הערות על ספר "אוצר השיער" בדין פאה

אגב, אתמול אמר לי אברך שהוא קרוב לרב אלקנה ישראל (הרב של הבמבה), והוא אמר לי שהרב אלקנה כתב מאמר בנושא והגיע ל30 פוסקים שמתירים פאה, והוא אמר את זה לרב יצחק יוסף, והוא אמר לו אבל אל תכתוב במאמר שהם מתירים, אלא תבליע את דבריהם במאמר!

משעשע ביותר.

בפרט שהוא ואביו זצ"ל אוחזים בכוחא דהיתרא, וכמעט כל הלכה בילקוט יוסף פותחת במילה "מותר", וכאשר מגיעים לפאה לא רק שאוסרים, אלא גם מנסים להעלים את המתירים...

ורמז לזה הגר"ח אפללו בהסכמתו לספר חן וכבוד:

"וביותר תגדל התמיהה שעשו הרבה רעש מהיתר הפאה, והלא מצינו בעניינים סבוכים וחמורים פי כמה מהיתר הפאה, ובכל אופן הכריעו להקל ע"י כמה ספיקות וצירופים, אף במידי דאורייתא: איסור אשת איש, ממזרות, נדה, שבת, וכיו"ב שתלויים באיסורי כרת וסקילה, והעיקר להקל על כלל ישראל בכוחא דהיתרא. וקל וחומר בענין הפאה שכמעט ואין פוסק האוסר שלא מחשיב האיסור לכל היותר דרבנן, וקיימא לן בדרבנן הלך אחר המיקל, וחתמו אחרוני זמננו שאין כאן דת יהודית או חוקות הגוי או מראית העין וכיו"ב אלא לכל היותר בעיה של צניעות דדמיא לבגד אדום המושך עין, וזה רק אצל מיעוטא הלובשות פאות ארוכות מאוד ובולטות".
 
לפני כל המתמטיקה, לא שמענו על מציאות כזו בימינו...

לא שמענו אינה ראייה (אם כי גם אינה ראייה הפוכה).
אבל המתמטיקה מראה שגם מי ששמע וראה, לא הבין מה שראה ומה ששמע.
כי אחד ועוד אחד זה רק שתים, ומי שיצא לו שלוש אז...
 
אתמול משהוא טען לי את הטענה הזו, והראתי לו את הספר חן וכבוד, והוא דפדף וראה שהרב בקשי דורון ע"ה הביא לו הסכמה, וכתב שיש לצאת נגד המפרסמים שאין למתירים ע"מ לסמוך. ואז הוא אמר הנה גם רב שנפטר לאחרונה מתיר את פאות זמנינו....

זו לא פעם ראשונה שאני נתקל בדבר תמוה זה, שמתייחסים להסכמה שנכתבה בנוסח "למתירים יש על מה לסמוך" ומתעלמים מגדולי עולם הנמצאים בתוך הספר וכתבו תשובות הלכתיות מנומקות להתיר לכתחילה ואף להעדיף על מטפחת.

היה עוד אברך חשוב שהיה מסוכסך עם אשתו על הענין הזה במשך זמן רב, ולקח מהמחבר קלסר טיוטה של הספר, ולאחר מכן שמע המחבר מאשתו שפגשה את אשתו של הנ"ל ואמרה לה תגידי תודה רבה לבעלך, בזכותו קניתי פאה והסתיימו שנים רבות של סבל. ולאחר מכן פגש בו ושאל אותו מה השפיע עליך? ואמר לו שראה הסכמה של חכם פלוני בתחילת הספר וזה גרם לו לשנות דעתו מהקצה אל הקצה... והשתומם ממש.

עד כמה רדוד הדור הזה!
 
שוב דברים מוזרים, לא הבנתי מה רצה ?

כביכול לומר שהאברכים האשכנזים אינם מכירים מה כתב שבט הלוי בספרו לאסור פאה (ולמעשה כתב להיפך, שאינו יכול לצאת נגד מנהג מדינות שלמות וגדולי עולם שהתירו).
 
