[מפוצל מאשכול אחר]
בואו תראו הערה בגלל חוסר הבנה.
באות ד' [שבמכתב הנ"ל] הביא משם ההלכה ברורה שאם אדם שמע ברכה בסתם, מספק אומרים שלא יברך ויצא.
ואז דחה שזה "בלי עיון" ו "בשטחיות"
וכן בשיעור השבועי ג"כ העיר עם לשונות קשים ומרים
אך האמת שכל דבריו בהשגה- זה לכאו' מחוסר הבנה.
דהא המעיין שם בהלכה ברורה יראה להדיא שכל מה שדיבר זה רק גבי "ברכת המצוות" ולא גבי ברכות הנהנין
ולא זו בלבד- אלא שגבי "ברכת הנהנין" כתב "איפכא" מאיך שהציגו ר' יצחק.
ועתה נביא את דברי ההלכה ברורה ונפרקם אחת לאחת, כדי שיבינו [המעיינים בלבד] שיש כאן הערות בגלל "חוסר בהנת הנקרא".
א. גבי ברכת הנהנין כותב להדיא "ובלבד שיכוין המברך, ויכוונו השומעים לצאת ידי חובה".
ועוד כתב שם- שבדיעבד אם האחד בירך "ונתכוין להוציא את השומעים ידי חובה ואף השומעים התכוונו לצאת ידי חובה אפי' אם לא ישבו כולם ביחד יצאו ידי חובה.
הראת לדעת- דהדגיש פעמיים שגבי ברכות הנהנין צריך שיהיה "דעת שומע"
ולא זו בלבד- אלא גם כלפי דיעבד הדגיש שרק בתנאי שהתכוין לצאת אז מועיל בדיעבד אם לא ישבו כולם ביחד.
כאן זה הרבה יותר מודגש- שאף בדיעבד צריך "כוונת שומע", ואז זה יעזור בדיעבד רק לעניין שלא ישבו ביחד.
ב. ואז לאחמ"כ עובר ל "ברכת המצוות".
ג. ולאחמ"כ ממשיך על "ברכת המצוות"
מצורף קובץ
ולכאורה במבט שטחי- היה נראה שכוונתו לכל הברכות,
[וכנראה זה מה שראה הר' יצחק ולזה התכוין]
אולם כל הנ"ל אזיל ואיירי אברכת המצוות, מכמה סבות, א.- כי כבר לעיל הדגיש על ברכת הנהנין מה הדין, ולאחמ"כ עבר לנושא של ברכת המצוות והמשיך עם זה.
ב.- אך בעיקר העיקרים הוא דעל ההלכה הנ"ל יש הע' י', ושם כל מי שיראה את ההערה [בעיון ולא בשטחיות] יווכח להדיא שכל הנושא שם הוא ברכת המצוות כפי שציין להדיא שם בהע'.
ונביא כמה לשונות מההערה שם, שכל מעיין וכל בר שכל יראה שכל מה שכתב הוא רק גבי "ברכת המצוות"
"מצוות התלויות באמירה" [וכגון ספירת העומר], "ברכות דרבנן וכו' ושכן משמע בשלחן ערוך רי"ט" [ושם ב רי"ט זה נושא של ברכת "הגומל"], "לעניין ברכה על מצוה שנעשית בלא כוונה" "שיש לחוש לאומרים שמצוות צריכות כוונה" "בעינן כוונה אף במצוות דרבנן וגרע משאר עשיית מצוה שעושה בעצמו בלא כוונה" "דעיקר המצווה היא שמיעת קול השופר".
תא חזי ותא שמע- דכל הנושא שם וכל הדוגמאות שכתב בהערה הוא גבי ברכות המצוות, ולא קשור כי הוא זה לברכות הנהנין.
ותו- שסיים שם בהערה "ועיין עוד בחזון עובדיה על הלכות ברכות עמ' שנג-שנד".
ומי שיראה לחזו"ע שציין- יראה להדיא שהנושא שם על ברכות המצוות וברכת השבח כהגומל, וכלל לא קשור לנידון של ברכות הנהנין.
דהנה להדיא- כל מה שסתם בהלכה הנ"ל הוא רק כלפי ברכת המצוות.
מצורף הקבצים של ההערה הנ"ל בתגובה הבאה
בואו תראו הערה בגלל חוסר הבנה.
