החש בראשו
סייג לחכמה שתיקה!
זה לא לכו"ע.
שיטת מרן הבן איש חי בקבלת פסקי מרן השו"ע.
- יוזם האשכול מתוק מדבש
- תאריך התחלה
כך כתב הבן איש חי תראה בהקדמה לילקוט טהרה
החש בראשו
סייג לחכמה שתיקה!
ברב ברכות. וכנראה חזר בו.
המקור הראשון
חבר פעיל
- הצטרף
- 17/4/25
- הודעות
- 72
אם היה רואה ילקוט טהרה בודאי היה חוזר בו.
שות ימי יוסף בתרא [להר"י ידיד הלוי] (יו"ד סי ח דף קלו) קבלת דברי מרן עלינו שאינה אלא מכח קבלה בעלמא שקבלנו הוראותיו, ובכמה דוכתי לא קבלו הוראותיו של מרן ז"ל.
משכנות הרועים [אלחאייך] (צע' פ אות סז, דף רעו ע"א ד"ה זאת) "דבכל דוכתא שכותב מור"ם ז"ל וכנ"ל להורות פסקינן כוותיה".
פרח שושן [זיין] (או"ח כלל ג סי' ד, דף כן ע"ד ד"ה ואחר) הרבה עבדינן הפך סברת הרמב"ם אע"ג דאתריה הוא, וכן בכמה דברים עבדינן הפך סברת מרן השולחן ערוך.
איש מצליח (ח"א אה"ע דף כד ע"ב ד"ה ונשאר) ועל כרחך שיש כח בידם צאת לפעמים מהכלל ולפסוק דלא כמרן משום דרב גוברייהו.
מהר"ם סוזין (הו"ד בחק"ל מהדו"ב ח"ה חו"מ סי' ג אות טו) נלע"ד דבדינים אלו וכיוצא דיש בהם לתא דאיסור, לא קבלנו הוראות מרן.
מהר"ם סוזין (שם, סי' ד דף קפ ריש ע"ב) מה שכתבתי אני דברוב דיני יו"ד ואה"ע אין אנו פוסקים כמרן, הכונה דלהחמיר מיהא אין אנו פוסקין כמרן בכל הדברים, כמו בממון... משא"כ באיסור דלא תפסו לפסוק כמרן לגמרי. וגם להקל מצינו כמה דינים מאו"ח ויו"ד דפסקו דלא כוותיה.
מהר"ם סוזין (שם, ע"ג ד"ה ואגב) דכי קבלנו הוראות מרן אינו אלא שלא להקל נגד מרן, אבל להחמיר לא קבלנו.
מהר"ם סוזין (הו"ד בחק"ל מהדו"ב חו"מ סי' ג, אות טו) והדבר ידוע דברוב חלק יורה דעה ואה"ע אין בני ארץ ישראל פוסקים כמרן.
חקרי לב (יו"ד סי' קכז) דהרי להחמיר עבדינן בכמה דוכתי הפך השלחן ערוך... אלא ודאי דקבלנו הוראותיו להחמיר כדבריו.
תעלומות לב (ח"ד סי' כ סוך אות ז, דף מד ע"א סוד"ה ועוד) ומכאן תשובה גם למה שכתב ה"ה הי"ו, שגם מרן ז"ל אף שפוסק בשו"ע להקל הוא מהדר בתשובותיו לצאת ידי חובת המחמירים, והא פשיטא שבכל אופן שיש תקנה בדבר ולכתחילה, ודאי שחובה על כל רב ומורה לצאת ידי חובת כל הפוסקים.
נכח השלחן [לבטון] (חו"מ סי' ל) והגם דבירושלים ואגפיה קבלו סברת מרן ז"ל, כבר כתב הרב שמחת יום טוב ז"ל דלענין איסור ערוה וגיטין וקידושין וכו' נוהגין לתפוס כל החומרות יע"ש... ובכל דבר שיש שבועה יש להחמיר אפילו נגד מרן.
שמחת יום טוב (סי' יא דף מד ע"ג, ד"ה ולא הוצרכתי) ואף דמרן בשו"ע פסק כהרי"ף והרמב"ם וכו', אנו נוהגים לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים, אלא דלהקל אין אנו יכולין לעשות היפך מרן.
עוד לו (הו"ד בברך משה סי' לד, דף קכט ע"א בא"ד ועוד) ואע"ג דמרן בשו"ע פסק בפשיטות דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואנן תפסינן סברת מרן, מכל מקום קבלה היא בידינו דבאיסור ערוה חיישינן לכל הסברות להחמיר אפילו שהוא נגד מרן דמקל.
פני יצחק [אבולעפייא] (ח"א יו"ד סי' ט, דף לט סוף ע"ד) ותו דגם אנן בדידן מחמרינן בכמה דוכתיה הפך השולחן ערוך כידוע.
חסד לאברהם [אלקלעי] (או"ח סי' יג, דף כט ע"ב שורה 13) וכיון דאנן בדידן כבר קבלנו עלינו דעת מור"ם על כל אשר יאמר בהלכות פסח, ממילא אין בידינו לעשות ספק ספיקא כזה להתיר היפך דעתו ז"ל.
משכנות הרועים [אלחאייך] (צע' פ אות סז, דף רעו ע"א ד"ה זאת) "דבכל דוכתא שכותב מור"ם ז"ל וכנ"ל להורות פסקינן כוותיה".
פרח שושן [זיין] (או"ח כלל ג סי' ד, דף כן ע"ד ד"ה ואחר) הרבה עבדינן הפך סברת הרמב"ם אע"ג דאתריה הוא, וכן בכמה דברים עבדינן הפך סברת מרן השולחן ערוך.
איש מצליח (ח"א אה"ע דף כד ע"ב ד"ה ונשאר) ועל כרחך שיש כח בידם צאת לפעמים מהכלל ולפסוק דלא כמרן משום דרב גוברייהו.
מהר"ם סוזין (הו"ד בחק"ל מהדו"ב ח"ה חו"מ סי' ג אות טו) נלע"ד דבדינים אלו וכיוצא דיש בהם לתא דאיסור, לא קבלנו הוראות מרן.
מהר"ם סוזין (שם, סי' ד דף קפ ריש ע"ב) מה שכתבתי אני דברוב דיני יו"ד ואה"ע אין אנו פוסקים כמרן, הכונה דלהחמיר מיהא אין אנו פוסקין כמרן בכל הדברים, כמו בממון... משא"כ באיסור דלא תפסו לפסוק כמרן לגמרי. וגם להקל מצינו כמה דינים מאו"ח ויו"ד דפסקו דלא כוותיה.
מהר"ם סוזין (שם, ע"ג ד"ה ואגב) דכי קבלנו הוראות מרן אינו אלא שלא להקל נגד מרן, אבל להחמיר לא קבלנו.
מהר"ם סוזין (הו"ד בחק"ל מהדו"ב חו"מ סי' ג, אות טו) והדבר ידוע דברוב חלק יורה דעה ואה"ע אין בני ארץ ישראל פוסקים כמרן.
חקרי לב (יו"ד סי' קכז) דהרי להחמיר עבדינן בכמה דוכתי הפך השלחן ערוך... אלא ודאי דקבלנו הוראותיו להחמיר כדבריו.
תעלומות לב (ח"ד סי' כ סוך אות ז, דף מד ע"א סוד"ה ועוד) ומכאן תשובה גם למה שכתב ה"ה הי"ו, שגם מרן ז"ל אף שפוסק בשו"ע להקל הוא מהדר בתשובותיו לצאת ידי חובת המחמירים, והא פשיטא שבכל אופן שיש תקנה בדבר ולכתחילה, ודאי שחובה על כל רב ומורה לצאת ידי חובת כל הפוסקים.
