למה הספרדים הם רק נישה?

[אשכנזי חמוד]

כל הזמן מנפנפים במרן הגרד"ל שליט"א.
ומה עם מרנן הגרי"ג, הגראי"ל וכו'?
ולהבדיל בין החיים לחיים, מרן הגרמ"ה, וכו'?

עיין בספריהם כמו שהמלצתי.

נוסח אחר מה נתייחד הגר"ח קנייבסקי משאר ת"ח בדורו? ומה נתייחד מרן יבי"א משאר הת"ח בדורו?

 

[מים חיים]

עיין בספריהם כמו שהמלצתי.

נוסח אחר מה נתייחד הגר"ח קנייבסקי משאר ת"ח בדורו? ומה נתייחד מרן יבי"א משאר הת"ח בדורו?

יש כמה סיבות למה התייחד מרן הגרח"ק. אכתוב הסבר אחד.

אבות פרק ה משנה כ. יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. כתב בספר מגן אבות להרשב"ץ ושיהיה קל כנשר לחזור על תלמודו כדי שיזכה לכתר תורה ויגבה על כל חבריו כנשר המגביה לעוף יותר מכל העופות ושיהיה רץ כצבי שאם באה מצוה לידו ימהר לעשותה עכ"ל.

 

[כהנא דמסייע]

כשכריזמה מסתירה שקר: איך לא נופלים בקסם המסיכה​

מבוא:​

בכל דור קמים אנשים מרצים דגולים. דיבורם רהוט, פניהם מאירות, הכריזמה שלהם כובשת.
אבל האם כריזמה היא סימן לאמת?
האם דיבור משכנע ופופולריות = שליחות אמתית?
הציבור – מתוך תמימות ורצון לקדושה – עלול ליפול לאשליה מסוכנת: להאמין שאם הוא מרגש אותי – הוא בהכרח איש אמת.

איך כריזמה יכולה להטעות?​

1. הצגה סלקטיבית:​

הכריזמטי בונה סביבו סיפור — הוא לא משקר גסות, אלא "מספר רק את מה שנוח לו".
הוא מדבר על "בכיות", "חזון", "אהבת העם" – אבל שותק על כספים, מניפולציות או פסילות שקטות של אחרים.

2. שליטה ברגש ההמוני:​

הוא יודע מתי להנמיך קול, מתי לבכות, מתי להרים את הקהל.
אבל כל זה יכול להיות - שלא בהכרח מתיאטרון אמיתי.

3. בניית סביבת "מאמינים":​

הוא יוצר מעגל תואמים שאומרים "תיזהר, אל תדבר עליו, זה קודש!"
כשהם בכלל לא בדקו את העובדות.

---

סימנים לזהירות:​

סימן	מה לבדוק?
מילים גדולות ("מהפיכה", "להציל את הדור")	האם יש גם אחריות, מבנה, שקיפות, התייעצות?
פולחן	האם מותר לשאול שאלות או שהכל מוקף באיומים סמויים?
הפחדה / ממשי / גבולי	האם מי שחולק עליו מייד נפסל, מושפל, מורחק?
אין בקרה או ביקורת	האם הוא פועל לבדו, או בשקיפות?

 

[כהנא דמסייע]

המשך למה שכתבתי לעיל:

הציבור ההמוני פועל על סמך הדמיון יותר מההגיון
ככל שהאדם כריזמטי יותר — כך הסיכוי שיאמינו לו (ולא למתנגדיו) גובר.
לא מדובר ברשעים — אלא באנשים תמימים, בעלי לב טוב, שמגויסים בטעות לשקר .

הסכנה האמיתית: הפעלת כוח שלילי ע"י תמימים

מה קורה?​

"אברך תמים" שומע לשון הרע במסווה של "עובדות".
"פעילה קהילתית" משתכנעת שהיא מגינה על קודש.
הם הופכים לכלי בידי שקר מתוחכם.

התוצאה:​

פגיעה באנשים ישרים, רק כי "מישהו אמר".
הכשרת הלבנת פנים – בשם תמימות.
החלשת עמודי האמת – בשם ה"גיבוי לכריזמטי הגדול".