באות ד' [שבמכתב הנ"ל] הביא משם ההלכה ברורה שאם אדם שמע ברכה בסתם, מספק אומרים שלא יברך ויצא.
ואז דחה שזה "בלי עיון" ו "בשטחיות"
וכן בשיעור השבועי ג"כ העיר עם לשונות קשים ומרים
אך האמת שכל דבריו בהשגה- זה לכאו' מחוסר הבנה.
דהא המעיין שם בהלכה ברורה יראה להדיא שכל מה שדיבר זה רק גבי "ברכת המצוות" ולא גבי ברכות הנהנין
ולא זו בלבד- אלא שגבי "ברכת הנהנין" כתב "איפכא" מאיך שהציגו ר' יצחק.
ועתה נביא את דברי ההלכה ברורה ונפרקם אחת לאחת, כדי שיבינו [המעיינים בלבד] שיש כאן הערות בגלל "חוסר בהנת הנקרא".
א. גבי ברכת הנהנין כותב להדיא "ובלבד שיכוין המברך, ויכוונו השומעים לצאת ידי חובה".
ועוד כתב שם- שבדיעבד אם האחד בירך "ונתכוין להוציא את השומעים ידי חובה ואף השומעים התכוונו לצאת ידי חובה אפי' אם לא ישבו כולם ביחד יצאו ידי חובה.
הראת לדעת- דהדגיש פעמיים שגבי ברכות הנהנין צריך שיהיה "דעת שומע"
ולא זו בלבד- אלא גם כלפי דיעבד הדגיש שרק בתנאי שהתכוין לצאת אז מועיל בדיעבד אם לא ישבו כולם ביחד.
כאן זה הרבה יותר מודגש- שאף בדיעבד צריך "כוונת שומע", ואז זה יעזור בדיעבד רק לעניין שלא ישבו ביחד.
ב. ואז לאחמ"כ עובר ל "ברכת המצוות".
ג. ולאחמ"כ ממשיך על "ברכת המצוות"
מצורף קובץ
ולכאורה במבט שטחי- היה נראה שכוונתו לכל הברכות,
[וכנראה זה מה שראה הר' יצחק ולזה התכוין]
אולם כל הנ"ל אזיל ואיירי אברכת המצוות, מכמה סבות, א.- כי כבר לעיל הדגיש על ברכת הנהנין מה הדין, ולאחמ"כ עבר לנושא של ברכת המצוות והמשיך עם זה.
ב.- אך בעיקר העיקרים הוא דעל ההלכה הנ"ל יש הע' י', ושם כל מי שיראה את ההערה [בעיון ולא בשטחיות] יווכח להדיא שכל הנושא שם הוא ברכת המצוות כפי שציין להדיא שם בהע'.
ונביא כמה לשונות מההערה שם, שכל מעיין וכל בר שכל יראה שכל מה שכתב הוא רק גבי "ברכת המצוות"
"מצוות התלויות באמירה" [וכגון ספירת העומר], "ברכות דרבנן וכו' ושכן משמע בשלחן ערוך רי"ט" [ושם ב רי"ט זה נושא של ברכת "הגומל"], "לעניין ברכה על מצוה שנעשית בלא כוונה" "שיש לחוש לאומרים שמצוות צריכות כוונה" "בעינן כוונה אף במצוות דרבנן וגרע משאר עשיית מצוה שעושה בעצמו בלא כוונה" "דעיקר המצווה היא שמיעת קול השופר".
תא חזי ותא שמע- דכל הנושא שם וכל הדוגמאות שכתב בהערה הוא גבי ברכות המצוות, ולא קשור כי הוא זה לברכות הנהנין.
ותו- שסיים שם בהערה "ועיין עוד בחזון עובדיה על הלכות ברכות עמ' שנג-שנד".
ומי שיראה לחזו"ע שציין- יראה להדיא שהנושא שם על ברכות המצוות וברכת השבח כהגומל, וכלל לא קשור לנידון של ברכות הנהנין.
דהנה להדיא- כל מה שסתם בהלכה הנ"ל הוא רק כלפי ברכת המצוות.
מצורף הקבצים של ההערה הנ"ל בתגובה הבאה
נערך לאחרונה על ידי מנהל:
