מבקש השם
חבר קבוע
- הצטרף
- 27/4/25
- הודעות
- 265
היינו שקיבלנו בודאי שזה ספק. ולא שזה ספק אם זה ספק. כי אם זה ספק אם זה ספק אז זה מצטרף לס"ס באותו המקום.
כללי הפסיקה של הגר"ע יוסף זצ"ל
- יוזם האשכול אלישמע
- תאריך התחלה
למה?
הוא כותב להדיא שאם היה עוד "ספק" למרן היה מכריע לקולא. (אבל אם "מיקל" בדבר מסויים זה בתורת וודאי - נכון שכאן לא כותב זאת מפורש מרן הגרע"י זצוק"ל, אלא כתב בכמה מקומות שאים לעשות ס"ס במה שמרן הכריע לקולא. עיין במה שהעליתי)
מעל ההגיון
חבר חדש
- הצטרף
- 8/1/25
- הודעות
- 110
בלת"ק
לפי מה שיצא לי אישית מהמעט שעסקתי בזה, זה שאכן כן לכאורה אין כלל אחיד וברור אימתי כן ואימתי לא, אלא זה פעם כך ופעם כך
ויש משמעות מכ"מ שאכן רצה הגר"ע לפסוק כש"ע בכ"מ ממש, ואפילו בברכות וכו', ורק שלמעשה לא עשה כן לחלוטין, ושמא החריגות הן במה שכן עשה כך...
לפי מה שיצא לי אישית מהמעט שעסקתי בזה, זה שאכן כן לכאורה אין כלל אחיד וברור אימתי כן ואימתי לא, אלא זה פעם כך ופעם כך
ויש משמעות מכ"מ שאכן רצה הגר"ע לפסוק כש"ע בכ"מ ממש, ואפילו בברכות וכו', ורק שלמעשה לא עשה כן לחלוטין, ושמא החריגות הן במה שכן עשה כך...
עיינתי שם. אין אלו דברי הגרע"י כלל.
הם דברי חכמים הבאים ליישב את שני המהלכים שכתובים ביבי"א בכמה מקומות, והובאו למעלה.
ויש קצת להשיב על הדברים, כי אין הפנאי מסכים עמדי להאריך כעת בענין זה.
תחילת דבריהם: קבלת הוראות מרן אם היא בתורת ודאי או ספק ונ"מ גם אם רשאי לטעון קים לי נגד מרן.
דברים אלו נסתרים מכמה וכמה מקומות שהבאתי מהיבי"א בהדיא, דלא תליא הא בהא, אלא אפילו קבלנוהו באופן שאין לומר קים לי נגדו, מ"מ קבלתו אצלנו היא רק מכח ספק.
עכ"פ יסוד דבריהם שם הוא, שאנו קבלנו דבריו מכח ודאי, אא"כ הוא עצמו פסק מכח ספק בלבד.
ובודאי שבחלק מהדברים הרי זה תואם את ה[מהלך החדש של הגרע"י, שה]טעם לס"ס נגד מרן הוא מטעם שמרן בעצמו [אפשר ש]היה מורה כן.
והם הוסיפו לפ"ז לבאר את ענין הקים לי, שאינו מכח סתם 'קבלת הוראות מרן מכח ודאי היא', אלא מכח ש'מרן עצמו הורה שם מדין ודאי'. וזה - כמדומה - לא מוזכר כלל ביבי"א בטעם לדבר.
הוא כתב בסתם שתופסים קים לי נגד מרן, וזה התיישב לו אפילו כשהקבלה מכח ספק. וכ"ש כשהיא מכח ודאי.
כך הם מנסים ליישב בכל המקומות שהגרע"י כתב בהדיא שהקבלה מכח ספק, ובאו הם וביארו שלא אמר כן אלא בנידונו שהוא לחומרא, שאז י"ל שמרן אסר כן רק מכח ספק.
לדברים הללו אין אישוש בלשון הגרע"י כלל. וע"כ הוסיפו במוסגר [אם כי קיצר בדברים, כדרכו בקדש].
