ירידת הדורות או אכשר דרא בצניעות?

[מרוקאי]

פריצות היתה מאז ומעולם ואדרבה אכשר דרא במובנים רבים כלפי הדורות הקודמים שהיתה בהם פריצות מזעזעת (עוד בטרם היו חרדים וחילוניים) ויש לכך ראיות רבות בגמ' ובראשונים.

 

[אור יעקב]

תלוי מבחינת מה.

מבחינת המלבושים והגירויים שיש בחוץ וודאי שהדור שלנו בהרבה יותר ירוד, שלא נדבר על האינטרנט הפרוץ.

מבחינת זנות ממש כמובן שבעבר זה היה יותר מצוי ויותר פרוץ.

 

[משיב כהלכה]

בפרסומי הצניעות בימינו נפוץ מאוד שכותבים על "ירידת הדורות" כחלק מהטענה שהציבור החרדי כביכול פרוץ מאוד.

וכן בספר לבושה של תורה להרב פאלק בכמה מקומות בספרו כתב בפשיטות על דור מדורות הקדמונים שהיו כולם צדיקים וטובים, ולדוגמא בהקדמה בנקודה השלישית כתב דהטעם שלא ביררו הפוסקים הקדמונים דינים אלו כל הצורך, היות ודורות הקדמונים הבינו זאת מעצמם ברוחב דעתם, ובסי' ז' אות ב' כתב על דורו של החת"ס שהיה כשר פי אלף מדורינו בכל הענינים ובפרט בענינא דצניעות הלבוש עכ"ל, ובסי' י' אות ב' סעיף ג' כתב דבשעתו של הגר"א היו כל העם יראים ושלמים, וכיו"ב כתב בסי' כ"ח אות ב' (ד"ה ויש) על דורו של בעל בית יצחק (בענין גילוי שער) ועיין גם בדבריו סי' נ"ח אות א', ובסי' י"ג אותיות ג'-ד' עשה אותו כחוק קבוע דלא שייך שיוכשר דרא (אם לא ע"י התעוררות של גדולי תורה).

והעיר עליו בקובץ "הערות על לבושה של תורה" שכפי הנראה בדברי חז"ל וספרים קדמונים אין זה נכון כלל, וכנראה שלא היו המקומות והזמנים שווים, ומהם שלא היו המון עם בדרגה של ציבור (החרדי) של דורינו בעניני צניעות (וגם בענינים אחרים).

ואף על זמן הש"ס אמרו בגמ' יומא י"ט ע"ב "האידנא יומא דכיפורי ואבעל כמה בתולתא בנהרדעא" ע"כ, ובמאירי קדושין י"ב ע"ב (ד"ה ובכל) כתב "בחתן הדר בבית חמיו כתבו גדולי הדורות שלא נאמרה אלא בדורות הראשונים אבל בזמנים הללו שבנות ישראל גדורות ביותר אין חוששין לכך" עכ"ל, ומבואר דאכשור דרי בענין זה מזמן הש"ס, וכיו"ב כתב בספר פחד יצחק (להר' יצחק לאמפרונטי) ענין אלמנה לא תגדל כלב וז"ל "והאידנא לא ראיתי מוחים באלמנה מלגדל כלב, אולי דעתה לא נחשדו ישראל על כך" עכ"ל.

ובספר לבש"ת הנ"ל סי' ד' אות ג' (סעיף א') הביא דברי הרמב"ם (פכ"ב מהל' אסו"ב הי"ט) שכתב "ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות ובביאות אסורות" עכ"ל.

ובאגרות רע"א סי' קי"ג כתב "בענין מינקת שהרתה לזנונים וז"ל כי' בעוה"ר אין עוד הדבר לבזיון ולכלימה במדינה זו ויש לי אך שוט זה עליהם שצריכים לישב בנוולן ובצער ב' שנים ועי"ז פורשים מזה ואם גם חומה זו יופרץ ויקל להם להנשא ירבה הפריצות בעו"ה" וכו'. ובשו"ת זרע אמת ח"ג סי' קי"א ד"ה אלא כתב "מה נעשה בשאר ילדים הנולדים ע"י ניאוף וזמה, ומעשים בכל יום בדור פרוץ כזה" עכ"ל.

