ובעצם דברי הגר"ע יוסף שצילמת, שוברו בצידו, שגם לפני מאות שנים אסרו הפוסקים פאה משום מראית העין, ולשיטתו שהפאות היו ניכרות מאוד, כיצד אסרו משום מראית העין, הלא כל הרואה מזהה שהאשה הזו מכסה את ראשה בפאה ואין זה שיער טבעי (זאת מלבד שהגר"ע סתר את עצמו, וביביע אומר חלק ט' כתב שלא שייך חשש מראית העין במקום שפשט המנהג והרואה יכול לשער שמדובר בדבר המותר, וכראיה הביא את הגר"מ פיינשטיין שכתב באגרות משה שאין מראית העין בפאה נכרית בזמננו).
וגם אותם הפוסקים מלפני מאות שנים כתבו במפורש, שחור על גבי לבן, שהפאות לא היו ניכרות בזמנם, ולא היה ניתן להכיר בין פאה לשיער. והכיצד יכול החי להכחיש את החי.
ומה שהוא מעיד על נשי הרבנים לפני חמישים שנה, אולי ראה את הזקנות שלבשו פאות המתאימות לגילן, ומכל מקום גם בזה אין החי יכול להכחיש את החי. ואולי בירושלים בזמנו לא היו עדיין פאות קאסטם, אבל בחו"ל היה גם היה.
וכאשר פורסם במגזין COL: מרת זיסל קליין ע״ה זכתה להיות (בשנים הראשונות) הפאנית של הרבניות בבית הרבי מליובאוויטש זצ"ל - אם הרבי, הרבנית חנה נ״ע, אם הרבנית ואשת הרבי הריי״צ, הרבנית נחמה דינה נ״ע, והרבנית חיה מושקא נ״ע. מרת קליין סיפרה על הפאות קאסטם היוקרתיות שהיו הרבניות לובשות אז, ושהיו תופרים אותם שערה שערה, פאות שכיום יימכרו בעשרת אלפים דולר אם לא יותר. כשנכדתה מרת חני פרידמן התחתנה, נכנסו אז בשוק פאות קאסטם, והאמא שלה מרת דבורה גודמן תחי׳ השקיעה ורכשה לה פאה קאסטם, וכשהסבתא מרת זיסל קליין הנ״ל הגיעה לחתונה והראו לה את הפאה, היא צחקה ואמרה זה קאסטם? זה עבודה בעיניים... בואי אראה לך איך אנחנו היינו מכינות פאות, ותארה לה איך שהיו תופרים שערה שערה (מפי נכדתה מרת חני פרידמן).
וכן סיפר הרב יוסף יצחק גרינברג שליט"א, שליח חב"ד באלסקה והעורך הראשי של הספר "ימי בראשית", על הפאות לפני כשמונים שנה: "בשנת תש"ז כשהרבי מליובאוויטש זצ"ל נסע לצרפת להביא את אמו הרבנית חנה נ״ע, הוא השתהה בפריז כג׳ חדשים עד שסידרו את כל הניירות הרשמיים. במשך כל התקופה הזאת מרת טייבל ליפסקר ע״ה אשת ר׳ יענקל ליפסקר ע״ה היתה זו שבישלה את האוכל עבור הרבי, ובעלה ר׳ יענקל היה מביא את האוכל למלון ומכניס את זה לחדר הרבי.
באחד השיחות שהיה לרבי עם ר׳ יענקל אודות מצב היהדות בפריז בכלל ושל אנ״ש בפרט, אמר לו הרבי שהיה כדאי שיקנה פאה יפה עבור זוגתו מרת ליפסקר, כדי להראות דרך לאלו הנשים המתביישות ללכת עם כיסוי ראש במדינה מודרנית כמו צרפת, שאפשר ללכת עם פאה יפה וכך לכסות את השיער.
הרבי נתן לו כתובת של חנות לפאות בפריז, ואמר: "דער ארט וואו די פרוי פלעגט גיין", היינו בחנות שהרבנית נ"ע היתה קונה פאות בתקופת היות הרבי והרבנית בפריז.
הרבי הוסיף שלמרות שזו חנות יוקרתית והפאות עולות שם מאוד יקר, אבל זה כדאי מאוד מכיון שהפאות שם מאוד יפות, וזה יפעול על הנשים היהודיות בצרפת וגם על כמה מנשות אנ"ש, שזה נהיה אצלם נסיון גדול ללכת עם מטפחת בבואם למדינה מודרנית כמו צרפת, שבודאי ישמחו ללכת עם פאה יפה.
ר׳ יענקל ליפסקר סיפר שרעייתו אכן הלכה וקנתה שם פאה, וזו היתה פאה כל כך יפה, והיות שאנ״ש לא היו רגילים לזה, היו כאלו שהציקו לו על כך שאשתו הולכת בלי כיסוי ראש חלילה, ורעייתו היתה מראה לנשים שזו באמת פאה, ועודדה את הנשים לקנות כזאת פאה עבורם (מפי נכדו הרב מענדל ליפסקר, שליח חב"ד בקליפורניה).