ולענ"ד לא קיצור דברים יש כאן, אלא העיקר חסר מן הספר, שהרי זה כל הטעם שמגדיר את הקבלה כספק.
ואין זו דרכו של הגרע"י להסתיר דברים יסודיים כאלו מן הקורא. כן נלע"ד פשוט.
ועוד, שכתב להקל גם כשאין ס"ס נגדו, אלא גם לענין ברכות המגילה וכנ"ל. [אמנם בעניינים אלו תמיד יוכל הדוחה לדחות ששם סמך על דברים נוספים שכתב].
ומה שחשבו לתקן במה שהוסיפו בין השיטין, שהטעם שכתב הגרע"י במקרים הנ"ל להקל מכח ס"ס נגד מרן הוא שמלבד שי"ל שמרן פסק מכח ספק, עוד יש לצרף את סברת האומרים שכל קבלת ההוראות היא מכח ספק, כדי 'לחזק הס"ס', - היא דבר זר ומוזר.
והלא בהא אנן קיימין, אם קבלת דברי מרן היא מכח ספק או לא, וכיון שכל דברי הגרע"י אמורים להיות מוכרעים כאחד מן הצדדים, וכדרך שפתחו בדבריהם, שקבלת הוראות מרן היא מכח ודאי זולת היכן שהוא עצמו פסק מכח ספק, כיצד שוב נצרף סברת החולקים על כל עיקר זה? וצ"ע.
[ועוד, שאם באמת יש בדבר ספק, מדוע שלא נעשה ס"ס מעצם ענין זה עצמו, שמא קבלת מרן היא מכח ודאי, ואפילו את"ל מכח ספק וכו', ונבוא לעשות קים לי נגדו בשופי. וזה י"ל].
את מש"כ בהליכו"ע ח"ז לענין שמותר לספרדי ליתן לאשכנזי דבר שמרן אסרו, הם מבארים שלא אמר כן הגרע"י אלא משום שמרן אסר. ומהטעם הנ"ל שאינו אלא חומרא וממילא י"ל שאסר כן מספק. ע"כ. אבל לקושטא דמילתא המעיין שם יראה שכתב שה"ה להיפך, דבר שמרן התיר והרמ"א אוסר, מותר לאשכנזי וכו'. ולא נראה בדבריו שיש חילוק ביניהם. ואם איתא, הרי כשמרן התיר הוא מכח ודאי.
את מה שכתב ביבי"א ח"י יו"ד סי' מג שהקבלה מכח ספק, הם מבארים שלא כתב כן אלא לצירוף בעלמא, ולא כתב שכדברי הפוסקים האלה עיקר.
ומלבד שכל הדבר צל"ע בדעת הגרע"י, עוד בה, שאין בנו כח לקבוע מסמרות ולומר שכאן מרן החמיר רק מכח ספק, ואין זה מתאים לדרכו של הגרע"י לבנות כל כך הרבה דינים רק על השערת שכלו בכל דין ודין.
[צא ולמד מדין בישול אחר בישול בלח, שכתב הגרע"י בכמה מקומות שלא אסר אלא מכח ספק. אולם הרואה יראה שלגבי חימום מול האש מוכח שלא צירף דעה זאת אפילו לס"ס].
מעל ההגיון
חבר חדש
- הצטרף
- 8/1/25
- הודעות
- 110
מה שבאמת צריך (בלי חס וחלילה לגרוע מחלק הגר"ע) זה לייצר מערכת כללי פסיקה הרמטית והגיונית שאינה משתנה ממקום למקום, אלא פועלת במושלם בכל מקום לפי ענינו, על פי כללי הבסיס הברורים
שמעון טרבלסי
חבר מוביל
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 1,980
זה באמת @מעל ההגיון כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל.
הבאתי שכותב זאת במפורש.
והכלל הזה שהזכרנו מתאים עם כל פסיקותיו ההלכתיות ללא שום יוצא מן הכלל, והכלל הזה מובן גם מסברא.