ובשו"ע אהע"ז סי' כ"ד כתב "ובדורות הללו שרבו הפריצים יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר" עכ"ל, ובב"ח שם כתב "וכתב כן לפי מדינתו ודורותיו, ומשמע דיש להתרחק מדינא קאמר אבל במדינתינו דלא נשמע שפרצו בעבירה זו א"צ להתרחק" עכ"ל (ומובא בח"מ וב"ש שם).

ובשו"ת הרא"ש כלל ל"ז סי' א' כתב "שכתבת שנהגו במקומך לארס נשים ולהתיחד עמהם ולדור ביחד בלא חופה ובלא ברכה, מנהג רע הוא וחייבין הקהל לבטלו" וכו'. ובס' דרכי ציון לר"ע מברטנורה (אגרת שבה מתאר מסעו לא"י) כתב על עיר פלירמו "גם באיסור הנידה מקילין מאד, ורוב הארוסות תבאנה הרות לחופה" עכ"ל, וכעי"ז בתקופה זו בשו"ת בנימין זאב סי' ש"ג-ש"ד וש"ז (ועוד בענין הנהגות חתן וכלה בחיבוק ונישוק וכדומה ע' בס' יערות דבש ח"א דרוש ב' ד"ה ואתם ושם דרוש ג' החל ד"ה ואתם וח"ב דרוש ט' החל ד"ה הדור, ובכו"פ סי' קצ"ה סוס"ק ו').

ובספר לבש"ת הנ"ל סי' מ"ד אות ג' הביא מס' עקידת יצחק שהיו נפוצים בימיו רועי זונות עד שהיו קצת קהלות מספקין להן פרס מהקהל, וכיו"ב מובא בספרים אחרים, עיין שו"ת ר"י בן הרא"ש סי' י"ז, וכעי"ז בשו"ת ריב"ש סי' תכ"ה. ובשו"ת מהר"מ מלובלין סי' ט"ו כתב "במי שנתפס עם זונה עכו"ם דלא נעשה מומר לתיאבון וז"ל ובפרט בזמנינו זה בעו"ה שרבים נכשלים בעבירה זו שאין להחשיבה כמומר לתיאבון" עכ"ל, וע' גם בלשון ר' ירוחם המובא בד"מ ורמ"א או"ח סו"ס קנ"ג (ושם בביה"ל ד"ה אבל). וע"ע בס' מגדל עוז להגריעב"ץ עליית דרך ארץ פ"ח ד"ה אל (בענין ארץ שמקילין בנשג"ז), וכן בס' פלא יועץ ערך זנות.

ובשו"ת חו"י סי' קצ"ו (מובא בס' זה סי' כ"ז אות י"ז וסי' כ"ח אות ט') דן במי שרצה לקדש אשה ע"מ שיחול לאחר שימות אשתו וז"ל "ועוד יש לחוש לכמה חששות (והקלו') ומש"כ הגאון הנ"ל שם דהדבר פשוט דקאי רק בפורצי גדר וקלי הדעת, צ"ע אם לשון אין חוששין לזה סובל פי' זה", וע' בשו"ת אג"מ ח"א מאהע"ז סי' ס"ט דמשמע שהבין לשון הרש"ל כפשוטו. ומה שהק' הגריש"א זצ"ל דלשיטת הדברי חמודות דכל שרגילים לגלותו נעשה כמקום מגולה ומותר, י"ל דעם שהיה נפוץ שלא הקפידו מלגלות מקומות אלו לא היו מגלותן בכל [ותקלות] כי מנהג בחורי ישראל הפריצים לנהג קלות ראש עם הבתולות משא"כ עם הנשואות גדרו גדר ואין מי שנוהג קלות, ופן חלילה יכשילו בה לגמרי וכו'.

