לחצו כאן – תרומה לשמואל

תפילין בת"ב ומנהג כפרות

סב"ל נגד מרן הוא "כלל". אבל לפרש שכאן מדובר בהלכה וכאן מדובר במנהג, זהו תירוץ נבוב שדוחה בקש את פסק מרן.

ואגב, גם כלל זה סותר את "קיבלנו הוראות מרן", וצ"ל קיבלנו חוץ מ... וא"כ לא מובן טענתו נגד רבני מרוקו שהולכים נגד השו"ע, הלא גם להם יש כללים משלהם, ואף פוסקים כמרן בהרבה הלכות יותר מהגר"ע.
יש לך אולי יישוב למה אומרים "אתה חוננתנו" נגד דברי מרן השו"ע וכל הראשונים!?

- ונכון יש אולי הערות למרן הגרע"י זצוק"ל על "הכללים" של רבני מרוקו, וכמו שלך יש הערות על "הכללים" של הרב עובדיה.
אבל לא לומר "שסותר" את הכללים שלו.
 
אם בבית יוסף סתם לך "וכן הלכה" "והכי נקטינן" נשאיר זאת בתור מחלוקת בגלל שבשו"ע הביא יש ויש!?

זה מה שכתבתי, שזה יכול לשמש כגילוי מילתא לשו"ע (ויש לדון אם קיבלנו הוראותיו בב"י). אבל לא "ראיה שכך השו"ע הכריע" באמצעות רמזים.
 
אומר שוב, שלענ"ד יש כאן שתי טענות שונות:
אם בא"י היו תושבי א"י משנים מנהגם לברך על ההלל, היתה זו סתירה לכלליו של הגרע"י.
אם עדות שונות עלו לא"י עם מנהגיהם הקדומים, ורוצים לנהוג כאן היפך מנהג המקום שבאו אליו, זו אינה סתירה לכללי הגרע"י.
זו יכולה להיות קושיא בפנ"ע על הגרע"י, מנין לו שכל העדות צריכות לשנות מנהגם בבואם לא"י.
אבל לא סתירה מדידיה אדידיה.

העדות שעלו לארץ ישראל לא שאלו את הגר"ע יוסף כיצד לנהוג, אלא נהגו במשך שנים כמנהגם בחו"ל, עד שפשטו הוראות הגר"ע בכלל הציבור, וחלק גדול שינו מנהגם.

ואכן זו קושיה נפרדת.

העיקר הקושיה כאן היא מדידיה אדידיה, היכן אזלו "קבלת הוראות מרן" ששינה אותם בגלל "מנהג ירושלים" שלא קיים (כי בכל 800 השנים האחרונות לא היה מנהג אחיד בירושלים, כנ"ל, אלא כל עדה ומנהגה).
 
שם יש לומר שמסגנון לשונו משמע שנוטה לסתם יותר מיש אומרים. אבל לא כאשר מביא י"א וי"א.
עיין כאן בב"י וזה אחת מני עשרות רבות של ראיות ואכ"מ.
1753884573106.png
אז פוסקים הלכה כסתם, אבל לא מחמת י"א וי"א.
והסתם מגלה לך שפוסקים כי"א בתרא, כמו שכתב מרן החיד"א ורבים מהפוסקים.
 
לתיאור זה הגרע"י אינו מתנגד לגמרי.
סבור הוא שאפשר שהמנהג התחדש רק אחרי זמנו של מרן. וכמו שרמז בהדיא.

אדרבה, אם השתנה המנהג אחר השו"ע, מהיכי תיתי לנהוג כמותו נגד פסק השו"ע משום "אתי מנהג"?

ואם אזלינן בתר מנהגים, נעזוב את השו"ע ונלך אחר המנהג בכל מקום בו הוא נוהג!
 
עיין כאן בב"י וזה אחת מני עשרות רבות של ראיות ואכ"מ.

יש הבדל גדול בין ספר פסיקת הלכות לבין דברים שכותב פוסק אגב שיטפיה, שבזה ברור שדעתו נוטה למה שציין באחרונה.