נכח השלחן [לבטון] (חו"מ סי' ל) והגם דבירושלים ואגפיה קבלו סברת מרן ז"ל, כבר כתב הרב שמחת יום טוב ז"ל דלענין איסור ערוה וגיטין וקידושין וכו' נוהגין לתפוס כל החומרות יע"ש... ובכל דבר שיש שבועה יש להחמיר אפילו נגד מרן.
שמחת יום טוב (סי' יא דף מד ע"ג, ד"ה ולא הוצרכתי) ואף דמרן בשו"ע פסק כהרי"ף והרמב"ם וכו', אנו נוהגים לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים, אלא דלהקל אין אנו יכולין לעשות היפך מרן.
עוד לו (הו"ד בברך משה סי' לד, דף קכט ע"א בא"ד ועוד) ואע"ג דמרן בשו"ע פסק בפשיטות דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואנן תפסינן סברת מרן, מכל מקום קבלה היא בידינו דבאיסור ערוה חיישינן לכל הסברות להחמיר אפילו שהוא נגד מרן דמקל.
פני יצחק [אבולעפייא] (ח"א יו"ד סי' ט, דף לט סוף ע"ד) ותו דגם אנן בדידן מחמרינן בכמה דוכתיה הפך השולחן ערוך כידוע.
חסד לאברהם [אלקלעי] (או"ח סי' יג, דף כט ע"ב שורה 13) וכיון דאנן בדידן כבר קבלנו עלינו דעת מור"ם על כל אשר יאמר בהלכות פסח, ממילא אין בידינו לעשות ספק ספיקא כזה להתיר היפך דעתו ז"ל.
החש בראשו
סייג לחכמה שתיקה!
רב ברכות התחבר בצעירותו, ומאז לא חזר על המשפט הזה בכלל.
תראה כמה גדולה היתה השפעתו של הגאון האשכנזי מבגדד על כל קהילות הספרדים והגאון הצדיק הנסתר הוא רשכבה"ג כידוע...
נו נו, אז אם כך קבלת הוראותיו מחייבת לא פחות מקבלת הוראות מרן...
(וכשם שקבלת הוראות מרן היתה מחייבת, לאחר קבלת הוראות הרמב"ם שקדמה לה).
כהנא דמסייע
חבר פעיל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 142
הכרתיו ביני עמודי בבי מדרשא בעיה''ק אלעד,
האמת היה עילוי מטורףףף
היה תלמיד של ר' משה שמואל שפירא.
אבל מאד בודד, במועדו,
ונראה שבעניני הלכה נכנס להגן על המסורת הספרדית וכו'.
ממבט רגשי מסויים
החש בראשו
סייג לחכמה שתיקה!
מאד מוזר הספר שלו מלא שטחיות.
כהנא דמסייע
חבר פעיל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 142
הוא היה עילוי בש''ס זכרן גדול
וידיעות מענינות ולא שגרתיות בעיבור, שירה וכו'
אבל אינני זוכר שהיה נחשב למדן עמקן
החש בראשו
סייג לחכמה שתיקה!
סליחה שחשדתיך.
ראו את הקונטרס כאן:
וההסכמה לספר ג"כ צ"ע כמבואר למעיין שם.
כהנא דמסייע
חבר פעיל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 142
בספר חזון עובדיה (ח''ה הלכות קשור ומתיר עמוד נו) מביא מחלוקת הפוסקים לגבי קשר כפול, האם מותר או אסור. ודברי הבן איש חי שהחמיר בזה, והוא תמה עליו.
ומקור הדברים מהשלטי הגבורים (דף מא מדפי הרי''ף) דקשר כפול הוא מהודק היטב לדעת הרי''ף. "ומכאן נראה לי שיצאה אזהרה שהקושרים שני קשרים זה על זה, אין מתירין אותו בשבת, אע''פ שהוא קשר שעשוי להתיר אותו באותו יום, אע''פ כן נזהרים בקשירתו והתרתו משום שהוא קשר אמיץ. אבל רש''י והסמ''ג והטור כתבו שאין חילוקר בין אומן ללא, ולדבריהם בפותחו באותו היום מותר וכו'" עכת''ד.
וכתב הגרע''י להתיר מצד שלדעת הרמב''ם והרי''ף אומן שאינו של קיימא אסור מדרבנן, ולדעת רש''י והסמ''ג מותר. הוי ספק דרבנן.
ובתוספת ספק אם שני קשרים הוי אומן הוי ספק ספיקא. והאריך בזה.
ולאחר מכן כתב בחריפות נגד פסק הבן איש חי שהחמיר בזה "שכרכר כמה כרכורים בדברי מרן החיד''א כי רצונו לאסור כסברת האחרונים האשכנזים" וכו'.
ו
ואנכי הצעיר אביא מדברי רבינו הבן איש חי פ' כי תשא סעיף ב'. והמעיין הישר יחזו פנימו בעיקר בהערה 2 יראה בלי כל ספק כי רוב גדולי הספרדים אסרו, כדעת השלטי גבורים והביא כן מהחסד לאלפים ומהר''ש אבוהב והפרי האדמה, שחלקם הכריעו להחמיר יותר מהרמ''א שהיקל בשעת צער מכיון שמרן פסק כדעת הרי''ף והרמב''ם ולא כרש''י והסמ''ג. והמגן אברהם מקורו מספר הזכרונות למהר''ש אבוהב. ולהיפך הגמור גדולי ספרד מחמירים בזה יותר.
וגם ביאור כוונת הבא''ח בביאור דעת החיד''א בהערה 4 שתמה עליו הבא''ח שרוה''פ החמירו בזה, ומדוע כתב דלית דחש ליה. דבפוסקים רואים בפחוש איו כן. ולכן ביאר כוונתו לא שלית דחש לה מהפוסקים אלא מבני מקומו. ולכן מסיק דאין כאן אלא עדות על מנהג מקומו, ולא הכרעת הלכה נגד רוה''פ.