כביכול לומר שהאברכים האשכנזים אינם מכירים מה כתב שבט הלוי בספרו לאסור פאה (ולמעשה כתב להיפך, שאינו יכול לצאת נגד מנהג מדינות שלמות וגדולי עולם שהתירו).
בהסכמה כתב שאסור ללכת עם פאה ששערה פזור:
1772926178080.png
 
נראה שמר ממשיך לדרוך באותו מקום ולחזור על אותם דברים, מבלי להבין ש'ספירת מלאי' של שמות אינה תחליף לבירור סוגיא

הבירור העיקרי של סוגיית הפאה הוא בירור הסברות שמחמתן ניתן לאסור פאה - דת יהודית, מנהג, פריצות, חרם, מראית העין, בחוקותיהם, וכו', ולפי זה דנים להלכה.

ובזה אפשר למצוא באותם "מאה ושלושים פוסקים" אריכות נרחבת מגדולי האחרונים לדחות את כל טעמי האוסרים בטוב טעם ודעת.

דיוקים של הבל בדברי הראשונים אינם מכריעים לדינא, וכן מצינו להגר"ע יוסף שלכל אורך תשובתו ליקט את נימוקי האוסרים (ואמנם לא הביא את הדחיות לדבריהם הפזורים בספרי האחרונים).

ומה שבתחילת דבריו פתח בדברי הערוך שכביכול יש ראיה ממנו לאסור פאה, התברר כעורבא פרח, שאין זה ערוך כלל, אלא תוספת מאוחרת מר' בנימין מוספיא, רופא ומילונאי שחי לפני כשלוש מאות וחמישים שנה.

וגם את הראיה מה"ערוך" ביטלו והפריכו בכל מכל כל. מה נותר? רק סברות האוסרים שיש לדון בהם, ותו לא.
 
בהסכמה כתב שאסור ללכת עם פאה ששערה פזור:
הצג קובץ מצורף 18070

זה מה שכתב בהסכמה, אבל להלכה ולמעשה בספרו כתב דברים מפורשים:

"ובעצם המנהג של היום שהנשים שלנו יוצאות בפאה נכרית חלילה לי לתקוע עצמי בזה... היות כי מדברי הרמ"א סי' ע"ה ובד"מ סי' ש"ג ומג"א מוכח דהרבה היו מקילין בזה, וכן נהגו מדינות שלמות, אפי' לצאת לרשות הרבים כאשר העיד לנו הפמ"ג סי' ע"ה, וכבר מדורות רצו לשנות זה, ולא עלה בידם רק בחלקו אבל עדין מדינות שלמות החזיקו בזה, ע"כ אין לנו כח הכרעה בזה".

וכידוע, כל הנשים היוצאות היום לא יוצאות בפאה "קלועה" אלא בפאה פזורה. והוא כותב על זה במפורש שאין לו כח להכריע לאסור (אותו כח שיש לאברכים צעירים כמו @א. כהן).

ומסתבר שכוונתו לפאות הארוכות שהחלו ללבוש בזמנו והיו פריצות, ונעלם ממנו שלפי המג"א אין שום חילוק בין שיער ארוך לקצר, וגם רוב האחרונים חלקו על המג"א, וגם הוא לא כתב אלא שזה חוסר צניעות ללכת כך, אבל לא היתה דעתו לומר שאם כולן הולכות כך עדיין יש בזה חוסר צניעות.
 
ועי' בקונטרס דעת גדולים ח"ב שיצא לאור לאחרונה

ועיין בקונטרס סיפורי סבתא שגם האריך בזה (די בעיון קל בשמות של הסטייפלר והחזו"א וכו' כדי לראות עד כמה קיבץ שם מעשיות מופרכות והזויות).

"הרה"ג רבי אליהו פרידמן זצ"ל הגיע פעם לבית רבינו [החזו"א]... היה תמוה אצלו שראה את הרבנית, אשת רבינו, הולכת עם פאה על ראשה, וכנער ירושלמי, היה הדבר אצלו לפלא. אמר לו רבינו: ראיתיך תמה... מה שלבשה אשתי - אין זה שיער עצמי אלא פאה, ובאיזורים שלנו כך נהגו ללכת" (ספר "מעשה איש" חלק ג' פרק ו' - מעשה רב).

המחשה כיצד עיוותו את דעת החזון איש.jpg
 
כל אותם אחרונים נשענים על הבנה מוטעית בציורי הפאות של הראשונים והש"ס – כפי שהוכח בראיות גמורות ב'בגדי קודש' ו'עטרת קודש'

לא הוכח שום דבר, חלמא טבא חזית.

וגם מה שהוספת לכתוב אפרוך להלן עד אשר דק (מתוך פרשת השבוע שקראנו היום).