מעל ההגיון
חבר חדש
- הצטרף
- 8/1/25
- הודעות
- 110
נכון, אבל גם זה (ואולי דוקא זה, ובעיקר זה) צריך להיות מסודר
מעל ההגיון
חבר חדש
- הצטרף
- 8/1/25
- הודעות
- 110
אני אישית איני מתכוון לכללי פסיקה שבתוך דעת הגר"ע או אחר, אלא באופן כללי, מהם כללי הפסיקה היסודיים והמוחלטים
מבקש השם
חבר קבוע
- הצטרף
- 27/4/25
- הודעות
- 265
בלבלת אותי לגמרי.
מקודם כתבת לי שקבלת דברי מרן היא ודאי אך הכרעת מרן עצמו לחומרא היא מספק.
אבני הכותל
חבר קבוע
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 770
לא מובן.
כי לפי דבריך יצא דבר מוזר מאוד, שבדינים דרבנן, אם מרן פסק להחמיר, ע"כ שהוא פסק זאת בתורת ודאי, כי אם לא, הרי ספק דרבנן לקולא, ואם היקל הרי שזה יכול להיות בתורת ספק, ומספק היקל.
ואילו בדינים דאורייתא יצא להיפך, שאם פסק לחומרא, ייתכן שזה רק מספק, ואם פסק לקולא הרי שזה בתורת ודאי.
קצת מוזר.
אבני הכותל
חבר קבוע
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 770
כיוצא בזה ידוע על החזו"א שהקל בכמה דינים בהלכות שמיטה, משום שסבר שאין ממש בהיתר המכירה, ובכדי שיקבלו את האיסור, הקל בדינים אחרים.
אני יסביר את זה קצת יותר...
שמרן פוסק "להקל" בדין דרבנן או דאורייתא ע"פ רוב זה בגדר "כללי הפסיקה" וכך ההלכה בצורה וודאית. (ובאמת אחר העיון נראה שאם כתב להדיא בב"י שמיקל מצד "ספק דרבנן" וכדו' וודאי שמכריע מחמת ספק)
אולם שפוסק לדוגמא במח' ראשונים בדין מסויים "להחמיר" זה לא אומר שדחה את שיטות הראשונים המקילים מכל וכל, אלא החמיר כראשונים האחרים.
(ובאמת יש כמה מקומות שמשמע שהפסיקה לאסור היא בתורת וודאי ועל זה לא יעזור ס"ס - עיין יבי"א ח"ח יו"ד סי' ו אות ה)
נערך לאחרונה:
מעולה
א"כ כשמרן פסק בספק דאורייתא לחומרא, זה יוצא שפסק מתורת ודאי משום שיש כלל "ספק דאו' לחומרא"
ולכן לא שייך לעשות ס"ס נגד מרן כשזה בספק דאו' כי פסק כן מתורת ודאי [ע"פ הכלל של ספק דאו' לחומרא]
אסביר את זה ביותר בירור אם לא הייתי מובן...
- שמרן בשו"ע פסק הלכה מסויימת "להחמיר" (מטעם ספד"א או מטעם אחר) זה לא אומר שדעתו שכך ההלכה ב100%, אלא בגלל שיש מח' בפוסקים וע"פ כללי הפסיקה אמורים "לפסוק לחומרא" פסק ככה.
ולכן אם היה עוד ספק להתיר יכול להיות שמרן היה מתיר זאת ע"פ ס"ס. (דהיינו שמה שפסק על פי כללי הפסיקה לא אומר שלא שמצטרף לס"ס)
וזה בדיוק הלשון שאומרים "ספיקא דאורייתא לחומרא" דהיינו שזה לא וודאי, אבל מחמירים.
נ.ב - באמת אחר העיון נראה שמה שכתבתי בתחילה לא כ"כ נכון, ותוקן.
וזהו בדיוק הלשון שאומרים "ספיקא דרבנן לקולא" דהיינו שזה לא ודאי, אבל כיון שזה ספק בדרבנן מקילים
אבני הכותל
חבר קבוע
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 770
מצטער, אבל עדיין לא הבנתי.
