תורת רבי אברהם יוסף שליט"א

[משיב כהלכה]

הפאה בתמונה מלפני 3000 שנה נראית מאוד מכוערת, נראית כמו פאה לחג הפורים.

זה ענין של טעם, בזמנם זה היה סמל היופי, וכך משמע שהיה גם בזמן חז"ל, וכן כיום יש תסרוקות כאלה אצל הכושים ונחשב אצלם לתסרוקת יפה מאוד.

הענין כאן הוא לא היופי אלא שהפאה עשויה משיער טבעי ונראית כשיער טבעי.

 

[כותל המזרחי]

הרב @משיב כהלכה זה לא אשכול לפאות.

נא לא להסיט את הנושא.

 

[אור תורה]

ולא חש להרהור,

מה שייך הרהור, דמאי שנא אלמנה וגרושה מפנויה...
לפני שאתה מעיר תתבונן.

 

[משיב כהלכה]

גם פנויה אסור לה להביא את הרואים לידי הרהור.

תתבונן לפני שאתה מעיר.

 

[משיב כהלכה]

הרב @משיב כהלכה זה לא אשכול לפאות.

נא לא להסיט את הנושא.

אני כתבתי הערה ספציפית על דברי הרב אברהם יוסף, וזה האשכול המתאים. אם מצטרפים חברים אחרים ומסיטים את הנושא לפאות של פעם והיום, זו לא אחריותי.

 

[אור תורה]

גם פנויה אסור לה להביא את הרואים לידי הרהור.

תתבונן לפני שאתה מעיר.

אז מה אתה רוצה שפנויה לא תצא בשיער שלה. אז איך תצא במטפחת???.
טעית בהערה, תודה ולא תבוש.
לא שייך לאסור לאלמנה וגרושה פאה נוכרית משום הרהור, דמאי שנא מפנויה שמותרת ללכת ברה"ר בשיער שלה.

 

[משיב כהלכה]

אדרבה, זו הערה בפני עצמה, לשיטת האוסרים פאה נכרית משום הרהור - כיצד בתולה יכולה לצאת בשערותיה ואין בזה הרהור? (ואם תאמר שמותר לה, והאיסור גורם את ההרהור, תתיר פאה ובא לציון גואל).

רק כאן ההערה היא מפאה נכרית גופא, שאסר לנשואה והתיר לאלמנה וגרושה.

ואלמנה וגרושה גרועה פי כמה מנשואה שמאז חתונתה לבשה פאה, כי התרגלו כל העולם לראותה בשערותיה, ומשהתחתנה וחבשה פאה - שום דבר לא השתנה. אבל אלמנה וגרושה, התרגלו כל העולם לראותה מכסה ראשה במטפחת, ופתאום לובשת פאה, הדעת נותנת שיגרום יותר הרהור.

 

[אור תורה]

אדרבה, זו הערה בפני עצמה, לשיטת האוסרים פאה נכרית משום הרהור - כיצד בתולה יכולה לצאת בשערותיה ואין בזה הרהור? (ואם תאמר שמותר לה, והאיסור גורם את ההרהור, תתיר פאה ובא לציון גואל).

עי' גמ' ברכות סא ובעירובין יח ב וברש"י שם דאשת איש חמיר. וראה באבן העזר סימן כא ובנו"כ, והבן ההבדל בין פנויה לנשואה.

ואלמנה וגרושה גרועה פי כמה מנשואה שמאז חתונתה לבשה פאה, כי התרגלו כל העולם לראותה בשערותיה, ומשהתחתנה וחבשה פאה - שום דבר לא השתנה. אבל אלמנה וגרושה, התרגלו כל העולם לראותה מכסה ראשה במטפחת, ופתאום לובשת פאה, הדעת נותנת שיגרום יותר הרהור.

כך קורה שפוסקים ע"פ רגשות וסברות נבובות.