וזה לשון הבן איש חי
[ב] וכל קשר שעשוי להתיר בו ביום מותר לקשרו בשבת. במה דברים אמורים קשר הדיוט, אבל קשר אומן אסרו[1]. וכל שעושה שני קשרים זה על זה חשיב כקשר אומן ואסור, אף על פי שעשוי להתיר בו ביום[2]. ועל כן צריך להזהר לבלתי יקשור המכנסיים או החגורה אשר במכנסיים שני קשרים זה על זה, אף על פי שהם עשויים להתיר בו ביום, אלא יעשה קשר אחד ועניבה אחת על גביו. והארכתי בדין של שני קשרים זה על זה בסה"ק רב פעלים, והעליתי להלכה לאסור[3]. ודע מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף וזה לשונו - ולית דחש לה אלא מעוטא דמעוטא דבטלי במעוטייהו, אין כונתו על הפוסקים ז"ל, אלא על אנשי גלילותיו דקאי עלייהו, דלא חיישי בזה אלא מעוטא דמעוטא, דבטל במעוטייהו לגבי רובא דאינשי דאותם גלילות[4]:
[ג] במקום צער, כתבו הפוסקים ז"ל, דאין לחוש בהתרת שני קשרים זה על זה, כגון ששכח וקשר המכנסים שני קשרים זה על זה, והוצרך לנקביו דמותר להתירם, וכן כיוצא בזה במקום צער[5]:
[1] יסוד החילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט מפירוש הרי''ף בגמ' קיב ע''א שיש ג' דרגות בקשר מנעל וסנדל, והחיוב במנעל הוא באושכפי,
[2] זה לשון רבינו בספרו רב פעלים (ח"ב או"ח סימן מד) ודע, כי מקור דין זה באיסור ב' קשרים זע"ז אפילו בדבר שדרכו להתיר בו ביום, הוא בשלטי הגיבורים, שכתב כן, לדעת הרי"ף והרמב"ם, וגם מור"ם בש"ע בהגה"ה הסכים כן, וכן הוא דעת הגאון פרישה, גם הגאון ר"ז ז"ל בש"ע פסק כן לדינא, וכן הסכים הגאון שלחן עצי שיטים, והרב חסד לאלפים, וכן נראה מסתמות דברי שאר האחרונים ז"ל, וגדולה מזו מצינו להגאון מהר"ש אבוהב ז"ל, בספר הזכרונות דף נ"ג ע"ב, שהביא דין זה דשני קשרים לאסור, ופקפק על מה שהתיר מור"מ במקום צער, שדעתו לאסור גם במקום צער, והגאון מג"א ז"ל הביא דברי ס' הזכרונות הנז'. והשתא מאחר דהרי"ף והרמב"ם ס"ל במעשה אומן ואינו של קיימא פטור אבל אסור, ומרן ז"ל פסק כוותייהו, ומצינו שכל הפוסקים הנז' כתבו אליבא דהרי"ף והרמב"ם לאסור בשני קשרים זע"ז, על כן ודאי יש להורות באבנט שבמתניים, וחבל המכנסיים הנז' בשאלה, לאסור בזה ובכיוצא בזה שני קשרים זע"ז, ואינו מותר אלא בקשר ועניבה. והגם דהרא"ש והטור ס"ל קשר אומן אינו מעלה ומוריד, והעיקר תלוי בשל קיימא, ולדידהו כל שהוא עשוי להתיר בו ביום מותר אפילו קשר אומן מ"מ אנן לא ס"ל כוותייהו בזה, אלא קי"ל כהרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים הנז"ל ס"ל, שדעת הרי"ף והרמב"ם לאסור בשני קשרים זע"ז וכאמור, וכן ראיתי להרב פרי האדמה ז"ל ח"ד דף ג' ע"ג שכתב וז"ל, עיין בא"ח סי' שי"ז, ומתבאר דקשר הסודר אשר אנחנו עושין, אף על גב דעשוי להתיר בו ביום, כל שהם ב' קשרים זע"ז, לדעת רבינו (הרמב"ם) והרי"ף ז"ל אסור, אלא יעשה קשר ועניבה עליו, כיון דעשוי להתיר בו ביום שרי לכ"ע, או הכריכה וקשר אחד כ"ש דשרי, עכ"ל.
והנה ראיתי באחד מן האחרונים שעשה בעיקר דינו של השלטי הגבורים מחלוקת בין הרמ''א לשו''ע והוא ממש''כ מרן בסימן שיז "כיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה, הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא" והנה ממש''כ דחבל בדלי חשיב מעשה הדיוט והלא חבל בדלי הוי קשר על קשר בסתמא, חזינן דקשר על קשר לא חשיב למעשה אומן.
ואני תמה דמקור האי דינא הוא מהרמב''ם עצמו ומקורו מהמשנה, וכיצד יעלה על הדעת דהשלטי הגבורים כותב דמשמע מלשון הרמב''ם היפך מדבריו המפורשים. ועוד יותר קשה וכי השלטי הגבורים טועה בדבר משנה בדוכתא, וזה תימה. וכבר כתב מהר''י קנפנטון רבו של מהר''י בירב בדרכי הגמרא שלו "בתחילת עיונך תשים במחשבתך כי כל אחד מהמדברים אחד השואל ואהד המשיב שהם בעלי שכל, ושכל דבריהם בחכמה ובתבונה אין בהם נפתל ועקש אטו בשפטני עסקינן? ולכן יש לך לעיין בכל הדברים ולראות אם הם דברים של טעם בריאים וחזקים או אם תפל מבלי מלח ודברים חלושים ואם הם דברים מתקרבים אל השכל או מתרחקים, ויש לך לתקנם בענין שיהיו ניאותים ומתקבלים ושלא לשאת עליהם עון אשמה של סברא רעועה או חלושה כי כולם דברי אלקים חיים", ולהאשים אחד מן הראשונים בשכחת משנה מפורשת אשר היא לפניו במקום פירושו היא דבר תימה שאין כמותו, ובפרט הגאון בעל 'שלטי הגבורים' הנודע בשליטתו במכמני התורה שהוא בעל ה'עין משפט' כמוש''כ רבינו החיד''א (שם הגדולים חלק ספרים מערכת ש אות עו) "והרב יהושע בועז הוא החל להיות גבור חיל לזכות הרבים הור"ה גבר מראי מקום בהר"ם וסמ"ג וטור איה מקום כבוד דיני הש"ס וקראו עין משפט".
וגם מרן החזו''א תמה על דברי השלטה''ג מדין פותחת חלוקה של אשה שהוא בסתמא קשר על גבי קשר. ואולם נראה ברור דדעת השלטה''ג וכל הפוסקים דעמיה שמנה רבינו הבא''ח לאוקים הנך דיני בקושר קשר וע''ג עניבה ולא קשר ע''ג קשר, ולק''מ.
[3] הנה במתני' קיא ע''ב איתא ואלו קשרים שחייבין עליהן קשר הספנים וכו' רבי מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. ולכאורה קשר הגמלים והספנים אינו נפתח ביד אחת, וא''כ אין הכרח דפליגי רבנן ור''מ אלא דמוסיף והולך. אולם הרע''ב והרמב''ם בפיהמ''ש מסיימים את דברי המשנה דאין הלכה כר''מ, וכ''כ הרא''ם (סי' רע''ד) והמאירי.
והנה האבני נזר הקשה על השלטי הגבורים מר''מ, דאיהו בעי שיהא מיהדק טובא, אולם רבנן מחייבי אפי' בלא מיהדק טובא. וא''כ א''א לפרש דאומן היינו מיהדק טובא. וממש כעין זה תמה הביאור הלכה (ר''ס שיז ד''ה הקושר) על הט''ז דפירש דאומן היינו אינו מהודק. ותמה מר''מ דאין הלכה כמותו.
ואמנם הריטב''א החדשים פירש בדעת ר''מ דלא בא לחלוק על חכמים אלא לפרש דבריהם, והיינו שצריך שגם תהיה כוונתו לקיימו שם, וגם שיהיה קשר חזק שלא יוכל אדם להתירו בידו האחת, וכל היכא דאיכא הני תרתי לא הוי קשר דאורייתא. וכ''כ בפסקי הרי''ד.
ואם נפרש כן דברי המשנה ימצא מקור נאמן לדעת הרמב''ם והרי''ף לדין ''אומן'' לפי פירוש השלטי הגבורים דהיינו מהודק היטב שא''א לפתחו בקל, דזהו התנאי השני בדין ''קיימא'', ובאמת הלכה כר''מ. ובזה תיושב תמיהת האבנ''ז והביאוה''ל דבאמת הלכה כר''מ וזהו מקור הרי''ף והרמב''ם עצמן. וזה יהיה יישוב מרווח גם לתמיהת הרא''ש מה המקור לדין אומן ממתני', ולפי פי' הריטב''א והרי''ד יש לזה מקור נאמן. וכמו''כ תתיישב לפי פירושם תמיהת השפת אמת אמאי הגמ' מסתפקת בדין איבא דר''מ והלא אין הלכה כמותו, ולפ''ד זה מיושב בפשטות דהלכה כמותו.