דבר כזה יכול להיות מצוי בכל מקום, חושבני שהסימנים שכתבתי בהודעה הקודמת, יכולים לתת לנו סימני זיהוי, בין האמת לשאינה.

 

[בני ברקי]

מה זה ההודעות המלאות כול טוב של הרב כהנא דמסייע באמת מסייע?

 

[מרנן ורבנן]

מה זה ההודעות המלאות כול טוב של הרב כהנא דמסייע באמת מסייע?

כבר שאלתי בבוקר ברמז, ונמחק ע"י ההנהלה באומרם לשאול מפורש ולפרט את השאלה.
אז השאלה היא: מדוע הודעותיו של כהנא דמסייע נראות מועתקות מ AI ? למה הוא לא מביא מפרי עטו? (אם זה כן משלו בלבד, זה מאוד מאוד מעניין). ואם הוא מביא את התוכן ונותן לבינה לסייע בעדו ולסגנן אזי מומלץ שיעבור אחריה שוב.

 

[בני ברקי]

כבר שאלתי בבוקר ברמז, ונמחק ע"י ההנהלה באומרם לשאול מפורש ולפרט את השאלה.
אז השאלה היא: מדוע הודעותיו של כהנא דמסייע נראות מועתקות מ AI ? למה הוא לא מביא מפרי עטו? (אם זה כן משלו בלבד, זה מאוד מאוד מעניין). ואם הוא מביא את התוכן ונותן לבינה לסייע בעדו ולסגנן אזי מומלץ שיעבור אחריה שוב.

גם אחרי הבינה זה דבר חזק וראוי לשאלה והתענינות?

 

[כהנא דמסייע]

כבר שאלתי בבוקר ברמז, ונמחק ע"י ההנהלה באומרם לשאול מפורש ולפרט את השאלה.
אז השאלה היא: מדוע הודעותיו של כהנא דמסייע נראות מועתקות מ AI ? למה הוא לא מביא מפרי עטו? (אם זה כן משלו בלבד, זה מאוד מאוד מעניין). ואם הוא מביא את התוכן ונותן לבינה לסייע בעדו ולסגנן אזי מומלץ שיעבור אחריה שוב.

כבר השבתי לך בפרטי. וכיון דאתה חוזר ומגיד.
אענה לכולם מה שעניתי לך.
החומר שלי בלבד.
נעזר בעריכה לפעמים...
אם חשוב למישהו שאציין, בתחילת הודעה, על "עריכה לשונית" של הב''מ. אין בעיה אם זה יהיה לתועלת, מבחינתי חשוב התוכן. ועל התוכן אני כותב וחותם.

 

[בני ברקי]

כבר השבתי לך בפרטי. וכיון דאתה חוזר ומגיד.
אענה לכולם מה שעניתי לך.
החומר שלי בלבד.
נעזר בעריכה לפעמים...

ממש מוכשר
המשך כך
כל הכבוד

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

בכל דור קמים אנשים מרצים דגולים. דיבורם רהוט, פניהם מאירות, הכריזמה שלהם כובשת.
אבל האם כריזמה היא סימן לאמת?

לציין דברי הגמ' (סוכה מ"ט ע"ב) "אמר רבי חמא בר פפא, כל אדם שיש עליו חן, בידוע שהוא ירא שמים, שנאמר חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו"
כמובן, שצריך לדעת מה הגדר בזה, הרי ברור שאובמה לא היה יר"ש גדול...

 

[כהנא דמסייע]

לציין דברי הגמ' (סוכה מ"ט ע"ב) "אמר רבי חמא בר פפא, כל אדם שיש עליו חן, בידוע שהוא ירא שמים, שנאמר חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו"
כמובן, שצריך לדעת מה הגדר בזה, הרי ברור שאובמה לא היה יר"ש גדול...

