כללי הפסיקה של הגר"ע יוסף זצ"ל

טוב, לעניינינו
אני לא יודע יותר ממ"ש בספרו ממש.
שם כתוב שקבלנו בתורת ודאי בין להקל בין להחמיר.
(וא"א לקבל בתורת ודאי מה שהשו"ע קבע שהוא ספק).
 
אכן, כיון שההערה היא מכת"י של מרן זצ"ל בהערות על ספר מערכת שבת, ואת ההערה הזו הוא לא הכניס לדפוס, איתרע מילתא ונראה שלא רצה לסמוך ע"ז בבירור להלכה.
לכן לא ברור שניתן לסמוך על חילוק זה ולומר שכ"ה דעת מרן זצ"ל להלכה.
אבל לפי "הכלל" הזה כל פסיקותיו ההלכתיות של מרן הגרע"י זצוק"ל ברורות ופשוטות.
(והגם שכתב זאת להדיא ביבי"א ח"ט בגוף התשובה)
 
אבל לפי "הכלל" הזה כל פסיקותיו ההלכתיות של מרן הגרע"י זצוק"ל ברורות ופשוטות.
(והגם שכתב זאת להדיא ביבי"א ח"ט בגוף התשובה)
קודם תחליטו מה הכללים שלו,
ואח"כ נדון מה הגיוני ומה לא,
ומה מסתדר עם פסיקותיו ומה לא.
בסדר

למה לא?
נפ"מ לספק ספקא.
איך פוסקים בתורת ודאי מה שהשו"ע פסק שהוא ספק ?
קצת היגיון.

בהערות על האול"צ?
נכון, הספר שהעלה אור יעקב ציין לשם.
 
1752438608294.png
אין כאן חילוק בין קולא לחומרא.
 
אין כאן חילוק בין קולא לחומרא.
למה?
הוא כותב להדיא שאם היה עוד "ספק" למרן היה מכריע לקולא. (אבל אם "מיקל" בדבר מסויים זה בתורת וודאי - נכון שכאן לא כותב זאת מפורש מרן הגרע"י זצוק"ל, אלא כתב בכמה מקומות שאים לעשות ס"ס במה שמרן הכריע לקולא. עיין במה שהעליתי)
 
בלת"ק

לפי מה שיצא לי אישית מהמעט שעסקתי בזה, זה שאכן כן לכאורה אין כלל אחיד וברור אימתי כן ואימתי לא, אלא זה פעם כך ופעם כך

ויש משמעות מכ"מ שאכן רצה הגר"ע לפסוק כש"ע בכ"מ ממש, ואפילו בברכות וכו', ורק שלמעשה לא עשה כן לחלוטין, ושמא החריגות הן במה שכן עשה כך...​
 
הרב @איתן עיין במה שהעליתי בהתחלה מההקדמה ליחו"ד ח"ז.
עיינתי שם. אין אלו דברי הגרע"י כלל.
הם דברי חכמים הבאים ליישב את שני המהלכים שכתובים ביבי"א בכמה מקומות, והובאו למעלה.

ויש קצת להשיב על הדברים, כי אין הפנאי מסכים עמדי להאריך כעת בענין זה.

תחילת דבריהם: קבלת הוראות מרן אם היא בתורת ודאי או ספק ונ"מ גם אם רשאי לטעון קים לי נגד מרן.
דברים אלו נסתרים מכמה וכמה מקומות שהבאתי מהיבי"א בהדיא, דלא תליא הא בהא, אלא אפילו קבלנוהו באופן שאין לומר קים לי נגדו, מ"מ קבלתו אצלנו היא רק מכח ספק.

עכ"פ יסוד דבריהם שם הוא, שאנו קבלנו דבריו מכח ודאי, אא"כ הוא עצמו פסק מכח ספק בלבד.
ובודאי שבחלק מהדברים הרי זה תואם את ה[מהלך החדש של הגרע"י, שה]טעם לס"ס נגד מרן הוא מטעם שמרן בעצמו [אפשר ש]היה מורה כן.
והם הוסיפו לפ"ז לבאר את ענין הקים לי, שאינו מכח סתם 'קבלת הוראות מרן מכח ודאי היא', אלא מכח ש'מרן עצמו הורה שם מדין ודאי'. וזה - כמדומה - לא מוזכר כלל ביבי"א בטעם לדבר.
הוא כתב בסתם שתופסים קים לי נגד מרן, וזה התיישב לו אפילו כשהקבלה מכח ספק. וכ"ש כשהיא מכח ודאי.

כך הם מנסים ליישב בכל המקומות שהגרע"י כתב בהדיא שהקבלה מכח ספק, ובאו הם וביארו שלא אמר כן אלא בנידונו שהוא לחומרא, שאז י"ל שמרן אסר כן רק מכח ספק.
לדברים הללו אין אישוש בלשון הגרע"י כלל. וע"כ הוסיפו במוסגר [אם כי קיצר בדברים, כדרכו בקדש].
ולענ"ד לא קיצור דברים יש כאן, אלא העיקר חסר מן הספר, שהרי זה כל הטעם שמגדיר את הקבלה כספק.
ואין זו דרכו של הגרע"י להסתיר דברים יסודיים כאלו מן הקורא. כן נלע"ד פשוט.