וגם מה שכתבת "עשרות רבות של ראיות", יש ראיות להיפך בב"י (מצטט מתוך פמ"מ שציינתי לעיל):

אה''ע סי' קכג: "והרא"ש כתב שיטת רש"י והתוספות ואחר כך כתב שיטת ר"י ואין להכריע מדבריו אלה כאיזו שיטה הוא סובר".

חו"מ סי' שצא סעיף ח: "ומ"ש רבינו שמסקנת הרא"ש כדברי הראב"ד, איני רואה בדבריו הכרע. ע''כ.

חו''מ סי' רצא ס''ג: "ואיני יודע למה כתב רבינו שמסקנת הרא"ש כחכמים שהרי כתב שתי הסברות ולא הכריע. עכ''ל. וגם שם הביא הרא''ש דברי התוס' באחרונה".

או''ח סי' קצז: וה''ר יונה כתב שתי הסברות ולא הכריע.

בסי' רנז כתב: ורבינו ירוחם בח"ג כתב סברת התוספות וסייעתם וסברת הרמב"ן ולא הכריע ביניהם.

בסימן רסו סעיף יב]: "רבינו ירוחם כתב שתי הסברות [רמב''ם ותוס'] ולא הכריע".

ובסימן רצא כתב וז''ל: "והמרדכי בפרק כל כתבי כתב שתי הסברות ולא הכריע".
 
יש הבדל גדול בין ספר פסיקת הלכות לבין דברים שכותב פוסק אגב שיטפיה, שבזה ברור שדעתו נוטה למה שציין באחרונה.

וגם מה שכתבת "עשרות רבות של ראיות", יש ראיות להיפך בב"י (מצטט מתוך פמ"מ שציינתי לעיל):

אה''ע סי' קכג: "והרא"ש כתב שיטת רש"י והתוספות ואחר כך כתב שיטת ר"י ואין להכריע מדבריו אלה כאיזו שיטה הוא סובר".

חו"מ סי' שצא סעיף ח: "ומ"ש רבינו שמסקנת הרא"ש כדברי הראב"ד, איני רואה בדבריו הכרע. ע''כ.

חו''מ סי' רצא ס''ג: "ואיני יודע למה כתב רבינו שמסקנת הרא"ש כחכמים שהרי כתב שתי הסברות ולא הכריע. עכ''ל. וגם שם הביא הרא''ש דברי התוס' באחרונה".

או''ח סי' קצז: וה''ר יונה כתב שתי הסברות ולא הכריע.

בסי' רנז כתב: ורבינו ירוחם בח"ג כתב סברת התוספות וסייעתם וסברת הרמב"ן ולא הכריע ביניהם.

בסימן רסו סעיף יב]: "רבינו ירוחם כתב שתי הסברות [רמב''ם ותוס'] ולא הכריע".

ובסימן רצא כתב וז''ל: "והמרדכי בפרק כל כתבי כתב שתי הסברות ולא הכריע".
אכן צ"ע בדברים אלה שהב"י סותר דבריו.
רק רציתי להראות לך שכמו שבסתם ויש אפשר לומר שמהלשון משמע כסתם, גם ביש ויש אפשר לומר כך.
 
אינך יכול לעשות כלל, ואז כאשר אתה מגיע לראיה מוחצת, להסתפק בצ"ע.

ועיין בבא קמא דף מ"א: "שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש. אמרו לו תלמידיו רבי כל אתין שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה".
 
רק רציתי להראות לך שכמו שבסתם ויש אפשר לומר שמהלשון משמע כסתם, גם ביש ויש אפשר לומר כך.

לא בספר של קיצור פסקי הלכות כמו השו"ע אלא בתשובות שכותבים הפוסקים, ויש חשיבות לסדר הדברים.
 
אינך יכול לעשות כלל, ואז כאשר אתה מגיע לראיה מוחצת, להסתפק בצ"ע.
זה לא "ראיה מוחצת"...
אם כבר ראיה מוחצת זה שבבת יוסף/בשו"ע פסק להדיא כי"א בתרא.

- הב"י למד בדבריהם שאין ראיה, אבל שאנחנו לומדים את דברי מרן השו"ע ורואים את דברי מרן החיד"א ועוד אחרונים שכתבו שדעת השו"ע כי"א בתרא, וכן משמע מכמה וכמה מקומות כמש"כ הכי נקיטינן.
 
לא בספר של קיצור פסקי הלכות כמו השו"ע אלא בתשובות שכותבים הפוסקים, ויש חשיבות לסדר הדברים.
אדרבה, בספר השו"ע הוא לא בא להורות בשו"ע שיש מח'.
אלא בא להכריע ולהורות להמון העם מה לעשות.
 
זהו גופא הנדון, האם בא להורות מה לעשות או בא לעשות קיצור דינים.

והיכן שכתב י"א וי"א, נחלקו האחרונים כנ"ל, וגם מוכח מדבריו שלא בא להכריע. אבל היכן שכתב הלכה פשוטה ללא שום חולק, פשוט שבכוונתו לפסוק.

ומכאן התימה על הגר"ע יוסף שאסר ברכה על הלל בר"ח מחמת מנהג שהוזכר בשו"ע, ומאידך גיסא לא פסק כהשו"ע במקום שכתב הלכה פשוטה ומנהג פשוט ללא שום חולק.
 
העדות שעלו לארץ ישראל לא שאלו את הגר"ע יוסף כיצד לנהוג, אלא נהגו במשך שנים כמנהגם בחו"ל, עד שפשטו הוראות הגר"ע בכלל הציבור, וחלק גדול שינו מנהגם.

ואכן זו קושיה נפרדת.

העיקר הקושיה כאן היא מדידיה אדידיה, היכן אזלו "קבלת הוראות מרן" ששינה אותם בגלל "מנהג ירושלים" שלא קיים (כי בכל 800 השנים האחרונות לא היה מנהג אחיד בירושלים, כנ"ל, אלא כל עדה ומנהגה).
אם הוסכם שזו קושיא נפרדת, אין קושיא מדידיה אדידיה.

בשני המקרים - תפילין והלל - לא בא הגרע"י מכח הוראות מרן עצמן.
כאן גבי תפילין, סבור הגרע"י שאין כאן הוראה של מרן אלא מנהג, ואתי מנהג חדש ומבטל מנהג קודם.
ולענין ההלל, יש כאן מנהג שכתב מרן, ולא הגיע מנהג חדש כנגדו לבטלו, אלא עלו עדות אחרות שצריכות לנהוג כמנהג המקום, לדעת הגרע"י.

אלא שאת כל זה כבר כתבתי למעלה.
 
ולענין ההלל, יש כאן מנהג שכתב מרן, ולא הגיע מנהג חדש כנגדו לבטלו, אלא עלו עדות אחרות שצריכות לנהוג כמנהג המקום, לדעת הגרע"י.
לבד מזה כתבתי לעיל שדעתו בדעת מרן שהוי "ברכה לבטלה" כי"א בתרא ולא רק "מנהג".
 
לבד מזה כתבתי לעיל שדעתו בדעת מרן שהוי "ברכה לבטלה" כי"א בתרא ולא רק "מנהג".
כבר שאלתי כאן כמה פעמים, מנין שזו ההבנה בדעת הגרע"י? יש דברים מפורשים שכתב שכאן הוא גם מדינא ולא רק ממנהגא?
 
זהו גופא הנדון, האם בא להורות מה לעשות או בא לעשות קיצור דינים.

והיכן שכתב י"א וי"א, נחלקו האחרונים כנ"ל, וגם מוכח מדבריו שלא בא להכריע. אבל היכן שכתב הלכה פשוטה ללא שום חולק, פשוט שבכוונתו לפסוק.

ומכאן התימה על הגר"ע יוסף שאסר ברכה על הלל בר"ח מחמת מנהג שהוזכר בשו"ע, ומאידך גיסא לא פסק כהשו"ע במקום שכתב הלכה פשוטה ומנהג פשוט ללא שום חולק.
סתם הערה צדדית:
כבודו מציג את הדברים, שגבי הלל כתב יש ויש וגם מנהג, ואילו גבי תפילין כתב הלכה פשוטה ומנהג.
ולא דק.
בתפילין לא כתב 'הלכה' אלא רק 'מנהג'.
את ההלכה - אם מותר או אסור להניח תפילין בת"ב - כתב בסי' לח כדבר פשוט שמניחים.
 