ולמעשה אין שום נפק"מ בציור הפאות לגבי הכרעת האחרונים להלכה, וכנ"ל.
 
ההימנעות העקבית שלך מלהתמודד עם הטענה המרכזית – שאין לאותם אחרונים שום סעד בדברי הראשונים והם עומדים בסתירה גמורה למקורות – היא הודאה בשתיקה שאין בידך מענה אמיתי. באשר לסיפורים שהבאת על הרב יצחק יוסף והרב אלקנה ישראל, הנה אין להם שום קשר לגוף הנידון, ובוודאי שאין לי כל אחריות על הדרך שבה בוחר פוסק זה או אחר להציג את דבריו או 'להבליע' פוסקים אחרים. הניסיון להסיט את הדיון להתנהלות ציבורית של רב כזה או אחר, הוא הסחת דעת שקופה, שנועדה לחפות על העובדה שאין בידך תשובות לראיות המהותיות שהוצגו מפי ספרים וסופרים, כי מי שבוחר לעצום עיניים מול דברי ראשונים מפורשים, ובמקום זאת נאחז בסיפורי מעשיות על רב פלוני או בשמועות שונות על אברכים, מעיד על עצמו שבירור אמיתה של תורה ממנו והלאה, ולכן נאחז בלימודי זכות גרידא.

כתבת בעצמך את הטקסט הזה, או בינה מלאכותית?

תנוח דעתך, אתה יכול לעזוב אותו - אני באופן אישי אשיב על כל קוץ קוץ מדבריך, ונראה מה היו חלומותיך.
 
לדעתך הוא מרשה גם פאה פזורה?

קודם כל, אם הוא אסר פזור אז גם לרווקות הוא אסר, (ולא כולן הולכות עם קוקו, וגם קוקו איני יודע אם זה בגדר "קליעתה").
וחוץ מזה בספרו כתב אין בכוחי להתיר, והרי ודאי דיבר על הפאות שראה במו עיניו (אלו שבהק' לכאו' אסר).
 
זה מה שכתב בהסכמה, אבל להלכה ולמעשה בספרו כתב דברים מפורשים:

"ובעצם המנהג של היום שהנשים שלנו יוצאות בפאה נכרית חלילה לי לתקוע עצמי בזה... היות כי מדברי הרמ"א סי' ע"ה ובד"מ סי' ש"ג ומג"א מוכח דהרבה היו מקילין בזה, וכן נהגו מדינות שלמות, אפי' לצאת לרשות הרבים כאשר העיד לנו הפמ"ג סי' ע"ה, וכבר מדורות רצו לשנות זה, ולא עלה בידם רק בחלקו אבל עדין מדינות שלמות החזיקו בזה, ע"כ אין לנו כח הכרעה בזה".

וכידוע, כל הנשים היוצאות היום לא יוצאות בפאה "קלועה" אלא בפאה פזורה. והוא כותב על זה במפורש שאין לו כח להכריע לאסור (אותו כח שיש לאברכים צעירים כמו @א. כהן).

