הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

[משיב כהלכה]

תודה
זהו שאמרתי,
שכל איסורו (איפה שישנו) הוא מדרבנן, ואם המנהג לכסותו, הוא מותר מדינא.
והיינו שאת זה טענת, (לא שהסכמתי לזה כמובן).
"אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר..."

כתבתי שמסקנתך שגילוי הראש אסור וגילוי השיער מותר במקום שנהגו, היא מסקנה מעוותת, כי כל השיער בשטח הראש הוא אסור בגילוי מדאורייתא, ורק השיער היוצא מהכיסוי מותר מדינא ואסור במקום שנהגו.

ואולי כדאי שתקרא שוב ושוב עד שתבין, במקום לנהל דיון עקר.

 

[משיב כהלכה]

הוא מכסה לפחות את השטח שהכיסוי מכסה. וחוץ מזה, במקרה שכן, אז לדעתך האישה לא צריכה כיסוי ראש?!

כתבתי את זה לרווחא דמילתא, ואני מתחיל להתעייף משיח החרשים הזה.

וגם במקרה שמכסה היטב, אפשר לומר שלא פלוג רבנן.

 

[משיב כהלכה]

אבל זה עדיין לא אומר שאין בעיה עם השיער התלוש עצמו.

בוודאי שיש בעיות. יש בעיה מצד מראית העין, פריצות, הרהורים, מנהג, חוקות הגוי, דת יהודית. את כל זה דחו האחרונים בטוב טעם.

 

[משיב כהלכה]

היות והנשים נהגו לכסות ראשן משום צניעות נקבע הכיסוי כחובה מדאורייתא, שמעתה מחוייבים לשמור על רמה זו של צניעות.
וסליחה שאני אומר זאת כך, אבל מגוחך בעיני לומר שכיסוי הראש אינו קשור לצניעות.
ודברים מפורשים הם, כפי שהבאתי מהריטב"א (שמדבר במפורש על איסור תורה) וכמפורש בסוגיא שם למעיין.

אתה ממציא דברים ובונה עליהם תילי תילים. אבל להדיא בגמ' מפורש מדוע נהגו כך - משום קללת חוה.

והיות והמנהג מוזכר בתורה, נחשב דאורייתא (ואליבא דאמת נראה בפשטות כמו הפוסקים הסוברים שהוא מדרבנן. רק שהם דעת מיעוט).

אבל אין כאן מצוות עשה מדאורייתא, או לאו, וקל וחומר שאין כאן מצוה מפורשת עם טעם. פשוט אין כזה דבר, ואתה נאלץ להמציא המצאות.

ומה ש"מפורש בריטב"א" כבר דחיתי לעיל.

 

[משיב כהלכה]

יש כאן עריכה מכוונת בדברי הרמב"ם, שם לא כתוב מחצר לחצר

אתה מתכוון לומר שאני שקרן וזייפן, והכנסתי מילים בדברי הרמב"ם?

בוודאי תשמח לראות שאתה טועה, וזהו ציטוט מילה במילה. להלן צילום מסך מתוך פרוייקט השו"ת:

 

[משיב כהלכה]

ואני לא יודע מאיפה ראית שזהו ה"קלתה" שלנו.

לא מובן מדוע אתה עוצר ומקשה קושיות המתורצות בציטוט הבא שלך.

ומפירוש הרמב"ם למשנה במסכת כתובות פרק ז' משנה ד' מבואר שהרמב"ם כינה סבכה זו בשם מטפחת, והיא קלתה שבגמ': "ואמרו ראשה פרוע, ואפילו היתה מטפחת על ראשה, ובתנאי שתצא בה לשוק או למבוי מפולש".

 

[משיב כהלכה]

ברש"י כאן מפורש שקלתה היינו סל. את זה לא ראית?
וממה שהבאת מפורש שלא כמו שכתבת, שהשיער לא נראה מבעד לרשת (אף שעדיין זה לא אומר שזהו הקלתה), אלא הכיפה נראית מתחתיו...
לא כל דבר שהנשים הלכו מתקריא קלתה.
כאן כבר יש מי שמקשר בין הסבכה לקלתה.
אך כבר מוכח מרש"י שגם בזה לא היה שיער הראש נראה.

שיטה מקובצת מביא בשם רש"י במהדורא קמא שקלתה אסורה מדרבנן מפני "דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים".

ובזה מיושב גם מה שהקשית,

ולא מצאנו בשום מקום שמטפחת היתה מחוררת

כי אכן יש אחרונים שהבינו ברמב"ם שהמטפחת היא סבכה / קלתה, מעשה רשת. וכן כתב בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' מ"ט): "המטפחת שנקט הרמב"ם היא נמי מעשה רשת כמו סל, ומטפחת וקלתה אחת היא, שאינם מכסים כל הראש, והשערות נראות מתחתיהן".

וכן כתב הב"ח: "ומדברי הרמב"ם נראה דפירוש קלתה היא מטפחת שיש בה נקבים כנקבי הסל כמו הסבכות".

אבל אליבא דאמת, לשיטת הרמב"ם חבשו כיפה תחת הסבכה, ועל זה תוספת רדיד. ובגמ' מוכח לא כך, אלא לבשו רק כיפה ומעליה סבכה, ומדאורייתא קלתה שפיר דמי, דהיינו גם סבכה מעשה רשת ללא כיפה תחתיה נחשבת לכיסוי.