עיין כאן בב"י וזה אחת מני עשרות רבות של ראיות ואכ"מ.
1753884573106.png
לענ"ד הדברים ברורים בב"י, שכל מקום שהרא"ש כותב יש ויש, אין שום הכרע בדעתו שנוקט כי"א בתרא.
יש עשרות דוגמאות שמראות שאמנם הב"י מבין שכן סבר הטור בדעת אביו הרא"ש, אבל הב"י עצמו סבור שאין זה נכון.

והדוגמא שהבאת היא אחת מששה מקומות בלבד, כמדומני, שבהם הב"י נוקט בדעת הפוסק שסובר כיש בתרא.

אבל אם נדייק בהן, כמעט ולא נמצא דוגמא מקוימת אחת.
הנה הדוגמא שהבאת, מחד דברי הב"י ברור מללו 'ולא הכריע', אלא שסיים דמדהביא 'משמע דכוותיה ס"ל, 'וכן דעת רבינו' וכו'. ואפשר לדחוק קצת שכוונתו שכן משמע לטור, ובא לבאר דבריו שכתב שכ"ד הרא"ש.

דוגמא נוספת מאו"ח סי' שלח: ואע"פ שלא הכריע הרא"ש בין שתי הסברות, דבריו נוטים לדברי הרי"ף, שהרי כתבם באחרונה. ע"כ.
ומבואר שאין בזה הכרעה, אלא נטיה בלבד.

דוגמא שלישית מאו"ח סי' שפג: ונראה שתירוץ זה שכתב (הרא"ש) אחרון, עיקר. ואפשר דמשו"ה אף שהתוס' כתבוהו תחילה, היפך הוא וכתבו בסוף. ע"כ.
אלא שכתב כן בלשון 'אפשר' בלבד.

דוגמא רביעית מאו"ח סי' תקעה: ומשמע שעל דברי רב שר שלום הוא (הטור) סומך, שהרי הביא דבריו לבסוף, ועוד שזהו מנהג העולם, ואם ס"ל שהמנהג אינו מכוון, הי"ל לתמוה על המנהג.
גם כאן מבאר דעת הטור, ולא עוד אלא שהביא סימוכין נוספים לכך.

דוגמא חמישית מיו"ד סי' נו: ומ"ש רבינו 'וכ"ה מסקנת הרא"ש ז"ל', אע"פ שאינו מבואר להדיא, מכיון שהביא סברא זו לבסוף, משמע דהכי ס"ל. ע"כ.
וגם בזה אינו אלא מפרש דברי הטור.

ודוגמא אחרונה היא מהמרדכי, שכתב [אחרי שהביא סברא אחת], אבל ר"י מפאריש כתב וכו'. וכתב ע"ז הב"י באו"ח סי' תקטו: ומדכתב סברת ר' יהודה לבסוף, משמע דהכי ס"ל.
ושם המרדכי כתב גם לשון 'אבל'. אם כי הדברים מטין שגם בלא זה היה הב"י כותב את שכותב.

אבל בכל שאר המקומות הב"י רק מבאר שכ"ד הטור, או שאדרבה תמה עליו 'מנין לו שכן מסקנת הרא"ש', והלא 'הביא שתי הסברות ולא הכריע'. ובמספר מקרים גם דוחה דבריו וכותב שאין בזה הכרח, ותמה על דבריו (אלא שמוכיח דעת הרא"ש ממקו"א שאינו סובר כמ"ש כאן באחרונה), ובמקרים רבים מנסה לבאר שגם הטור כתב כן גם מטעמא אחרינא ולא רק מעצם הבאת הדברים באחרונה.