ומסתבר שכוונתו לפאות הארוכות שהחלו ללבוש בזמנו והיו פריצות, ונעלם ממנו שלפי המג"א אין שום חילוק בין שיער ארוך לקצר, וגם רוב האחרונים חלקו על המג"א, וגם הוא לא כתב אלא שזה חוסר צניעות ללכת כך, אבל לא היתה דעתו לומר שאם כולן הולכות כך עדיין יש בזה חוסר צניעות.
ציטוט חלקי ומסולף, כי גם באות שלפנ"ז הזכיר מדבריו בהקדמה, וגם בהמשך דבריו הגביל זאת לכך שיראו בבירור שאינו שערה, מה שאינו מתקיים ברוב הפאות בזמנינו.
וכלשונו:
שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קצט
ג.
ובענין שערות סתורות, הנה מג"א סי' ע"ה כ' לת' הא דמבואר כאן דגם בפנויה, ובאו"ח שם דבתולות מותר ותי' דפרוטות ראש דכאן היינו שסותרות קליעת שערה וזה אסור גם בפנויה בתולה, והאחרונים הקשו דהא המג"א עצמו הוכיח דבתולה מותר מריש פ"ב דכתובות דיוצאות וראשה פרועה לסימן שהיא בתולה הרי דבתולה כה"ג מותר ופרש"י שם דשערה על כתפה דהיינו סתורות, יע"ש במחה"ש, ועיין בעצי ארזים דהשיג מכח זה על מג"א לדינא וביד אפרים כ' לתרץ דרק אורך שערה על כתפה אבל לא סתורות ממש, ויש שכתבו דהתם ביום חופתה לא חיישינן לפריצות כה"ג.
ולפי דעתי פשוט דהא התם ראשה מכוסה בהינומא כמש"כ למעלה, אלא דיוצאות גם שערות עד כתפה גם אם הם סתורות מכ"מ כיון שעיקר ראשה מכוסה אין זה סתירת שער שנאסר גם לבתולה, ושו"ר בפמ"ג באו"ח שם כנראה כיון לזה, ועכ"פ אין לדחות בקל דברי המג"א אף על פי שהרבה אחרונים כתבו שאין הלכה כמג"א בזה, מכ"מ אנן בתר זקני הפנים מאירות גרירן שכ' ח"א סי' ל"ה שדברי מג"א הם כיתד שלא תמוט, וכ"ה בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ק"ג, ומזה הי' המנהג בכל בתים כשרים בישראל שאמהות היו מקלעין קליעת השער לבנותיהן שלא תלכנה סתורות שער.
וכבר כתבתי לעורר בהקדמת שבט הלוי ח"א שגם נשואות אלו ההולכות בפאה נכרית אסורים שתהי' הפאה נכרית סתורת שער כי עצם הסתירה הוא דבר פגום ופריצות גדולה יעש"ה, ומש"כ קצת אחרונים שהבתולות הולכות כך ואין חשש, הלב יודע ומכיר שגם בזמנינו פריצות הוא, והצנועות מתרחקות מזה. +ע"ע ח"ו סי' קצ"ט+
ד.
ובעצם המנהג של היום שהנשים שלנו יוצאות בפאה נכרית חלילה לי לתקוע עצמי בזה, דכבר ידוע דרוב רובם של הפוסקים אין דעתם נוחה בזה, ויש מהם שאסרו זה מדין דת יהודית ממש, ועיין בתשובת באר שבע סי' י"ח ובתשובה מאהבה ח"א סי' מ"ח ועוד הרבה תשובות אחרונים, ועיין בשדי חמד מערכ' הד' בזה, ואמנם היות כי מדברי הרמ"א סי' ע"ה ובד"מ סי' ש"ג ומג"א מוכח דהרבה היו מקילין בזה, וכן נהגו מדינות שלמות, אפי' לצאת לר"ה כאשר העיד לנו הפמ"ג סי' ע"ה, וכבר מדורות רצו לשנות זה, ולא עלה בידם רק בחלקו אבל עדין מדינות שלמות החזיקו בזה, ע"כ אין לנו כח הכרעה בזה.
אך ידוע דגם בזה יש דרגות דלכתחילה אסור לצאת גם בפאה נכרית אם לא שיש עוד כסוי על ראשה, ועכ"פ לשוק וכה"ג, וכן נהגו צנועות כאלה שאין מגלחות שערותיהן שיהי' להם שבכה על השערות וע"ז הפאה נכרית, וכן שלא יעשו הפאה נכרית משערותיהן עצמן אלא משער נכר, וכן שתהי' הפ"נ עשוי' שלא תראה ממש כהולכת בשערה אלא ניכר שהוא גוף זר עליה.

ושנה דבריו שבהקדמה גם בח"ו סי' קצט.
 
קודם כל, אם הוא אסר פזור אז גם לרווקות הוא אסר, (ולא כולן הולכות עם קוקו, וגם קוקו איני יודע אם זה בגדר "קליעתה").
וחוץ מזה בספרו כתב אין בכוחי להתיר, והרי ודאי דיבר על הפאות שראה במו עיניו (אלו שבהק' לכאו' אסר).
נכון אסר גם לרווקות שער סתור שעובר את הכתף, ובאמת אין סמינר שמאשר זאת, ואוכפים זאת בצורה ברורה.
העתקתי לשונו, ראה אותה.
 
ציטוט חלקי ומסולף, כי גם באות שלפנ"ז הזכיר מדבריו בהקדמה, וגם בהמשך דבריו הגביל זאת לכך שיראו בבירור שאינו שערה, מה שאינו מתקיים ברוב הפאות בזמנינו.

...

חכם עובדיה אסר גם כשרואים בבירור.
 