ובענין ריקודים אנשים ונשים בחורים עם בתולות כנראה שהיו מאז ומעולם מצוים קלי הדעת פורצי גדר בזה, מרוב החרמים והתרעמות עליו, ובס' כלבו סי' ס"ו (העתק מס' מורה חטאים לר"א רוקח) בשם הר"מ מרוטנבורק "כי שמו חרם שלא יהיו אנשים עם הנשים במחול והיו דורשים יד ליד לא ינקה" עכ"ל, וכענין זה בארוכה בשו"ת בנימין זאב סי' ש"ג- ש"ז, וע"ע בשו"ת רד"ך בית י"ד בענין קהלה שהוצרכו להחרים שלא ירקדו אלא איש עם אשתו ואב עם בתו ואם עם בנה ואח עם אחותו, וזה בכדי למונעם מלרקד עם נשי חבריהם, ואף בזה קמו עוררים, ע"ש. וביש"ש פ"א דגיטין סי' י"ח כתב "ומעתה לבי בוער כתנור על עם ה' שנקראו בשמם בחורי ה' עם הקודש שהם שותים במיני זמר וכמה עונות בידם, העון הראשון מי התיר להם להיות במחול אחד עם הבתולות כו' אפילו לעתיד ק"ו האידנא שהשטן מרקד והדור פרוץ בחטא כו', זמר נשי ועני גברא כאש בנעורת כו' ובעו"ה האידנא עוברין על אותו שהוא כאש לנעורת בשמחת נשואין כשמתערבין אנשים ונשים יחד" וכו', וכמו"כ בקב הישר סי' פ"ז, דעון זה הוא מצוי בעו"ה ברוב מדינות פולין וליטא, ע"ש.

וכן ע' בתורת חיים ע"ז י"ז ע"א ד"ה אבי (מובא בפת"ש אהע"ז סי' ס"ה ס"ק ב'), ובשל"ה שער האותיות אות ק' סי' שכ"ט ואוי להם לאלו שהולכין במחול עם נשים וכו'. וכיו"ב בשו"ת פרח מטה אהרן שאלה ה'. וע"ע ביערות דבש ח"א דרוש ב' ד"ה ודברים וח"ב דרוש א' ד"ה אבל באמת, ובמגדל עוז שם ד"ה וביום. וכן ע' בביה"ל סי' של"ט סעיף ג' ד"ה להקל שהאריך בזה בשם ס' זכרון יוסף (או"ח סי' י"ז), וכן בס' אהבת חסד ח"ג פ"ו.

ובקונטרס אחרון להב"ח סי' כ"ב מאהע"ז הל' יחוד כתב "ובעו"ה במלכותינו זה נהגו נשי עם הארץ לעבור על דברי חכמים ואין מקפידין להפריש בין עיר ובין שדה ובין כשרים לפריצים ואע"פ שדורשין ברבים ומזהירין אותם על ככה לא יניחו מנהגם הרע, ואין כח בידינו ליסרם על ככה כו' ומה יאמר הרב (בעל הדרישה שלימד זכות על המנהג) בשאר איסורים דאורייתא דנהגו להקל בעו"ה ואין בידינו למחות" עכ"ל (וע"ע שו"ת חו"י סו"ס ע"ג).

בשו"ת חת"ס אהע"ז סי' ק' ד"ה היוצא כתב אדם דשכיח אצל שכינתו ולא נמצאו מעולם בהחבא או בפתח סגור וכמה פעמים בא הבעל ויודע מזה ולא קינא לה ולא מיחה בו ולא הרגיש, נהי דרע ומר המעשה ואל תרבה שיחה עם האשה ומ[י]די הרהור לא יצא או אפילו שארי שגעונות, אבל להיות זה רגלים לדבר לא שמענו, א"כ לא הנחת כמה בנות לא"א בדור הרע הזה עכ"ל, וע"ע ביע"ד ח"ב דרוש א' ד"ה אבל באמת ושם דרוש ט' ד"ה ובעונותינו, ובמגדל עוז שם ד"ה ומה.