ובמקום אחד מיוחד נמצא שבזה נחלקו הב"י והדרכ"מ.
והוא ביו"ד סי' קכד:
ואע"פ שהרא"ש לא הכריע בדבר, משמע לרבינו דמדהביא דבריו לבסוף יש קצת הוכחה דכוותיה ס"ל, אבל לפי האמת אין זה כדאי להכריע סברת הרא"ש ז"ל. ע"כ.
אמנם הדרכי משה (אות טו) כתב על זה: ואני אומר, דאילו לא הוי שמיע ליה מאביו הרא"ש ז"ל דכל דעה שהביא באחרונה שהוא מסקנתו, לא היה הרב בעל הטור כותבו, ולכן אין לנו אלא דבריו שכתב דמסקנת אביו כדברי הראב"ד. ע"כ.
 
בשני המקרים - תפילין והלל - לא בא הגרע"י מכח הוראות מרן עצמן.
כאן גבי תפילין, סבור הגרע"י שאין כאן הוראה של מרן אלא מנהג, ואתי מנהג חדש ומבטל מנהג קודם.
ולענין ההלל, יש כאן מנהג שכתב מרן, ולא הגיע מנהג חדש כנגדו לבטלו, אלא עלו עדות אחרות שצריכות לנהוג כמנהג המקום, לדעת הגרע"י.

לגבי המנהג יש כאן סתירה בפני עצמה:

לגבי תשעה באב - בזמן מרן היה המנהג בארץ ישראל ובכל העולם להניח תפילין במנחה ולא בשחרית ת"ב. לאחר שנים רבות החל בית כנסת קטן בירושלים להניח בשחרית (ק"ק בית אל), ומשם התפשט לעוד בתי כנסת בירושלים, ועדיין היה המנהג פשוט בכל הארץ כדברי השו"ע להניח רק במנחה.

הגר"ע פסק כמנהג החדש, נגד המנהג הוותיק שהתייסד ע"י הראשונים וכפשרה בין האוסרים והמתירים להניח תפילין בת"ב, ונפסק להלכה בשו"ע.

לגבי ברכה על ההלל - בזמן מרן היה המנהג בארץ ישראל שלא לברך כדעת הרמב"ם. בשנים שלאחר מכן עלו לא"י יהודים מכל הארצות, ונוסדו כאן עדות שונות: עדת האשכנזים, עדת המערבים (מרוקאים), ועוד. וכבר לפני מאה וחמישים שנה כתב הגאון רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו - רבה של הקהילה המרוקאית בירושלים, בספר פקודת אלעזר: "אנחנו קהלה לעצמנו ואין צריך לנהוג כמנהגם [של עדות המזרח] אלא כמנהגינו כמו שעושים ק"ק האשכנזים הי״ו שתופסים כאן מנהגי עירם אפי' לענין ברכות כמו בברכות הלל בראש חודש.. וכיוצא בכמה מנהגים וכמו שציינתי מקומות שדברו בהם הראשונים זלה"ה".

עם הזמן עלו עוד מאות אלפים מארצות אמ"ת (מרוקו תוניס אלג'יר) והמשיכו את מנהגם לברך על ההלל גם כאן בארץ, במשך עשרות שנים עד אשר קם המערער.

הגר"ע פסק נגד המנהג החדש (שבעצם הוא מנהג וותיק בחו"ל, עוד לפני מרן השו"ע), בשם המנהג הישן ובשם השו"ע.
 
בשני המקרים - תפילין והלל - לא בא הגרע"י מכח הוראות מרן עצמן

טעות בידך, הגר"ע יוסף אמנם מדבר על המנהג אך לא נמנע מלציין בכל תשובותיו את דעת השו"ע בנושא. ראה שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן נו: "אין לנו להכנס בחשש ברכה לבטלה נגד דעת הרמב"ם ומרן ונגד מנהג א"י".

וראה בשו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן לח: "ומרן השלחן ערוך א"ח (סי' תכב ס"ב) כתב, וקוראים ההלל בראש חודש בדילוג, בין יחיד בין צבור, ואף הצבור אין מברכים עליו לא בתחלה ולא בסוף. וזה דעת הרמב"ם, וכן נוהגים בכל מלכות ארץ ישראל וסביבותיה".
 
ראשי תחתית