ההבדל בין "חן" לבין "יופי", הוא שחן הוא דבר שאין סיבה של הופעה חיצונית מושכת במיוחד, לא בביגוד, ולא בכושר הנאום, ובדיבור הבוטח,

שזה שייך בטומאה בדיוק כמו בקדושה, וכמו שהבאת ממנהיגי העולם הגדול, אנשי תקשורת ועוד.

"חן" הוא דבר שמיימי, חן אינו יופי, כמו שאמרו על אסתר "ירקרוקת [מכוערת] היתה, וחוט של חסד משוך עליה" (מגילה י"ג) זאת אומרת שאדם יכול להיות מכוער אבל יהיה לו חן ואנשים ימשכו אחריו.

ולגבי דידן, ייתכן אדם שאין לו כריזמה מיוחדת, כושר נאום מופלא, אבל כל הדור, רואה בו מנהיג הדור, וירא שמים.

אם נקח לדוגמא את מרן הגראי''ל שטיינמן, או הגרח''ק? היה להם איזה כריזמה?
היה להם כושר נאום?

הם הופיעו בלבושם שונה מכל ראש ישיבה אחר?
וכל הדור קבלו את דבריהם, ומי שנכנס לארבע אמותיהם, הרגיש "חן" של יראת שמים.

ועל כגון דא אנו מובטחים אכן שזה מכח דברי חז''ל
מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים.

נ.ב לא באתי לומר שכל מי שיש לו כריזמה, הוא שקרן, באתי לומר שצריך לשים לב לתוכן, וכריזמה אינה ערובה לאמת.

 

[כהנא דמסייע]

כהמשך לשאלת הרב @אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י

בין יופי אמיתי, לבין זיוף

"שקר החן"? או תורה "מעלת חן"?

אמר מו״ר הגאון רבי משה שפירא זצ״ל:
"יופי פנימי הוא ביטוי להבשלה של משהו מבפנים. תפוח אדום ויפה – הוא כזה, בגלל שהוא בשל .
אבל אם תקח פרי בוסר, תצבע אותו באדום נאה – ותגישו כראוי למאכל – יבוא הטועם וימצא טעם מר כלענה.
היופי הזה – אינו יופי. הוא תרמית. הוא גריעותא."

כך גם האדם. יופי שורש פנימי – לא רק מחוץ לו מעלה, אלא שהוא מכשול מטעה.
הוא מסַנֵּוּר. הוא מייצר הערצה – אבל לא הכרה.
הוא יוצר מניפולציה רגשית – אך לא קשר נפשי.

וכבר מצאנו בעובדא דאביי – אותה אישה קטלנית, נאה להפליא, אך קטלנית .
ומה נאה הלשון: קטלנית אינה באה למרות יופייה – אלא דרך יופיה קטלא גברי.

גם חכמי הנפש מזהירים:​

היופי – כלים שאין מאחוריו מבנה נפשי טהור – גורמים רבים להרגשת זכות , "מגיע לי", לאנוכיות, ולפיתוי סמוי.

לעומת זאת, יש יופי שהוא אור פניו של אדם – והוא נובע מתוכו.
כמו שאמרה אשה נכרית על אחד האמוראים:
"שפניו מאירים היו – משום חכמת אדם תאיר פניו."

הגר"ש וולבה (בספר דעת שלמה סוכות) הקדיש לכך מאמר שלם:
לא די להבחין ביופי – אלא יש להבחין אם הוא פנימי או חיצוני.
האחד – שייך לאמת, השני – לשקר.

בין עשיו, לדוד:​

השל"ה הקדוש, בפרשת תולדות, מבחין בין "אדמוני" של עשו, ל"אדמוני" של דוד.
האחד – יצרי, חיצוני, זהו אדום.
הוא בונה תדמית.
הוא מחזיק מבני משמעותי.
הוא עוטף הישגים במדידה גשמית: הופעה, תואר, שליטה.

אבל אין בו חמלה.
אין בו ויתור.
אין בו לפנים משורת הדין.
אין בו – אדם.

השני – יפה עיניים , כלומר: החיצוניות שלו משקפת פנימית צלולה.

