כללי הפסיקה של הגר"ע יוסף זצ"ל
- יוזם האשכול אלישמע
- תאריך התחלה
בלבלת אותי לגמרי.
מקודם כתבת לי שקבלת דברי מרן היא ודאי אך הכרעת מרן עצמו לחומרא היא מספק.
אבני הכותל
חבר קבוע
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 738
לא מובן.
כי לפי דבריך יצא דבר מוזר מאוד, שבדינים דרבנן, אם מרן פסק להחמיר, ע"כ שהוא פסק זאת בתורת ודאי, כי אם לא, הרי ספק דרבנן לקולא, ואם היקל הרי שזה יכול להיות בתורת ספק, ומספק היקל.
ואילו בדינים דאורייתא יצא להיפך, שאם פסק לחומרא, ייתכן שזה רק מספק, ואם פסק לקולא הרי שזה בתורת ודאי.
קצת מוזר.
אבני הכותל
חבר קבוע
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 738
כיוצא בזה ידוע על החזו"א שהקל בכמה דינים בהלכות שמיטה, משום שסבר שאין ממש בהיתר המכירה, ובכדי שיקבלו את האיסור, הקל בדינים אחרים.
אני יסביר את זה קצת יותר...
שמרן פוסק "להקל" בדין דרבנן או דאורייתא ע"פ רוב זה בגדר "כללי הפסיקה" וכך ההלכה בצורה וודאית. (ובאמת אחר העיון נראה שאם כתב להדיא בב"י שמיקל מצד "ספק דרבנן" וכדו' וודאי שמכריע מחמת ספק)
אולם שפוסק לדוגמא במח' ראשונים בדין מסויים "להחמיר" זה לא אומר שדחה את שיטות הראשונים המקילים מכל וכל, אלא החמיר כראשונים האחרים.
(ובאמת יש כמה מקומות שמשמע שהפסיקה לאסור היא בתורת וודאי ועל זה לא יעזור ס"ס - עיין יבי"א ח"ח יו"ד סי' ו אות ה)
נערך לאחרונה:
מעולה
א"כ כשמרן פסק בספק דאורייתא לחומרא, זה יוצא שפסק מתורת ודאי משום שיש כלל "ספק דאו' לחומרא"
ולכן לא שייך לעשות ס"ס נגד מרן כשזה בספק דאו' כי פסק כן מתורת ודאי [ע"פ הכלל של ספק דאו' לחומרא]
אסביר את זה ביותר בירור אם לא הייתי מובן...
- שמרן בשו"ע פסק הלכה מסויימת "להחמיר" (מטעם ספד"א או מטעם אחר) זה לא אומר שדעתו שכך ההלכה ב100%, אלא בגלל שיש מח' בפוסקים וע"פ כללי הפסיקה אמורים "לפסוק לחומרא" פסק ככה.
ולכן אם היה עוד ספק להתיר יכול להיות שמרן היה מתיר זאת ע"פ ס"ס. (דהיינו שמה שפסק על פי כללי הפסיקה לא אומר שלא שמצטרף לס"ס)
וזה בדיוק הלשון שאומרים "ספיקא דאורייתא לחומרא" דהיינו שזה לא וודאי, אבל מחמירים.
נ.ב - באמת אחר העיון נראה שמה שכתבתי בתחילה לא כ"כ נכון, ותוקן.
וזהו בדיוק הלשון שאומרים "ספיקא דרבנן לקולא" דהיינו שזה לא ודאי, אבל כיון שזה ספק בדרבנן מקילים
אבני הכותל
חבר קבוע
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 738
מצטער, אבל עדיין לא הבנתי.
מאי חזית? גם לקולא זה לא ודאי, אלא הכוונה שמספק מקילים.
הה"נ בחומרא
שאם מרן פסק באיזה דבר לחומרא א"כ ע"פ רוב זה בגדר "כלפי הפסיקה" ולכן ההלכה היא וודאית
אלא א"כ כתב להדיא שהחמיר מחמת "ספק דאו' לחומרא" דאז נאמר שהחמיר מחמת הספק
אך כשאסר בסתמא ולא כתב שזה מחמת "ספיקא דאו' לחומרא" ממילא זה בתורת ודאי
ע"ז בדיוק כתבתי לפני שאם למרן היה עוד ספק להקל וכי נאמר שלא היה מצרף זאת לס"ס?
וודאי שהיה מצרף וע"כ משום שאפי' שלפי כללי הפסיקה פסק משהו, לא אומר שלא היה מצרף לס"ס.
אולם שמרן פסק "להקל" ברוב המקומות פסק להקל מדינא.
- ואולי נדייק לשונו הטהורה של הישיב משה "אבל היכא דמרן מתיר ודאי אין לנו ספק דאם יש לו ספק לא היה מתיר"
- ודהיינו שאם פסק כן "מחמת ספק דרבנן לקולא" וודאי שזה מחמת ספק, אולם בלאו הכי דעתו בוודאות להקל כי אם לא היה חושש לאוסרים.
(אולם בדאורייתא לא שייך לומר "היכא דמרן אוסר ודאי אין לנו ספק דאם יש לו ספק לא היה אוסר" - ודו"ק)
כמו שאפשר להגיד לצד השני
שאם מרן היה לו עוד איזה צד של "איסור" וכגון עוד שיטות שאסרו ולא הכירם וכד', ודאי שהיה מצרף את זה לחומרא ולא היה מקל.
כך שזה דו צדדי- א"א לומר ולטעון טענות לכיון אחד
כי בין לקולא ובין לחומרא, יש את אותן שני הצדדים שאני יכול לומר שאם היה יודע מהצד החומרא השנייה היה מחמיר, כשם שאומרים שאם היה לו עוד צד קולא היה מצרפו להקל
זה לא שהיה "מצרף" לחומרא.
יש לנו כמה מקומות שאומרים שאם מרן היה רואה את דברי הראשונים בנושא מסויים אולי היה אוסר בלי קשר לס"ס.
וע"ז בדיוק סיימתי לך בדברי הישיב משה שבמקומות שמרן התיר "לא היה לו ספק" ולכן א"א לצרף זאת לס"ס, אולם במקומות שמרן מחמיר וודאי שזה מחמת "ספק" אא"כ משמע להפך.
(דרך אגב עולות לי כמה דוגמאות בראש שמרן פסק לאסור דבר מסויים, אולם צירף את המתירים לס"ס, אתה מכיר דוגמאות שמרן התיר משהו וצירף את האוסרים לס"ס לאסור?)
לא קהות חושים ולא מוצאי צום,
פשוט נעדרתי מהאיזור וכנראה כך יהיה בימים הקרובים.
עכ"פ לעניינינו בזמן הקצר שאני על המחשב.
"ספק" לא צריך לקבל! זאת עובדא, יש ספק.
ואם מרן פסק שזה ספק, אז ברור שקיבלתי ע"ד ספק ולא ע"ד ודאי. - ככל וקבלתי על עצמי הוראת מרן.
השאלה למה צריך דוקא ס"ס, תיפוק ליה בדין דרבנן, שספיקו לקולא.
ואם מפני שהוא המרא דאתרא וכו', אז גם בספק ספיקא, וגם בברכות.
ואם ישנם חילוקים בין דין לדין, אז כל דבר כזה צריך יישוב וראייה ומקור.
וככל שימצא נוכל לדון, וככל שלא, חזר הדין למקומו.