אלא דקשה דהרמב''ם גופיה בפיהמ''ש נקט דאין הלכה כר''מ. אולם כידוע דכבר עמדו בזה רבים דשינה טעמו ממש''כ בפיהמ''ש למש''כ בס' הי''ד בהאי דינא דהלא לא נקט לדין אומן כלל בפיהמ''ש רק פירש הכל כרש''י, ולפ''ז זהו הפירוש לפי מסקנת הרמב''ם והרי''ף בהאי סוגיא.
ובזה תתיישב גם קו' הדרכי משה מעל הב''י שהביא דברי השבלי הלקט (סי' קכד) שכתב "תני בתוספתא (פי"ג הט"ז) זה הכלל כל קשר שהוא של קיימא ויכול להתירו באחת מידיו או קשר שאינו של קיימא ואינו יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו", דכיצד הביא דברי השבלי הלקט בשתיקה והלא אין הלכה כר''מ, ונשאר בצ''ע. אולם לפי האמור מיושב נפלא דאיה''נ הלכה בזה כר''מ, והב''י הביא דברי השבלי הלקט בשתיקה משום דהכי נקיט להלכה.
[4] ברב פעלים ביאר עיקר טעמו דלאחר שהביא סוללת אחרונים גדולים ומפורסמים דנקטי הכי תמה תימ'ה יקרא כיצד יאמר עלייהו דהמה מיעוטא דבטלי במיעוטייהו. וביאר כוונת הרב חיד''א מצד מנהג העולם במקומו דאין חוששים הרוב לסברא זו רק יחידים. "ולא בא הרב חיד"א ז"ל להודיענו דעתו בעיקר הדין, אלא בא להעיד על המנהג שנתפשט בגלילתו ברוב האנשים, ונ"מ הוא דאין למחות ביד המקילין במקומות ההם. ואפשר שנצטרך להודיע המנהג במקומו מפני כי הרמ"א ז"ל כתב שכן נוהגים לאסור, לכן כתב שבאותם גלילות נהגו היתר, וזה ברור, אבל לענין הלכה לא גילה דעתו בזה". ובזה יש ליישב ההשגה שבספר חזו''ע דהלא ידוע דמנהג בבל הולכים אחר מרן החיד''א וכמוש''כ רבינו בעצמו בכמה מקומות, וכאן נטה מדבריו. דכוונת רבינו דכל שהכרעת מרן החיד''א מצד בירור הסוגיא והכרעת הדעת אזלינן כוותייהו, אבל כאן שאינו אלא מעיד על מנהג מקומו אין כאן הוראה מחייבת כלל, וכיון דרוב האחרונים הכי נקטי הכי נקטינן אנן נמי.
אתה הראת לדעת דרבינו התבסס במקור דבריו דרוה''פ פסקו להאי דינא בין גדולי ספרד דהמג''א דהוא מקור הדין מייתי לה ממהר''ש אבוהב וכן פרי האדמה מחכמי ירושלים כידוע וחסד לאלפים ושלחן עצי שיטים ועוד. ובין גדולי אשכנז שכך פירשו בדעת הרי''ף והרמב''ם.וכאמור.
[5] כן מבואר ברמ''א "ומ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו", ודלא כס' הזכרנות המובא במג''א ס''ק ו' שהחמיר בזה.
ומקור הדברים מהשלטי הגבורים (דף מא מדפי הרי''ף) דקשר כפול הוא מהודק היטב לדעת הרי''ף. "ומכאן נראה לי שיצאה אזהרה שהקושרים שני קשרים זה על זה, אין מתירין אותו בשבת, אע''פ שהוא קשר שעשוי להתיר אותו באותו יום, אע''פ כן נזהרים בקשירתו והתרתו משום שהוא קשר אמיץ. אבל רש''י והסמ''ג והטור כתבו שאין חילוקר בין אומן ללא, ולדבריהם בפותחו באותו היום מותר וכו'" עכת''ד.
וכתב הגרע''י להתיר מצד שלדעת הרמב''ם והרי''ף אומן שאינו של קיימא אסור מדרבנן, ולדעת רש''י והסמ''ג מותר. הוי ספק דרבנן.
ובתוספת ספק אם שני קשרים הוי אומן הוי ספק ספיקא. והאריך בזה.
ולאחר מכן כתב בחריפות נגד פסק הבן איש חי שהחמיר בזה "שכרכר כמה כרכורים בדברי מרן החיד''א כי רצונו לאסור כסברת האחרונים האשכנזים" וכו'.
ו
ואנכי הצעיר אביא מדברי רבינו הבן איש חי פ' כי תשא סעיף ב'. והמעיין הישר יחזו פנימו בעיקר בהערה 2 יראה בלי כל ספק כי רוב גדולי הספרדים אסרו, כדעת השלטי גבורים והביא כן מהחסד לאלפים ומהר''ש אבוהב והפרי האדמה, שחלקם הכריעו להחמיר יותר מהרמ''א שהיקל בשעת צער מכיון שמרן פסק כדעת הרי''ף והרמב''ם ולא כרש''י והסמ''ג. והמגן אברהם מקורו מספר הזכרונות למהר''ש אבוהב. ולהיפך הגמור גדולי ספרד מחמירים בזה יותר.
וגם ביאור כוונת הבא''ח בביאור דעת החיד''א בהערה 4 שתמה עליו הבא''ח שרוה''פ החמירו בזה, ומדוע כתב דלית דחש ליה. דבפוסקים רואים בפחוש איו כן. ולכן ביאר כוונתו לא שלית דחש לה מהפוסקים אלא מבני מקומו. ולכן מסיק דאין כאן אלא עדות על מנהג מקומו, ולא הכרעת הלכה נגד רוה''פ.