לא די בצבע. גם לא במבנה.
מה שמבדיל כריזמה של קדושה – כריזמה של תעתוע – הוא הפנימיות.
מוסר, חמלה, ולפנים משורת הדין.

וגם כאן צריך לשים לב, בין נימוסים נאים, לבין לפנים משורת הדין
וכבר הגה"צ ר' נתן צבי פינקל זצ"ל – הסבא מסלבודקא:

אחד מתלמידיו שב מגרמניה ואמר בהתלהבות:
"רבי! צריך ללמוד נימוסין מהגרמנים. חינוך, סדר, הופעה, חן תרבותי!"

אמר לו הסבא:
"הכל שם חיצוני. רק חוץ – בלי פנים."

והתלמיד – התעקש מתוך תום – נסע.
שנים – שב.
שבור. מרוסק. ילדיו נשרפו בלט הנימוס הגרמני .

אמר לו:
"רבי, עתה ידעתי – צדקת. חבל שלא שמעתי."

מסקנא: יש להבחין בין זהב, לבין אשליה נוצצת.​

לא כל דיבור רהוט – אמת.
לא כל כריזמה – שליחות.

יופי חיצוני – אם לא יעמוד עליו מבפנים אדם אמיתי –
הוא אשליה מסוכנת.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

ההבדל בין "חן" לבין "יופי", הוא שחן הוא דבר שאין סיבה של הופעה חיצונית מושכת במיוחד, לא בביגוד, ולא בכושר הנאום, ובדיבור הבוטח,

כוונת כת"ר לדברי הגר"א -

 

[כהנא דמסייע]

כוונת כת"ר לדברי הגר"א -
הצג קובץ מצורף 5697

יישר כח. אכן.

אגב מו''ר הגר"ש וולבה זצ''ל היה רגיל לומר, על רבו ר' ירוחם ממיר,

שהיה אומר לתלמידיו, כשאתם הולכים לשוק, אנשים פונים אליכם, מעצמם,

הוא היה אומר שיש "חומר" ו"צורה", אדם שיש בו יראת שמים, הוא "בעל צורה"
והחומר נמשך מעצמו, לצורה...

והוא סיפר שר' ירוחם ממיר עצמו שהיה הולך לשוק אכן כך היה.

כל מי שיש בו ירא''ש דבריו נשמעים זו מציאות!

אולם כמובן החומר גם נמשך לא פחות ליופי חיצוני
לדרמה
ולדמיון
ואכן אשרי המבחין בין זה לזה.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

אגב מו''ר הגר"ש וולבה זצ''ל היה רגיל לומר, על רבו ר' ירוחם ממיר,

שהיה אומר לתלמידיו, כשאתם הולכים לשוק, אנשים פונים אליכם, מעצמם,

 

[כהנא דמסייע]

הצג קובץ מצורף 5698

יישר כח.
ומהחצי הראשון של מסירת ישיבה, לגרנצ''פ, ראה גדלות המדות הטובות,
הויתור, ולפנים משורת הדין
בלי כחל ובלא שרק.
ולואי ונאחז בעשירית ממדות אלו,
שנראה במעלת חברינו ולא חסרונם.

בספר במחיצתם לר''ש לורנץ הביא מר' ירוחם שהיה אומר:
אנשים מקשטים את בתיהם בפרחים יפים, ודברים טבעיים נאים

ואני אומר שחסד, ואמת, ושלום
הם דברים יפים וטבעיים
שמכניסים גן עדן לתוך הבית של כל אחד.

 

[כהנא דמסייע]

ונראה שהודעה זו קשורה לכאן...

כ

פרסם באשכול 'תוקף קבלת פסקי השו"ע'

23/4/25

אם קהילת היראים בצפת החליטו ללכת אחרי הרב קזמיבבולו, זה לא אומר שדבריו יותר הלכתיים מאשר הרב קביבולוביץ'.
"התקבלו דבריו בין חביריו" הכוונה שעמדו למנין והכריעו ע"פ רוב, ולא שבחרו להם איזה ספר קל ונגיש צח הלשון ונפוץ (עם כל עוצמתו של המחבר, ועם כל השפעתו באותה מדינה). וזה לא היה מעולם.

