כשמדברים על הנושא של תכלת, אז באמת יש בזה הרבה נושאים שיש לדון בהם, לדבר בהם, למעשה, שבאים לדון על כל נושא בפני עצמו, אני חושב שזה מוסכם שכל נושא בפני עצמו, אז רוב מוחלט של מי שעסק בו ברור לו במאה אחוז כמו צד אחד, רק רואים משום מה, שכל אלו ששוללים את התכלת, כל אחד הגיע לזה מכיוון אחר, אז באמת זה דבר שסתם צריך לדעת בגדרי אחרי רבים להטות, איך דנים כזה דבר. אבל מה שאני רוצה לדבר פה בעיקר, זה יותר מה שנוגע לכל יחיד למעשה. כמו שהזכירו פה מקודם, הנושא שלנו פה זה לא... אני לא באתי פה להכריע את הנושא, רק איך באמת צריכים להסתכל על נושא כזה. שבאמת זה נושא מבלבל מאד, וצריכים לדעת להסתכל על דברים בצורה ברורה יותר. כידוע בדברים שיש בלבול, אז היצר הרע הכי קל לו לעשות את העבודה שלו.
באמת לגופו של ענין אפשר לדון כמו שאמרנו, מכל מיני נקודות, אפשר לדון על הזיהוי של החלזון, אפשר לדון אם אנחנו יודעים את הגוון, כל מיני נידונים שאפשר להמציא למה זה לא ברור האופן של הקיום של המצוה. למרות שאני לא חושב שיש ספיקות ברוב הדברים, בכל הדברים אולי, אבל על כל פנים זה נידונים שבאמת זה נידון, זה נידון, מי שדן בזה זה נידון אמיתי. רק כמובן צריך לדון בדברים ברצינות, מתוך יראת שמים, וזה נידון.
יש נידונים מסוג אחר שזה גם כן נידון. למשל בן אדם שאומר אני נראה לי ככה, מי אמר שאני יודע להחליט, אולי אין לי מספיק שיקול הדעת בשביל להחליט דברים, הרי ברור שילד בן עשר שיבוא ויגיד אני החלטתי משהו, כל אחד יבין שזה שום דבר. מה בדיוק צריך בשביל להחליט, זה שאלה נכונה. יש נושא אחר, שבן אדם שנגיד שהוא משוכנע באמת, אבל הוא תלמיד לרב והרב שלו חושב אחרת, האם מותר לו לנהוג כמו שהוא אוחז נגד מה שהרב שלו אוחז, אז זה באמת שאלה שצריך לדון בה, האם זה סיבה לבטל מצות עשה במקרה כזה או שזה לא סיבה, זה שוב נידון שצריך לדון בו בהלכות כבוד רבו, מה בדיוק צריך לעשות ואיך לעשות, זה נידון. יש אולי עצות לצאת מהנידון הזה, גם יכול להיות, האם זה נכון בגלל זה לא ללבוש בגד שחייב בציצית, או שזה כמו כל הדורות שלא היה תכלת ולבשו בגד שחייב בציצית למרות שלא קיימו את התכלת כדי לקיים מצות לבן. כל אלו זה נידונים שבאמת נידונים אמיתיים, שצריכים לדון בהם וצריכים להחליט בהם, מי שבר הכי לדון בעצמו ידון בעצמו, מי שלא בר הכי צריך לשאול לחכמים שיגידו לו.
אבל יש דבר אחד שבתוך כל הפולמוס שנהיה פה, השתרבב פה דעה שאני חושב שחייבים למחות על זה בכל התוקף.
הגמרא במנחות אומרת, גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, למה, משל לשני עבדים אחד נתנו לו חותם של זהב ואחד נתנו לו חותם של טיט, אז מי שלא עושה חותם של טיט יש יותר טענה עליו כי זה יותר קל לעשות את זה. אז חז"ל מתבטאים שהציצית זה חותם של עבדות, כידוע שיש כבר באחרונים בדרך ה' ועוד, שחז"ל לא בחינם נקטו את הדוגמא הזאת, כי באמת הציצית ענינה של הציצית זה חותם של עבד, וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, זה בא לבטאות שאנחנו עבדים של הקב"ה, אנחנו משועבדים להקב"ה, אנחנו לא עושים מה שאנחנו רוצים, אנחנו עושים מה שהקב"ה אומר לנו, זה מה שהציצית באה להזכיר לנו, זה מה שהציצית באה לבטאות.
כשהעבד משועבד לאדון שלו, אז העבד משועבד למה שהאדון אומר לו. שהקב"ה נתן לנו תורה הוא נתן לנו תורה שכוללת בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות. אז נכון יש דברים שכתובים פה, ויש דברים שכתובים פה, ויש דברים שצריכים לדעת להוציא דבר מתוך דבר, אבל לבוא להגיד שנכון הקב"ה ציוה אותי ככה, אבל אני לא עושה את זה, מכל מיני סיבות, זה אסור שזה יהיה. אז אם זה מגיע מתוך מה שנקרא לתיאבון, שבן אדם אומר לא נעים לי, קשה לי, אז זה, (בסדר), זה מומר לתיאבון, מה שכתוב ברבינו יונה, אם אמור יאמר העבד לרבו כל מה שתאמר לי אעשה חוץ מדבר אחד. זה חמור מאד, אבל זה דרגה אחת. אבל כשאנשים מתחילים לפתח תיאוריות שנכון שיש כזאת מצוה, אבל לא צריך לקיים את המצוה הזאת כי נראה לי שהקב"ה רוצה דברים אחרים, זה עקירת התורה.