וזה לשון הבן איש חי
[ב] וכל קשר שעשוי להתיר בו ביום מותר לקשרו בשבת. במה דברים אמורים קשר הדיוט, אבל קשר אומן אסרו[1]. וכל שעושה שני קשרים זה על זה חשיב כקשר אומן ואסור, אף על פי שעשוי להתיר בו ביום[2]. ועל כן צריך להזהר לבלתי יקשור המכנסיים או החגורה אשר במכנסיים שני קשרים זה על זה, אף על פי שהם עשויים להתיר בו ביום, אלא יעשה קשר אחד ועניבה אחת על גביו. והארכתי בדין של שני קשרים זה על זה בסה"ק רב פעלים, והעליתי להלכה לאסור[3]. ודע מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף וזה לשונו - ולית דחש לה אלא מעוטא דמעוטא דבטלי במעוטייהו, אין כונתו על הפוסקים ז"ל, אלא על אנשי גלילותיו דקאי עלייהו, דלא חיישי בזה אלא מעוטא דמעוטא, דבטל במעוטייהו לגבי רובא דאינשי דאותם גלילות[4]:
[ג] במקום צער, כתבו הפוסקים ז"ל, דאין לחוש בהתרת שני קשרים זה על זה, כגון ששכח וקשר המכנסים שני קשרים זה על זה, והוצרך לנקביו דמותר להתירם, וכן כיוצא בזה במקום צער[5]:
[1] יסוד החילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט מפירוש הרי''ף בגמ' קיב ע''א שיש ג' דרגות בקשר מנעל וסנדל, והחיוב במנעל הוא באושכפי,
[2] זה לשון רבינו בספרו רב פעלים (ח"ב או"ח סימן מד) ודע, כי מקור דין זה באיסור ב' קשרים זע"ז אפילו בדבר שדרכו להתיר בו ביום, הוא בשלטי הגיבורים, שכתב כן, לדעת הרי"ף והרמב"ם, וגם מור"ם בש"ע בהגה"ה הסכים כן, וכן הוא דעת הגאון פרישה, גם הגאון ר"ז ז"ל בש"ע פסק כן לדינא, וכן הסכים הגאון שלחן עצי שיטים, והרב חסד לאלפים, וכן נראה מסתמות דברי שאר האחרונים ז"ל, וגדולה מזו מצינו להגאון מהר"ש אבוהב ז"ל, בספר הזכרונות דף נ"ג ע"ב, שהביא דין זה דשני קשרים לאסור, ופקפק על מה שהתיר מור"מ במקום צער, שדעתו לאסור גם במקום צער, והגאון מג"א ז"ל הביא דברי ס' הזכרונות הנז'. והשתא מאחר דהרי"ף והרמב"ם ס"ל במעשה אומן ואינו של קיימא פטור אבל אסור, ומרן ז"ל פסק כוותייהו, ומצינו שכל הפוסקים הנז' כתבו אליבא דהרי"ף והרמב"ם לאסור בשני קשרים זע"ז, על כן ודאי יש להורות באבנט שבמתניים, וחבל המכנסיים הנז' בשאלה, לאסור בזה ובכיוצא בזה שני קשרים זע"ז, ואינו מותר אלא בקשר ועניבה. והגם דהרא"ש והטור ס"ל קשר אומן אינו מעלה ומוריד, והעיקר תלוי בשל קיימא, ולדידהו כל שהוא עשוי להתיר בו ביום מותר אפילו קשר אומן מ"מ אנן לא ס"ל כוותייהו בזה, אלא קי"ל כהרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים הנז"ל ס"ל, שדעת הרי"ף והרמב"ם לאסור בשני קשרים זע"ז וכאמור, וכן ראיתי להרב פרי האדמה ז"ל ח"ד דף ג' ע"ג שכתב וז"ל, עיין בא"ח סי' שי"ז, ומתבאר דקשר הסודר אשר אנחנו עושין, אף על גב דעשוי להתיר בו ביום, כל שהם ב' קשרים זע"ז, לדעת רבינו (הרמב"ם) והרי"ף ז"ל אסור, אלא יעשה קשר ועניבה עליו, כיון דעשוי להתיר בו ביום שרי לכ"ע, או הכריכה וקשר אחד כ"ש דשרי, עכ"ל.
והנה ראיתי באחד מן האחרונים שעשה בעיקר דינו של השלטי הגבורים מחלוקת בין הרמ''א לשו''ע והוא ממש''כ מרן בסימן שיז "כיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה, הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא" והנה ממש''כ דחבל בדלי חשיב מעשה הדיוט והלא חבל בדלי הוי קשר על קשר בסתמא, חזינן דקשר על קשר לא חשיב למעשה אומן.
ואני תמה דמקור האי דינא הוא מהרמב''ם עצמו ומקורו מהמשנה, וכיצד יעלה על הדעת דהשלטי הגבורים כותב דמשמע מלשון הרמב''ם היפך מדבריו המפורשים. ועוד יותר קשה וכי השלטי הגבורים טועה בדבר משנה בדוכתא, וזה תימה. וכבר כתב מהר''י קנפנטון רבו של מהר''י בירב בדרכי הגמרא שלו "בתחילת עיונך תשים במחשבתך כי כל אחד מהמדברים אחד השואל ואהד המשיב שהם בעלי שכל, ושכל דבריהם בחכמה ובתבונה אין בהם נפתל ועקש אטו בשפטני עסקינן? ולכן יש לך לעיין בכל הדברים ולראות אם הם דברים של טעם בריאים וחזקים או אם תפל מבלי מלח ודברים חלושים ואם הם דברים מתקרבים אל השכל או מתרחקים, ויש לך לתקנם בענין שיהיו ניאותים ומתקבלים ושלא לשאת עליהם עון אשמה של סברא רעועה או חלושה כי כולם דברי אלקים חיים", ולהאשים אחד מן הראשונים בשכחת משנה מפורשת אשר היא לפניו במקום פירושו היא דבר תימה שאין כמותו, ובפרט הגאון בעל 'שלטי הגבורים' הנודע בשליטתו במכמני התורה שהוא בעל ה'עין משפט' כמוש''כ רבינו החיד''א (שם הגדולים חלק ספרים מערכת ש אות עו) "והרב יהושע בועז הוא החל להיות גבור חיל לזכות הרבים הור"ה גבר מראי מקום בהר"ם וסמ"ג וטור איה מקום כבוד דיני הש"ס וקראו עין משפט".
וגם מרן החזו''א תמה על דברי השלטה''ג מדין פותחת חלוקה של אשה שהוא בסתמא קשר על גבי קשר. ואולם נראה ברור דדעת השלטה''ג וכל הפוסקים דעמיה שמנה רבינו הבא''ח לאוקים הנך דיני בקושר קשר וע''ג עניבה ולא קשר ע''ג קשר, ולק''מ.
[3] הנה במתני' קיא ע''ב איתא ואלו קשרים שחייבין עליהן קשר הספנים וכו' רבי מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. ולכאורה קשר הגמלים והספנים אינו נפתח ביד אחת, וא''כ אין הכרח דפליגי רבנן ור''מ אלא דמוסיף והולך. אולם הרע''ב והרמב''ם בפיהמ''ש מסיימים את דברי המשנה דאין הלכה כר''מ, וכ''כ הרא''ם (סי' רע''ד) והמאירי.
והנה האבני נזר הקשה על השלטי הגבורים מר''מ, דאיהו בעי שיהא מיהדק טובא, אולם רבנן מחייבי אפי' בלא מיהדק טובא. וא''כ א''א לפרש דאומן היינו מיהדק טובא. וממש כעין זה תמה הביאור הלכה (ר''ס שיז ד''ה הקושר) על הט''ז דפירש דאומן היינו אינו מהודק. ותמה מר''מ דאין הלכה כמותו.
ואמנם הריטב''א החדשים פירש בדעת ר''מ דלא בא לחלוק על חכמים אלא לפרש דבריהם, והיינו שצריך שגם תהיה כוונתו לקיימו שם, וגם שיהיה קשר חזק שלא יוכל אדם להתירו בידו האחת, וכל היכא דאיכא הני תרתי לא הוי קשר דאורייתא. וכ''כ בפסקי הרי''ד.
ואם נפרש כן דברי המשנה ימצא מקור נאמן לדעת הרמב''ם והרי''ף לדין ''אומן'' לפי פירוש השלטי הגבורים דהיינו מהודק היטב שא''א לפתחו בקל, דזהו התנאי השני בדין ''קיימא'', ובאמת הלכה כר''מ. ובזה תיושב תמיהת האבנ''ז והביאוה''ל דבאמת הלכה כר''מ וזהו מקור הרי''ף והרמב''ם עצמן. וזה יהיה יישוב מרווח גם לתמיהת הרא''ש מה המקור לדין אומן ממתני', ולפי פי' הריטב''א והרי''ד יש לזה מקור נאמן. וכמו''כ תתיישב לפי פירושם תמיהת השפת אמת אמאי הגמ' מסתפקת בדין איבא דר''מ והלא אין הלכה כמותו, ולפ''ד זה מיושב בפשטות דהלכה כמותו.
