם קשה מאוד להוכיח מ'סתימת הדברים בב"י', כי על זה עצמו אנו דנים, ולמ"ד שיש לחוש לדברי הי"א כיון שהובאו בשו"ע ולא בכדי (שהרי לא בכל מקום הביא שתי דעות, ובהכרח לחלק בין המקומות וכו'), יש לו לטענתו שו"ע שכתב בהדיא, מול ב"י שנלמד מסתימת הדברים, והרי הוא מעניק עדיפות לדברי השו"ע המפורשים.
אמנם כן יש מקום להוכיח ממקום שמרן הב"י כתב 'נקטינן' בהחלט, ובכ"ז במקו"א צירף את הסברות האחרות, שהדבר מורה בעליל שלשון 'נקטינן' לא סתמה את הגולל.
והנה דוגמא נאה מיו"ד סי' קכו (ס"א), גבי נצוק חיבור, שלאחר הבאת מחלוקת הראשונים בזה, כתב מרן הב"י בלשון שאינה משתמעת לשני פנים:
"ולענין הלכה, כיון דהרי"ף והרמב"ם וכל הני רבוותא מסכימים לאסור נצוק, הכי נקטינן, וכן פשוט המנהג".
הנה כללי ההוראה וגם המנהג לפנינו, באופן שנראית הדעה הסוברת שניצוק אינו חיבור כדעה דחויה לגמרי.
אמנם כאשר אנו ממשיכים להלן לסי' קלד, הרי שם (סוף ס"א) כתב מרן בזה"ל:
ומיהו אפילו בדיעבד נראה שאין להתיר אלא מה שנשאר בכלי העליון אבל מה שנפל לתוך הכלי שיש בו היין אסור אם אין בו לבדו ששים כנגד האיסור אסור בשתיה ואין מצרפין עמו יין שבכלי העליון כדי לבטל האיסור דאע"ג דנקטינן (סי' קכו רח: ד"ה ולענין) כמ"ד נצוק חיבור כיון דאיכא רבוותא דפליגי ופסקו כמ"ד אינו חיבור, לא סמכינן אמאי דנקטינן אלא להחמיר ולא להקל כנ"ל: ע"כ.
הרי שהלשון החמורה 'נקטינן', סומך עליה מרן לחומרא ולא לקולא.
ועתה אלמלא ההיא דסי' קלד היינו מבינים אחרת, ומרן הב"י לא חשב ש'נטעה' בדבר זה.
וזו דוגמא לכך שהלשון 'נקטינן' אינה מבטלת לגמרי את הדעות האחרות.
ב) לענין הדוגמא השניה, הנה היא מבוססת על דברי מרן שכך יש להורות, כשלשת עמודי הוראה או שנים מתוכם, אפילו נגד רוה"פ וכדו'. הנה גם בזה הויכוח עוד לא הוכרע, כי לא נאמר אלא שכך יש להורות כדעה עיקרית, ולא נאמר שאין לחוש לחולקים.
ובדבר הזה עצמו סוברים המדייקים את הבאת מרן בשולחנו שתי דעות, שדיוק זה עדיף בעיניהם מסתימת הדברים בב"י שלא נאמר החשש לחולקים.
ג) לדוגמא השלישית כבר התייחסתי לעיל,
ויש להוסיף, שיש מקומות שסתם כדעת הי"א. והתם ליכא למימר מידי.
וכדומה לזה יש מקומות ששני עמודי הוראה 'נמצאים' במחלקת ה'יש אומרים' ולא במחלקת ה'סתם'.
או שרוה"פ המובאים בב"י הם דעת ה'יש אומרים'.
(ולשם ישוב המקומות הנ"ל חידשו מבעלי הכללים שבמקומות הללו יש לנקוט כהי"א ודלא כהסתם. והדברים צל"ע.)
ע"כ כתבתי בקצרה שקשה להוכיח כמו הצד ההוא. אלא שאין רצוני להכנס כעת לכל הדיון על זה, כי הדברים ארוכים ודורשים עת וזמן ואשכול נפרד.
ואם כנים הדברים, עיקר הפלוגתא היא כמה משקל יש לנו לסברא שהצגת דעה בשו"ע היא ענין הלכתי גמור (ולא רק חלוקת כבוד וכדו'), וכמה מקום ומשקל אנו נותנים לסברת לימוד סתימת הדברים שבב"י.
- השכל הישר אומר, שאם לדוגמא מישהו כותב בהלכה למעלה "סתם ויש" ובהערה למטה מבאר לך להדיא "וכן הלכה" כמו הסתם. וודאי דעתו לפסוק כמוהו לגמרי. (נכון שאולי מי שמחמיר תע"ב, או שיש מקום לחומרא זאת. אבל עיקר ההלכה כמו הסתם)
והוא הדין לכאן.
