בספר חזון עובדיה (ח''ה הלכות קשור ומתיר עמוד נו) מביא מחלוקת הפוסקים לגבי קשר כפול, האם מותר או אסור. ודברי הבן איש חי שהחמיר בזה, והוא תמה עליו.
ומקור הדברים מהשלטי הגבורים (דף מא מדפי הרי''ף) דקשר כפול הוא מהודק היטב לדעת הרי''ף. "ומכאן נראה לי שיצאה אזהרה שהקושרים שני קשרים זה על זה, אין מתירין אותו בשבת, אע''פ שהוא קשר שעשוי להתיר אותו באותו יום, אע''פ כן נזהרים בקשירתו והתרתו משום שהוא קשר אמיץ. אבל רש''י והסמ''ג והטור כתבו שאין חילוקר בין אומן ללא, ולדבריהם בפותחו באותו היום מותר וכו'" עכת''ד.
וכתב הגרע''י להתיר מצד שלדעת הרמב''ם והרי''ף אומן שאינו של קיימא אסור מדרבנן, ולדעת רש''י והסמ''ג מותר. הוי ספק דרבנן.
ובתוספת ספק אם שני קשרים הוי אומן הוי ספק ספיקא. והאריך בזה.
ולאחר מכן כתב בחריפות נגד פסק הבן איש חי שהחמיר בזה "
שכרכר כמה כרכורים בדברי מרן החיד''א
כי רצונו לאסור כסברת האחרונים האשכנזים" וכו'.
ו

ואנכי הצעיר אביא מדברי רבינו הבן איש חי פ' כי תשא סעיף ב'. והמעיין הישר יחזו פנימו בעיקר בהערה 2 יראה בלי כל ספק כי רוב גדולי הספרדים אסרו, כדעת השלטי גבורים והביא כן מהחסד לאלפים ומהר''ש אבוהב והפרי האדמה, שחלקם הכריעו להחמיר יותר מהרמ''א שהיקל בשעת צער מכיון שמרן פסק כדעת הרי''ף והרמב''ם ולא כרש''י והסמ''ג. והמגן אברהם מקורו מספר הזכרונות
למהר''ש אבוהב. ולהיפך הגמור גדולי ספרד מחמירים בזה יותר.
וגם ביאור כוונת הבא''ח בביאור דעת החיד''א בהערה 4 שתמה עליו הבא''ח שרוה''פ החמירו בזה, ומדוע כתב דלית דחש ליה. דבפוסקים רואים בפחוש איו כן. ולכן ביאר כוונתו לא שלית דחש לה
מהפוסקים אלא
מבני מקומו. ולכן מסיק דאין כאן אלא
עדות על
מנהג מקומו, ולא
הכרעת הלכה נגד רוה''פ.
וזה לשון הבן איש חי
[ב] וכל קשר שעשוי להתיר בו ביום מותר לקשרו בשבת. במה דברים אמורים קשר הדיוט, אבל קשר אומן אסרו[1]. וכל שעושה שני קשרים זה על זה חשיב כקשר אומן ואסור, אף על פי שעשוי להתיר בו ביום[2]. ועל כן צריך להזהר לבלתי יקשור המכנסיים או החגורה אשר במכנסיים שני קשרים זה על זה, אף על פי שהם עשויים להתיר בו ביום, אלא יעשה קשר אחד ועניבה אחת על גביו. והארכתי בדין של שני קשרים זה על זה בסה"ק רב פעלים, והעליתי להלכה לאסור[3]. ודע מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף וזה לשונו - ולית דחש לה אלא מעוטא דמעוטא דבטלי במעוטייהו, אין כונתו על הפוסקים ז"ל, אלא על אנשי גלילותיו דקאי עלייהו, דלא חיישי בזה אלא מעוטא דמעוטא, דבטל במעוטייהו לגבי רובא דאינשי דאותם גלילות[4]:
[ג] במקום צער, כתבו הפוסקים ז"ל, דאין לחוש בהתרת שני קשרים זה על זה, כגון ששכח וקשר המכנסים שני קשרים זה על זה, והוצרך לנקביו דמותר להתירם, וכן כיוצא בזה במקום צער[5]:
[1] יסוד החילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט מפירוש הרי''ף בגמ' קיב ע''א שיש ג' דרגות בקשר מנעל וסנדל, והחיוב במנעל הוא באושכפי,
[2] זה לשון רבינו בספרו רב פעלים (ח"ב או"ח סימן מד)
ודע, כי מקור דין זה באיסור ב' קשרים זע"ז אפילו בדבר שדרכו להתיר בו ביום, הוא
בשלטי הגיבורים, שכתב כן, לדעת הרי"ף והרמב"ם, וגם מור"ם בש"ע בהגה"ה הסכים כן, וכן הוא
דעת הגאון פרישה, גם הגאון ר"ז ז"ל בש"ע פסק כן לדינא, וכן הסכים הגאון שלחן עצי שיטים, והרב חסד לאלפים, וכן נראה מסתמות דברי שאר האחרונים ז"ל, וגדולה מזו מצינו להגאון מהר"ש אבוהב ז"ל, בספר הזכרונות דף נ"ג ע"ב, שהביא דין זה דשני קשרים לאסור, ופקפק על מה שהתיר מור"מ במקום צער, שדעתו לאסור גם במקום צער,