 

[משיב כהלכה]

שמוע שמעתי, ואף ענה עניתי.
שמה שהבאת ששיער הינו אסור רק מה שדרכו להיות מכוסה, אינו נכון, וזהו כן פריצות בעצם.
שהרי אתה מודה שגילוי שיער הראש, אף אם עור הראש אינו נראה, הוא מדאורייתא, ומשום צניעות וכנ"ל, ואינו תלוי במנהג המקום בדיוק כמו כיסוי הראש עצמו.
אם כן נופלת תשובתך הנ"ל.

ראשית, אתה יוצא מנקודת הנחה שזה ביאור שלי, ואז מנסה להסביר שהוא לא נכון, כאשר אתה מתעלם ממה שכתבתי שזה מבואר להדיא בראשונים על ברכות כ"ד, כעשרה ראשונים.

שנית, אתה שוב מסלף את דבריי. גילוי הראש הוא מדאורייתא ואינו תלוי במנהג המקום, אבל לא משום צניעות כמו שאתה ממציא, אלא כעין גזירת הכתוב, מנהג הנשים שהוקבע בתורה ונחשב דאורייתא.

שלישית, הבאתי הבדל פיזי בין שיער לשאר הגוף. כי תמונת הגוף מביאה הרהור, ולכן בגד עם ציור הגוף לא יועיל ככיסוי, אבל תמונה של שיער אינה מביאה הרהור, וגם שיער המונח על השולחן אינו מביא הרהור.

כמו כן, בפריצות בעצם אין חילוק לפי מנהגים, ואין חילוק בין רווקות לנשואות.

 

[מילה בסלע]

אתה מתכוון לומר שאני שקרן וזייפן, והכנסתי מילים בדברי הרמב"ם?

בוודאי תשמח לראות שאתה טועה, וזהו ציטוט מילה במילה. להלן צילום מסך מתוך פרוייקט השו"ת:

הצג קובץ מצורף 19513

צילומי מסך מויקיטקסט והפרק היומי

 

[משיב כהלכה]

כמובן שהתרגום של פרוייקט השו"ת (שנעשה ע"י הגר"י קאפח) הוא התרגום המדוייק ביותר, אבל לא הבנתי מה מצאת בזה. מה ההבדל בין "יצאה מחצר לחצר באותו הרחוב עצמו" לבין "כאשר תצא מבית לבית", למעט דיוק בניסוח (מצידו של הגר"י קאפח כמובן)?

זו ההגדרה המדוייקת לפסקו של הרמב"ם "וכן אם יצתה בראשה פרוע מחצר לחצר בתוך המבוי הואיל ושערה מכוסה במטפחת אינה עוברת על דת".

 

[משיב כהלכה]

כמובן שהתרגום של פרוייקט השו"ת (שנעשה ע"י הגר"י קאפח) הוא התרגום המדוייק ביותר

ובהרחבה, מתוך פרוייקט השו"ת:

כל חייו המשיך הרמב"ם לשכלל ולתקן את פירושו, וכל מעתיק העביר לדורות הבאים את הנוסח שהגיע אליו, גם אם לא היה הנוסח הסופי שיצא מתחת ידי המחבר. פירושו למשנה נכתב בשפה הערבית באותיות עבריות, שפת הדיבור והלימוד של כל יהודי ארצות האיסלם (בשפה זו כתב בעתיד את כל חיבוריו, מחוץ ל'משנה תורה'). הפירוש תורגם במשך השנים בידי מתרגמים שונים, ובדפוסי התלמוד הונצח נוסח משולב של מתרגמים שונים מתקופת שונות, משובש לא מעט. בדורנו תירגם הרב יוסף קאפח מחדש את פירוש המשניות של הרמב"ם על פי כתב ידו של הרמב"ם עצמו ששרד ברובו בדרך פלא עד ימינו, ובו תיקונים, שינויים והוספות רבות, שרבים מהם לא נכנסו לתרגומים הרגילים. 'סתירות' רבות בין פירושי הרמב"ם למשנה ובין ספר 'משנה תורה' נפתרו, כאשר התברר שהגירסה האחרונה בפירוש המשנה זהה למסקנה ההלכתית שבספר 'משנה תורה'. פירוש המשניות של הרמב"ם בתרגום החדש של הרב קאפח יצא לאור בידי מוסד הרב קוק בשנים תשכ"ג - תשכ"ח (1963 - 1968) עם המקור הערבי ועם שינויי נוסחאות והערות מקיפות, ועתה הוכנס נוסח התרגום הזה של הפירוש למאגר.

 

[חצי ספרדי]

אבל להדיא בגמ' מפורש מדוע נהגו כך - משום קללת חוה.

הן נהגו גם לכרוע ולהשתין מים כבהמה מפני קללת חוה?

 

[משיב כהלכה]

קללות חוה הן עשר. חלק מהן שייכות לדברים פיזיים שהטביע הקב"ה בגוף האשה, כמו צער ההריון והלידה, וכן מה שציינת, ויש ביניהן דברים חיצוניים שביכולתה להסיר מעליה, כמו "עטופה כאבל (כיסוי הראש), ומנודה מכל אדם, וחבושה בבית האסורין" (עירובין ק) ועוד דברים שאין טעם להרחיב עליהם כאן.

ואדרבה, לגבי מנודה מכל אדם וחבושה בבית האסורין - הטור כתב להיפך (הלכות כתובות סימן עג): "כל אשה יש לה לצאת לבית אביה לבקרם ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לריעותיה ולקרוביה כדי שיבאו גם הם לה שאינה כמי שהיא בבית הסוהר שלא תצא ולא תבא".