ובס' זה סי' מ"ט אות כ"ב (סעיף ב') הביא בתוך תשובה של מרן הגרי"ש אליישב זצ"ל דברי רש"ל ביש"ש (ב"ק פ"ה סי' ז', ומובא בט"ז חו"מ סי' שצ"ג ס"ק ג') בעו"ה במדינות אלו פולין ואשכנז אין חוששין לזה לא אנשים ולא נשים ואפילו בלא אפייה מגלין זרועותיהן עכ"ל.כט ובסי' ל"ד הביא מלבושיהן אלא רק לעתים רחוקים ולפיכך לא נעשו מקומות מגולות אבל מכ"מ הסתמות הוא באנשים ונשים שאין חוששין לזה וכמשמעות לשון הרש"ל, ונ"מ להלכה דב"ק שם. ויע"ע בשו"ת מהרש"ל סי' ל"ג ד"ה הדרך הרביעי, שלימד קצת זכות על עדים רקים ופוחזים וז"ל ואף שיש לפקפק ולהשיב דרוב מעשיהם הרעים של אותם האנשים בעו"ה הרגל מצוי באנשי.

כיו"ב מס' תפארת שמואל שרגילות הנשים לגלות זרועותיהן ורגילות להיות בית הצואר פתוח עד סמוך לדדיהן, וכן ע' במגדל עוז שם ד"ה ואין בענין בגדי נשים קצרי יד ורחבי צואר וכו'. ובסי' ל"ד אות י"ד וסי' ס"א אות א' (ד"ה ובזה) הביא מס' קב הישר שרבו המתפרצים בנות דורינו שהלכו במלבושים כמו בנות הערלים כו' נטויות גרון וערום עד בית דדיהן עכ"ל. וע"ע בס' פלא יועץ ערך גלות מש"כ על מנהג ערי איטליא בימיו וכן הח"ח ברי"ס גדר עולם כתב מטרת ספרו וז"ל בעו"ה נתפרץ כהיום מדת הצניעות מאד וביותר בענין גילוי שער ראש האשה הנשואה שנעשה כהפקר לאיזה נשים שהולכות בפרהסיא לעיני הכל בשערותיהן המגולות וגם על גילוי זרועותיהן אינן מקפידות עכ"ל, וכיו"ב שם בהסכמה ממו"צ ווארשא העיד אשר בעוה"ר רבה המכשלה וכו'. ובס' לבש"ת סי' ד' אות ג' (סעיף ב') הביא מהג"ר זלמן סורוצקין זצ"ל בענין בגדי פריצות בירושלים לפני המלחמה, וכיו"ב בסי' י"ג אות י"ב מהגרחי"ל אויערבאך זצ"ל.

וכן מקובל שבארצות המזרח לבשו תמיד רעלות כמנהג הערביות, אבל לפני ארבע מאות שנה בדמשק, מובא בספרי שבחי ר' חיים ויטאל, שהיה שם דיבוק אחד שהוכיחם בזה הלשון, "ואנשי מצרים יש להם עבדים משרתים, וכשהאנשים יוצאים מבתיהם, העבדים שוכבים עם נשותיהם… גם נשותיהם הולכות חצופות בלבושיהן, תכשיטין מגונות כמו כאלו הפינגאניס אשר בראשיהן, וד' מגולות, וממלאין חיקם בגדיהן כדי שיראו ד' גדולות, ומוליכות אלו הליזאריס והנוקאביסן דקין להראות גופן, ומשימין תוך חיקם מיני בשמים לגרות יצר הרע באנשים".

 

[משיב כהלכה]

וכן באירופה ובאמריקה ובעוד מקומות בעבר לא היה מושג של מחיצה באירועים, הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל חידש באמריקה חידוש גדול במסירות נפש שלא ירקדו נשים וגברים יחד (כמו שהיה נפוץ לא רק באמריקה) אלא במעגלים נפרדים, הפרדה במקומות הישיבה מאן דכר שמיה, ובנוסף לזה מחיצה - כל זה התחדש בדורנו ועל זה נאמר "אכשר דרא".

ויש שניסו לדחוק שבעבר רק המשפחה היתה חוגגת ולא היו מזמינים חברים וחברות של המשפחה כמו בימינו, אבל כבר מבואר ברמב"ם לא כך, וזה לשונו בהלכות אישות (פרק י"ג הלכה י"א), וזה לשונו: "כל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה או לקרובותיה, כדי שיבואו הם לה".