ובודאי שעדיף לדמות גרושה ואלמנה לפנויה וכנ"ל.

 

[משיב כהלכה]

עי' גמ' ברכות סא ובעירובין יח ב וברש"י שם דאשת איש חמיר

אינני דן על ההבדל בין פנויה לנשואה (שיש בזה הרבה מה לדבר, וכתב בזה ביביע אומר מה לי כרת מה לי סקילה, מה לי פנויה נידה מה לי אשת איש), וגם אין כאן המקום להרחיב על שיטתו של רש"י בכל הש"ס שנקט דוקא אשת איש.

אני מדבר באופן ספציפי על ההבדל בין אשה שמעולם לא כיסתה ראשה והמשיכה ללכת עם פאה, לבין אשה שכיסתה ראשה במשך שנים רבות, ועתה חובשת פאה.

אתה גם שוכח שעסקינן באלמנה וגרושה שחייבת בכיסוי ראש, ומדבר על פנויה.

 

[משיב כהלכה]

כך קורה שפוסקים ע"פ רגשות וסברות נבובות

"והנה אם באנו לשפוט בשכל הישר, נראה ברור שהיום שנשארים בגילוי הראש לגמרי, לא ניתוסף שום הרהור בין אתמול קודם שנישאת להיום אחר שנישאת, שלא נראה שום שינוי בגופה שיעורר ההרהור, ודוקא בימי קדם שהיו מכסין ראשם משעת הנישואין והלאה, אז אם תחזור לראותה מגולה באיזה מקרה, ודאי שיש גירוי יצר, כיון דאתמול מכוסה, והיום רואה דבר חדש, שערותיה מגולות, לא כן באלו שלא כיסו לעולם, אין כאן הפתעה ולא הרהור חדש, גם חציפות אין כאן בדבר שהכל עושין, ומטעם זה התירו לקרות ק"ש כנגד הנשים הבאים מאירופה שרגילין לגלות ראשן, וזה ראיה גמורה שאין כאן הרהור.

ואף דכפי הדין טעם זה לא מהני להתיר לאשה לגלות ראשה לגמרי, וכמש"כ בש"ס פריעת ראש דאורייתא היא, וכיון דזהו מדינא דש"ס אין מה לדבר, וגזירה דאורייתא נקבל, אבל דיינו להחמיר במה שהוא מגופה, ולא להוסיף חומרות בלי טעם רק משום שהיא מתייפת יותר, ומכיון שכל העם פרצו גדר להקל בגילוי ראש, ואין בידינו להחזירם בשום אופן, וגם אין כאן הרהור חדש כמו שכתבנו, לכן אין לנו להחמיר על נשים צדקניות בחומרות יתרות, לומר שנשים אחרות רואין אותן בגילוי שיער, שהרי אי אפשר לסגור עיניים מלהביט בהן כמות שהן, רק העיקר שלא להרהר בה, דזה בלאו הכי גם בהיותה מכוסה איתא לזהירות זו".

(מרן הגר"ש משאש בשו"ת תבואות שמש אה"ע סי' קל"ח).

 

[משיב כהלכה]

ובודאי שעדיף לדמות גרושה ואלמנה לפנויה וכנ"ל.

בפועל להלכה היא דומה לנשואה וחייבת בכיסוי ראש וכנ"ל.

 

[אור תורה]

אתה גם שוכח שעסקינן באלמנה וגרושה שחייבת בכיסוי ראש, ומדבר על פנויה.

אני לא שוכח, ראה ביבי"א מה שכתב להקל בגרושה ואלמנה.

 

[משיב כהלכה]

כתב להקל בגרושה ואלמנה בפאה, כיון שיש מתירים גם לנשואה.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

אחזור שוב: אביו הגדול זצ"ל התיר לאלמנה וגרושה לחבוש פאה, ולא חש למראית העין, ולא חש ל"בחקותיהם", ולא חש להרהור, ולא חש לשום דבר. הוא לא חזר בו מפסק זה עד סוף ימיו (ואדרבה, גם התיר לנשואות במקרים פרטיים רבים שהגיעו לפניו). בהיתרו לגרושה ואלמנה הוא הסתמך בין היתר על המשנה ברורה שהתיר פאה.