- בהקדמה של הבית יוסף מדגיש להדיא שכך דעתו לפסיקת ההלכה ולא כותב שום לשון של "חומרא" וכדו'.
והגע עצמך שלפעמים ישנם ג' עמודי הוראה ורוב הפוסקים כצד מסויים ובכל זאת נוקט רק "סתם ויש", ומנגד ישנם מקומות שיש מח' בין ב' עמודי הוראה וכדו' ובשו"ע מביא צד אחד ללא מח' כלל!
- וכי יש הו"א שהמקומות האלה יהיו יותר חמורים מהמקומות השניים?
- מחילה, אבל דחוק מאוד לומר שמרן "סמך" על כך שהבן אדם בקיא בארבעת חלקי השו"ע ויודע איפה כתב את אותה הלכה ב"סתם ויש"...
כל זה נכון אם זה היה עובד כמו שתיארת
והיינו- שעשה ספר הלכה עם מקורות ובמקורות גילה לך שכוונתו ל- א'.
אך כאן זה שונה לחלוטין- כי את הב"י הוא חיבר בנפרד במשך עשרות שנים, ורק לאחר שסיים את הב"י עשה ספר הלכה קצר שכדי להבין אותו צריך ללמוד בארוך והוא הב"י, אבל כלפי ההלכה, הרי כל מטרת חיבור השו"ע הוא רק להורות ע"פ מה שהאריך בב"י, וא"כ כיון שכאן בקיצור טרח להביא את הי"א, על כרחך דכוונתו לייחס לבעל הדעה הזו משקל, דאע"פ שעיקר הדין כהסתם, מ"מ הלומד ידע שזה לא כזה פשוט
אם זה היה פעם, פעמים עוד ניחא...
אפשר לומר שבבית יוסף כתב "וכן הלכה" ובשולחן ערוך יותר "חשש" לדעה השניה.
- אבל שהדבר הזה נמצא עשרות פעמים, קשה לומר זאת.
החלק המודגש דומה לסברא שהעלו המצדדים שסברת ה'יש' נכתבה לשם הלכה.
אלא שה'מקום' שניתן לחומרא הזאת, שנוי במחלוקת. עד כמה ליתן לה מקום.
וכיון שהכל מודים שאין זו דעה עיקרית, הרי מצטמצם הויכוח, בין דעה ש'יש לה מקום' לדעה ש'לכתחילה יש לחוש לה'.
כבר כתבתי שסתימת הדברים בב"י מורה כדבריך, אלא שהלשון המפורשת בשו"ע (סתם ויש) מורה לא כך, ועל זה עצמו הויכוח.
שאלה טובה.
המיוסדת על הנחת יסוד פשוטה שכללי ההוראה מוכרעים ומוחלטים והמשקל ניתן להם בלבד, ושהב"י מכריע רק לפי כללים אלו.
אולם הנחה זו לענ"ד בלתי נכונה, כי הב"י בהקדמתו לא נתכוין לכתוב מבוא ל'דרך פסיקת ההלכה, מהתלמוד והראשונים ועד ההלכה למעשה', אלא להביא 'מן החדש' את החידוש ההלכתי שלו בהכרעת ההלכות.
אמנם ברור שלא נתכוין לשלול את שיקול הדעת הפרטי שיש בכל הלכה והלכה (שהוא נדרש לו פעמים הרבה כאשר הוא בא לכלל מסקנה 'ולענין הלכה', ומוסיף אחת הנה ואחת הנה סברות שלא הוזכרו בהקדמתו כלל!
הא למדת שיש שיקולים נוספים להכרעת ההלכה. ולפיכך יש הו"א - וגם מסקנה, לדעות הנ"ל - שהמקומות האלה חמורים מאלה, לפי הענין הנידון בהם.
ושוב: עיקר העיקרים הוא סגנון לשונו של מרן בשו"ע, שאם נבוא לדייק לשונו בהבאת 'סתם ויש', שהוא דבר מכוון להלכה ממש, ולא רק להביע גם את ה'ראוי' וה'רצוי' בכל מחלוקת. הרי מרן בעצמו מורה לנו שאלה חמורים מאלה, ויהיו הדוגמאות הנ"ל כאילו נכתב בב"י עצמו על מחלוקת אחת שעמודי ההוראה ועמהם רוה"פ עומדים בצד אחד, ובכ"ז יכתוב הב"י שיש להורות כהצד השני, ובמחלוקת אחרת ינקוט לגמרי כשני עמודי הוראה נגד רוה"פ. ובמקרים הנ"ל מאי אית לן למימר? נמשכן נפשין ונתייגע להבין סברת הב"י, מה ראה על ככה, ודרך היישוב תהיה שהמקרה ההוא שונה בעניינו ולכן ראה להחמיר בו.