והגאון מג"א ז"ל הביא דברי ס' הזכרונות הנז'. והשתא מאחר דהרי"ף והרמב"ם ס"ל במעשה אומן ואינו של קיימא פטור אבל אסור, ומרן ז"ל פסק כוותייהו, ומצינו שכל הפוסקים הנז' כתבו אליבא דהרי"ף והרמב"ם לאסור בשני קשרים זע"ז, על כן ודאי יש להורות באבנט שבמתניים, וחבל המכנסיים הנז' בשאלה, לאסור בזה ובכיוצא בזה שני קשרים זע"ז, ואינו מותר אלא בקשר ועניבה. והגם דהרא"ש והטור ס"ל קשר אומן אינו מעלה ומוריד, והעיקר תלוי בשל קיימא, ולדידהו כל שהוא עשוי להתיר בו ביום מותר אפילו קשר אומן מ"מ אנן לא ס"ל כוותייהו בזה, אלא קי"ל כהרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים הנז"ל ס"ל, שדעת הרי"ף והרמב"ם לאסור בשני קשרים זע"ז וכאמור,
וכן ראיתי להרב פרי האדמה ז"ל ח"ד דף ג' ע"ג שכתב וז"ל, עיין בא"ח סי' שי"ז, ומתבאר דקשר הסודר אשר אנחנו עושין, אף על גב דעשוי להתיר בו ביום,
כל שהם ב' קשרים זע"ז, לדעת רבינו (הרמב"ם) והרי"ף ז"ל אסור, אלא יעשה קשר ועניבה עליו, כיון דעשוי להתיר בו ביום שרי לכ"ע, או הכריכה וקשר אחד כ"ש דשרי, עכ"ל.
והנה ראיתי באחד מן האחרונים שעשה בעיקר דינו של השלטי הגבורים מחלוקת בין הרמ''א לשו''ע והוא ממש''כ מרן בסימן שיז "כיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה, הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא" והנה ממש''כ דחבל בדלי חשיב מעשה הדיוט והלא חבל בדלי הוי קשר על קשר בסתמא, חזינן דקשר על קשר לא חשיב למעשה אומן.
ואני תמה דמקור האי דינא הוא מהרמב''ם עצמו ומקורו מהמשנה, וכיצד יעלה על הדעת דהשלטי הגבורים כותב דמשמע מלשון הרמב''ם היפך מדבריו המפורשים. ועוד יותר קשה וכי השלטי הגבורים טועה בדבר משנה בדוכתא, וזה תימה. וכבר כתב מהר''י קנפנטון רבו של מהר''י בירב בדרכי הגמרא שלו "בתחילת עיונך תשים במחשבתך כי כל אחד מהמדברים אחד השואל ואהד המשיב שהם בעלי שכל, ושכל דבריהם בחכמה ובתבונה אין בהם נפתל ועקש אטו בשפטני עסקינן? ולכן יש לך לעיין בכל הדברים ולראות אם הם דברים של טעם בריאים וחזקים או אם תפל מבלי מלח ודברים חלושים ואם הם דברים מתקרבים אל השכל או מתרחקים, ויש לך לתקנם בענין שיהיו ניאותים ומתקבלים ושלא לשאת עליהם עון אשמה של סברא רעועה או חלושה כי כולם דברי אלקים חיים", ולהאשים אחד מן הראשונים בשכחת משנה מפורשת אשר היא לפניו במקום פירושו היא דבר תימה שאין כמותו, ובפרט הגאון בעל 'שלטי הגבורים' הנודע בשליטתו במכמני התורה שהוא בעל ה'עין משפט' כמוש''כ רבינו החיד''א (שם הגדולים חלק ספרים מערכת ש אות עו) "והרב יהושע בועז הוא החל להיות גבור חיל לזכות הרבים הור"ה גבר מראי מקום בהר"ם וסמ"ג וטור איה מקום כבוד דיני הש"ס וקראו עין משפט".
וגם מרן החזו''א תמה על דברי השלטה''ג מדין פותחת חלוקה של אשה שהוא בסתמא קשר על גבי קשר. ואולם נראה ברור דדעת השלטה''ג וכל הפוסקים דעמיה שמנה רבינו הבא''ח לאוקים הנך דיני בקושר קשר וע''ג עניבה ולא קשר ע''ג קשר, ולק''מ.
[3] הנה במתני' קיא ע''ב איתא ואלו קשרים שחייבין עליהן קשר הספנים וכו' רבי מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. ולכאורה קשר הגמלים והספנים אינו נפתח ביד אחת, וא''כ אין הכרח דפליגי רבנן ור''מ אלא דמוסיף והולך. אולם הרע''ב והרמב''ם בפיהמ''ש מסיימים את דברי המשנה דאין הלכה כר''מ, וכ''כ הרא''ם (סי' רע''ד) והמאירי.