ובעצם דברי הגר"ע יוסף שצילמת, שוברו בצידו, שגם לפני מאות שנים אסרו הפוסקים פאה משום מראית העין, ולשיטתו שהפאות היו ניכרות מאוד, כיצד אסרו משום מראית העין, הלא כל הרואה מזהה שהאשה הזו מכסה את ראשה בפאה ואין זה שיער טבעי (זאת מלבד שהגר"ע סתר את עצמו, וביביע אומר חלק ט' כתב שלא שייך חשש מראית העין במקום שפשט המנהג והרואה יכול לשער שמדובר בדבר המותר, וכראיה הביא את הגר"מ פיינשטיין שכתב באגרות משה שאין מראית העין בפאה נכרית בזמננו).

וגם אותם הפוסקים מלפני מאות שנים כתבו במפורש, שחור על גבי לבן, שהפאות לא היו ניכרות בזמנם, ולא היה ניתן להכיר בין פאה לשיער. והכיצד יכול החי להכחיש את החי.

ומה שהוא מעיד על נשי הרבנים לפני חמישים שנה, אולי ראה את הזקנות שלבשו פאות המתאימות לגילן, ומכל מקום גם בזה אין החי יכול להכחיש את החי. ואולי בירושלים בזמנו לא היו עדיין פאות קאסטם, אבל בחו"ל היה גם היה.

וכאשר פורסם במגזין COL: מרת זיסל קליין ע״ה זכתה להיות (בשנים הראשונות) הפאנית של הרבניות בבית הרבי מליובאוויטש זצ"ל - אם הרבי, הרבנית חנה נ״ע, אם הרבנית ואשת הרבי הריי״צ, הרבנית נחמה דינה נ״ע, והרבנית חיה מושקא נ״ע. מרת קליין סיפרה על הפאות קאסטם היוקרתיות שהיו הרבניות לובשות אז, ושהיו תופרים אותם שערה שערה, פאות שכיום יימכרו בעשרת אלפים דולר אם לא יותר. כשנכדתה מרת חני פרידמן התחתנה, נכנסו אז בשוק פאות קאסטם, והאמא שלה מרת דבורה גודמן תחי׳ השקיעה ורכשה לה פאה קאסטם, וכשהסבתא מרת זיסל קליין הנ״ל הגיעה לחתונה והראו לה את הפאה, היא צחקה ואמרה זה קאסטם? זה עבודה בעיניים... בואי אראה לך איך אנחנו היינו מכינות פאות, ותארה לה איך שהיו תופרים שערה שערה (מפי נכדתה מרת חני פרידמן).

וכן סיפר הרב יוסף יצחק גרינברג שליט"א, שליח חב"ד באלסקה והעורך הראשי של הספר "ימי בראשית", על הפאות לפני כשמונים שנה: "בשנת תש"ז כשהרבי מליובאוויטש זצ"ל נסע לצרפת להביא את אמו הרבנית חנה נ״ע, הוא השתהה בפריז כג׳ חדשים עד שסידרו את כל הניירות הרשמיים. במשך כל התקופה הזאת מרת טייבל ליפסקר ע״ה אשת ר׳ יענקל ליפסקר ע״ה היתה זו שבישלה את האוכל עבור הרבי, ובעלה ר׳ יענקל היה מביא את האוכל למלון ומכניס את זה לחדר הרבי.