(דוגמא קלה שעולה לי כעת, היא מיו"ד סי' קצו סוף ס"א, ששני עמודי הוראה מקילים (עכ"פ לעיקר הדין) בנידון ההוא שנחלקו בו רב ולוי, ועמהם כמה פוסקים, אלא שיש פוסקים שהחמירו 'מספק'. והכריע הב"י: וכיון דכל הני רבוותא מספקא להו, אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת. ע"כ. ואילו במקומות אחרים ברור שהוא נוקט כשני עמודי הוראה גם לענין איסורי דאורייתא דשבת ונדה וכדו').
אכן, בהא מודינא כי סברא זו (בדוגמא השלישית) היא דוחק. (הגם שכתבוה כמה אחרונים. ונראה שחשבו לדוחק גדול יותר את הדעה שלא הובאה דעת היש אלא לחלוק כבוד וכדו').
והיותר מחוור בזה היא הסברא השניה שהבאתי, שבמקרים ההם הנידון עצמו היה יותר קל (או חמור) מהמקרה ההוא שבו הובאו שתי הדעות. וכדרך שכתב האול"צ במבוא לח"ב.
אמת ויציב.
אם בחלוקת כבוד איירינן, לא מובן למה רק במקומות אלו ראה לחלוק כבוד לאותם ראשונים, ובשאר מקומות לא ראה לחלוק להם כבוד?
ועוד וכי השולחן ערוך הוא ספר שם הגדולים???
ופשוט וברור לכל מעיין אמיתי שלחלוק כבוד לבעליה היינו לחוש לדעה זו מפני איזה סיבות שהן, כגון שהם רוב מנין וכו' כמו שכתבת לבאר בטוטו"ד בהודעתך הראשונה באשכול זה.
לענ"ד אין כוונת הרב @כאחד העם לומר שהב"י חזר בו וכדו'. כדי שנקשה מריבוי הפעמים.
אלא לומר שהגם שהכריע לעיקר הדין, אין זה סותר שיש מקום לדעה השניה (עכ"פ לכתחילה וכדו').
אמנם לא בכל מקום חשש לדעה השניה, וזה עצמו מורה שהיה לו בזה שיקול גדול אם להביא או לא, ולא רק סיכם את הדעות.
ועוד אני מוסיף, שהב"י כתב בהקדמתו לשו"ע, שעיקר מטרתו היא שהספר יהיה לשינון אצל כל ישראל, ויסיימוהו פעם בחודש,
ואם איתא שאין משמעות הלכתית לדעה השניה, נמצא שהגדיל את נפח הספר ללא צורך. ותחת לשנות דרך קצרה, האריך עלינו את הדרך להרבות שינון ודעות שונות בכל דין ודין, ואין זה מדרכי חיבור שנועד לשינון וידיעה כללית של כל דיני התורה.
אולם אם כוונת הב"י להביא לפנינו את הדעה ההלכתית 'הרווחת בין הפוסקים' בצורה מדויקת, אזי מובן מדוע הוא טורח להציג בפנינו את הדעות שיש להם מקום להיות ב'שולחן הפוסקים', כדי לומר שבדבר הזה 'הדעה הרווחת' היא זו ואין בלתה (הגם שיש חולקים, דעתם דחויה ובטלה ואין ראוי להביאה לפני הציבור הכללי), ואילו בדבר הזה 'הדעה הרווחת' אינה חתוכה לגמרי, כי רוה"פ (בכמות או באיכות) אומרים כך, אך מיעוטם אומרים אחרת וגם לזה יש מקום.
באופן שהקורא שבא ללמוד את הדברים בצורה חתוכה, ידע שבדבר הזה נאמרו שתי דעות, וידע גם מה משקלה של כל דעה.
ולענ"ד - ואכמ"ל בזה - זה עיקר מטרתו של מרן בשו"ע.
ועל כן אחשוב כי סגנון ה'סתם ויש' או 'סתם לבדו', ו'יש אומרים ויש אומרים', ו'יש אומרים לבדו' ו'יש מי שאומר לבדו', הם עצמם הכרעת מרן.
