הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ג' סי' כ"ג) כתב כי ברמב"ם נפסק (כלים ב, א) שהחוקק בית קיבול בלפת בדלעת או באתרוג יבשים, אזי אינם מקבלים טומאה, לפי שאי אפשר שיעמדו כי אם זמן מועט. מכאן הסיק ה"אגרות משה" שאף אותן תבניות חד פעמיות יש לדונן כלפת ודלעת שנחקקו שכיון שאינן יכולות להתקיים לזמן מרובה אינם נחשבות כלי לקבל טומאה. וכיון שהתבניות לא יוצרו לשימוש קבוע, ואינן יכולות לעמוד לשימוש מרובה – אף אם יתאמץ להשתמש בהן מעבר לשימוש חד פעמי – הרי אינן מקבלות טומאה, וכלי שאינו מקבל טומאה אינו חייב בטבילת כלים.
וזה לשונו: "כלים אלו שא"א להשתמש בהם אף על פי הדחק רק ב' וג' פעמים אינם מקבלים טומאה, [ורק אם אפשר להתקיים הרבה זמן אך בשביל הזול אין משתמשין מסתבר דמקבל טומאה], וממילא אפשר דאינם צריכים טבילה".
והגאון רבי בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק א' אורח חיים סי' כ"ד) כתב להקל שלא לטבול מסברא אחרת:
"ומכאן יש ללמוד לעניין טבילת כלי עכו"ם, שבצנצנות של קפה נמס וכיוצ"ב שקונים מבתי חרושת של עכו"ם, במקומות שלאחר השימוש אין מקבלים הבתי חרושת הצנצנות חזרה, ונועדו לשימוש חד פעמי, דאינם צריכים טבילה, ואפי' אם נמשך זמן עד שמסיים הקפה שבהם, ואפי' אם הוא בדעתו להשתמש בצנצנת לאחר שיסיים להשתמש בתוכנה, ג"כ נלע"ד שא"צ טבילה, דכיון דבשעת הייצור אינו נחשב לכלי, ורק בשעה שחושב הישראל הקונהו להשתמש בו ולעשותו כלי, רק אז חל עליו שם כלי, והרי הוא ברשות הישראל כבר, וברשותו נוצר כלי, בכה"ג לא בעי טבילה, ובפרט בכלי זכוכית שחיוב טבילתן דרבנן, וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מכלים ה"ה) דיש להקל כאמור".
והגרש"ז אויערבאך (ראה שש”כ ט,יב והערה מה) סבר להקל בשימוש בקופסת שימורים ללא טבילה, כי סגורה היא מכל צדדיה, והיהודי עושה אותה כלי כשפותח אותה (גם למי שמקל בכך בשבת וסובר שאין זו עשיית כלי, לגבי טבילה הדבר שקובע הוא מי איפשר את השימוש בכלי), ולכן נחשב הדבר ככלי שיהודי עשה, שאינו צריך טבילה.
וראיתי מי שכתב להסיק על פי זה שבנדון דידן כאשר אדם מחליט להמשיך להשתמש בכלי הוא הנותן כעת חשיבות של כלי, ויחשב כביכול הכלי נעשה על ידי ישראל והוא פטור מטבילה.
והגאון רבי יצחק יעקב וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה' סימן ל"ב) דיבר בזה לענין טבילה לכתחילה שהגר"ע יוסף החמיר גם בזה, והביא את הגידולי טהרה בסי' י"ז, "אף על גב דקי"ל דאפי' תשמיש עראי אסור בלא טבילה, היינו היכא דראוי עכ"פ לתשמיש קבע, אבל הכא אינו ראוי להשתמש בו קבע, ויש להביא סמך לדבר מפי"ב דכלים, גרוסיות של זית טהורים מפני שהם ממרין, ומפרש הראב"ד, שנותנין טעם במאכל, והוי ככלי המחוסר מלאכה, וכיון שכבר נהגו להקל, ויש מקום לתלות בו קצת, אין למחות בידם", וכתב על זה "והנה ברור דאין כוונת הג"ט דמהאי טעמא גם היורות לא יהיו בכלל כלים המקבלים טומאה, רק להביא סמך משם, שלא למחות בידם, שכיון שכבר נהגו, משום די"ל דכלי שאין ראוי לתשמיש קבע, ל"ה כלי תשמיש לענין טבילת כלים" וסיים דכל שכן בנדון דידן שאופים בו רק פעם אחת וזורקים, דאין צריך טבילה אף לכתחילה ובפרט שכן עמא דבר.
והנה המנחת יצחק לא דן בשימוש פעם שניה או שלישית, אבל מסברת הגידולי טהרה נראה שאף בפעם שניה אין זה נקרא "תשמיש קבע" כי אינו ראוי לתשמיש קבע, וכעין סברת הגר"מ פיינשטיין.
והרב יעקב ששון כתב שהרבה מכלי האלומיניום המצויים בארץ ישראל אינם מיוצרים על ידי גויים, אלא על ידי חברות ישראליות. ואפילו לגבי כלי אלומינום המיוצרים בחוץ לארץ, יש סברא לדון לפוטרן מטבילה, מכיון שאלומיניום היא מתכת שלא היתה ידועה בזמן הקדמונים, ולא הוזכרה בתורה בפירוש שיש חיוב להטבילה. ולכן גם הגר"ע יוסף (שהחמיר בנדון דידן כאמור) הזכיר סברא כזו להקל בדין אחר (טומאת מת, בספר חזון עובדיה אבלות חלק שני). ולכן המיקלים להשתמש בכלים כאלה ללא טבילה (כשהם חד פעמיים), ובפרט כשיש ספק אם הבעלים של המפעל הוא יהודי), אין למחות בהם בחוזקה על מעשיהם, שיש להם על מה שיסמכו.
והרב יצחק יוסף כתב במכתב: "הגד הוגד לנו מפי עד נאמן, שבזמנו שאלו את מרן [הגר"ע יוסף] זצ"ל האם יהיה ניתן להקל בזה במקום צורך גדול, ומרן השיב דאיה"נ יהיה ניתן להקל בזה".
והביא במכתבו כמה סברות להקל, וסיים "ומכל הסברות הנ"ל ומכיון שיש צורך גדול להקל להמוני עמך ישראל, היכא דא"א בענין אחר והוא צורך גדול, יהיה ניתן להקל בזה".
מכל הנ"ל נראה שאפשר לסמוך על המקילים בתבניות אלומיניום ללא טבילה גם בשימוש חוזר.