ומנהג הישיבה המעורבת הוא עתיק, מימי הלבוש, וכתב הלבוש בסוף או"ח (מנהגים אות ל"ו), שאע"פ שכתב בספר חסידים שבכל מקום שאנשים ונשים רואים זא"ז בסעודת נישואין, אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש הרהורי עבירה, מכל מקום אין נזהרין עכשיו בזה, והיינו טעמא משום שעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים, ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ, דדמיין באפן כקאקי חיורי מרוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו (והביאו בשו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סי' י"ג).

וכן היה מנהג פשוט בחו"ל לפני כמה עשרות שנים, כפי שמעיד הגר"מ קליין גאב"ד אונגוואר בשו"ת משנה הלכות (חלק י"ד סימן ל"ד):

"וזכורני כשבאנו מהמחנות לפני כחמשים שנה לאמריקה והיו כל החתונות אז פה בתערובות נשים ואנשים, והיו הרבנים, ואפילו מראשי ישיבות, יושבים באולמות יחד עם התערובות, ואין פוצה פה ומצפצף. ואדרבה פעם היינו כמה ידידים וחברים מהחתן, ובקשנו מגדולים שישבו שם שיתנו לנו רשות לעשות מחיצה לשתי שלחנות לכה"פ, שנוכל להשתתף בשמחת חתן, ושחקו מאתנו, וחזרנו הביתה בלי ליכנס להחתונה. וב"ה אכשיר דרא".

והנה לנו עדות מפורשת של אחד מגדולי ישראל על "ירידת הדורות"...

ויש תמונות המעידות על כך, שגדולי תורה ישבו יחד עם נשותיהם באירועים, ולא ראו בזה שום פסול.

ובדורות הקודמים שלא היו נוהגים לעשות מחיצה באירועים, רקדו האנשים בנפרד והנשים בנפרד, ונחשב הדבר לצניעות גדולה מאוד...

ובניגוד גמור למה שמנסים להלעיט את הציבור כאילו בדורות הקודמים היו כולם צדיקים וישרים ובדור הזה כולם מקולקלים, יעויין בשו"ת בנימין זאב סי' ש"ג, "חלק מפריצי בני עמנו בהיותם חלין במחולות אנשים ונשים יחד שלחו ידיהם בחיק הנשים שהיו נשואות", וגאוני סלוניקי, "המנהגים אשר לא טובים אשר נהגו בעיר ההיא לרקוד במחולות כל איש את אשת רעהו", וגאוני קושטדינא "אין לך הרגל עבירה ויצר הרע כמו להיות מחזיקין ביד הנשים הנשואות במחולות", ומהר"ר נתן "במחולות איש את אשת עמיתו", ומהר"ר בנדיט "שמעתי שנוהגין לעת שמחתן לרקד במחולות ולחטוף איש את אשת עמיתו" (והעיר על זה הגר"י הנקין שאין ללמוד מכאן היתר לפנויות וכדמשמע ממהר"י מינץ, כי הזכירו נשואות לחומר הענין והוא הדין בפנויות. ואולי כוונת מהר"י לאפרושי מאיסורא ובפנויות לא היו שומעין לו, ולכן דיבר על הנשואות עכ"פ).

ובספר הכלבו סימן ס"ו שאפילו ניסה ללמד זכות על ריקודים מעורבים: "ואמר הר"ם מרוטנבור"ק כי שמו חרם שלא יהיו אנשים עם הנשים במחול והיו דורשים יד ליד לא ינקה רע, ואמרתי כי אינו ר"ל על זה כי אם לרעה כי אינם רשעים לעשות בפרהסיא, ומביא ראיה מכהן גדול על ענין סוטה שלוקח המנחה מידו לידה והתיר לכל בניו הדבר ואמרתי הדבר לר"א מושנה"ם ואמר גם אני שמעתי זה ומעיד אני עליו בשבועה אבל טוב להניח הדבר". ופלפל שם בדבריו.

וראה בתקנות חכמי פאדובה משנת רס"ז, "גם גזרנו שלא ירקדו עם הנשים הנשואות שום זכר עם נקבה נשואה, מלבד בימי הפורים, אמנם עם הפנויות יוכלו לרקוד ובתנאי שיהיו הזכרים מלובשים... וכל מי שיש כח בידו למחות ומחה, והעובר על זה יהיה עובר על דת יהודית", וחתומים על זה מהר"י מינץ ושלושים מחבריו ותלמידיו.