כי המעיין יראה שמרן לא כתב לשון של הכרעה אישית ('וכן הלכה', או 'ונכון לחוש לסברא ראשונה' וכדו') כי אם במקומות מועטים בלבד (ודומה כי לא יגיעו לחמישים מקומות), וזה עד ממהר שבשאר מקומות כתב להציג דעות הפוסקים כפי שהן, וזה עיקר עניינו לקבוע מה היא הדעה הראויה להביאה על שלחן מלכים, וכיצד להביאה, אם בסתימת דברים כדעה שאין בלתה, ואם בצורת מחלוקת.
"יש מקום לחומרא זאת" זה לא בגלל שהביא זאת בשם "יש אומרים", אלא שבכל הלכה שיש ראשונים שפוסקים להחמיר לדוגמא וודאי שיש מקום לחומרא.
והוא הדין שכתב וסתם כדעה מסויימת.
למה ש"נפרש" את משמעות השלחן ערוך להפך מהבית יוסף ולא כמו הבית יוסף?
ברור שזה לא ההנחה העיקרית, אבל שרואים שבבית יוסף מצדד לדעה מסויימת וכל היא דעת ג' עמודי ההוראה, ובכל זאת נוקט "סתם ויש" קשה לומר שחושש לדעה השניה.
ובאותה מידה קשה למה במקומות מסויימים הביא "סתם ויש" אפי' שרוב ככל הפוסקים וג' עמודי ההוראה כסתם, ובמקומות אחרים שיש מח' שקולה בפוסקים סתם כדעה אחת.
סתימת לשונם אינה מוכיחה כלום.
אפי' היה זה אחד המיוחד, ה"ה הברכי יוסף, הלא דבר הוא.
אני הבנתי מדבריך שבדוגמא שהבאת שהפוסק כותב 'למעלה' סתם ויש ולמטה שהלכה כה'סתם' בלבד, שבגלל הצגת הדעה הנוספת למעלה יש לחוש וזו כוונת הכותב. כעת אתה מברר כוונתך שזה בגלל עצם המחלוקת.
ההגיון שבזה הוא, שאם יש לנו אפשרות ליישב משפט שלם שכתב מרן ודעה שלמה שנוספה (יש אומרים), שיש לה משמעות הלכתית, ואת סתימת הב"י נסביר (בדוחק קצת) שהכוונה לעיקר ההלכה,
זה מוטב לנו מאשר להעלות את האפשרות האחרת, שהב"י כתב בצורה ברורה ומוחלטת, ואילו בשו"ע ייתר לשונו וסרבל את ספרו בהבאת דעות 'לא רלוונטיות' להלכה.
(וכבר הבאתי דוגמא מיו"ד, שהב"י כתב 'נקטינן' בהחלט, ובמקו"א הדברים מבוארים להדיא שכוונתו לחומרא, ואינו מבטל הדעות האחרות).
שתי הערות אלו שורש אחד להן:
האם ה'צידוד' של הב"י לפי כללי הפסיקה של 'עמודי ההוראה', הוא סוף פסוק בענין ההלכה, או שיש שיקולים נוספים להורות על הדעה האחרת כדעה לגיטימית.
לפי מה שכתבתי שיש לו שיקולים נוספים - והבאתי אף דוגמא לכך - נראה שאין שום קושי באופנים הנ"ל, כי הכלל הוא שכאשר מרן רואה לנכון לחוש למיעוט פוסקים נגד שלשת עמודי הוראה ורוה"פ שעמהם, (כגון 'לחומר איסור כרת'), הוא עושה זאת, וכאשר הוא רואה לנכון שלא לחוש לדעות פוסקים, אף שהמחלוקת כמעט שקולה, הוא עושה זאת.
מדוע כאן הוא רואה לנכון וכאן לא? בזה צריכים להתבונן כמובן.
אבל היסוד הוא כנ"ל, שעצם הצגת הדעות ע"י מרן באופן שכזה, מורה בהכרח על שינוי הלכתי בין הנידונים.
ואם היסוד הזה - שנראה שהוא שנוי במחלוקת, כמובן - יהיה ברור, הרי תהיה ממנו הוכחה לכוונתו של מרן בכל הנידונים הללו, ולא יהיה נותר לנו אלא לברר את הסיבה שכאן חשש לחולקים וכאן לא נתן להם מקום.