אלא דקשה דהרמב''ם גופיה בפיהמ''ש נקט דאין הלכה כר''מ. אולם כידוע דכבר עמדו בזה רבים דשינה טעמו ממש''כ בפיהמ''ש למש''כ בס' הי''ד בהאי דינא דהלא לא נקט לדין אומן כלל בפיהמ''ש רק פירש הכל כרש''י, ולפ''ז זהו הפירוש לפי מסקנת הרמב''ם והרי''ף בהאי סוגיא.
ובזה תתיישב גם קו' הדרכי משה מעל הב''י שהביא דברי השבלי הלקט (סי' קכד) שכתב "תני בתוספתא (פי"ג הט"ז) זה הכלל כל קשר שהוא של קיימא ויכול להתירו באחת מידיו או קשר שאינו של קיימא ואינו יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו", דכיצד הביא דברי השבלי הלקט בשתיקה והלא אין הלכה כר''מ, ונשאר בצ''ע. אולם לפי האמור מיושב נפלא דאיה''נ הלכה בזה כר''מ, והב''י הביא דברי השבלי הלקט בשתיקה משום דהכי נקיט להלכה.
[4] ברב פעלים ביאר עיקר טעמו דלאחר שהביא סוללת אחרונים גדולים ומפורסמים דנקטי הכי תמה תימ'ה יקרא כיצד יאמר עלייהו דהמה מיעוטא דבטלי במיעוטייהו. וביאר כוונת הרב חיד''א מצד מנהג העולם במקומו דאין חוששים הרוב לסברא זו רק יחידים. "ולא בא הרב חיד"א ז"ל להודיענו דעתו בעיקר הדין, אלא בא להעיד על המנהג שנתפשט בגלילתו ברוב האנשים, ונ"מ הוא דאין למחות ביד המקילין במקומות ההם. ואפשר שנצטרך להודיע המנהג במקומו מפני כי הרמ"א ז"ל כתב שכן נוהגים לאסור, לכן כתב שבאותם גלילות נהגו היתר, וזה ברור, אבל לענין הלכה לא גילה דעתו בזה". ובזה יש ליישב ההשגה שבספר חזו''ע דהלא ידוע דמנהג בבל הולכים אחר מרן החיד''א וכמוש''כ רבינו בעצמו בכמה מקומות, וכאן נטה מדבריו. דכוונת רבינו דכל שהכרעת מרן החיד''א מצד בירור הסוגיא והכרעת הדעת אזלינן כוותייהו, אבל כאן שאינו אלא מעיד על מנהג מקומו אין כאן הוראה מחייבת כלל, וכיון דרוב האחרונים הכי נקטי הכי נקטינן אנן נמי.
אתה הראת לדעת דרבינו התבסס במקור דבריו דרוה''פ פסקו להאי דינא בין גדולי ספרד דהמג''א דהוא מקור הדין מייתי לה ממהר''ש אבוהב וכן פרי האדמה מחכמי ירושלים כידוע וחסד לאלפים ושלחן עצי שיטים ועוד. ובין גדולי אשכנז שכך פירשו בדעת הרי''ף והרמב''ם.וכאמור.
[5] כן מבואר ברמ''א "ומ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו", ודלא כס' הזכרנות המובא במג''א ס''ק ו' שהחמיר בזה.
גם מפה יש הוכחה שהיתה השפעה של גאון אשכנזי על בגדד
כהנא דמסייע
חבר פעיל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 142
בספר חזון עובדיה (ח''ה מז) הביא מחלוקת הפוסקים האם קשר המותר שאינו של קיימא הוא יום אחד או ז' ימים.
וכתב להסיק דעד ז' ימים הוי "אינו של קיימא" ומותר, ע''פ דברי מרן הבית יוסף שמסיק כן בדעת הטור.
והבן איש חי הפוסק בפרשת כי תשא אות א' שרק יום אחד חשיב אינו של קיימא לפי דברי החזון עובדיה הם נגד הבית יוסף.
וזה לשון הבן איש חי
והנה מן הדין אסור לקשור קשר של קיימא[1], וכל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום חשיב של קיימא ואסור מדרבנן[2], אף על פי שהוא קשר הדיוט ואינו קשר אומן, על כן כל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום, יעשנו עניבה אחת ולא קשר גמור. וכל קשר שאסור לקשרו אסור להתירו בשבת:
[1] קשר שאינו של קיימא פטור, וכמבוא בגמ' עד ע''ב דקשר ביתדות האהלים הוא קשר ע''מ להתיר ופטור. ומבואר שם ברש''י שאין זה קשר של קיימא כשדעתו להתירו. והנה גם במלאכת ''כותב'' ו''צובע'' בעינן שיהא דבר המתקיים, אבל בקושר נוסף שיהא גם "בדעתו" לקיימו ובלא''ה אין כאן חיוב תורה, ואפילו אם הקשר מצד עצמו מתקיים.
[2] בשיעור הזמן הנקרא קשר שאינו של קיימא מצינו ברש''י על מתני' דף קיא ע''ב בהיתר לאשה לקשור מפתח חלוקה, ''דכיון דכל יומא שרו ליה לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחלה''. ובגמ' מבואר דקשר של הגמל שקושרין בזממא [בחבל אל הטבעת שחטמו] אסור מדרבנן, ומפרש''י ''מפני שפעמים מניח שם שבוע או שבועיים''. הרי שמבואר שקשר שנפתח כל יום מותר, ואם מיועד לשבוע נאסר מדרבנן. אולם לא נתבאר מה הדין בב' או ג' ימים עד שבוע, האם לדמותו לשבוע או לדמותו ליום אחד בלבד.
ואותה הסתירה ישנה גם בדברי רבינו הטור (סימן שיז) ''והעומד להתיר שבעה ימים פטור אבל אסור וכו' ושעומד להתיר בכל יום מותר לכתחלה''. ומרן הב''י עלה ונסתפ'ק בהאי דינא יעו''ש באורך. ולאחר שהעלה צדדין בזה לכאן ולכאן ונחלק בזה עם מהר''י אבוהב בשני פנים סיים בהאי לישנא "מיהו יש לדחות דקושטא דמילתא קאמר דאין מתירין אותם אלא כשמחליפין דהיינו לשבעת ימים אבל אין הכי נמי דבבציר מהכי כל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד אסור. וכן נראה מדברי הר"ם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורק דפוס לבוב סי' תלד) שכתב הכל בו (סי' לא כו ע"ד) וזה לשונו חלוק ומכנסים שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל אסור וזה רגיל אדם להניח אפילו שבוע קשורין עכ"ל וגם בהגהות פרק י' (שם) כתוב שהר"ם אוסר להתיר בשבת קשרים שקושרות הכובסות מכנסים וחלוק יחד". והבין רבינו דכן הוא מסקנת הב''י מתרי טעמי, א) דזה הסברא האחרונה שזכר בדבריו. ב) מכיון שחיזקה מדברי רבותינו הראשונים המהר''ם מרוטנבורג והכל בו והגמ''י. ולפיכך נקט רבינו דרק יום אחד שרי.
אמנם הגרע''י בסוגריים מרובעות כתב שדברי הב''י שבאו באחרונה אינם אלא דיחויא בעלמא, וןהעיקר כפי שעלה בדעתו בתחילת העיון והדברים.