וראה בשו"ת מהרד"ך בית י"ד שכתב בלשון השאלה, "ג' בתי כנסת בעיר אחת תקנו תקנה בענין הריקוד עם הנשים הנשואות משום הדברים המכוערים שהיו שם עוברים בכל יום במחול כמעט שאלו המחול היתה כקובה של זנות, שהיה אומר הבחור למסדר המחול תביא לי את פלונית ואם לאו איני מרקד, וגם היא היתה אומרת כן, ובשבת אחת אירע בלבול בתוך המחול, כי בעלה של בחורה אמר לאשתו אל תרקדי עם פלוני, ואחר כך מצאה בעלה מרקדת עמו ונעשה בלבול עד שהגיע הדבר בערכאות של גויים, ובראות כל הקהילות הפרצה היוצאת מזה הריקוד עמדו ותקנו..." ומשמע שלולא הפרצה הזאת לא היה נראה בעיניהם הדבר הזה בפני עצמו כעבירה חמורה.

וגם בשו"ת בנימין זאב סי' ש"ג משמע שאסרו הריקוד מפני הפועל היוצא, ש"שלחו ידיהם בחיק הנשים שהיו נשואות ותהי זעקה גדולה ומרה..." ע"ש עוד שדומה לשו"ת מהרד"ך.

 

[תורה אמת כתיב בה]

וכן באירופה ובאמריקה ובעוד מקומות בעבר לא היה מושג של מחיצה באירועים, הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל חידש באמריקה חידוש גדול במסירות נפש שלא ירקדו נשים וגברים יחד (כמו שהיה נפוץ לא רק באמריקה) אלא במעגלים נפרדים, הפרדה במקומות הישיבה מאן דכר שמיה, ובנוסף לזה מחיצה - כל זה התחדש בדורנו ועל זה נאמר "אכשר דרא".

ויש שניסו לדחוק שבעבר רק המשפחה היתה חוגגת ולא היו מזמינים חברים וחברות של המשפחה כמו בימינו, אבל כבר מבואר ברמב"ם לא כך, וזה לשונו בהלכות אישות (פרק י"ג הלכה י"א), וזה לשונו: "כל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה או לקרובותיה, כדי שיבואו הם לה".

ומנהג הישיבה המעורבת הוא עתיק, מימי הלבוש, וכתב הלבוש בסוף או"ח (מנהגים אות ל"ו), שאע"פ שכתב בספר חסידים שבכל מקום שאנשים ונשים רואים זא"ז בסעודת נישואין, אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש הרהורי עבירה, מכל מקום אין נזהרין עכשיו בזה, והיינו טעמא משום שעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים, ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ, דדמיין באפן כקאקי חיורי מרוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו (והביאו בשו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סי' י"ג).

וכן היה מנהג פשוט בחו"ל לפני כמה עשרות שנים, כפי שמעיד הגר"מ קליין גאב"ד אונגוואר בשו"ת משנה הלכות (חלק י"ד סימן ל"ד):

"וזכורני כשבאנו מהמחנות לפני כחמשים שנה לאמריקה והיו כל החתונות אז פה בתערובות נשים ואנשים, והיו הרבנים, ואפילו מראשי ישיבות, יושבים באולמות יחד עם התערובות, ואין פוצה פה ומצפצף. ואדרבה פעם היינו כמה ידידים וחברים מהחתן, ובקשנו מגדולים שישבו שם שיתנו לנו רשות לעשות מחיצה לשתי שלחנות לכה"פ, שנוכל להשתתף בשמחת חתן, ושחקו מאתנו, וחזרנו הביתה בלי ליכנס להחתונה. וב"ה אכשיר דרא".

והנה לנו עדות מפורשת של אחד מגדולי ישראל על "ירידת הדורות"...

ויש תמונות המעידות על כך, שגדולי תורה ישבו יחד עם נשותיהם באירועים, ולא ראו בזה שום פסול.

ובדורות הקודמים שלא היו נוהגים לעשות מחיצה באירועים, רקדו האנשים בנפרד והנשים בנפרד, ונחשב הדבר לצניעות גדולה מאוד...