והנה האבני נזר הקשה על השלטי הגבורים מר''מ, דאיהו בעי שיהא מיהדק טובא, אולם רבנן מחייבי אפי' בלא מיהדק טובא. וא''כ א''א לפרש דאומן היינו מיהדק טובא. וממש כעין זה תמה הביאור הלכה (ר''ס שיז ד''ה הקושר) על הט''ז דפירש דאומן היינו אינו מהודק. ותמה מר''מ דאין הלכה כמותו.
ואמנם הריטב''א החדשים פירש בדעת ר''מ דלא בא לחלוק על חכמים אלא לפרש דבריהם, והיינו שצריך שגם תהיה כוונתו לקיימו שם, וגם שיהיה קשר חזק שלא יוכל אדם להתירו בידו האחת, וכל היכא דאיכא הני תרתי לא הוי קשר דאורייתא. וכ''כ בפסקי הרי''ד.
ואם נפרש כן דברי המשנה ימצא מקור נאמן לדעת הרמב''ם והרי''ף לדין ''אומן'' לפי פירוש השלטי הגבורים דהיינו מהודק היטב שא''א לפתחו בקל, דזהו התנאי השני בדין ''קיימא'', ובאמת הלכה כר''מ. ובזה תיושב תמיהת האבנ''ז והביאוה''ל דבאמת הלכה כר''מ וזהו מקור הרי''ף והרמב''ם עצמן. וזה יהיה יישוב מרווח גם לתמיהת הרא''ש מה המקור לדין אומן ממתני', ולפי פי' הריטב''א והרי''ד יש לזה מקור נאמן. וכמו''כ תתיישב לפי פירושם תמיהת השפת אמת אמאי הגמ' מסתפקת בדין איבא דר''מ והלא אין הלכה כמותו, ולפ''ד זה מיושב בפשטות דהלכה כמותו.
אלא דקשה דהרמב''ם גופיה בפיהמ''ש נקט דאין הלכה כר''מ. אולם כידוע דכבר עמדו בזה רבים דשינה טעמו ממש''כ בפיהמ''ש למש''כ בס' הי''ד בהאי דינא דהלא לא נקט לדין אומן כלל בפיהמ''ש רק פירש הכל כרש''י, ולפ''ז זהו הפירוש לפי מסקנת הרמב''ם והרי''ף בהאי סוגיא.
ובזה תתיישב גם קו' הדרכי משה מעל הב''י שהביא דברי השבלי הלקט (סי' קכד) שכתב "תני בתוספתא (פי"ג הט"ז) זה הכלל כל קשר שהוא של קיימא ויכול להתירו באחת מידיו או קשר שאינו של קיימא ואינו יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו", דכיצד הביא דברי השבלי הלקט בשתיקה והלא אין הלכה כר''מ, ונשאר בצ''ע. אולם לפי האמור מיושב נפלא דאיה''נ הלכה בזה כר''מ, והב''י הביא דברי השבלי הלקט בשתיקה משום דהכי נקיט להלכה.
[4] ברב פעלים ביאר עיקר טעמו דלאחר שהביא סוללת אחרונים גדולים ומפורסמים דנקטי הכי תמה תימ'ה יקרא כיצד יאמר עלייהו דהמה מיעוטא דבטלי במיעוטייהו. וביאר כוונת הרב חיד''א
מצד מנהג העולם במקומו דאין חוששים הרוב לסברא זו רק יחידים. "ולא בא הרב חיד"א ז"ל להודיענו
דעתו בעיקר הדין, אלא בא להעיד על
המנהג שנתפשט בגלילתו ברוב האנשים, ונ"מ הוא דאין למחות ביד המקילין במקומות ההם. ואפשר שנצטרך להודיע המנהג במקומו מפני כי הרמ"א ז"ל כתב שכן נוהגים לאסור, לכן כתב שבאותם גלילות נהגו היתר, וזה ברור, אבל לענין הלכה לא גילה דעתו בזה". ובזה יש ליישב ההשגה שבספר חזו''ע דהלא ידוע דמנהג בבל הולכים אחר מרן החיד''א וכמוש''כ רבינו בעצמו בכמה מקומות, וכאן נטה מדבריו.
דכוונת רבינו דכל שהכרעת מרן החיד''א מצד בירור הסוגיא והכרעת הדעת אזלינן כוותייהו, אבל כאן שאינו אלא מעיד על מנהג מקומו אין כאן הוראה מחייבת כלל, וכיון דרוב האחרונים הכי נקטי הכי נקטינן אנן נמי.
אתה הראת לדעת
דרבינו התבסס במקור דבריו דרוה''פ פסקו להאי דינא בין גדולי ספרד דהמג''א דהוא מקור הדין מייתי לה ממהר''ש אבוהב וכן פרי האדמה מחכמי ירושלים כידוע וחסד לאלפים ושלחן עצי שיטים ועוד. ובין גדולי אשכנז שכך פירשו בדעת הרי''ף והרמב''ם.וכאמור.
[5] כן מבואר ברמ''א "ומ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו", ודלא כס' הזכרנות המובא במג''א ס''ק ו' שהחמיר בזה.