באחד השיחות שהיה לרבי עם ר׳ יענקל אודות מצב היהדות בפריז בכלל ושל אנ״ש בפרט, אמר לו הרבי שהיה כדאי שיקנה פאה יפה עבור זוגתו מרת ליפסקר, כדי להראות דרך לאלו הנשים המתביישות ללכת עם כיסוי ראש במדינה מודרנית כמו צרפת, שאפשר ללכת עם פאה יפה וכך לכסות את השיער.

הרבי נתן לו כתובת של חנות לפאות בפריז, ואמר: "דער ארט וואו די פרוי פלעגט גיין", היינו בחנות שהרבנית נ"ע היתה קונה פאות בתקופת היות הרבי והרבנית בפריז.

הרבי הוסיף שלמרות שזו חנות יוקרתית והפאות עולות שם מאוד יקר, אבל זה כדאי מאוד מכיון שהפאות שם מאוד יפות, וזה יפעול על הנשים היהודיות בצרפת וגם על כמה מנשות אנ"ש, שזה נהיה אצלם נסיון גדול ללכת עם מטפחת בבואם למדינה מודרנית כמו צרפת, שבודאי ישמחו ללכת עם פאה יפה.

ר׳ יענקל ליפסקר סיפר שרעייתו אכן הלכה וקנתה שם פאה, וזו היתה פאה כל כך יפה, והיות שאנ״ש לא היו רגילים לזה, היו כאלו שהציקו לו על כך שאשתו הולכת בלי כיסוי ראש חלילה, ורעייתו היתה מראה לנשים שזו באמת פאה, ועודדה את הנשים לקנות כזאת פאה עבורם (מפי נכדו הרב מענדל ליפסקר, שליח חב"ד בקליפורניה).

וכן הובא בירחון התורני "המאור" שיו"ל בארה"ב בחודש שבט תשי"ג, לפני כשבעים שנה: "נתייסדו כאן הרבה בעלי מקצוע מאחינו בני ישראל, לעיבוד פאות נכריות בשביל בנות ישראל הכשרות. היהודים בעלי מקצוע הזה, הינם ברובם ג"כ מהגרים שבאו לכאן בשנים האחרונות והתעסקו במקצועם הזה גם באירופה, וכי על כן הינם מומחים בעיבוד הפאות הנכריות לכל פרטיו ודקדוקיו, בתכלית היופי והשלימות. ישנן בעלות מקצוע מומחיות מפורסמות כאלו, שמעבדות פאות נפלאות, שהרואה אותן לא יכיר בשום אופן שאלו הן פאות נכריות" (עמ' י"ט, מאמר "פאה נכרית ודת יהודית").

וכן כתב הרב פנחס זליג ווייס שליט"א מח"ס "זיו אבות" בקונטרס "כבוד האב" (עמ' 53) וזה לשונו: "רבי יעקב מור ז"ל מבני ברק היה יליד ווערבוי. כשפגשתי אותו הוא היה כבר מעל גיל תשעים. כששמע שאני נין של רבי קאפל בלוי (הגאון רבי יעקב קאפיל הכהן בלוי, ראב"ד ווערבוי שבהונגריה, תלמידו הגדול של ה"כתב סופר") התלהב ואמר: אני אספר לך מי היה הסבא שלך, וכיצד עמד על משמר הדת בווערבוי.

אביו, רבי בנימין זאב, היה נשוי לבת משפחת הרצוג, וגרו בווערבוי. הנשים היו הולכות אז עם פאה נכרית העשויה משערות משי, ולא משערות אמיתיות. אמו היתה בוינה, ושם התחילו לשווק פאות העשויות משער אמיתי. היא קנתה פאה כזאת, והיתה הראשונה שהלכה עם זה בווערבוי.