וכן הובא בירחון התורני "המאור" שיו"ל בארה"ב בחודש שבט תשי"ג, לפני כשבעים שנה: "נתייסדו כאן הרבה בעלי מקצוע מאחינו בני ישראל, לעיבוד פאות נכריות בשביל בנות ישראל הכשרות. היהודים בעלי מקצוע הזה, הינם ברובם ג"כ מהגרים שבאו לכאן בשנים האחרונות והתעסקו במקצועם הזה גם באירופה, וכי על כן הינם מומחים בעיבוד הפאות הנכריות לכל פרטיו ודקדוקיו, בתכלית היופי והשלימות. ישנן בעלות מקצוע מומחיות מפורסמות כאלו, שמעבדות פאות נפלאות, שהרואה אותן לא יכיר בשום אופן שאלו הן פאות נכריות" (עמ' י"ט, מאמר "פאה נכרית ודת יהודית").
וכן כתב הרב פנחס זליג ווייס שליט"א מח"ס "זיו אבות" בקונטרס "כבוד האב" (עמ' 53) וזה לשונו: "רבי יעקב מור ז"ל מבני ברק היה יליד ווערבוי. כשפגשתי אותו הוא היה כבר מעל גיל תשעים. כששמע שאני נין של רבי קאפל בלוי (הגאון רבי יעקב קאפיל הכהן בלוי, ראב"ד ווערבוי שבהונגריה, תלמידו הגדול של ה"כתב סופר") התלהב ואמר: אני אספר לך מי היה הסבא שלך, וכיצד עמד על משמר הדת בווערבוי.
אביו, רבי בנימין זאב, היה נשוי לבת משפחת הרצוג, וגרו בווערבוי. הנשים היו הולכות אז עם פאה נכרית העשויה משערות משי, ולא משערות אמיתיות. אמו היתה בוינה, ושם התחילו לשווק פאות העשויות משער אמיתי. היא קנתה פאה כזאת, והיתה הראשונה שהלכה עם זה בווערבוי.
כנראה שיהודי העיירה לא היו מודעים למציאות של פאה משיער אמיתי, והתפלאו לראות את גב' מור הולכת בגילוי ראש עם השיער שלה. מיד הלכו והודיעו לבית הדין שגברת מור הורידה את הכיסוי ראש שלה ח"ו. זמן קצר לאחר מכן באו שני אנשים עם הזמנה מהראב"ד רבי קאפל לבא לבית דין. הגברת מור הבינה שכנראה זה נוגע לפאה החדשה, ובקשה מהם להמתין כמה דקות, כי צריכה לחפש איזה מסמך כדי להראות לבי"ד. היא לקחה את החשבונית של קניית הפאה ובאה עם זה לבי"ד.
כשרבי קאפל התחיל לומר שאנשים באו לספר שהולכת בלי כיסוי ראש, הוציאה הגב' את החשבונית שקיבלה מהחנות בוינה, שהיה כתוב בה שקנתה פאה משער אמיתי, ואמרה שח"ו לא עלתה על דעתה ללכת בלי כיסוי ראש, רק האנשים שלא הכירו מזה טעו בה. לאחר שרבי קאפל קרא את החשבונית הוא פטרה לשלום". עכ"ל.
ובספר כאיל תערוג (עובדות על גדולי ישראל שנאמרו ע"י הגראי"ל שטיינמן, עמ' 679) מובא: "אחד מהיהודים היקרים בכפר סבא היה רבי משה דינין שהיה מעיר מינסק. הוא היה שוחט בעיר, והיה מדקדק מאוד. סיפר בן רבינו הגר"מ: בערך בשנת תשי"ב, נהגה בארץ תקופת צנע... הגרי"ז... לא סמך על אף שחיטה כי לא הכיר אז אף אחד... בנו הגרי"ד, ידידו של רבינו מקדמת דנא, ידע שאבי בכפר סבא, לכן הגרי"ד שלח את אשתו וזו הלכה עם אמי לשוחט בכפר סבא ר' משה דינין, ויחד פיקחו על השחיטה ומלחו, ומזה אכל הגרי"ז...
בפעם הראשונה שהגיעה הרבנית אשת הגרי"ד לשחוט אצלו עופות, היא לבשה פאה, והוא לא ידע אם זה פאה או שיער, והסתפק כיצד יברך שם. הרבנית תמר היתה שם ואמרה לו: 'אל תדאג, זו אשה כשרה, אתה יכול לברך'. כך סיפר בנה, הגאון רבי אברהם יהושע ראש ישיבת בריסק, בימי האבל על אמו". עכ"ל.
ובספר "מעשה איש" (חלק ג' פרק ו' - מעשה רב) מובא:
"הרה"ג רבי אליהו פרידמן זצ"ל הגיע פעם לבית רבינו [החזו"א]... היה תמוה אצלו שראה את הרבנית, אשת רבינו, הולכת עם פאה על ראשה, וכנער ירושלמי, היה הדבר אצלו לפלא. אמר לו רבינו: ראיתיך תמה... מה שלבשה אשתי - אין זה שיער עצמי אלא פאה, ובאיזורים שלנו כך נהגו ללכת" (זאת אומרת, מי שלא ידע על המושג הזה של פאה - היה חושב שזה שיער טבעי).