זה טעות אופיינית לתקופה. וכמו שרמזתי בהודעה קודמת.
עד לפני דור או שניים היחס לת''ח בכל העולם לא היה בדרשנות, ובספר קל וצח ונגיש.
לדוגמא כשיצא שו''ת חתם סופר, מוצאים בר' חיים פלאג'י "הגיע ספר נחמד ממש" ויוצא מגדרו. וכך גם גדולי אשכנז ביחס לשדי חמד תוכל לראות בהסכמותיהם.
התפוצה של ת''ח הייתה בין "חבריו"...

• כהנא דמסייע

• 

 

[כהנא דמסייע]

ואם ננסח זאת בסגנון האקטואלי של אשכול זה נאמר...

לא כל מי שמהדהד – מהדהד דברי אמת.​

בעידן שבו הפופולריות שווה ערך בעיני ההמון ל"פסיקה",
ובו מדד נמדד בצפיות, הפצות, או כריזמה –
יש צורך לומר בקול צלול:
מי שקובע מי הוא פוסק הדור – אינו ציבורי הרחב, אלא תלמידי החכמים.

וכדברי הגר"ח גריינמן זצ"ל, כששאלו אותו:
"מי רופא טוב?"
ענה:
"זה שכולם הולכים אליו? - לא בהכרח.
אלא זה שכל הרופאים האלה - שולחים אליו."

כך בהוראת הלכה. כך במנהיגות.
משהו שציבור גדול הולך אחרי אדם מסוים – אין הוכחה.
יכול להיות שהוא "הכי זול", הכי נגיש, הכי רגשי, או פשוט... הכי תקשורתי.


ומהי קבלת פסיקה אמיתית?

כפי שניסח רש"י בדקדוק חריף – "נתקבלו דבריו בין חבריו"
אין הכוונה שנתקבלה אצל "המון מעריצים", או בישיבה שכולם אהבו את סגנונו,
אלא שהתקבלו בקרב שאר תלמידי חכמים.
רבנים, מורי הוראה, פוסקים – אלו הם "חבריו".

הבית יוסף לא התקבל בזכות "לשונו הברורה",
אלא משום שנתקבל כפוסק על ידי המהר"י בירב, הרדב"ז, האר"י, המבי"ט ורבים כמותם.

צפת – באותה תקופה – הייתה גדולה לא בגודל הפיזי, אלא בצפיפות הקדושה והחכמה שבתוכה.
וכשפסק שם אחד מגדולי הדור – הדבר נחשב כהתקבלות בין חברים .
לא רגש. לא חיבה. לא נגישות. פסיקה.


ובימינו?
הפאר גדל.
ההמון רץ אחר דמויות – לפעמים בעלות ניחוח כריזמטי, לפעמים שופעי תוכן חווייתי.
אבל מי ששומע לאוזניו של הדור – לא תמיד שומע את לבו.

תלמיד חכם אמיתי, קיבל הוראה, מקובל על תלמידי חכמים שבדורו,
ואינו נמדד על פי גובה הלהט או מספר לקוח –
אלא על פי תגובות הקול התורני שבו מכירים רֵעָיו .


סכנת התקופה
אנו חיים בדור קהל מעצב דעת תורה – במקום לשמוע אותה.
דור שבו לחפש אחרי "רב נגיש" גובר על "פוסק מוכר בין חבריו".
ולפעמים, מִרוב נגישות, התורה – מאבדת את גובהה.

נחייך ונזכור:
אין בחירה דמוקרטית בפסיקת הלכה.
אין "רב פופולרי" שהוא רב מוסמך – אם תלמידי חכמים לא רואים בו כזה.
אמת – נמדדת יודעי אמת.

וכשאתה שואל מיהו מנהיג, שאלה אחת תספיק:
"אל מי הפוסקים פונים – בשעה שצריך להכריע?"
שם – התשובה.
שם – ההכרה.
ושם – התורה.