כנראה שיהודי העיירה לא היו מודעים למציאות של פאה משיער אמיתי, והתפלאו לראות את גב' מור הולכת בגילוי ראש עם השיער שלה. מיד הלכו והודיעו לבית הדין שגברת מור הורידה את הכיסוי ראש שלה ח"ו. זמן קצר לאחר מכן באו שני אנשים עם הזמנה מהראב"ד רבי קאפל לבא לבית דין. הגברת מור הבינה שכנראה זה נוגע לפאה החדשה, ובקשה מהם להמתין כמה דקות, כי צריכה לחפש איזה מסמך כדי להראות לבי"ד. היא לקחה את החשבונית של קניית הפאה ובאה עם זה לבי"ד.

כשרבי קאפל התחיל לומר שאנשים באו לספר שהולכת בלי כיסוי ראש, הוציאה הגב' את החשבונית שקיבלה מהחנות בוינה, שהיה כתוב בה שקנתה פאה משער אמיתי, ואמרה שח"ו לא עלתה על דעתה ללכת בלי כיסוי ראש, רק האנשים שלא הכירו מזה טעו בה. לאחר שרבי קאפל קרא את החשבונית הוא פטרה לשלום". עכ"ל.

ובספר כאיל תערוג (עובדות על גדולי ישראל שנאמרו ע"י הגראי"ל שטיינמן, עמ' 679) מובא: "אחד מהיהודים היקרים בכפר סבא היה רבי משה דינין שהיה מעיר מינסק. הוא היה שוחט בעיר, והיה מדקדק מאוד. סיפר בן רבינו הגר"מ: בערך בשנת תשי"ב, נהגה בארץ תקופת צנע... הגרי"ז... לא סמך על אף שחיטה כי לא הכיר אז אף אחד... בנו הגרי"ד, ידידו של רבינו מקדמת דנא, ידע שאבי בכפר סבא, לכן הגרי"ד שלח את אשתו וזו הלכה עם אמי לשוחט בכפר סבא ר' משה דינין, ויחד פיקחו על השחיטה ומלחו, ומזה אכל הגרי"ז...

בפעם הראשונה שהגיעה הרבנית אשת הגרי"ד לשחוט אצלו עופות, היא לבשה פאה, והוא לא ידע אם זה פאה או שיער, והסתפק כיצד יברך שם. הרבנית תמר היתה שם ואמרה לו: 'אל תדאג, זו אשה כשרה, אתה יכול לברך'. כך סיפר בנה, הגאון רבי אברהם יהושע ראש ישיבת בריסק, בימי האבל על אמו". עכ"ל.

ובספר "מעשה איש" (חלק ג' פרק ו' - מעשה רב) מובא:

"הרה"ג רבי אליהו פרידמן זצ"ל הגיע פעם לבית רבינו [החזו"א]... היה תמוה אצלו שראה את הרבנית, אשת רבינו, הולכת עם פאה על ראשה, וכנער ירושלמי, היה הדבר אצלו לפלא. אמר לו רבינו: ראיתיך תמה... מה שלבשה אשתי - אין זה שיער עצמי אלא פאה, ובאיזורים שלנו כך נהגו ללכת" (זאת אומרת, מי שלא ידע על המושג הזה של פאה - היה חושב שזה שיער טבעי).

נושא האשכול הוא הג"ר אברהם יוסף שליט"א, לא אביו הגר"ע יוסף זצ"ל
במקרה זה, הג"ר אברהם חוזר על דעת אביו שאין מקום להתיר לאשת איש לחבוש פאה בהסתמך על דברי המשנ"ב
כל השאר שייך לאשכול על הפאות

 

[משיב כהלכה]

במקרה זה, הג"ר אברהם חוזר על דעת אביו שאין מקום להתיר לאשת איש לחבוש פאה בהסתמך על דברי המשנ"ב

דעת אביו לאסור בלי שום קשר למשנה ברורה. המשנה ברורה התיר, והוא פסק כפי האוסרים (שלפי חשבונו הם רבים ממנו).

אבל הרב אברהם יוסף לא הכיר את המשנה ברורה שהתיר פאה, ומי שציטט אותו כמתיר הוא קרא לו "סלפן".