ומ''מ לכל הדברות רואים כאן שיש מחלוקת איך ללמוד בית יוסף בין הבן איש חי לחזון עובדיה. ותו לא.
וכאן הבן שואל, הלא כל דברי הבית יוסף שכמותה פסק החזון עובדיה אינה אלא מסברא. ואת סברתו האחרונה שכמותה הכריע הבן איש חי חיזק הבית יוסף עצמו מדברי מהר''ם מרוטנבורג וכל בו והגהות מיימוניות. ובהם חתם. האין זה אומר דכן הכרעתו?
ויש לחזק פסקו של רבינו הבא''ח מעוד ראשונים דהנה במהר''ח או''ז כתב (סי' סז) "הא למדת דקשר שמתירין אותו בכל יום מותר אבל אם מניחו ד' וה' ימים אסור'' הלא שמעת דפשיט לן בין א' לז' דגם הוא אסור.
הן אמת דלכאורה יש לדון דלפי מה שפסק השו''ע כהרי''ף והרמב''ם שחלקו בין קיימא ולא קיימא ובין אומן ללא אומן, יש מקום לומר שאין איסור דרבנן כלל בגוונא שאינו קיימא לגמרי. וכ''כ בס' אבני נזר (סי' קעח) וטעמו דלרמב''ם קיימא קצת שאינו של אומן הוי גזירה לגזירה.
ואמנם הט''ז (סי' שיז ס''ק א) כתב דכל שאינו עשוי להתיר באותו יום לדעת הרי''ף והרמב''ם הוי של קיימא. וצ''ע מנא ליה.
ונראה לבאר מקור הט''ז דהנה בגמ' (קיב ע''א) ביאר הגמ' דיש קשר של גמלים וספנין שהוא איסור תורה והיינו הטבעת עצמה הקבועה בחוטם הגמל או בספינה, ואילו כשקושרים את החבל לטבעת הקבועה בספינה פטור אבל אסור. ורוב הראשונים חילקו בין ''קיימא קצת'' לבין קימא גמור. אולם הרמב''ם והרי''ף דא ביארו האי חילוק בדבריהם בין קיימא קצת לקיימא גמור כיצד יפרשו את הגמרא.
ונראה ברור דיפרשו דקשר הקבוע בגמל או בספינה הוי קשר של אומן, ואילו קשר שקושרים את החבל לטבעת אינו קשר של אומן ולכן פטור. וראיה ברורה לזה הוא ממה שכתב הרמב''ם (פרק י) "קשר רסן בהמה הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהן מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותן לקיימא", הרי מבואר דרסן בהמה שהוא החבל שקושרין לגמל פטור מצד שאינו של אומן ולא מצד חסרון קיימא אלא שפיר חשיב קיימא. והנה קשירת הרסן הרי פותחים וסוגים מזמןלזמן כמוש''כ רש''י ואמאי חשיב קיימא, אלא על כרחך דכל כהאי גוונא חשיב של קיימא וכל הפטור אינו אלא מצד חסרון של ''מעשה אומן''. וזה מקור נאמן לדברי הט''ז וזהו דעת רבינו.
ואמנם יש להקשות על זה דהרי הגמ' (בע''א) דקשר דעביד באיסטרידא שהוא נחשב קשר שאינו בר קיימא. וי''ל ע''פ מש''כ השלטי הגבורים דגדר ''אומן'' הוא שמהודק היטב ואינו עשוי להנתק. ולפי זה דין ''אומן'' הוא חוזק עצם הקשר מצד טבעו שאינו עשוי להנתק. וקשר של קיימא שנקטו הרמב''ם והרי''ף הוא מצד דעתו שאינו רוצה להתירו בו ביום. וע' בלח''מ ובביאוהגר''א על הרמב''ם מש''כ על דבריו.
וכתב להסיק דעד ז' ימים הוי "אינו של קיימא" ומותר, ע''פ דברי מרן הבית יוסף שמסיק כן בדעת הטור.
והבן איש חי הפוסק בפרשת כי תשא אות א' שרק יום אחד חשיב אינו של קיימא לפי דברי החזון עובדיה הם נגד הבית יוסף.
וזה לשון הבן איש חי
והנה מן הדין אסור לקשור קשר של קיימא[1], וכל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום חשיב של קיימא ואסור מדרבנן[2], אף על פי שהוא קשר הדיוט ואינו קשר אומן, על כן כל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום, יעשנו עניבה אחת ולא קשר גמור. וכל קשר שאסור לקשרו אסור להתירו בשבת:
[1] קשר שאינו של קיימא פטור, וכמבוא בגמ' עד ע''ב דקשר ביתדות האהלים הוא קשר ע''מ להתיר ופטור. ומבואר שם ברש''י שאין זה קשר של קיימא כשדעתו להתירו. והנה גם במלאכת ''כותב'' ו''צובע'' בעינן שיהא דבר המתקיים, אבל בקושר נוסף שיהא גם "בדעתו" לקיימו ובלא''ה אין כאן חיוב תורה, ואפילו אם הקשר מצד עצמו מתקיים.
[2] בשיעור הזמן הנקרא קשר שאינו של קיימא מצינו ברש''י על מתני' דף קיא ע''ב בהיתר לאשה לקשור מפתח חלוקה, ''דכיון דכל יומא שרו ליה לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחלה''. ובגמ' מבואר דקשר של הגמל שקושרין בזממא [בחבל אל הטבעת שחטמו] אסור מדרבנן, ומפרש''י ''מפני שפעמים מניח שם שבוע או שבועיים''. הרי שמבואר שקשר שנפתח כל יום מותר, ואם מיועד לשבוע נאסר מדרבנן. אולם לא נתבאר מה הדין בב' או ג' ימים עד שבוע, האם לדמותו לשבוע או לדמותו ליום אחד בלבד.
ואותה הסתירה ישנה גם בדברי רבינו הטור (סימן שיז) ''והעומד להתיר שבעה ימים פטור אבל אסור וכו' ושעומד להתיר בכל יום מותר לכתחלה''. ומרן הב''י עלה ונסתפ'ק בהאי דינא יעו''ש באורך. ולאחר שהעלה צדדין בזה לכאן ולכאן ונחלק בזה עם מהר''י אבוהב בשני פנים סיים בהאי לישנא "מיהו יש לדחות דקושטא דמילתא קאמר דאין מתירין אותם אלא כשמחליפין דהיינו לשבעת ימים אבל אין הכי נמי דבבציר מהכי כל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד אסור. וכן נראה מדברי הר"ם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורק דפוס לבוב סי' תלד) שכתב הכל בו (סי' לא כו ע"ד) וזה לשונו חלוק ומכנסים שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל אסור וזה רגיל אדם להניח אפילו שבוע קשורין עכ"ל וגם בהגהות פרק י' (שם) כתוב שהר"ם אוסר להתיר בשבת קשרים שקושרות הכובסות מכנסים וחלוק יחד". והבין רבינו דכן הוא מסקנת הב''י מתרי טעמי, א) דזה הסברא האחרונה שזכר בדבריו. ב) מכיון שחיזקה מדברי רבותינו הראשונים המהר''ם מרוטנבורג והכל בו והגמ''י. ולפיכך נקט רבינו דרק יום אחד שרי.
אמנם הגרע''י בסוגריים מרובעות כתב שדברי הב''י שבאו באחרונה אינם אלא דיחויא בעלמא, וןהעיקר כפי שעלה בדעתו בתחילת העיון והדברים.
ומ''מ לכל הדברות רואים כאן שיש מחלוקת איך ללמוד בית יוסף בין הבן איש חי לחזון עובדיה. ותו לא.