אלא שבזה עצמו כבודו חולק, וסבור שעלינו לפרש את לשון השו"ע כדבריו שבב"י, ולדעתי אין זה נכלל בכלל המפורסם הנ"ל (שיש לפרש לשון מרן כמ"ש בב"י), כי לא נאמר כן אלא בדברים שדיוק הלשון שבשו"ע סותר את הדברים המפורשים בב"י, או אפילו את הדיוק שבב"י, שבזה יש לנו לומר שלא דקדק מרן בשו"ע כיון שעיקרו הוא להביא את לשון הפוסק כפי שהוא, ואפילו יהיה בו פרט שאינו להלכה,
אבל באופן שהשו"ע כותב 'אסור' ובב"י כתוב או מדויק 'מותר' בודאי לא נאמר כלל זה, אלא אדרבה נאמר שמשנה אחרונה עיקר.
ולדעתי הנדון שלנו דומה לזה (אף שיש לחלק, והעיקר שאינו כמו הדוגמא הקודמת), כי הצגת דעה 'נוספת' על הדעה העיקרית, הרי היא כמפרשת שהעיקרית 'אינה החלטית'.
צא ולמד מלשון הב"ח, שנוקט שמש"כ מרן 'סתם ויש' היינו שהוא 'לא הכריע', ואף שהיד מלאכי לבסוף פירש דבריו שהכוונה שיש כאן 'עיקר וטפל' ולא חוסר הכרעה לגמרי, מ"מ פשוט וברור שהיסוד למינוח זה של 'חוסר הכרעה' נובע מעצם הצגת הדעה השניה ולא את הראשונה לבדה.
ובאמת לכשתמצי לומר, על זה עומד כל הויכוח בין הנצים: האם לשון מרן 'סתם ויש' מחלישה את כח ה'סתם' או לא.
ולענ"ד הסברא נותנת שהיא מחלישה, כי לא חידש מרן סגנון כתיבה משלו (ואילו היה מחדש כן, היה לו לכתוב לנו 'קונטרס הכללים' בהקדמתו לשו"ע, שלא נטעה בדבריו), אלא נקט את סגנון הלשון הרווח אצל כל בעלי הפסיקה שעד לדורו.
וכולם כשכתבו 'סתם ויש' התכוונו לומר שיש כאן דעה עיקרית וטפלה, ולא שיש כאן דעה בלעדית והשניה חסרת משמעות.
וממילא ה"ה לסגנונו של מרן.
נוריאל עזרא
חבר קבוע
- הצטרף
- 15/2/25
- הודעות
- 481
אני מתפלא על הסגנון שבדבריך שנכתב ללא תשומת לב מספקת ובלהט הוויכוח.
אני מוחה על הסגנון האם לרב שלך כשתחלוק עמו בהלכה בנוסף לזה שתביא ראיות לדבריך תוסיף משפט מה לעשות שאני לא עובד אצלך? אתמהה.
[פלא בעיני שקיבלת מהחברים כאן תמיכה לכך, וגם אם מסכימים עם חלק מדבריך לפחות היה להם להסתייג מדבריך אלו]
היכן מצינו בפוסקים שלמרות כוונת מרן בסתם ויש אנחנו קיבלנו דבריו באופן כזה שיש לחוש למחמירים? שהקבלה הייתה על דעת זה?
דווקא בפוסקים מצינו התאמצות להבין מה הייתה כוונתו כדי ליישם בדיוק כמו שהבין השואל בשו"ת הרמ"ע והרמ"ע בעצמו שדן בדרכו של מרן וע"פ זה פסק בדיוק כמו כל אלו שהביאו את דברי הרמ"ע כדי לברר דעת מרן למעשה וכמו כל הפוסקים שדנו בדבריו והביאו ראיות ממנו מהב"י או מקומות אחרים בשו"ע כל אחת לשיטתו כדי לברר דעתו למעשה לא כבדרך אגב ולומר שעכ"פ אנו קיבלנו הוראותיו על דעת לחוש לי"א. אה"נ באופן עקרוני קבלת מרן היא באופן שקיבלו רק היכן קיבלו באופן זה עד כדי כך שברור שכך הוא? גם אם אי מי מהפוסקים כתב כן עדיין מה כל כך ברור בזה הרי לא נראה כן מכל הפוסקים שדנו בדבריו ופסקו לפי זה.
נוריאל עזרא
חבר קבוע
- הצטרף
- 15/2/25
- הודעות
- 481
נכון ודאי שלי"א יש משקל גם להרבה דעות אחרות שיש בב"י והשמיט יש משקל ולכן הביא אותם הרמ"א בהגהה. רק יש לדון מה המשקל הזה, האם עד כדי כך שנחוש אליו ורק בשעת הדחק נקל כסתם או שהרוצה להחמיר יש לו על מי לסמוך או מחמת שנהגו כן ושלא יחשבו שבא לבטל המנהג באותם מקומות או סיבה אחרת ועל זה נסובות מחלוקות הפוסקים