ובניגוד גמור למה שמנסים להלעיט את הציבור כאילו בדורות הקודמים היו כולם צדיקים וישרים ובדור הזה כולם מקולקלים, יעויין בשו"ת בנימין זאב סי' ש"ג, "חלק מפריצי בני עמנו בהיותם חלין במחולות אנשים ונשים יחד שלחו ידיהם בחיק הנשים שהיו נשואות", וגאוני סלוניקי, "המנהגים אשר לא טובים אשר נהגו בעיר ההיא לרקוד במחולות כל איש את אשת רעהו", וגאוני קושטדינא "אין לך הרגל עבירה ויצר הרע כמו להיות מחזיקין ביד הנשים הנשואות במחולות", ומהר"ר נתן "במחולות איש את אשת עמיתו", ומהר"ר בנדיט "שמעתי שנוהגין לעת שמחתן לרקד במחולות ולחטוף איש את אשת עמיתו" (והעיר על זה הגר"י הנקין שאין ללמוד מכאן היתר לפנויות וכדמשמע ממהר"י מינץ, כי הזכירו נשואות לחומר הענין והוא הדין בפנויות. ואולי כוונת מהר"י לאפרושי מאיסורא ובפנויות לא היו שומעין לו, ולכן דיבר על הנשואות עכ"פ).

ובספר הכלבו סימן ס"ו שאפילו ניסה ללמד זכות על ריקודים מעורבים: "ואמר הר"ם מרוטנבור"ק כי שמו חרם שלא יהיו אנשים עם הנשים במחול והיו דורשים יד ליד לא ינקה רע, ואמרתי כי אינו ר"ל על זה כי אם לרעה כי אינם רשעים לעשות בפרהסיא, ומביא ראיה מכהן גדול על ענין סוטה שלוקח המנחה מידו לידה והתיר לכל בניו הדבר ואמרתי הדבר לר"א מושנה"ם ואמר גם אני שמעתי זה ומעיד אני עליו בשבועה אבל טוב להניח הדבר". ופלפל שם בדבריו.

וראה בתקנות חכמי פאדובה משנת רס"ז, "גם גזרנו שלא ירקדו עם הנשים הנשואות שום זכר עם נקבה נשואה, מלבד בימי הפורים, אמנם עם הפנויות יוכלו לרקוד ובתנאי שיהיו הזכרים מלובשים... וכל מי שיש כח בידו למחות ומחה, והעובר על זה יהיה עובר על דת יהודית", וחתומים על זה מהר"י מינץ ושלושים מחבריו ותלמידיו.

וראה בשו"ת מהרד"ך בית י"ד שכתב בלשון השאלה, "ג' בתי כנסת בעיר אחת תקנו תקנה בענין הריקוד עם הנשים הנשואות משום הדברים המכוערים שהיו שם עוברים בכל יום במחול כמעט שאלו המחול היתה כקובה של זנות, שהיה אומר הבחור למסדר המחול תביא לי את פלונית ואם לאו איני מרקד, וגם היא היתה אומרת כן, ובשבת אחת אירע בלבול בתוך המחול, כי בעלה של בחורה אמר לאשתו אל תרקדי עם פלוני, ואחר כך מצאה בעלה מרקדת עמו ונעשה בלבול עד שהגיע הדבר בערכאות של גויים, ובראות כל הקהילות הפרצה היוצאת מזה הריקוד עמדו ותקנו..." ומשמע שלולא הפרצה הזאת לא היה נראה בעיניהם הדבר הזה בפני עצמו כעבירה חמורה.

וגם בשו"ת בנימין זאב סי' ש"ג משמע שאסרו הריקוד מפני הפועל היוצא, ש"שלחו ידיהם בחיק הנשים שהיו נשואות ותהי זעקה גדולה ומרה..." ע"ש עוד שדומה לשו"ת מהרד"ך.

כמו שכתבתי לך בעבר רוב ככל היו באשכנז

 

[משיב כהלכה]

לולא הדיבוק הנ"ל, לא היית יודע מאומה על אנשי מצרים... (ומה שנאמר עליהם מכריע את כל הנ"ל). מנין לך שלא היה כן בעוד מקומות בארצות המזרח.