כל זה בלי קשר לבדיחה על צמר כבשים, שהיא סילוף דעת המתירים, כי הוא לא טען שהמשנה ברורה התיר באופן מסויים.

 

[כהן]

"האם אפשר לבשל את המצה בשבת? ח"ו בשום אופן לא. אין שום דרך להקל ראש. גם תפוח כשהוא מוכן לאכילה רוצה לשים על הפלטה שיהיה רך ונעים לאכול אסור זה נקרא מבשל בשבת.
לאחר מכן שאל השואל הרי אין בישול אחר אפיה. השיב שאסור מטעם מתקן שמכשיר את הדבר לאכילה שהיה אסור לאוכלו וכעת מותר".

נ.ב.
סברא מענינת לאסור מטעם מתקן.

אולם למעשה לא נראה כן, שהרי בישול המצה אינו 'תיקון' אלא אדרבה 'קלקול', שהרי א"א לצאת בה יד"ח בלילה, ו'ממילא' מותר לאכול אותה ביום, ודוק היטב.

 

[כותל המזרחי]

"האם אפשר לבשל את המצה בשבת? ח"ו בשום אופן לא. אין שום דרך להקל ראש. גם תפוח כשהוא מוכן לאכילה רוצה לשים על הפלטה שיהיה רך ונעים לאכול אסור זה נקרא מבשל בשבת.
לאחר מכן שאל השואל הרי אין בישול אחר אפיה. השיב שאסור מטעם מתקן שמכשיר את הדבר לאכילה שהיה אסור לאוכלו וכעת מותר".

נ.ב.
סברא מענינת לאסור מטעם מתקן.

אולם למעשה לא נראה כן, שהרי בישול המצה אינו 'תיקון' אלא אדרבה 'קלקול', שהרי א"א לצאת בה יד"ח בלילה, ו'ממילא' מותר לאכול אותה ביום, ודוק היטב.

וזה גופא תיקון.

 

[כהן]

"האיסור של בל תשחית קיים בכל מחיר, בין בחמשה שקלים ובין ב500 שקלים. בדברים סגורים וארוזים היטב אם אני אשרוף או אזרוק זה נקרא בל תשחית. עבור זה התקינו את מכירת החמץ. גם בדברים שהם חמץ גמור אפשר למכור".

נ.ב.
אין דברים תמוהים מזה.
התורה אמרה להשבית שאור וחמץ מבתינו. והוא אומר 'בל תשחית'.
כל החלק הראשון של מסכת פסחים עוסק בעניני ביעור, ולא מוזכר שם כלל מכירת חמץ, אלא בתוספתא במקרה של יהודי ונכרי שבאים בספינה 'והיהודי חייב את החמץ לאחר הפסח', ובזה כתוב למכור. אבל לומר בל תשחית על שריפת חמץ ככל שיהיה - הס כי לא להזכיר.

מכירת החמץ לוקה בחסר גדול. לפי דעת רע"ג ועוד רבים מהראשונים מכירת חמץ שנעשית 'כל שנה' קרויה הערמה ולא חלה.
לדעת ר' מנוח אם לא היתה משיכה ממש של החמץ לרשות הגוי - דינו כהערמה ולא חל.

ודאי שלכתחלה אין להשאיר חמץ גמור בבית עם מכירה. ועכ"פ בל תשחית לא ישמע על פינו בענין זה.

 

[כהן]

וזה גופא תיקון.

למה מותר לתת לגוי כלי במתנה ולשאול ממנו? למה זה לא תיקון? הרי היה אסור להשתמש בו וכעת מותר??

 

[כותל המזרחי]

למה מותר לתת לגוי כלי במתנה ולשאול ממנו? למה זה לא תיקון? הרי היה אסור להשתמש בו וכעת מותר??

שאלה יפה.

אבל זה לא קשור למצה שהייתה אסורה באכילה ובאופן כזה תהיה מותרת.