וה"ה בכיסוי ניילון שקוף ונצמד, ג"כ יהיה מותר, כי סו"ס 'כיסתה את הראש', ואין איסור לאשה להתייפות אם היא לא "חריגה" ו"בולטת".

ואל תשיב שסו"ס רואים את השיער שמתחת ל'כיסוי' השקוף, דהא לפי המונח שזה גזיה"כ לא אמור להיות לזה שום משמעות לדינא, דהא אין האיסור כאן כלל מצד 'ראיית האנשים', אלא אך ורק מצד הגזירה 'לכסות' ותו לא, ואם כן מדוע שלא יועיל כיסוי שקוף כזה?

הרי בגמ' (ברכות כה:) מובא בהדיא ש"צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא (וכסית את צאתך. רש"י) והא מכסיא", הרי מפורש ש'עששית' נחשבת שפיר ל"כיסוי", וא"כ לפי דבריך שכיסוי ראש הוא "גזירת הכתוב" של פעולת כיסוי גרידא (ממש כמו צואה), הרי שניילון שקוף אמור להועיל לכתחילה, דהרי החפצא של הראש מכוסה בניילון, אלא מה, שברור לך שכיסוי שקוף אינו מועיל, בכך אתה מודה, בעל כורחו, שגדר "כיסוי ראש" אינו גזירת הכתוב טכנית (כמו צואה), אלא מצד פריצות ולכן לא יעזור כיסוי שקוף שעדיין רואים את אותו פריצות, וא"כ ה"ה פאה נכרית שג"כ רואים את אותו פריצות אסור אפילו ש"טכנית" הראש מכוסה.

טענה של הבל שטובה לפשקוויל צבעוני ומנוקד, בתקווה שאולי על נשים זה יעבוד.

כיסוי של ניילון אינו כיסוי - כי נראה דרכו השיער הטבעי שאותו אסרה התורה (ליתר דיוק, הראש שאותו אסרה לגלות). ולכן אין שמו "מכסה" בשום צורה.

ואין שום קשר לגזירת הכתוב, שהרי אין זה ממש "גזירת הכתוב" אלא מנהג בנות ישראל שהוזכר בתורה, ולכן נחשב דאורייתא (על אף שחלק מהפוסקים ובראשם תרומת הדשן כתבו שהוא מדרבנן, ונראים דבריהם בהחלט) ומנהג זה הוא לכסות בכיסוי היטב ולא בניילון, וכך נפסק בגמ' לדינא.

ואף אם כיסוי של ניילון היה מועיל מדין "כיסוי" כפי שאתה מוכיח מדין צואה בעששית, הרי יש כאן מימד נוסף של חוסר צניעות מדרבנן, כיוון שלאחר שפשט המנהג לכסות, אשה שאינה מכסה היא פרוצה, וממילא לא יועיל כיסוי של ניילון.

פאה נכרית היא ענין אחר לגמרי, כי הוא שיער זר על ראשה, ודינו כבגד, רק שאתה רוצה להמציא איסור חדש כיוון שזה אותה פריצות, ולפי זה לא מובן - מדוע לא נאסור קודם כל את שיער הרווקות, שהוא לא "דמי לשיער" אלא הוא השיער עצמו?

אבל הראשונים כותבים שאין פריצות כלל בשיער הרווקות, והראשונים גם מסבירים מדוע - כי רגילים בשיער זה ודשו בו. האחרונים כותבים זאת גם על נשואות, במילים פשוטות. הגר"ע יוסף משווה במפורש את שיער הנשואות לשיער הרווקות, למרות האיסור לנשואות שעדיין נותר, אבל פריצות אין בו. הבן איש חי כותב זאת במפורש על שיער הנשואות, בספרו "חוקי הנשים" ועוד שורה ארוכה של אחרונים.

ממילא מגוחך לחלוטין לבוא ולאסור פאה מחמת פריצות "דדמי לשיער", בנוסף לזה שהשיער הטבעי הוא מכוסה באמת ולא "טכנית מכוסה כמו בניילון". ואשה שיורידו את הפאה מראשה, תתבייש מאוד.
 
נו?

מה הקשר חכם עובדיה כשדנים בדעת השבט הלוי?!

לא,

הקשר הוא בדעת חכם עובדיה שדחף לתוך איסורו שלו
את שבט הלוי שדיבר על משהו אחר.