נכון יש מושג שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, על זה צריך בית דין הגדול שיחליטו על כזה דבר. אנחנו יודעים שלא עושים את זה כל כך בקלות. יש לפעמים מושג שכתוב בחזו"א בשביעית, שמצות הוכח תוכיח שבן אדם צריך לדאוג... ואפילו לפני עיור שלא להכשיל אחרים, אז לפעמים מותר לעשות פעולה שתכשיל מישהו בעבירה קטנה, אם אני יהיה בשב ואל תעשה אז זה יכשיל אותו בעבירה יותר גדולה, הוא יעשה עבירה יותר גדולה, אז זה לא פעולה של מכשול, אני צריך להעלים עין מדברים בגלל חשבונות כל מיני.
אבל כשבן אדם יש לו ציווי מפורש מהקב"ה, הקב"ה ציוה אותו משהו, שום דבר לא יכול להיות תירוץ לא לקיים את זה. אלא אם כן יש ציווי אחר, שהתורה ציוותה משהו ויש פיקוח נפש נגד זה, אפילו דבר שלא איסור אבל התורה פטרה אותו, בסדר, הקב"ה אמר, הקב"ה אמר לעשות, והקב"ה אמר במקרים מסויימים לא לעשות, כמו שאמרנו באמת יכול להיות נידונים כאלו. אבל זה חייב להיות ברור שהנידון הוא רק - מה התורה אומרת. מה התורה אומרת זה ברור, התורה אומרת מצות עשה יש חיוב שיהיה תכלת בציצית, אין בזה שני צדדים, אז יש פה נידון, יש פה נידון מציאותי, לפעמים מכל מיני שיקולים צדדיים שאולי התורה לא דברה על זה, שוב, כל זמן שזה נידונים בתוך השולחן ערוך, בתוך המצוות של התורה, זה נידון אמיתי, צריכים לדון בו. יש דברים שיש בהם שני צדדים, יש דברים שאין בהם שני צדדים, אבל זה נידון שמותר לדון בו, וצריך לדון בו.
יש דבר שלישי, שזה מסתמא יותר מצוי, לא שבן אדם החליט שהוא לא שומע בקול הקב"ה, אבל זה הרי נידון שצריך הרבה לבדוק אותו, הרבה לחשוב, אי אפשר להחליט בו בקלות, אז בן אדם מתחמק, והוא מתחמק כיון שיש לו את הנגיעה הזאת, שקשה לו עם זה שהוא יקיים את המצוה מכל מיני סיבות, אז הוא מתחמק מלדון. אז אם באמת הוא לא בר הכי לדון, אז ודאי שהוא לא צריך לדון בזה, אבל אחד שהוא כן בר הכי לדון, אז זה צריך לדעת שוב, כמה החיוב על בן אדם לברר דבר, אחרי שכבר כולם יודעים שיש כזה נידון, זה לא שמהיכא תיתי שיש כזה נידון, כולם יודעים שיש כזה נידון, אין אף אחד שחושב שהצד להגיד שזה התכלת זה המצאה, גם אלו שמכחישים את זה הם יודעים שהם צריכים הרבה לחשוב בשביל להכחיש את זה, זה לא משהו שאפשר להגיד מהיכא תיתי. צריך לדעת באמת האם מותר לבן אדם שהוא בר הכי להחליט, האם מותר לו להתחמק מזה, או שצריך לברר ולהחליט. בדרך כלל הסיבה שבן אדם לא ממהר להחליט זה בגלל עצלות, הוא מפחד שזה יהיה לו לא נעים, אז זה שוב, זה מצות ציצית מלמדת אותנו שאנחנו עבדים של הקב"ה וצריכים לעשות מה שהקב"ה רוצה, מה שהקב"ה ציוה אותנו.
באמת, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, זה באמת נושא שמאוד חשוב לחדד אותו, שכשיש נושא אז צריכים לברר בדיוק מה הקב"ה רוצה מאיתנו וזה מה שצריך לעשות. הקב"ה יעזור שבאמת נזכה לעשות רצונו בלבב שלם, ושבאמת נזכה באמת שלא יהיו ספיקות ולא יהיה בלבולים, יהיה תורה ברורה, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
(בתגובה לשאלה, הרי גדולי הדור לא קיבלו את התכלת): קודם כל אני לא בטוח בעובדה. כן, אני לא יודע כמה מגדולי הדור באמת בדקו את הנושא והחליטו לא לקבל את זה. שוב, אם המידע שבגללו החליטו שלא לבדוק את הנושא הוא המידע שיש לך, אז יש לך הכרעה מהם שלא צריך לבדוק במקרה כזה. אבל אם אתה לא אוחז באותו מקום, אז אין לך הוראה של גדולי הדור. אז אמרתי יכול להיות שבן אדם לא צריך לבדוק, מותר לו להיות מה שנקרא ראש קטן, להגיד אם גדולי הדור לא בדקו אני גם לא צריך לבדוק, יכול להיות. אבל מי שכבר בדק וכבר רואה דברים שידוע שהם לא ראו, לפחות רובם, אז זה כבר נידון אחר, על הנידון הזה אין לו הוראה של גדולי הדור.