ועוד, שכתב להקל גם כשאין ס"ס נגדו, אלא גם לענין ברכות המגילה וכנ"ל. [אמנם בעניינים אלו תמיד יוכל הדוחה לדחות ששם סמך על דברים נוספים שכתב].

ומה שחשבו לתקן במה שהוסיפו בין השיטין, שהטעם שכתב הגרע"י במקרים הנ"ל להקל מכח ס"ס נגד מרן הוא שמלבד שי"ל שמרן פסק מכח ספק, עוד יש לצרף את סברת האומרים שכל קבלת ההוראות היא מכח ספק, כדי 'לחזק הס"ס', - היא דבר זר ומוזר.
והלא בהא אנן קיימין, אם קבלת דברי מרן היא מכח ספק או לא, וכיון שכל דברי הגרע"י אמורים להיות מוכרעים כאחד מן הצדדים, וכדרך שפתחו בדבריהם, שקבלת הוראות מרן היא מכח ודאי זולת היכן שהוא עצמו פסק מכח ספק, כיצד שוב נצרף סברת החולקים על כל עיקר זה? וצ"ע.
[ועוד, שאם באמת יש בדבר ספק, מדוע שלא נעשה ס"ס מעצם ענין זה עצמו, שמא קבלת מרן היא מכח ודאי, ואפילו את"ל מכח ספק וכו', ונבוא לעשות קים לי נגדו בשופי. וזה י"ל].

את מש"כ בהליכו"ע ח"ז לענין שמותר לספרדי ליתן לאשכנזי דבר שמרן אסרו, הם מבארים שלא אמר כן הגרע"י אלא משום שמרן אסר. ומהטעם הנ"ל שאינו אלא חומרא וממילא י"ל שאסר כן מספק. ע"כ. אבל לקושטא דמילתא המעיין שם יראה שכתב שה"ה להיפך, דבר שמרן התיר והרמ"א אוסר, מותר לאשכנזי וכו'. ולא נראה בדבריו שיש חילוק ביניהם. ואם איתא, הרי כשמרן התיר הוא מכח ודאי.

את מה שכתב ביבי"א ח"י יו"ד סי' מג שהקבלה מכח ספק, הם מבארים שלא כתב כן אלא לצירוף בעלמא, ולא כתב שכדברי הפוסקים האלה עיקר.

ומלבד שכל הדבר צל"ע בדעת הגרע"י, עוד בה, שאין בנו כח לקבוע מסמרות ולומר שכאן מרן החמיר רק מכח ספק, ואין זה מתאים לדרכו של הגרע"י לבנות כל כך הרבה דינים רק על השערת שכלו בכל דין ודין.
[צא ולמד מדין בישול אחר בישול בלח, שכתב הגרע"י בכמה מקומות שלא אסר אלא מכח ספק. אולם הרואה יראה שלגבי חימום מול האש מוכח שלא צירף דעה זאת אפילו לס"ס].
 
מה שבאמת צריך (בלי חס וחלילה לגרוע מחלק הגר"ע) זה לייצר מערכת כללי פסיקה הרמטית והגיונית שאינה משתנה ממקום למקום, אלא פועלת במושלם בכל מקום לפי ענינו, על פי כללי הבסיס הברורים​
 
מה שבאמת צריך (בלי חס וחלילה לגרוע מחלק הגר"ע) זה לייצר מערכת כללי פסיקה הרמטית והגיונית שאינה משתנה ממקום למקום, אלא פועלת במושלם בכל מקום לפי ענינו, על פי כללי הבסיס הברורים​
זה באמת @מעל ההגיון כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל.
 
לדברים הללו אין אישוש בלשון הגרע"י כלל. וע"כ הוסיפו במוסגר [אם כי קיצר בדברים, כדרכו בקדש].
ולענ"ד לא קיצור דברים יש כאן, אלא העיקר חסר מן הספר, שהרי זה כל הטעם שמגדיר את הקבלה כספק.
ואין זו דרכו של הגרע"י להסתיר דברים יסודיים כאלו מן הקורא. כן נלע"ד פשוט.
הבאתי שכותב זאת במפורש.
מה שבאמת צריך (בלי חס וחלילה לגרוע מחלק הגר"ע) זה לייצר מערכת כללי פסיקה הרמטית והגיונית שאינה משתנה ממקום למקום, אלא פועלת במושלם בכל מקום לפי ענינו, על פי כללי הבסיס הברורים
והכלל הזה שהזכרנו מתאים עם כל פסיקותיו ההלכתיות ללא שום יוצא מן הכלל, והכלל הזה מובן גם מסברא.
 
והכלל הזה שהזכרנו מתאים עם כל פסיקותיו ההלכתיות ללא שום יוצא מן הכלל, והכלל הזה מובן גם מסברא.
אני אישית איני מתכוון לכללי פסיקה שבתוך דעת הגר"ע או אחר, אלא באופן כללי, מהם כללי הפסיקה היסודיים והמוחלטים
 
ראשי תחתית