גם לערב את האוסרים פאות "של היום",
ואת האוסרים ב"קריאות קודש" (כי זה היה פירצה בזמנם),
בתוך רשימת האוסרים הקלאסית (שהגדירו כל פאה כלא כיסוי - מצד הסוגיא).
זה תימה לא פחות.
 
ציטוט חלקי ומסולף

לא חלקי ולא מסולף, ציטטתי את ליבת הדברים - הוא לא יכול לחלוק על הפוסקים המתירים פאה, נקודה, סוף פסוק. אין החי יכול להכחיש את החי.

ואדרבה, בהמשך דבריו הוא כותב שהקדמתו היא רק "לעורר"... (דהיינו כפי שכתבתי, נגד הארוכות).

והמתירים הרי התירו גם שיער עצמה שנתלש, ומה ש"התיר" מה שנראה כגוף זר, או שיש כיסוי נוסף תחת הפאה וכך זה שני כיסויים - את זה התירו גם האוסרים...

לסיכום: הוא לא אוסר פאה וגם לא מתיר פאה (לכן בספר חן וכבוד לא תמצא את הגר"ש וואזנר בין המתירים), ומה שהוא מתיר זה פאה שאינה ניכרת, שאת זה גם חלק מהאוסרים מתירים.
 
עוד אמר שם הרב נקי "טענה חזקה" לאסור פאה, שאיך אשה יכולה להגיד "לשם יחוד" על חבישת הפאה... ממש טענה חזקה...

כל ה"טענות החזקות" האלה הן בדיחות בעלמא, הרי פשוט לכולנו שאם הגר"ע יוסף היה מתיר פאה, היה הרב נקי מקדיש לזה ק"ן עלונים ומתיר זאת בק"ן טעמים, וכותב שחובה על כל אשה ללבוש פאה, כיוון דנפיק מפומיה, ויש לחזק את ההיתר.

אלא מאי, לאחר שנורה החץ הולכים ומסמנים את המטרה סביבו עם בדיחות קרש.
 
כל ה"טענות החזקות" האלה הן בדיחות בעלמא, הרי פשוט לכולנו שאם הגר"ע יוסף היה מתיר פאה, היה הרב נקי מקדיש לזה ק"ן עלונים ומתיר זאת בק"ן טעמים, וכותב שחובה על כל אשה ללבוש פאה, כיוון דנפיק מפומיה, ויש לחזק את ההיתר.

אלא מאי, לאחר שנורה החץ הולכים ומסמנים את המטרה סביבו עם בדיחות קרש.

למה אתה הולך רחוק מדאי,
כבר כתבתי כמו שלפי חכם עובדיה מסתמא אפשר להגיד לשם יחוד למי שמגלה 2 אצבעות.
(אבל זה באמת תת רמה).
 
האם היא יכולה לומר בפה מלא במילים אלו: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני באה לקיים את מצות התורה לכסות ראשי בפאה נכרית, כמו שציונו השם אלוקינו בתורתו הקדושה, לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו"?! האם יכול להיות שהפאה הנכרית תהיה ציווי השם יתברך, בשעה שהיא מטמאת ומושכת את עיני הגברים?!

והאם יכולה לומר "לשם יחוד" לפני שלובשת חצאית יפה, בשעה שהיא מטמאת ומושכת את עיני הגברים?!

והאם יכולה לומר "לשם יחוד" לפני שלובשת חולצה יפה, בשעה שהיא מטמאת ומושכת את עיני הגברים?!

והאם יכולה לומר "לשם יחוד" לפני שנועלת נעליים יפות, בשעה שהיא מטמאת ומושכת את עיני הגברים?!

והאם יכולה לומר "לשם יחוד" לפני שחובשת מטפחת בגודל הר תבור על ראשה, או שמכסה למחצה ולשליש, בשעה שהיא מטמאת ומושכת את עיני הגברים?!
 
ואם יצא לרב @א. כהן שאין להם על מה לסמוך אע"ג שיש מי שמתיר זכותו לפרסם כך ולמחות בהם.

זכותו לכתוב וזכותו לפרסם, אבל למחות בנוהגים לפי גדולי עולם? גם יוהרא וגם טיפשות.