וכאן הבן שואל, הלא כל דברי הבית יוסף שכמותה פסק החזון עובדיה אינה אלא מסברא. ואת סברתו האחרונה שכמותה הכריע הבן איש חי חיזק הבית יוסף עצמו מדברי מהר''ם מרוטנבורג וכל בו והגהות מיימוניות. ובהם חתם. האין זה אומר דכן הכרעתו?
ויש לחזק פסקו של רבינו הבא''ח מעוד ראשונים דהנה במהר''ח או''ז כתב (סי' סז) "הא למדת דקשר שמתירין אותו בכל יום מותר אבל אם מניחו ד' וה' ימים אסור'' הלא שמעת דפשיט לן בין א' לז' דגם הוא אסור.
הן אמת דלכאורה יש לדון דלפי מה שפסק השו''ע כהרי''ף והרמב''ם שחלקו בין קיימא ולא קיימא ובין אומן ללא אומן, יש מקום לומר שאין איסור דרבנן כלל בגוונא שאינו קיימא לגמרי. וכ''כ בס' אבני נזר (סי' קעח) וטעמו דלרמב''ם קיימא קצת שאינו של אומן הוי גזירה לגזירה.
ואמנם הט''ז (סי' שיז ס''ק א) כתב דכל שאינו עשוי להתיר באותו יום לדעת הרי''ף והרמב''ם הוי של קיימא. וצ''ע מנא ליה.
ונראה לבאר מקור הט''ז דהנה בגמ' (קיב ע''א) ביאר הגמ' דיש קשר של גמלים וספנין שהוא איסור תורה והיינו הטבעת עצמה הקבועה בחוטם הגמל או בספינה, ואילו כשקושרים את החבל לטבעת הקבועה בספינה פטור אבל אסור. ורוב הראשונים חילקו בין ''קיימא קצת'' לבין קימא גמור. אולם הרמב''ם והרי''ף דא ביארו האי חילוק בדבריהם בין קיימא קצת לקיימא גמור כיצד יפרשו את הגמרא.
ונראה ברור דיפרשו דקשר הקבוע בגמל או בספינה הוי קשר של אומן, ואילו קשר שקושרים את החבל לטבעת אינו קשר של אומן ולכן פטור. וראיה ברורה לזה הוא ממה שכתב הרמב''ם (פרק י) "קשר רסן בהמה הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהן מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותן לקיימא", הרי מבואר דרסן בהמה שהוא החבל שקושרין לגמל פטור מצד שאינו של אומן ולא מצד חסרון קיימא אלא שפיר חשיב קיימא. והנה קשירת הרסן הרי פותחים וסוגים מזמןלזמן כמוש''כ רש''י ואמאי חשיב קיימא, אלא על כרחך דכל כהאי גוונא חשיב של קיימא וכל הפטור אינו אלא מצד חסרון של ''מעשה אומן''. וזה מקור נאמן לדברי הט''ז וזהו דעת רבינו.
ואמנם יש להקשות על זה דהרי הגמ' (בע''א) דקשר דעביד באיסטרידא שהוא נחשב קשר שאינו בר קיימא. וי''ל ע''פ מש''כ השלטי הגבורים דגדר ''אומן'' הוא שמהודק היטב ואינו עשוי להנתק. ולפי זה דין ''אומן'' הוא חוזק עצם הקשר מצד טבעו שאינו עשוי להנתק. וקשר של קיימא שנקטו הרמב''ם והרי''ף הוא מצד דעתו שאינו רוצה להתירו בו ביום. וע' בלח''מ ובביאוהגר''א על הרמב''ם מש''כ על דבריו.
רק לייתר דיוק
מצורף בעניין זה של קשר ע"ג קשר מפוסקי ספרד לדורותיהם דאסרו, ונראה דאיפכא כל פוסקים ומחברים הספרדים אסרו זאת בלא שום פקפוק, והם,
א. כנסה"ג [על הטור שי"ז],
ב. פרי האדמה [על הרמב"ם הל' שבת פ"י ה"א],
ג. ספר הזכרונות [אבוהב, פ"ט במלאכות שבת מלאכת הקושר והמתיר],
ד. מאמ"ר [שי"ז סק"ו, דכתב להדיא שאיסור זה של ב' קשרים הוא לפי הרי"ף והרמב"ם שאסרו אף קשר אומן בלא קיימא, אך לא לשי' רש"י והרא"ש דלשי' מה שלא קיימא שרי]
ה. מטה יהודה [עייאש, של"ו סק"ד],
ו. לקט הקציר [כלפון, סי' כ' ס"ק ר"ג במלאכת הקושר והמתיר],
ז. פתח הגביר [ח"ד סי' שכ"ג סק"ב דשם דן לגבי הקושרים הכבשים לידע כמה משכון חייב לו, ומבאר ההיתר לקשור ומסיים דגם לא עושים שם קשר ע"ג קשר דאיקרי אומן כרמ"א בשם השלטי גבורים וכו'],
ח. ר' חיים פאלאג'י בספרו רוח חיים שי"ד סק"ב, גבי להתיז ראש החבית, הביא מקרה של קופסאות של דגים מלוחים סגורים שאם יפתחם מער"ש יפסדו, והתירם לפתוח בשבת יעו"ש, אלא שהביא דברי מהרש"ל וכנסה"ג שאסרו לפותחם בשבת, ולכן כותב שיפתחם מער"ש ויכרוך עליהם סודר ויקשור היטב כדי שלא יפסדו, ועל זה מוסיף שלא יקשרם ב' קשרים דא"כ לא יוכל להתירם בשבת דהוי קשר קיימא, ופשוט וברור דמה שכתב שהוא קיימא היינו לקשר אומן, משום שכאן הרי הקשר הוא על דעת לפותחו, וממש כקושר מנעליו דאי יעשה ב' קשרים מצד קיימא שרי דאינו מתקיים אע"פ שהקשר עצמו מתקיים דהוא קשר אמיץ, מ"מ כיון שדעתו לפותחו שרי, ואעפ"כ אסר, דוודאי אסרם ככל הנך רבוותא דאסרו ב' קשרים מצד קשר אומן,
ט. חסד לאלפים,
י. בן איש חי,
יא. כף החיים דכתב להדיא דכל ההיתר של החיד"א באבנט בחגורו דהוי קשר על קשר הוא משום שזה לא היה מהודק.
ומעניין לעניין באותו עניין
הנה מהכף החיים הנ"ל להדיא דאין להוכיח מהחיד"א שהתיר ב' קשרים משום דדיבר על חגורת הבגד דעל זה כתב שלא נזהרים בזה אלא מיעוטא דמיעוטא דבטלי.
והסברא הנותנת- דכיון שמדובר הרי על חגורה של הבגד דהיו קושרים קשר על קשר, והמציאות היא- דחגורת בגד לא קושרים ומהדקים חזק הקשר השני דאי יקשור שני קשרים ויהדק לא יהא אפשר לפתוח בקלות וצריך הרבה חוזק וזמן לפתוח, וא"כ המציאות היא שחגורת בגד שקושרים לא מהדקים חזק, ולכן על זה כתב דאף אחד לא נזהר בזה אלא מיעוט דבטלי, כי באמת אין שום סבה לאסור זאת דלא מהדקים הקשר השני.
אבל בסתם קשר ע"ג קשר גם החיד"א לא התיר.
כהנא דמסייע
חבר פעיל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 142
וכך היה המנהג פשוט אצל כל יודעי דת ודין.