מאי חזית? גם לקולא זה לא ודאי, אלא הכוונה שמספק מקילים.
הה"נ בחומרא
שאם מרן פסק באיזה דבר לחומרא א"כ ע"פ רוב זה בגדר "כלפי הפסיקה" ולכן ההלכה היא וודאית
אלא א"כ כתב להדיא שהחמיר מחמת "ספק דאו' לחומרא" דאז נאמר שהחמיר מחמת הספק
אך כשאסר בסתמא ולא כתב שזה מחמת "ספיקא דאו' לחומרא" ממילא זה בתורת ודאי
ע"ז בדיוק כתבתי לפני שאם למרן היה עוד ספק להקל וכי נאמר שלא היה מצרף זאת לס"ס?
וודאי שהיה מצרף וע"כ משום שאפי' שלפי כללי הפסיקה פסק משהו, לא אומר שלא היה מצרף לס"ס.
אולם שמרן פסק "להקל" ברוב המקומות פסק להקל מדינא.
- ואולי נדייק לשונו הטהורה של הישיב משה "אבל היכא דמרן מתיר ודאי אין לנו ספק דאם יש לו ספק לא היה מתיר"
- ודהיינו שאם פסק כן "מחמת ספק דרבנן לקולא" וודאי שזה מחמת ספק, אולם בלאו הכי דעתו בוודאות להקל כי אם לא היה חושש לאוסרים.
(אולם בדאורייתא לא שייך לומר "היכא דמרן אוסר ודאי אין לנו ספק דאם יש לו ספק לא היה אוסר" - ודו"ק)
כמו שאפשר להגיד לצד השני
שאם מרן היה לו עוד איזה צד של "איסור" וכגון עוד שיטות שאסרו ולא הכירם וכד', ודאי שהיה מצרף את זה לחומרא ולא היה מקל.
כך שזה דו צדדי- א"א לומר ולטעון טענות לכיון אחד
כי בין לקולא ובין לחומרא, יש את אותן שני הצדדים שאני יכול לומר שאם היה יודע מהצד החומרא השנייה היה מחמיר, כשם שאומרים שאם היה לו עוד צד קולא היה מצרפו להקל
זה לא שהיה "מצרף" לחומרא.
יש לנו כמה מקומות שאומרים שאם מרן היה רואה את דברי הראשונים בנושא מסויים אולי היה אוסר בלי קשר לס"ס.
וע"ז בדיוק סיימתי לך בדברי הישיב משה שבמקומות שמרן התיר "לא היה לו ספק" ולכן א"א לצרף זאת לס"ס, אולם במקומות שמרן מחמיר וודאי שזה מחמת "ספק" אא"כ משמע להפך.
(דרך אגב עולות לי כמה דוגמאות בראש שמרן פסק לאסור דבר מסויים, אולם צירף את המתירים לס"ס, אתה מכיר דוגמאות שמרן התיר משהו וצירף את האוסרים לס"ס לאסור?)
לא קהות חושים ולא מוצאי צום,
פשוט נעדרתי מהאיזור וכנראה כך יהיה בימים הקרובים.
עכ"פ לעניינינו בזמן הקצר שאני על המחשב.
"ספק" לא צריך לקבל! זאת עובדא, יש ספק.
ואם מרן פסק שזה ספק, אז ברור שקיבלתי ע"ד ספק ולא ע"ד ודאי. - ככל וקבלתי על עצמי הוראת מרן.
השאלה למה צריך דוקא ס"ס, תיפוק ליה בדין דרבנן, שספיקו לקולא.
ואם מפני שהוא המרא דאתרא וכו', אז גם בספק ספיקא, וגם בברכות.
ואם ישנם חילוקים בין דין לדין, אז כל דבר כזה צריך יישוב וראייה ומקור.
וככל שימצא נוכל לדון, וככל שלא, חזר הדין למקומו.