וכן כתב מרן הגר"ש משאש זצ"ל:

"אחרי שגמרתי פסק דין זה ראיתי עוד לקצת אברכים שכתבו בזה באור תורה אדר א' תשמ"ט סי' ע"ה וסי' ע"ו, והאריכו בלהג הרבה יגיעת בשר, ואין סדר למקרא, ובהיות שכל דבריהם לקוחים מדברי הרב משה לוי שליט"א, ממילא נדחו כל דבריהם במה שכתבתי למעלה... גם מדברים גבוהה נגד הראשונים כמלאכים שאנו פוסקים כמותם בכל מקום. ובכן אין לי עסק עמהם, בסודם אל תבוא נפשי, ותו לא מידי...

בהיותי לומד בפסק דין הנזכר של פאה נכרית, ומחפש בספרים, לא יכולתי להתעלם, ונראה לי חובה קדושה לדבר ולהעיר לפני רבותי. במה שראיתי בירחון הנכבד אור תורה כסלו תשמ"ט, נערים אפרוחים שלא נתפקחו עיניהם בד' אמות של הלכה, מכניסים עצמם בין ראמים, בלי ראיות והוכחות, רק בעלי אסופות. והמה אוספים ומונים דברי הפוסקים האוסרים למיניהם, החיים והמתים, עד שנלאו למצוא הפתח ועלה להם כמנין פאה ויותר. ואם יחפשו עוד ימצאו חמש פאות, בלי שהזכירו בדבריהם אף פוסק אחד שמתיר, ובלי שראו והבינו גם תוכן דברי האוסרים וטעמם. ואח"כ פוסקים הלכה וזה לשונם, "המורם מכל האמור אין שום היתר לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, והשומע ישמע, והעובר חטאו ישא ואנחנו נקיים". עכ"ל. על זאת ידוו כל הדווים, שנתקיים בנו בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, ואוי לדור שכך עלה בימיו, שנער בן י"ז שנה שכתבנו עליו בוצין בוצין וכו', עמד במקום גדולים ונעשה גדול ואחראי בעד כל הדור, עד שהגיע לקלל עם קדוש וטהור ובכללם רבנים ואדמורי"ם וראשי ישיבות ואבות בתי הדין ספרדים ואשכנזים, לומר עליהם חטאם ישאו. ולא ידע למי מקלל, לדור שלם הסומך על דברי גדולי הפוסקים המפורסמים, ולא חש לקמחיה לדבר גבוהה ולא ירא משאתם שמא ישרפוהו בהבל פיהם. וע"ז אמר הפסוק באיוב, ועתה צחקו עלי צעירים ממני לימים אשר.."

וכן כתב הגר"ע יוסף בפתיחה לספרו "יביע אומר" (חלק ט'), וזה לשונו: "וראיתי לנכון להעיר כאן ולהתריע על תקלה חמורה, אודות כמה מצעירי הצאן, בחורי ישיבה, שלא הגיעו להוראה, ולא הוסמכו מגדולי הדור, ומעיזים פניהם לכתוב כמה מאמרים בהלכה, וחולקים על רבותיהם, אע"פ שלא הגיעו לקרסוליהם, ולא ירדו לסוף דעתם. ומפרסמים את דבריהם ברבים, באיזה ירחון להלכה ולמעשה, ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, ואין הכרעתם מכרעת, כי יסוד כל דבריהם ע"פ סברת הכרס, ללא הוכחות מדברי הפוסקים אשר מדבריהם אנחנו חיים. וישנם טועים וחושבים שדבריהם הלכה למעשה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו... ואלו התלמידים הצעירים שלא הרבו תורה "כראוי" ומבקשים להתגדל בפני עמי הארץ וקופצים ויושבים בראש להורות לישראל, הם המחריבים את העולם ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות, ועליהם נאמר, אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים".
 
ושוב, חוסר הבנה משווע. הוא בסך הכל כותב שמקור דברי הרמ"א הם שלטי הגיבורים, אבל אין הפשט שהרמ"א עשה העתק הדבק מהשלטי גיבורים והעטרת זקנים עשה העתק הדבק מהרמ"א. לא מדובר בילקוט יוסף. כל מי שהביא סברא זו להלכה, הפשט הוא שהסכים עם סברא זו ששיער תלוש אין בו ערוה, אלא המחובר לבשרה ונראה עם בשרה.

ושוב, הוצאת דברים מהקשרם.

הנידון בינינו האם בלי הראיה ממסכת שבת (או גמרא אחרת) אפשר להקל ע"פ הסברא המחודשת הזו או לא.

ניסית להביא לכך "ראיה" מהעטרת זקנים שהביא את הסברא.

ועל זה דחיתי שאין זה ראיה כי הוא הביא את הסברא אחרי מה שכתב בתחילת דבריו: "כל זה כתב רמ"א ע"פ הגה באלפסי פרק במה אשה (שלטי גיבורים שבת כט, א, אות א), ופסק על פי זה בסי' שג שלא אמרו שיער באשה ערוה אלא דוקא שערות הדבוקים לבשרה ממש" וכו'.

כלומר בעקבות השלטי גיבורים הוא פסק את החילוק הנ"ל, אבל אם אין מקור לזה, אימא לך שא"א לחלק ולהקל על פי סברא בלבד, וכדמוכח מהקבוצה הראשונה של האחרונים הנ"ל, וכדלעיל.

ואז – מה אתה 'דוחה'? שבאמת גם לולא הראיה משבת היה פוסק כן ע"פ הסברא בלבד.

אבל זה גופא הנידון!

דעל זה כתבתי שאין ראיה מהעטרת זקנים לכאן או לכאן (רק יש ראיה כדבריי מהקבוצה הראשונה של האחרונים כדלעיל) דיתכן שהסברא ניתנה אחרי שהבין שזה גופא הפאה של הש"ס וכמו שכתב השלט"ג שהוא מקור דבריו אבל בלי זה יתכן שלא היה מתיר (ואמנם יתכן שכן, אבל גם יתכן שלא, ולכן דל ראיה מעטרת זקנים מהכא), אז מה אתה חוזר על זה שוב וקובע עובדות לא מוכרחות כאשר זה גופא הנידון?​
 
וכפי שהמג"א והגר"א הביאו את הש"ג להלכה, וראייתם היא אחרת לגמרי - מ"חוטי שיער". וכן הרמ"א כתב דבריו בדרכי משה על "חוטי שיער".

לא משנה מהיכן הראיה, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון – כאשר יש ראיה מהמשנה או הגמ' (תהיה גמרא איזה שתהיה), צריך לחזר אחרי 'סברא' של הדבר, ולכן ניתן לכתוב גם סברות מחודשות, מכיון שעצם הדין מוכח מצד עצמו. אבל אם אין ראיה מהמשנה או הגמ' א"א להיסמך על סברות מחודשות אלו מצד עצמם.​
 
בריצתך להגיב אפילו לא שמת לב מי קאי ועל מה קאי, הרי כתבתי בתגובתי שהפמ"ג הביא "דמדומי ראיה" להש"ג ממקום אחר לגמרי, והמג"א עצמו הביא ראיה מ"חוטי שיער" שאין זו ראייתו של הש"ג, וכל זה סתירה גמורה לתזה שלך שהם נשענו על ראיות הש"ג, ובהינטל הראיות בטל ההיתר.

וגם מה שכתב הפמ"ג "עיין מגן אברהם, דפאה נכרית אפי' משערותיה התלושים אין הרהור, ויוצאה לרשות הרבים כך אפי' בשבת" כל זה לא מבואר בדברי המגן אברהם, שכתב בקיצור נמרץ דהלכה כהש"ג נגד הב"ש וראיה מחוטי שיער, ואפילו לא ראה צורך לבאר ראייתו.

זאת אומרת שאת כל זה כתב הפמ"ג מדיליה, רק כמובן ציטט את עמודי ההוראה שקדמו לו, אשלי רברבי שאפשר לסמוך עליהם.

שוב פעם חוסר הבנה בדיון כאן.

הנידון הוא לא האם יש אך ורק את הראיה מהמשנה בשבת לגבי פאה נכרית או לא (שתוכל להיתלות ב"הוכחה" מכך שהמ"א למד ההיתר מחוטי שיער והפמ"ג הוסיף דמדומי ראיה ממקום אחר), אלא הנידון הוא האם ניתן להתיר על פי ה"סברא" בלבד או לא. אם יש ראיה, לא משנה מהיכן הראיה, מהמשנה או הגמ' (תהיה גמרא איזה שתהיה), צריך לחזר אחרי 'סברא' של הדבר, ולכן ניתן לכתוב גם סברות מחודשות, מכיון שעצם הדין מוכח מצד עצמו. אבל אם אין ראיה מהמשנה או הגמ' א"א להיסמך על סברות מחודשות אלו מצד עצמם. וכנ"ל.​
 
ראשי תחתית